דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
ויצא שיחה לפרשת ויצא רה"י הרב יעקב שפירא

שיחה לפרשת ויצא

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה'. כותב בעל הטורים: 'יש אומרים שפרשה זו סתומה, והטעם לפי שיצא בסתר וברח בהחבא'. מסביר בעל הטורים, שהיציאה האמורה ב'וַיֵּצֵא יַעֲקֹב' היא בריחה. וכן בהפטרה שם מעיד הנביא: 'וַיִּבְרַחיַעֲקֹב שְׂדֵהאֲרָם' (הושע י'ב י'ג). כן מצינו בפרשת וישלח: 'וַיֹּאמֶראֱ-לֹקִיםאֶליַעֲקֹבקוּםעֲלֵהבֵיתאֵל וְשֶׁבשָׁםוַעֲשֵׂהשָׁםמִזְבֵּחַלָאֵ-להַנִּרְאֶהאֵלֶיךָבְּבָרְחֲךָמִפְּנֵיעֵשָׂואָחִיךָ'. כאן אומרת התורה: 'וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע'. 'וַיֵּלֶךְ חָרָנָה', כותב רש'י: 'יצא ללכת לחרן'. מה רש'י מוסיף פה, הרי זה בדיוק מה שכתוב בפסוק? וכן קשה שהרי אמרו חז'ל (מגילה י'ז ע'א) שלפני שהלך יעקב לפדן ארם, הלך ללמוד ארבע עשרה שנה בבית שם ועבר, וא'כ הרי שלא יצא ללכת לחרן? כך אומר רש'י: 'וישכב במקום ההוא, לשון מעוט - באותו מקום שכב, אבל ארבע עשרה שנים ששמש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה'. בארבע עשרה השנים ששימש בבית עבר, לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה. אביו אומר לו - לך לפדן ארם, אמו אומרת לו - לך להתחתן, והוא הולך ללמוד תורה בבית שם ועבר. בעולם החסידות ידוע מעשה על שני אדמו'רים גדולים שהיו אחים: ר' אלימלך ור' זושא. אמם היתה אומרת עליהם, שהאחד אף פעם לא מברך, והשני אף פעם לא נוטל ידים, והם לא מברכים אחרי שאכלו. הם כל הזמן לומדים ובקושי אוכלים וישנים. ללמוד בבית עבר ארבע עשרה שנה, ויעקב בלאו הכי לא היה כל כך צעיר. במדרש נאמר שיעקב התפלל 'מֵאַיִןיָבֹאעֶזְרִי' - אדם שנמצא בודד, הולך ללמוד בישיבה, פתח ואמר 'מֵאַיִןיָבֹאעֶזְרִי'. מה הכוונה ב'מֵאַיִןיָבֹאעֶזְרִי': כלומר – מה'אַיִן' הגדול שאנחנו בכלל לא מצפים לו - דווקא מה'אַיִן' יבוא עזרי. אז איך יעקב באמת פרש ארבע עשרה שנה לבית שם ועבר, במקום לקיים את דברי ההורים?

