דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
תולדות שיחה לפרשת תולדות רה"י הרב יעקב שפירא

שיחה לפרשת תולדות

'ויעתר יצחק לד' וגו' ויעתר לו ד' ותהר רבקה אשתו', אומר רש"י ויעתר הרבה והפציר בתפילה, ויעתר לו ד' נתפצר וכו' אומר אני כל לשון עתר לשון הפצרה ורבוי, רש"י מדגיש, שהיה פה רבוי של תפילה מצדו של יצחק, ויעתר זהו אחד מלשונות התפילה, חז"ל אומרים שישנם עשרה לשונות של תפילה אחד מהם זה לשון ויעתר, רבוי של תפילה, אותה לשון כתובה אצל מנשה בנו של חזקיה, ואומרת הגמ' בסנהדרין שכשתפסו אותו אויביו ועמדו להרגו התפלל לכל ע"ז שהכיר שיעזרו לו, אח"כ פנה אל ד', אומרת הגמ' שמשמים לא רצו לסלוח למנשה, רק הקב"ה חתר חתירה מתחת כסא הכבוד מהלך מחודש כלפי מנשה, כדי שתשובתו ותפילתו תתקבל לפני הקב"ה, ושם כתוב לשון ויעתר, לשון ויעתר זה אחד מלשונות התפילה שבאה לבטא עומק מיוחד של תפילה בגדלות מסוימת, בעומק מסוים, שיכולה לפתוח מהלכים חדשים בשמים, כדי שהתפילה תתקבל, חתר הקב"ה חתירה מתחת לכסא הכבוד. במד"ר כתוב ויעתר הוא לשון חתירה, ועיין בגמרא בסנהדרין שם (קג:) ויחתר לו ויעתר לו מבעי ליה.

בא ישעיה הנביא לחזקיה, ואמר לו שהוא חייב מיתה בגלל שלא עסק בפריה ורביה, אמר לו חזקיה ראיתי שיצא ממני בן כמו מנשה, אמר לו ישעיה, בהדי דכבשי רחמנא למה לך, מה אתה עושה חשבונות של מקום, מה שהתורה מצווה שצריך ליישב את העולם תעשה. מה זה הביטוי בהדי דכבשי רחמנא למה לך? הפירוש הוא כמו שהגמ' אומרת מנשה שהחטיא את הרבים והקב"ה חתר לו חתירה תחת כסא הכבוד, זה מה שאמר לו ישעיה, אתה רק רואה שתלד בן כמו מנשה אבל אתה לא רואה איזה כח יש לתפילה של אדם במצבים מסוימים שהיא יכולה לבקוע רקיעים, עד כדי מצב שהקב"ה חותר חתירה מתחת כסא הכבוד, זה מה שאמר לו ישעיהו את הכבשי דרחמנא אתה לא רואה, הכוונה היא את הדרכים הנסתרות, את זה אתה לא יכול לראות, וזה מה שהיה בסופו של דבר אצל מנשה ששב בתשובה.

כתוב, בספר יונה, 'ויקראו אל אלקים בחזקה', מה פירוש בחזקה? אומרת הגמ' בתענית שזה היה מציאות של חוצפא כלפי שמיא, שאדם לפעמים נדחף מרוב הבקשה גם למקומות שהוא לא יכול ואסור לו לגשת, רבוי מעבר למה שניתן רשות. הרמב"ן כותב בסוף פרשת בא, על מה שנאמר בספר יונה, ויקראו אל אלקים בחזקה מכאן שתפילה צריכה קול, שצריך להתפלל בקול רם, וזה לכאורה נגד ההלכה שאדם לא ירים קולו בתפילתו, שמעתי מאבי מורי זצ"ל, שהתפילה המוזכרת ביונה שאני, היתה זו תפילה בשעת צרה, תפילה של שעת צרה היא פרשה מיוחדת – במציאות כזו מותר גם להרים את קולו. מה שהרמב"ן מביא בשם הירושלמי שמכאן לומדים שתפילה צריכה קול, זה לא הולך על תפילה רגילה בכל השנה אלא תפילה של שעת צרה, ובכך הוא הסביר למה כתוב בשלחן ערוך שבימים נוראים מותר להגביה את הקול בתפילה, המשנה ברורה מסביר שבגלל שלכולם יש מחזורים אז יש פחות חשש שאנשים יתבלבלו בתפילה. אבי מורי זצ"ל אמר ביאור נוסף: תפילה של ימים נוראים זו לא תפילה סטנדרטית אלא תפילה של שעת צרה, כאשר אדם נמצא מול מצב של ספרים פתוחים, תפילה של שעת צרה – מותר להגביה את הקול. ויקראו אל אלקים בחזקה.

יש מדריגות בתפילה, הלשון ויעתר הכתובה אצל יצחק היא אותה לשון שכתובה אצל מנשה זה היה כח של תפילה שיכולה להביא לחתירה מתחת כסא הכבוד, שהתפילה תעלה מעלה מעלה. התורה אומרת 'ותלך לדרוש את ד'', אומר הרמב"ן, לא מצינו לשון דרישה אלא רק כשאדם הולך להתפלל, וכך כותב הרמב"ן בעוד מקום שמשה רבינו אמר ליתרו כי יבוא אלי העם לדרוש אלקים, אומר שם הרמב"ן הכוונה היא שבאים אלי להתפלל. זה חלק מדרישת אלקים, להתקרב לד'.

