דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
ג באלול יום השנה הראשון לפטירת מרן הרב זצ"ל מרן הרב שאול ישראלי זצ"ל
מתוך הספר ´דבר לדור´ - אסופת דרשות,רשימות ומאמרים מאת הרב שאול ישראלי זצ"ל, הוצאת ארז, תשס"ה.
 

 

 

דַּבָּר לְדוֹר*

 

אחת לתקופת דורות, עם בא מועד גילוי אפקים חדשים ופתיחת עולמות נסתרים, מעניקה לנו ההשגחה העליונה נשמה אצילית מבית גנזיה, אשר בה ועל ידה באים הדברים לידי גילוי ומוצאים את תקונם הראוי.

וכשנשמה זו מסתלקת נמצא העולם שמם, כבית מקדש שנגנז ארונו ונסתלקה ממנו שכינה.

שנה עברה מאז נעלתה מאתנו האישיות המופלאה מרן הרב זצ"ל, ועדיין העולם שמם עלינו. ישמשו נא אפוא דברי הזכרון עליו, נסיון לשמירת קוי דמותו הרוחנית אשר בדרכה נלך ובאורה נראה אור.

 

*

 

איש איש ותקופתו, תקופה תקופה ואנשיה. באנשים רגילים כך, במנהיגי הדור - על אחת כמה וכמה. אלא, שבמקום שהאנשים הרגילים ממלאים את חובתם מבלי דעת, יודעים גדולי הדור את אשר לפניהם.

זורם, שוטף זרם החיים הכללי ונסחפים בו הפרטים מדעת ושלא מדעת, התקופה טובעת את חותמה על בני תקופתה בין אם ירצו בכך ובין אם לא ירצו. המגמה מוכנת לתינוק מעת צאתו מרחם אמו, עם מזונו היום-יומי הוא מקבל גם את פני שאיפותיו. הן כבר נמצאות בו בהסתר. הלך מחשבותיו, דעותיו ורצונותיו, כולם מותנים על פי התנאים הסובבים אותו ובבא עתו הוא ממלא אחריהם בדיקנות נמרצת ובבטחון גמור שהכל נובע מרצונו החפשי ומהגיונו המקורי.

להתרומם מעל לסדר המחשבה המקובל, לחדור למקור השאיפות והסיבוכים, להבינם ולתפסם לעומקם, עד כדי אפשרות בקורת וחיזוק, כיוון והרחבה - זאת היא נחלת יחידי סגולה היכולים לדעת את אשר הם חשים ולהבין למקורם. דבר זה מוסר לידם את המפתח לתיקון העיוותים ואת היכולת לנהל את בני דורם בדרך למטרתם. אנשים אלה הם הזוכים להיות מנהיגי הדור הראויים לשמם והם הם נושאי דבר תקופתם.

 

*

 

מסגולת האדם העליון לקרא שמות ליצורים. אין האדם יכול להתנשא למדרגות בורא, אבל יכול הוא להגיע למדרגת קריאת שמות, ואל יהא דבר זה קל בעיניך - לקרא שם לדבר, פירושו: להבינו עד מיצויו, לחדור לתוך תוכו עד דקות חלקיו. והשם המבוטא צריך להיות בטוי חי ונאמן המביע את המושג בשלמותו.

אשר יתפוס את הדברים רק בשטחיותם, אשר תחסר לו הראיה החודרת והמבחינה, הוא ישאר רחוק מהמושג הנבחן - הוא לא ידע לקרא לו שם, ואם יקבנו - לא יהא זה אלא שם מזויף. רק האדם העליון יודע לקרא בשם הנכון - "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה - הוא שמו" (בראשית ב' יט)...