האמת היא שיעקב גם יצא וגם ברח. יעקב היה צריך גם להחבא מעשו, ולכן היתה לו סיבה לא להיות במקום משם בא - אבל היתה לו בנוסף לכך גם סיבה חיובית, לישא אשה. אומר רש'י - אל תחשוב שבהליכה של יעקב היה הפסק, לא היה בה הפסק. יצא ללכת לחרן, גם ההליכה והעיכוב של ארבע עשרה שנה שהיו באמצע הינם חלק מההליכה לחרן, והיו כלולים בציווי ההורים ללכת לפדן ארם. משום שכששולחים בן או תלמיד למקום בו נמצא לבן הארמי, א'א להסתדר בלי לקבל הכנה של לפחות ארבע עשרה שנה. אע'פ שיעקב כל הזמן למד, גם לפני וגם אחרי הציווי, בכ'ז עדיין צריך הכנה. כדי להיות בבית לבן ולא להתדבק במדותיו של לבן, צריך הכנה. מה היה מיוחד בישיבת שם ועבר? היה יכול להכנס לשטיבלך של מאה שערים וללמוד. רש'י מדגיש שיעקב שימש ארבע עשרה שנים בישיבת עבר. יש דברים מיוחדים שאדם רוכש בישיבה, שעליהם נאמר: 'גדול שימושה יותר מלימודה'. שם ועבר חיו בשני דורות. שם חי בדור המבול שהיה מגואל במידות. עבר חי בדור ההפלגה, דור שנקודת חולשתו היתה בענייני השקפה, דעות ואמונה. יעקב ידע, שבשביל לקיים את מה שאביו אומר, הוא צריך להיות קודם מחוסן בתורה במידות ואמונות, וזה שייך דווקא במקום של 'גדול שמושה יותר מלמודה'. יש הרבה אנשים שחושבים מה הבעיה? איפה שלא אהיה, אני מחוסן. חז'ל מדריכים אותנו שלא כך. בתפילה אנחנו מתפללים – 'אל תביאנו לידי נסיון'. למה הלשון היא 'לידי' ולא 'לנסיון'? אומר המהר'ל 'לידי נסיון' מלשון 'ידות נדרים' כמו שכותב הר'ן בנדרים מלשון יד הכלי, שמרים ע'י הידית את כל הכלי. לפעמים אדם לא אומר מלים של נדר, אלא מלים שמשמעותן נדר. אומר המהר'ל אל תביאנו לא רק לנסיון אלא גם לדבר שיוביל לנסיון. 'הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין', הרי הוא ראה אותה בקלקולה, הוא צריך להזיר עצמו מן היין? מה ההגיון להוסיף עוד הרחקות? כתוב בשם הבעש'ט, שלקב'ה יש השגחה פרטית לכל אדם, אם לראובן נזדמן לראות סוטה בקלקולה סימן שיש לו באיזשהו מידה שייכות לעניין, אומרים לו מעתה אתה צריך להזהר, תזיר את עצמך מן היין. הפשט הוא שהתורה אומרת לך אם ראית סוטה בקלקולה, אל תחשוב שזה לא משפיע. כתוב בספר דברים, 'ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם, עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם'. המפרשים שואלים מה הכפילות שהתורה מאריכה לתאר את הע'ז, ועוד שאלו שהתורה אומרת כאן יש חשש שתמשכו אחריהם, וכי יש הו'א שאדם שרואה דבר משוקץ ילך אחריו? אחד הגדולים אמר יש סיכוי שבהתחלה כשתראה את השיקוץ אתה תזדעזע, אבל אחרי זה זה כבר כמו עץ ואבן, ואחר כך זה כבר יראה לך כסף וזהב.

המדרש תנחומא בסוף פרשת שמיני מביא מעשה שהעולם יודע את המעשה אבל לא יודע שהוא בתנחומא, אחד שהיה מכור ליין, ובנו ראה שיכור מתגולל וכולם צוחקים עליו, וקרא לאביו שיראה איך השיכור מתגולל, בא אביו, ובמקום להזדעזע שאל את השיכור מאיפה השיג יין כזה טוב. שכאדם מתרגל הכל נראה לו סביר ונורמלי.

שאלתי את אבי זצ'ל בתקופת ההתנתקות היו שאמרו מה שהרבנים אומרים גורם לפקוח נפש. אמר מסופר על יהודי שהיה מקורב לפריץ, ושכניו הסיתו את הפריץ ואמרו לו 'תראה שאפילו אם תמזוג ליהודי כוס יין הוא לא ירצה לשתות, הוא כ'כ מתעב אותך'. הגוי עשה סעודה גדולה וקרא ליהודי להרים איתו כוסית לחיים. היהודי אמר לו שהוא לא יכול הואיל וזה יין נכרי. הפריץ אמר לו לא משנה לי, זה מברר מה היחסים בינינו. היהודי אמר לו אולי תוציא אקדח ותאיים עליי שאם לא אשתה תהרוג אותי. אז הוא שתה את היין כי זה פקוח נפש. אחרי עשר דקות היהודי רץ לפריץ, אולי אתה מוכן לאיים עלי שוב.