לאיפה הלכה רבקה? אומר רש"י לבית מדרשו של שם. למה דווקא לבית מדרשו של שם, הרי יצחק גם היה נביא, כתוב בהלכה ע"פ הגמ' בבבא בתרא מי שלא עלינו ולא עליכם יש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם שיתפלל עליו, אומר המאירי בבבא בתרא, לא רק שהחכם יתפלל אלא שהחכם ילמד אותו איך מתפללים, והגמ' הזו מובאת להלכה בהלכות ביקור חולים ביורה דעה, שמי שחלילה יש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם, מי זה החכם? הנמוקי יוסף כותב וכך מביא הרמ"א להלכה מי שתופס ישיבה, מי שמרביץ תורה, לבית מדרשו של שם. מי שיש לו חולה בתוך ביתו, מי שיש לו צרה צריך ללכת לקבל עצתם של אנשי התורה, בכח התורה, התורה מרוממת את התפילה ונותנת את העצות הנכונות ולכן הלכה דווקא לבית מדרשו של שם, ולכן זכתה גם רבקה שיעקב איש תם יושב אהלים אומר רש"י אהלים לשון רבים אהלו של שם ואהלו של עבר. וכשיעקב לימד תורה את יוסף אומר שם רש"י שיוסף היה חביב עליו וכל מה שלמד בבית מדרשו של שם ועבר לימד את יוסף.

אבל תפילה, לא רק על החולה אלא בכל שעת צרה, תפילה על מה שמעיק על האדם היא דרגה אחרת מתפילה רגילה, כמו שראינו אצל יצחק, אצל מנשה, אצל נינוה, ובימים נוראים. אומרת הגמ' בנוסף לכך (נדה דף ע:) מה יעשה אדם שיצליח בלימוד, 'ירבה בישיבה' ילמד, 'אמרו לו הרבה עשו ולא עלתה בידם, אמר להם יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו', ונשאלת השאלה למה כששאלו את אותו חכם מה יעשה אדם שיצליח בלימוד, לא אמר להם מיד, שיבקש רחמים ממי שהחכמה שלו, ורק אחרי שאמרו לו הרבה עשו ולא עלתה בידם אז הוא אמר להם צריך גם להתפלל, אומר הכתב סופר, בנו של החתם סופר בתשובות (או"ח סימן יח), שהגמ' במגילה אומרת לאוקמי גירסא צריך סייעתא דשמיא מיוחדת. מה זה לאוקמי גירסא? רש"י מסביר, לזכור תלמודו, אין הכוונה רק לזכור ולא לשכוח, לדבר זה העצה היא שאדם יחזור, אם יש לו זכרון טוב הוא יזכור, הכוונה שהוא ידע להשתמש במה שהוא לומד גם לסוגיות אחרות. הרי"ף מסביר פירוש אחר: לאוקמי גירסא הכוונה לזכות לכוון להלכה למעשה - מכל מה שלומדים, לדבר זה צריך סייעתא דשמיא מיוחדת.

הרבה עשו ולא עלתה בידם, מפני שלא הרגישו עדין לאוקמי גירסא על אף שהרבו בישיבה, לא זכו לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, לזה צריך ס"ד מיוחדת, ועל זה אמר להם יבקשו רחמים וכו', גם פה בא התפקיד של התפילה, כמו אדם שיש לו חולה בתוך ביתו, ואדם שמרגיש שאין לו ס"ד בלימוד, הוא לא זוכר, לא יודע מה המסקנא, לאוקמי גירסא, על זה אומרת הגמ' בנידה יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו. בעבר הזכרתי את דברי היערות דבש (דרוש רביעי) שמעיד על תלמידיו וגם על עצמו, שמי שלא כיוון יום אחד בברכת אהבה רבה או בברכות תורה אותו יום הרגישו עליהם ועליו שההצלחה בלימוד היתה קטנה יותר. צריך להתפלל.

הגמרא אומרת, על הפסוק בספר תהלים: 'כי אם בתורת ד' חפצו', ואח"כ כתוב ובתורתו יהגה וכו' מתי התורה נהפכת מתורת ד' לתורה דיליה? לאחר שאדם עמל ויגע בתורה אז נהפכת לתורה דיליה. עמל בלימוד זה וודאי כפשוטו ירבה בישיבה ללמוד. אבל כפי שאמרנו צריך לצרף לזה תפילה, וכדברי הגמ' (מסכת ברכות בדף לה), שאסור לאדם להנות מדבר בעולם הזה בלי ברכה, הדבר נלמד מהסתירה בין הפסוקים: השמים שמים לד', ומצד שני: והארץ נתן לבני אדם, והגמ' מסבירה כאן לפני ברכה כאן אחר הברכה - כשאדם מברך הברכה מתירה להנות, זה נהפך לשלו, הקב"ה נותן לו את הרשות, אותו דבר לגבי תלמוד תורה, מתי זה נהפך מתורת ד' לתורה דיליה, ובתורתו יהגה יומם ולילה, כאן לפני ברכה כאן אחרי ברכה, כשאדם באמת משתדל לכוון בברכות התורה, בברכת אהבה רבה, ובהשיבנו לתורתך, ממילא התורה נהפכת לתורה דיליה.