ההבנה וההיקף משוים פרצוף אחר לגמרי לחזיון מאשר הוא נראה במבט רגיל. יש והעין הבלתי מבחנת רואה רק טשטוש צורה ולקוי אופי במקום אשר עין הבקי תבחין משטר ערוך וצביון נעלה. ולפיכך האדם הגדול יקרא לחזיון בשם הפוך מן המקובל. והדברים נראים תמוהים ו"מרפסין איגרא". הרבה מן האנשים הבינונים, אשר יאמינו כי יטיבו לראות, ילעגו לגדול ויוכיחו באצבע על הטעות הגסה אשר טעה בה, ולא ידעו ולא יבינו כי דוקא אותן הראיות וההוכחות החותכות שבהם רצו להוכיח את טעותו של הגדול, הם ששמשו לו מקור להשקפתו מתוך חדירתו לעומקם של דברים. יחס האיש לכל הסובב אותו, הנהגתו ודרכו, הכל מותנה במדת תפיסתו ובעומק השגתו, ואנו יכולים להכיר את האדם הגדול בהגדרותיו ובקריאת השמות לחזיונות העוברים לנגד עיניו.

 

*

 

השם אשר קורא לתקופתנו ע"י רבנו הוא - "עקבתא דמשיחא". אותה תנועת ההתנערות אשר הקיפה את כל חוגי העם, עם כל היותה מצער בראשיתה, ואשר היתה לכאורה רחוקה מאותו היסוד אשר לאורו הלך ישראל כל ימי קיומו - הוכרה על ידו כתנועת השיבה למקור ישראל בטהרתו, כתנועה המחישה את צעדיו של משיח ומקרבתנו לגאולה הצפויה. היו הרבה - והם ממחוללי התנועה - אשר בוז בזו לרעיון זה ואף הכחישוהו בכל תוקף בדיבור ובמעשה, והיו אשר ראו בדיבורו ובהנהגתו רק טכסיס מחוכם לקרב רחוקים. אולם הוא היה חש עלבון כשהיו רוצים להסביר את דרכו בזה, היה בזה משום חילול הקודש. כי הוא היה מלא בכל ישותו צפית ישועה, בכח הרגשתו העדינה ובטוהר אמונתו היה רואה את כל מאורעות הזמן כהצעדה תדירית לקראת הגאולה, אזנו הבוחנת קלטה את קול צעדי המשיח, הרגש הרגיש כי אנו הולכים ומתקרבים אליו, וכל אשר עשה היה בהתאם להרגשה זו. כל המתרחש עכשיו וכל אשר עבר עד הנה בתולדות ישראל והאנושיות, לא מקרים עורים ומאורעות סתם היו אלה לפניו, כי אם תורה שלמה. כוחות נפשו אשר היו מרוכזים בנקודה אחת - יחוד ה' ואחדותו על כל גילוייו - מצאוה והרגישוה בכל תנועה ותנועה. ספר דברי הימים על מקריו ועלילותיו היה לפניו ספר למוד להתגלות ה'. כל תקופה ותקופה היתה פרק בסדר התגלות זו וכל המאורעות והמעשים היו האותיות, המלים, אשר על ידם התבטאה התגלות זו. מתוך גישה פנימית-נשמתית זו הבחין בחשיבות המיוחדת אשר לזמננו ובזכות המיוחדת שנתגלגלה לדור לחיות בעת בא מועד לתחלת התגלות קץ הפלאות. כמה גדולים היו בדורנו ולא נתיחד אליהם הדיבור, הם לא שמעו את קול ה' המפעם בנשמת האומה, ורק הוא מתוך התאחדותו המהותית עם נפש האומה הכיר בה והרגישה.

כמה שקוף ומצוחצח היה האור אשר מלא את לבו הטהור עד אשר הבחין על ידו בניצוצות האור הגנוזים בעמקי הקליפות העבות המכסות ומאפילות עליו; וכמה כח אמונה לנפש זו שהיתה כה בטוחה ביסוד הטוהר האלקי שבנפש האדם, הכללית והפרטית, ובנצחונו הסופי - הופעתו בעצם טהרתו!

לדון כל אדם לכף זכות, אין זאת הנהגה טובה שמישהו רוכש לעצמו ומתרגל בה, כאן לפנינו גישה מיוחדת לערכי אדם ונפשו. הערכה מיוחדת. זה נובע מעוצם ההכרה כי "כל ברא ד' למענהו" (משלי ט"ז ד) והכל משמש אמצעי ומכשיר להתגלות האלקות ביתר שאת, ומכאן ראית האור בתוך החושך - הזַכות מגלגלת לידי זְכות...