יעקב ועשיו, שני גויים בבטנך. כתוב בחז"ל שהם רבו על שני עולמות, עוד בהיותם בבטן, המהר"ל מפראג אומר שרבו על שני עולמות אין הכוונה שזה רצה את העולם הזה וזה רצה את העולם הבא, כל אחד מהם רצה את שני העולמות, גם יעקב אבינו ידע שהתורה צריכה להיות מיושמת למעשה בעולם הזה, כשיצחק ורבקה התווכחו למי לתת את הברכה יצחק חשב שאולי במה שנוגע לעולם העשיה כדאי להשתמש בעשיו, איש יודע ציד איש שדה.

מסופר על בתו של הרבי מגור שחלתה, אמר הרופא לרבי - היא חייבת ניתוח אני לא יודע מה יותר מסוכן, המחלה או הניתוח, אתה הרבי תחליט, זו הבת שלך, אמר לו הרבי אני לא רופא, אני לא יוכל להחליט, אמר לו הרופא תחליט בתור אבא, שאל אותו הרבי אם חלילה הבת הזו היתה הבת של הרופא מה היית מחליט? אמר לו אם חלילה זו היתה הבת שלי, הייתי רץ מיד לרבי מגור להתייעץ אתו.

כל המהות של יעקב, טמונה בדברי רבקה: 'ואתה בני שמע בקולי', עם כל הכשרונות ועם כל התורה יעקב מכופף את עצמו ליצחק ולרבקה - שמע בקולי, וחז"ל דרשו על כך: שומע לעצה חכם, ובסוף הפרשה כתוב: וישמע יעקב אל אביו ואל אמו.

 בן סורר ומורה, עיקר הדגש שהוא איננו שומע בקולנו, הכל הוא עושה לבד, אפי' הדברים החיוביים, אני אחליט לבד אל תתערבו לי בחיים, אני לא מבין פחות מכם, זו היתה תכונת ההבדל בין יעקב לעשיו, יצחק חשב שבעשיה אפשר לסמוך על עשיו רבקה אמרה לו לא, דווקא מי שהאידאל שלו יותר גדול, והעוצמה הרוחנית שלו יותר אמיתית הוא צריך גם לנווט את העשיה, הבכורה אמנם נתנה לעשיו באופן טבעי בגלל הלידה, אבל המושג האמיתי של הבכורה זה כמו שכתוב על ישראל בני בכורי ישראל (עיין עולת ראיה, א, עמוד ת"א שתי קדושות הן בישראל, קדושה טבעית וקדושה עילאית וכו' שם לענין קדושת בכור), עם ישראל פירסם את האלקות בעולם, וגם לעתיד לבוא כשהגויים יצטרפו, עמ"י ישארו בני בכורי ישראל, הדברים לא תמיד נקבעים לפי הצדדים המעשיים, גם בדברים מעשיים יש רקע קודם יש מחשבות קודמות. בשאלות קשות, גם אנשים פולטיים כשיצטרכו כיסוי מוסרי, הם ירוצו לרבי מגור, לרבנים, הם יעדיפו את יעקב איש תם יושב אהלים, שאין לו נגיעות, על פני עשיו איש הציד. אם דומה הרב למלאך יבקשו תורה מפיהו, הרי לא ראינו מלאך, מה זה אם דומה למלאך? מלאך עושה שליחות, בלי נגיעות בישרות ובצדק.

כשעשיו בא לאחר מכן לבקש את הברכה מיצחק, יצחק אמר לו אין לי מה לברך אותך, ובסופו של דבר אמר לו 'הנה משמני הארץ יהיה מושבך', הרי לא היה לו באמת מה לברך כי נתן הכל ליעקב, אז מה בכל זאת הוא אמר לו משמני הארץ וכו', בנוסח שניתנה הברכה ליעקב כתוב, 'ויתן לך האלקים מטל השמים' ורק לאחר מכן 'משמני הארץ', אחרי טל השמים, אבל אצל עשיו איש יודע ציד איש שדה, קודם ניתנה לו הברכה של הארץ, הנה משמני הארץ יהיה מושבך, אומר רש"י זו איטליא של יון, מה היה מיוחד באטליא של יון שאת זה יצחק היה יכול לתת לעשיו, הגמ' בשבת אומרת איטליא לא היתה קיימת בעולם בזמן הבריאה, ורק כששלמה המלך חטא ולקח נשים שאסורות לו, ירד המלאך גבריאל ונעץ קנה בים, הוא ייבש איזו חלקת מים והפך אותה לאי, וזו איטליא של יון, הורתה ולידתה בטומאה, בגלל חטאו של שלמה המלך. אמר לו יצחק לעשיו הכל נתתי ליעקב, אבל משמני הארץ זו איטליא של יון שהורתה ולידתה בטומאה, שלא היתה קיימת בזמן בריאת העולם, את זה לא נתתי ליעקב, זה מקום שמתאים לך. לכן כל שורש הטומאה של ע"ז בעולם הכל מתקפל באיטליא של יון, שמה מרכז הטומאה של המינות של העולם, ספרתי לכם, שאבי זצ"ל שמע מהרב הרצוג זצ"ל שהוא נסע להפגש בוותיקן ולבקש חזרה את הילדים שהיו בשואה במסתור, כשיצא מהוותיקן אמר לראשי הקהילה היהודית ברומא, אני מרגיש כזו טומאה שאני לא מסוגל להתפלל או ללמוד שום דבר של קדושה, אני חייב מקווה, הרב זצ"ל כותב בערפילי טוהר שבצעירותו כשהיה עובר על יד בית ע"ז היה מריח ריח רע, הבני ישככר כותב שכל החושים נפגמו בחטא אדם הראשון, הראיה, המישוש וכו', חוץ מחוש הריח ולכן במשיח כתוב, 'והריחו ביראת ד'' יש חוש שישי ליראי שמים להבחין בין טמא לטהור.