זאת היא החכמה האמתית, חכמה עילאה, החכמה הלומדת מכל אדם ומכל דבר. במקום שתלמיד-חכם יודע ללמוד רק מן החכם, רק מן החכמה הגלויה ותו לא, יודע החכם ללמוד מכל אדם, לרכוש את מושגיו הנשגבים מכל דבר - "איזהו חכם? - הלומד מכל אדם!"...

 

*

 

התפיסה השונה ביסודה שהיתה לרבנו זצ"ל על עצם מהות התנועה הציונית בראשית התהוותה, גרמה לו ליצור דרך מיוחדת, אשר קרא לה בצדק - דרך הקודש, והיא אשר הבדילתהו וגידלתהו מעל כל גאוני דורו.

מכיון שנתאמתה לו ההכרה, שרק כח ההתנערות שהובטח לנו מפי צור ישראל, הוא הפועל את פעולתו בתופעות חיינו, ושהשיבה לארץ אבות היה תהיה לאב למערכת השיבה השלמה למקור הראשון, הרגיש מה גדולה החובה המוטלת על כל איש המסוגל לטפח ולגדל תנועה זו, לעודדה ולשפוך עליה מרוחה היא הגנוז בה בפנימיותה. לא כח מן החוץ רצה להרכיב עליה, כי בתוכה גלהו. הוא עמל רק להטות את האוזן השומעת ללבה היא, למען תשמע ממנו את קול נשמתה: הוא הוכיח שרק כוחות הקודש הם הדוחפים אותנו לפעולותינו ושכל מעשינו מכוונים בסופם בהתאם למטרה שכוחות אלו שואפים אליה, ואף אם בדרכים נלוזים תבא לפעמים התגלות זו. בנתחו את התופעות השונות, המעלות ומורדות בחיים הרוחניים של ישראל במשך קיומו, גילה לנו את טהרת הנפש הישראלית. ובהסירו את האבק המכסה על נשמתנו מסרה לנו כשהיא מבהקת באור פלאים ואמר: הא הברקת אשר אבדה לכם, שמרוה בטהרתה!... להוציא למרחב את התנועה הציונית ולתת לה את אותו המעוף וההיקף שחזו הנביאים לקץ הימים - זאת היתה משאת חייו. במקום אשר התנועה הציונית ראתה את מטרתה רק בבקשת מקלט לעם תשוש כח, שקשתה עליו יציאת נשמתו, רצה הוא להפכה לתנועת ההתחדשות של הרוח האנושי השואף אל על, להרימה לדרגא של גאולת הצדק והשלטת הטוב ולהביא פתרון לכל אותן השאלות הכאובות שהמשטר התרבותי הנוכחי יצרן.

נרמה את עצמנו את נאבה למצא את מקור השאיפה שנתעוררה בנו לחונן את עפר ארצנו השוממה, רק מתוך נגישות מרדפינו. עמוק עמוק בגנזי הנפש טבועה בחותמת קודש שלהבת אש - העריגה לבורא עולמים. ואותה שאיפה שאינה יכולה להתבטא כי אם בהתעצמות החיים הישראליים במקורם ובהיקפם, תובעת את תיקונה. דורות על דורות העיקה הגלות מבלי תת אפשרות לפתח את אותו הכיוון המיוחד שאין הנפש הישראלית מוצאת את סיפוקה כי אם בו ועל ידו, אולם בא המועד והנה נתקו הכבלים וישראל שב אל ארצו לשוב להמשיך את דרכו אשר העוונות הטוהו ממנו.

שאיפתו האמיתית היא להקים את החיים הטבעיים המבוססים על אותם החוקים היציבים שבדבר ה' ללא סטיה וללא תיקון כלשהוא. ליצור, לא מעמד מיוחד של אנשי תורה כי אם עם תורה - עם החי בתורתו והמקיים את תורתו. לא רק חוקים להגדיל תורה כבאותם ימים האופל והגלות, כי אם תורה להאדרת החיים ושיפורם, העלאתם לאותה דרגה של הדמות צורה ליוצרה. לא רק יהודי באהל, כי אם אוהל יהודי ואף רחוב יהודי. לא רק תורה באהל, כי אם תורה בעיר ותורה בשדה. לא רק כהנים מפורדים, כי אם ממלכת כהנים. ולא קדושה ערטילאית המתכנסת בפנת ד' אמותיה, כי אם גוי קדוש. צביון קודש של היחיד והכלל, החברה והממלכה, צביון חיים אשר יתן ביטוי לאותן ההרגשות העילאיות שהנפש הישראלית הומה להן.