לכן הגמ' אומרת בסנהדרין בן סורר לא נהיה בין סורר ומורה עד שישתה יין האיטלקי, למה דווקא יין האיטלקי מפני שיין שהורתו ולידתו במקום טמא הוא זה שיכול להפוך את האדם לבן סורר ומורה, כתוב בחז"ל אין בן סורר ומורה בירושלים, מפני שרוב האכילות בירושלים הם של קרבנות וקדושה, משיריים של רבי לא נהיים בעל תאווה, כל אכילה של קדושה משפיעה באופן חיובי על האדם. הב"ח כותב בהלכות ברכת הפירות, מה הפירוש שאנו אומרים והעלנו לתוכה ושבענו וכו' וכי אנו כאלה בעלי תאוות שאנו רק רוצים לאכול ולשבוע, יש כאלה שמפרשים שמדובר על אכילת מעשר שני בירושלים, אבל הב"ח אומר אחרת, יש עניין לאכול דבר שגדל בא"י שקדושת הארץ משפיעה גם על מה שגדל, כל מה שיש עליו שם של ארץ ישראל זה משפיע קדושה, לכן והעלנו לתוכה ונאכל מפריה ונשבע מטובה, זה אכילה של דבר קדוש, וזה משפיע על המאכל וממילא גם על מי שאוכל.

עשיו איש יודע ציד איש שדה, הוא היה אדם בלי שאיפות, כל דבר היה צריך להיפתר מהר, אם העבודה בבכורות קשה אז 'למה זה לי בכורה', 'הלעיטני נא מן האדום האדום הזה', עשיו לא היה כל כך מנומס כשהוא ביקש את הבקשה, אלא הלעיטני נא, זו אותה לשון של אל תאכלו ממנו נא, אני לא יכול לחכות עד שתגמור את כל הבישולים, אני רוצה הכל כאן ועכשיו בלי לחכות, עשיו לא יכול להיות איש תם יושב אהלים, שיושב אהלים זה לצאת מן האשליה שלוחצים על כפתור ומיד צומחים גדולי תורה, זה עבודה, לא בכדי שיש ביטוי בתורה ובנביאים 'עבדי משה', לא כן 'עבדי משה', ויהי אחרי מות משה 'עבד ד'', עבדות במושג החיובי שצריך לעמול, יש תלמידי חכמים, שהם כמו סלמנדרה, רש"י אומר שסלמנדרה זו חיה, שאחרי שהתנור מוסק באש שבע שנים, יוצאת חיה כזו שנקראת סלמנדרה, ת"ח זה מי שנמצא במקום שהאש מוסקת בו, הוא נבנה דרגה ועוד דרגה וכו', מובא בשם הרב זצ"ל שבמקום אחר רש"י אומר שסלמנדרה זו חיה שנוצרת ע"י כישוף, אומר הרב, שגם בין ת"ח יש חלילה מצב כזה ת"ח של מעשה כשפים לא עמל ולא יגע ורוצה מיד לדעת את הכל, זה לא ת"ח שנמשל לסלמנדרה בצורה החיובית, ת"ח זה מי שיש לו את האורך רוח לדעת שזה בניין ועוד בניין ועוד בניין, לא לוחצים על כפתור ומיד נבנה.

המהר"ל כותב שהפירוש של בהמה, בה-מה, מה שאתה רואה בה יש בה, שור בן יומו קרוי שור, מהרגע שהוא נולד הוא כבר מריח, כבר רואה, וכו', בן אדם הוא לא כך. שאל פעם נכדו של הרב הנקין את סבו הרב הנקין (שהיה גדול הפוסקים בארה"ב לפני הרב משה פיינשטין), איך אפשר להיות אדם גדול, אמר לו סבו אם קודם תהיה אדם קטן אח"כ תהיה אדם גדול, ישר אדם גדול זה אפי' לא יקר המציאות.

לכן אומרים חז"ל, ויבז עשיו את הבכורה, חמש עבירות עבר באותו יום, אבל למה אומרים שביזה את הבכורה? לא בגלל שעשה דברים מנוגדים, אלא בגלל שהוא זלזל במה שנותנים לו בבכורה.

המבזה את המועדות אין לו חלק לעולם הבא, אדם שלא נותן יחס אמיתי ליום טוב, לחג, יש דין ללבוש בגדי יו"ט מה לי ולזה, מה זה משנה? אני אשאר ביו"ט איך שאני לבוש, יש מפרשים שאומרים הכוונה שאדם לא מאמין שקרבן של החג שיום קודם הסתובב בחצר ושחקו אתו הילדים פתאום נהפך מדבר חומרי של חולין לדבר של קדושה. ויבז עשיו את הבכורה.