ואף אומות העולם העומדים נבוכים בתהו לא דרך ימצאו פתרון. אותם ניצוצי האור שהגיעו אליהם מישראל דרך עיקולים ושבירות שונות והיו מספיקים להם באותה שעה על פי רמת תפיסתם עד כדי יצירת דחיפה להתפתחות האנושית עד דורותינו אנו - כבר אבדו את כוחם, ורק על ידי גילוי חדש של מבוע הנבואה שנסתם - אולם יתגלה מחדש לכשתיוצר אותה אוירה ספוגת קודש של ארץ צבי שגידלה בשעתה את נביאינו וחוזינו - ימצא העולם את גאולתו ותיקונו. יעוד זה שיעדה לנו ההשגחה העליונה בא יבא בין אם נכיר בו בין אם לא נכיר בו - אולם בידינו למהרו, ועלינו למהרו.

 

*

 

תביעה יחידה ומיוחדת היתה לו אלינו - כי נדע ונכיר את המתרחש לעינינו, כי נעמוד על גודל השעה ונשתדל להיות מתאימים בכל מהלכינו עד כדי הזרמת זרם הקודש על ידינו.

"הנה עם כלביא יקום וכארי יתנשא" (במדבר כ"ג כד) - יתנשאו נא כוחות נעורינו בכל חום נעוריהם והקדישום קודש לה', להויה כולה, לאנושיות, לעם ולעצמם, כי רק בזה ימצאו את מקור חייהם. יתקשרו נא עם המציאות כולה דרך הבריח התיכון המבריח את כל היקום - חוקי התורה ומצוותיה. ישובו נא ויחיו את רגבי האדמה השוממה וחיו אף הם בחיותה. ישירו נא את שירם ותשיר לעומתם האדמה, יתלהבו נא ויתלהב לעומתם כל היקום כולו.

לא אש זרה מהבהבת בלבות הנוער, כי קודש היא אותה התחמצות לב צעירינו למראה כל עול ואי-צדק. ואף אם לומדו על ידי מורים מתעים לראות את אי-הצדק דוקא בכיוון מסוים, עצם ההתלהבות ליושר ואמת, עם האהבה וההתמסרות לכלל - לא ממקורות זרים חוצבה, כי מן הקודש היא באה ושמה תשוב ללכת.

הוא לא בז מעולם להתאבקות, הוא הבין והרגיש את הנפש המתלבטת בחיפוש נתיב, ובאהבה נאמנה הושיט יד למגששים באפילה, לסמוך עליה. לשם זה לא השתמש במליצות נפוחות ונאומים מצלצלים. בדיבורו, ברעיונותיו, במנהגיו ומעשיו היה פועל כסם חיים וכל הקרב אליו היה מתעדן מריחו.

מה מלאים חום הם דבריו כשהיה פונה אל הישוב לשדרותיו. איזו חיבה אבהית שופעת מהם. דומה עליך כאילו יד אם רחמניה מלטפתך, נוגעת בזהירות במקומות הכואבים ושמה אליהם תחבושת. אתה מרגיש איך הדברים מטפטפים כטפות טפות של תנחומין ומעודדים את נפשך הנהלאה.

הוא ליוה את הישוב על כל דרכו, בעת מלחמה ובעת שלום, בעת הקמת מערכות ובעת שידודם, ותמיד מצאו דבריו את הדם. כי אליבא דאמת, רק הד היו דבריו - הד נאמן לכל אשר הרגיש כל איש יהודי בהרגשה סתומה ועורת אשר לא בוטאה במלים, והוא נתן לה ביטוי בדבריו.