אצל שאול המלך כתוב שביזו את שאול, מה ביזו אותו, מה יושיענו זה? מה יהיה לנו מזה? זה נקרא ויבז, האדם בעצמו קובע את היחס לכל דבר שהוא עוסק בו, כמה שהיחס הוא יותר חיובי לעניין, אז כמים הפנים לפנים, הדבר משפיע עליו יותר ויותר. וכן להיפך.

כתוב ברבינו יונה, [שחיבר כמה חיבורים, על הרי"ף ועליות דרבינו יונה ופירוש למשלי ולפרקי אבות וספר שערי תשובה, ועוד קונטרס קטן שנקרא שערי העבודה] בשלשה מקומות הוא חוזר על פירוש פס' במשלי, 'איש לפי מהללו יוכר', הפירוש הוא כך, כשאתה רוצה לדעת מה מעלתו של אדם תבחן אותו לפי הדבור שלו, הוא מביא דוגמא אם תראה שהאדם משבח את הצדיקים ומגנה את הרשעים תדבק בו, אבל אם אתה רואה ויש תופעה כזו, שכשמגיע לצדיקים שעושים כל מיני דברים זה לא בסדר, וכשעושים הרשעים כל מיני דברים אומרים תראו איזה יופי וכו', איש לפי מהללו, מאדם כזה תתרחק, השקפת העולם שלו מעוותת תתרחק ממנו, ורבינו יונה חוזר על פירוש הפסוק הזה שלוש פעמים במשלי באבות ובשערי תשובה. ואם הוא חוזר על זה, זה אומר שאצלו זו היתה נקודה מאוד מרכזית, על זה אומרים חז"ל ויבז עשיו וכו' לא בגלל שההתנהגות לא היתה מתאימה למי שיש לו בכורה, אלא בגלל שלא ייחס חשיבות לדבר, למה זה לי זה בכורה. אז כמים פנים אל הפנים.

היה פה מאבק על שני עולמות, כפשוטו לפי המהר"ל על השילוב שלהן ביחד, האם עולם האצילות ישפיע על עולם העשיה או להיפך, יש בספר שערי תשובה, על שלחן ערוך בהלכות פסח, שכותב שם מהלך שלם, מה היה פה הוויכוח בן רבקה ליצחק, איך יעקב התיר לעצמו להשתתף, הוא כותב כך שאע"פ שיש לנו הלכה, של עני המהפך בחררה ובא אחר ונלקחו נקרא רשע, זה בכל מילי דעלמא אבל במצוות הזריז הרי זה נשכר, אם נכנסת לחנות וראית אתרוג, שאיתו מאה אחוז אתה מקיים את המצווה, ומישהו מתמקח ועוד לא קנה, אין בזה עני המהפך בחררה. בדבר של קדושה צריך לרוץ ולמהר, ותמהר רבקה אברהם מיהר, וכן ברש"י שכשמביא את המדרש על יעקב ועשיו בבטן רבותינו דרשו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתח תורה וכו' יעקב רץ ומפרכס לצאת וכו' עשיו מפרכס, לצאת לא כתוב רץ.

אצלנו בבית הסברנו על פי זה שמה שמחנכים את הילדים "לגנוב" את האפיקומן, דווקא בליל הסדר אין הכוונה שיתחנכו לגנוב ח"ו, אלא מזרזין אותם שבדברים שבקדושה הזריז הרי זה נשכר. אפיקומן זו מצוה, אכילה של מצוה תיקח אתה אתה שיריים ראשון, אל תחכה לסוף, (אחד מהאדמורי"ם אמר פעם, הגבאי שלי הוא קמצן אמיתי, נשארה צלחת מלאה דגים לחלק לחסידים, בחסידות כמו שלנו לא צריך יותר מדקה כדי שיהיה נודע כי באו אל קרבנה, אבל הגבאי הזה קודם מחלק את הדגים השבורים, ואח"כ את הדגים השלמים, זה קמצן, מה איכפת לך, הרי בן כה אתה יודע שתתן את הכל).

השפת אמת אומר מה הפירוש במה שיצחק אמר ליעקב ויתן לך האלקים אומר רש"י ויתן, ויחזור ויתן, אנו מפרשים, שאנו מתפללים על הברכה על הריבוי לא פעם אחת אלא ויחזור ויתן, כל הזמן, השפת אמת אומר פירוש נפלא מאוד, ויתן ויחזור ויתן, הכוונה היא, שהקב"ה יתן לך אבל אתה לא תשאיר את זה אצלך, תלמד מהקב"ה לתת לאחרים, הקב"ה יתן לך, אבל אתה המקבל תחזור ותתן, כך יצחק אומר ליעקב. הספורנו [כו, כה] אומר שבתחילת הפרשה שכל הזמן כשמדברים על יצחק, אומרים שזה בזכות אברהם, מתי מפסיקים להזכיר את זכות אברהם ומדברים בנוכח ליצחק, רק בזמן שגם יצחק העניק לאחרים, שהוא תפס אומנות אביו בידו, לא להשאיר את הברכה רק לעצמך, הקב"ה נותן לך אז כל האידאלים הגדולים שלמדת בבית אביך ויתן ויחזור ויתן, תתן גם לאחרים.

בהקדמה לשו"ת חת"ס על יו"ד "פתוחי חותם" כותב החתם סופר כותב שגדולתו של אברהם אבינו היתה שכל מגמתו היתה להעביר את התורה ואת האמונה לדורות הבאים לפעמים גם על חשבון השלמות של עצמו, ותורת חסד על לשונה.

והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינה לפי כבודו, אומר רעק"א, זה נאמר לגבי מצוות השבת אבידה, אבל יש עוד פס', "מבשרך אל תתעלם" מבשרך ממי שקרוב אליך, אל תתעלם, שמה לא כתוב פעמים שאתה כן מתעלם, ממי שקרוב אליך, אל תתעלם, בלי פטורים של זקן ואינה לפי כבוד, אין מיעוט, שפעמים שאתה מתעלם, ואנשים שלומדים בחבורה אחת, בישיבה אחת, כתוב באור החיים הקדוש, על הפסוק והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו, שואל האור חיים אם באחיו אדם צריך לפגוע כשעבד את העגל, כ"ש ברעהו, אומר האור החיים דבר נפלא מאוד, יש אחים בגופים ויש אחים בנפשות, אחים בגופים כפשוטו, ויש אחים בנפשות יעקב ועשיו היו אחים בגופים, הם לא היו אחים בנפשות, יש מציאות של אחים בנפשות וזו הגדרה של חברים בישיבה, ר' צדוק הכהן כותב באחד מספריו שהחיבור האמיתי הכי גדול שיש לאדם הוא ע"י התורה. המושג של חבר החזק ביותר שיש, הוא חיבור שיש בין אנשים באמצעות התורה שהם לומדים ביחד, אין דבק יותר גדול, לכן כתוב בפרקי אבות בדגש כל כך מיוחד, עשה לך רב "וקנה" לך חבר, או חברותא או מיתותא, לומדים זאת מאיוב, כותב הרמב"ם ורבינו יונה שהמעלה הגדולה של חבר, שאתה יכול לספר לו את הדברים הכי נסתרים שלך, שהוא יוכל אולי לתת לך עצה במילי דיראת שמים, המקום הראשון שמוזכר ענין של חברות, זה הוא אצל יהודה "רעהו העדולמי", מהי דרגתו? שהוא כל כך בטח בו ומסר לו בידיו את כל סתרי לבבו הצנועים ביותר, זה נקרא חבר טוב, אנשים שלומדים במקום אחד, שכל הלימוד בנוי על חברותא, אז לא מחכים עד שיהיה לי חברותא, וקנה לך חבר, כמה שהתורה היא יותר מרוממת ומקושרת למקור, כמה שהתורה אצלנו היא יותר אידיאלית אז הקנה לך לך חבר הוא בדרגה יותר גבוהה.

וכותב ר' שמעון בהקדמה לשערי יושר: אמנם אם יאמר האדם להכניע את טבעו להגיע למידה יתירה עד שלא היה בנפשו שום מחשבה ושאיפה להיטיב לעצמו, וכל שאיפותיו יהיו רק להיטיב לאחרים... שבהשקפה ראשונה היה אפשר לומר שאם יגיע אדם למדריגה זו יגיע לתכלית השלימות, ולכן הורו לנו חז"ל... שלא כן הוא, שאין לנו להשתדל להדמות לקדושת הבורא יתברך בצד זה... אבל מה שרוצה מאתנו אינו באופן זה, הרי הורה לנו ר"ע חייך קודמים, וגם רמזו לנו לפרש את המקרא "ואהבת לרעך כמוך" בדרך שלילי מה דעלך סני לחברך לא תעביד, אבל בדרך חיובי ראוי לאדם להקדים טובת עצמו. דהיינו שאדם עם כל האידאלים להטיב לאחרים שזו דרגה עצומה מאוד, אין חסד יותר גדול מזה, אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה שדבור של אדם שזוכה לזכות את הרבים, להוציא יקר מזולל- לקרב רחוקים, כפי תהיה, אומרים חז"ל ברכותיו מתקיימות, אבל אדם לא צריך להזניח גם את עצמו, את ההתפתחות האישית שלו, שכמה שהוא יותר 'עשה לך רב' ו'קנה לך חבר' שהם קנייני תורה, אז ההצלחה שלו יותר גדולה, אז הקול קול יעקב שבו, יותר מאיר בו.

 חז"ל אומרים בזמן שהידיים ידי עשיו אין הקול קול יעקב ובזמן שהקול קול יעקב אין הידיים ידי עשו ועיין ברש"י פ' חוקת, ונצעק אל ד' וישמע קולנו ופרש"י שם בברכה שברכנו אבינו הקול קול יעקב שאנו צועקים ונענים, ושם בפסוק ויצא אדום לקראתו ופרש"י שם, בהבטחת זקננו והידים ידי עשו, ולא מוזכר אצל עשו ברכה אלא הבטחה, כי זה גופא ברכת ישראל שאנו צועקים ונענים, יש דברים בעולם הרוחני שלא הולכים ביחד, הא' ב' זה יציבות, כתוב בספר חובת הלבבות הרחמן יצילנו מפיזור הנפש, אדם שכל רגע מחפש את הדשא של השכן אולי הוא יותר ירוק, ולא יודע להעריך את התורה שלו. זה פיזור הנפש. הזכרתי לכם פעם שכתוב בכתבי רבי נחמן על הפסוק "של נעלך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא", נעליך ורגליך הם דברים שכל אדם קושר את עצמו במנעולים מסוימים, הוא מכניס את עצמו ל"נישות" יש לו הרגלים מסוימים עד שאביק ביה, אבל אם אדם יגיע למצב אמיתי שהשיל את מנעוליו מעל רגליו, אם אתה משחרר מעצמך את המנעולים וההרגלים שהלבשת את עצמך, אתה נותן לעצמך את האפשרות לבחון את עצמך לא לפי כל מיני מדדים שהיו לך קודם, אז הגילוי שתגלה בעצמך הוא שהמקום שאתה עומד עליו, אדמת קודש הוא, לא תצטרך לחפש דשאים ירוקים, המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא.