מה מעודדים היו דבריו בעיתות בצרה, מה מפכים היו עז-אמונה והכרה נמרצת, ומה מחזקים ומעוררים היו דבריו בעת שלום, עת עמד על משמר הרוח הישראלי בטהרתו. כמה כאב היה להרגיש בדבריו כשהיה רואה איזה סטיה רוחנית, איזה פגם מוסרי, וכמה דואב היה במצאו זמורת זר בכרם ישראל.

 

*

 

שנים על שנים קוה לגלות בעליל את התחלת התחיה הרוחנית, כמה וכמה תחבולות עשה להחישה, אולם היא אחרה לבא.

קצב הבנין המהיר של הארץ בשנים האחרונות הועיל אף הוא הרבה, שלא תוכר השפעת הארץ על תושביה החדשים. עבודה קדחתנית החלה בכל פינות הארץ, מושבות וערים צצו במקום אשר תמול היו רק חולות וסלעים. הישוב גדל בקצב כזה שהארץ לא הספיקה לעכל את כל אותו המון-ים אשר פלטו אליה ארצות הגלות. מתוך כך הלכה ונקלשה ההשפעה הישירה והקשר הבלתי אמצעי שהיה לרבנו זצ"ל אל הישוב בהיותו עוד מצער. אף צורת החיים הלכה ונעשתה מטושטשת עד כדי העתקה מהחיים בגולה. החן והתום של ראשית הנצנים פג ותחתם באו ימים אפורים אשר לחלוחיתם מעטה. צעירים אשר נפשם אכולה רקב זר עלו אליה, והריבוי הכמותי לא איפשר דרך-השפעה אשר יוכל להעמידם על עיקרי נשמתם. מתוך כך נתכוננו הדברים על יסודות זרים, מועתקים ומקולקלים, ורבה המבוכה בארץ, רב הפירוד ורבה המתלאה. מי שנמצא בסביבת רבנו בשנים האחרונות יכול היה להרגיש בו כעין צל של אכזבה. הוא התחיל להכיר שקץ הפלאות כבר לא יהיה בימיו הוא.

 

*

 

הרק חלום יפה ארג לנו רבנו זצ"ל? הרק דמיונות חזה לנו והמציאות לא תכירם? האומנם מושחתת היא נפש האדם עד תומה ואף ישראל אבדה לו נשמתו בין גלות לגלות? האמנם לריק תם הזרע אשר זרע רבנו על לבבות העם? - לא נכחד, יש ועולה רעיון זה על לבנו. יש ולמראה הכיעור והניוול, אשר עלינו להתנגש בהם מדי יום ביומו, נעקרת מלבנו כל מחשבה אצילית על האדם. עוד סיוט הדמים הולך ונמשך בימינו אלה בארץ חמדתנו, ולמה נתעלם - לא ראינו את מצפון העמים מתעורר להתריע ולתבע את הצדק. ואף גם זאת - ראה ראינו את הפירוד והמחלוקת והשאיפות הזרות אשר קנו להם זכות אזרח ברחובותינו אנו ורק צרת הרבים היא שהועילה לפכחנו במקצת.

ברם התשובה על כל ההיסוסים והפקפוקים תהיה לנו האישיות המזהירה של רבנו הגדול עצמו. הנשמה הנשגבה הזאת בעצם מציאותה היא המאשרת לנו, כי עוד רב עשרו של אוצר הנשמות הישראלי ואם עדיין לא זרחו עלינו קרני אורו - בא יבאו עתם.

 

*

 

אט יוליך החורש את מחרשתו על פני השדה. דומם חומקים הזרעונים לחיק האדמה. והאדמה אשר כסתה עליהם לא נשתנתה במאומה - ולא נודע כי נטמנו בה. אולם בבא הזמן ונתפתחו הגרעינים והוציאו גבעולים והעלו ציץ והבשילו תבואתם.

אף אותם ניצוצות האור שהפיץ רבינו הגדול זצ"ל - זרעים המה, ולא יאבד לריק הזרע. עוד יבא היום ונבקעה אדמת הלבבות אשר כסתם ועלו זרעי האור ובשלו. כי - "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה".

אלול תרצ"ו, ירושלים ת"ו.



*  זרעים (בטאון בני עקיבא), שנה ב' תרצ"ז גליונות א'-ב', ג'-ד'.