אני רוצה לסיים במדרש מסוים, ויהי רעב בארץ, אומר המדרש בפרק כה עשרה רעבון באו לעולם אחד בימי אדם הראשון וכו', ואחד אצל יצחק ויהי רעב בארץ. ואחד לעתיד לבוא, מה שכתוב בספר עמוס והשלחתי רעב בארץ וכו' לא רעב ללחם וכו' כי אם לשמוע דבר ד'. מה הפירוש? משוים את מה שכתוב בספר עמוס לעתיד לבוא שיש רעב לשמוע את דבר ד', לרעב שהיה בזמן אדם הראשון ובזמן יצחק שהיה לכאורה ההיפך מברכה, והרעב הרוחני הוא הברכה הכי גדולה [גם היום ב"ה מי שמתבונן רואה שיש צמאון גדול, רעב רוחני, אנשים רואים התגלות ד', ד' מלך ירגזו עמים, שיש התגלות ד' הגוים לא יכולים להשלים עם זה והם מתקוממים, ומצירים צעדיהם של ישראל, בכל זמן שמתגלה מלכות ד' עלינו]. איך אפשר להגיד ש"והשלכתי רעב בארץ" זה אחד מהעשר פעמים רעבון שהיה בעולם כמו בימי יצחק, הסביר פעם הרב כהנמן, דבר נפלא מאוד, אדם כידוע, אוכל כפי מדתו, אולי קצת יותר מכדי מידתו הבטן אוכלת, העיניים אוכלות, אבל בזמן שיש רעב מה שתתן לאדם זה ישביע הוא יסתפק במועט הוא לא יזדקק להרבה, כך היה בהרבה תקופות בהסטוריה, אומר המדרש, והשלכתי רעב בארץ זו ברכה עצומה לא רעב ללחם, אנשים משתוקקים לדבר ד', אבל בזמן שזה מוגדר כרעב, אז כמו באוכל להבדיל יכול להווצר מצב שאדם מסתפק במועט, וזה יגרום לאדם שלפעמים משקיע את עצמו, לא במהות לא בעצם הלימוד, אלא בדברים שנדמה לו שהם לעזר  בעבודת ד' שלו, על זה אומר המדרש צריך להזהר לא להסתפק במועט ברוחניות, כמו שאומר הספורנו ובחרת בחיים בפרשת ראה, הכוונה שהקב"ה לא רוצה שנהיה בינוניים אלא מקסימלסטיים בכל דבר, כמה שאפשר, ועל אחת כמה וכמה ברוחניות. "השמרו לכם מעלות בהר ונגוע בקצהו", כתוב בשם הרבי מקוצק, מי שכבר עולה בהר אז תזהר מאוד מלהיות בדרגה של רק נגוע בקצהו, עלית כבר בהר, אז תקח משם כמה שיותר, כתוב בשם רעק"א עה"פ "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב", כשאדם נפגש עם שלל רב כמה שקים שהוא ממלא, תמיד הוא יהיה בצער קצת, חבל שאין לי עוד שק, אני מאוד שמח, אבל הייתי רוצה שיהיה לי בית קיבול יותר גדול, שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב שגם בתורה הוא מצטער שאין לו בית קיבול גדול יותר. אל תסתפקו במועט.

זה מה שאומר המדרש לא רעב ללחם, נכון שזו ברכה עצומה, אבל היות וזה מוגדר בנביא כרעב, תזהר לא להסתפק במועט, תקח כמה שהכלי קיבול יכול לקחת, לא להסתפק במועט, "הרחב פיך ואמלאהו", אומרת הגמ' ההוא בדברי תורה כתיב,.

היה פעם ספור בישיבה, בחור שבא מאיזה קיבוץ והגיע לישיבה, אח"כ בגלל ההורים או כל מיני סיבות, היה צריך לעבור ליבנה, הרב צבי יהודה זצ"ל נתן לו חוברת במתנה עם הקדשה, ובסוף כתב לו ועיין במס' ראש השנה פרק ד משנה א-ב, א"ל התלמיד אני לא מבין מה הרב אומר לי, שם מדברים על שופר על המקדש, אמר לו הרב צבי יהודה זצ"ל, שמה יש ביטוי ועוד זאת היתה ירושלים יתרה על יבנה". זה ביטוי חריף, שכתוב שם במשנה.

 אני לא אומר את זה לכם בגלל שזה אתם, אני אומר את זה לעצמי ומיגו דזכי לנפשיה וכו', תמיד כדאי להיות מחובר למקור, השמש של הקיץ היא שמש בריאה, תמיד המקור הוא יותר טוב, בכל המובנים בכל ההשגות, עמ"י, זרע אברהם אוהבי, מחוברים תמיד למקור, כך במשך הדורות, אצל יצחק, אצל יעקב וכו' וכו' ואצל בניו עד לדורות שלנו, אנשי התורה כל העוצמה שלהם, וכל ההדרכה שלהם היא משמעותית כאשר מחוברים למקור האמיתי, מחוברים למסורת התורה בלי שינוי. ברגע שניתק הקשר, זה נקרא קטיע מהר סיני, יש מציאות כזו, אדם פתאום מחדש לו דרך, וגם אם הוא יאמר שהדרך הזו היא של משה רבינו, לא יעזור לו שום דבר, צריך להיות מחוברים למקור, גם שצצים היום כל מיני בעיות, אנו צריכים לשמוע מת"ח שקשורים למקור, איש כפי מהללו שהצד המידותי אצלם, ההתבטלות שלהם כלפי אנשי תורה, בין השאר היא התבטאות עדינה ונקיה כמו שרבינו יונה כותב במקום אחר, יש מושג של צניעות הדיבור לא צניעות הלבוש. צניעות הדיבור. איש לפי מהללו. יצחק לא חשד ביעקב שזה עשיו בגלל הקול קול יעקב, הוא אמר את זה רק אח"כ, רש"י כותב שעיקר החשד שלו היה כשאמר "יקום נא אבי", הסגנון, שעשיו ידבר כך, זה נגד הטבע אצלו. כמה שאנחנו נגדל יותר בדבוק חברים גם בעשה לך רב וגם בקנה לך חבר בצניעות הדבור, ובכל מה שאפשר להשיג וללמוד מפרשת השבוע, כתוב בשם השל"ה הקדוש שתמיד יש קשר בין מה שקורה בשבוע לבין הפרשה.

אז כל אחד מאתנו באופן פרטי ילמד בדיוק מה דבר ד', שמדבר אלינו בפרשה הזו, הן ביחס לאדם לעצמו, הן ביחס לחברו, הן ביחס ללמודיו, הן ביחס לכל מה שסובב אותו, בעזרת ד' שתהיה לנו ס"ד, לאסוקי שמעתתא, לזכור תלמודנו, שצריך לזה ס"ד, שבאמת נזכה להתחבר ללימוד ונגיע לאותה דרגה של שש אנכי על אמרתך באמת. כתוב בגמ' בכתובות, וזה שמעתי מחכם אחד, שהגמ' מביאה פעם שקיימא לן שההלכה היא כמו שמואל, וקיימא לן כרב, שואלת הגמ' איך זה יכול להיות? אומרת הגמ' לכאורה כמו שמואל, והלכה כמו רב, זו הפעם היחידה בש"ס שכתוב את המילה לכאורה, כל שאר המקומות שכתוב לכאורה זה בחבורס', אומר התוס' רי"ד לכעורעה עם ע', הגמ' לא באה לומר חשבתי כך וכו' אלא בשטחיות היינו אומרים כמו שמואל, אבל לעומק ההלכה היא כמו רב, זה רק אם אתה לומד בעומק, כך מפרש התוס' רי"ד. והוא לשיטתו במגילה שהגמרא אומרת, שביום שתרגמו את התורה אלא יונתן בן עוזיאל, נזדעזעה א"י ת"ק פרסה על ת"ק פרסה, אומר התוס' רי"ד מה קרה, הרי פירש את התורה? אלא מפני שמעכשיו ואילך כשיש לך את התרגום אז אנשים לא יעמלו להבין את הסוגיא, [יש "רזא דשבתי"] על זה אומר התוס' רי"ד נזדעזעה וכו' אדם שעמל בה נהיית תורתו, אדם שיצא לו פעם אחת סברא טובה, איזה סיפוק יש לו, מזה, אפי' קושיא בריאה, יש דבר שיכול להדמות לזה?! זה מביא את הבן אדם להדבק בתורה כמה שיותר.

וחיי עולם נטע בתוכנו זו תורה שבע"פ כי זה הופך את הכל לחיות. כתוב במדרש שיעקב אבינו אמר לאמו "הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה", איך זה מסתדר לנו הרי הוא עשה מה שרבקה אמרה לו? הדגש הוא הצילה נפשי משפת שקר, שלא תחשבו שאני יעקב אבינו, שנשלחתי עכשיו על ידי רבקה, זה חלק מהמהות שלי, זה לא חלק מהמהות שלי, זה לא חלק ממני, הצילה נפשי וכו' צריך להשתמש בזה לפעמים, אבל זה לא חלק ממני, האמת זה עצמות החיים וילקו"ש תהלים ט"ו, תרס"ה נאמר: ודובר אמת בלבבו זה יעקב שנ' תתן אמת ליעקב, יש ביטוי במשנה בכתובות, על אשה שמשקרת לבית דין לא מפיה אנו חייה, כתוב במשנה שאנו לא מאמינים לה, אבל המשנה מבטאת את זה, 'לא מפיה אנו חיים', שקר זה ההפך מהחיים, האמת זה החיים, זה חיות,וזה מה שיעקב אבינו התפלל לפני שהלך ליצחק, הצילה נפשי משפת שקר, שלא ידבק בי, שהשקר והלשון הרע הרכילויות לא יהפכו לחלק מאתנו, אלא שיעקב איש האמת ישאר איש האמת.