זה היה כל המהות של יעקב אבינו. להכין את הקרקע לבית ישראל שלא להסחף אחרי הרחוב. כתוב בשם הגר'א שהתקופה שיעקב היה בבית לבן מקבילה לתקופה שישראל היו במצרים. ישראל במצרים זה היה כור היתוך כמו שעושים לכסף וזהב לצרף את ישראל לעשות אותם ליצירה חדשה (עיין במדבר שור, ובספר אורות עמ' קנה-קנו), וגם כאן בהפטרה, הפסוק המשווה בין ירידת יעקב ללבן לירידתנו למצרים: 'ויברח יעקב שדה ארם... ובנביא העלה את ישראל ממצרים'.

 לכן יעקב אבינו יודע שהוא הולך למקום עם נסיונות וצריך להתחסן אצל שם ועבר, לשמש תלמידי חכמים. וב'משך חכמה' בסוף הפרשה כותב עה'פ 'וילך וישב למקומו', וכי ס'ד שנשאר ב'יגר שהדותא', אלא שלבן הסתופף עשרים שנה עם יעקב, ולא למד ממעשיו הטובים. ושב למקומו כפי שהוא, ולעומתו יעקב הלך לדרכו, והוסיף בהתעלותו למרות שישב בבית לבן. י'ד שנה זה היה חלק מהקיום של צווי יצחק. ז'ש רש'י הוא יצא ללכת לחרן. לא שהלך למקום אחר, ואח'ז הלך לקיים את מצוות הוריו, אלא שזה בדיוק מה שיצחק ורבקה אמרו לו. ההתחסנות היא לא הכשר מצוה, אלא עצם הקיום.

בפרשת המסעות של ישראל במדבר כתוב 'אלה מסעיהם למוצאיהם... אלה מוצאיהם למסעיהם'. אומרים המפרשים לפעמים המסע עצמו הוא לא הכשר מצווה אלא חלק מהמצווה. גם ההליכה של אברהם אבינו, 'אל הארץ אשר אראך' שתהיה חביבה עליו, שכל פסיעה ופסיעה, ההליכה עצמה, היא כבר מצווה, ולא בתורת הכשר מצווה. ההליכה של יעקב מפדן ארם היתה לחרן וזה לא סותר את התעכבותו בבית שם ועבר.

[ויצא יעקב, יצא לחו'ל מה שלא עשה יצחק שהיה עולה תמימה, אומרים בעלי התוס' עה'ת, למה ליעקב התירו, מפני שלישא אישה מותר לצאת לחול. לפני כמה זמן בא אלי בחור, זקנו ע'פ מדותיו, זקן לפי כבודו, בחור שמעולם לא נגע בזקן, עכשיו הוא הגיע לגיל שלושים ויש לו הרגשה שהזקן מפריע לו בשידוכים. הוא שואל אותי אם לסדר את הזקן או להמשיך בהנהגה שהוא לא נוגע. אמרתי לו שכתוב באחד המכתבים של האדמו'ר מחב'ד תשובה לחסיד שטען ג'כ שלגדל זקן, זה מפריע לו בשידוכין. אמר לו הרבי כתוב שקשה זווגו של אדם מקריעת ים סוף. כמה שערות נוספות בזקן זה מה שקשה מים סוף? אמרתי לו מה יותר חשוב, ארץ ישראל או הזקן? כתוב בהלכה שמותר לצאת לחו'ל לישא אשה, זקן יותר חשוב מא'י?! יש דברים שהתירו לצורך נשואין. אני לא בטוח שזו הנקודה שמפריעה לך, אבל צריך לחשוב בהגיון. אולי זה דמיון ואח'כ תצטער. העלתי לו רק נקודות למחשבה אבל אין כאן איסור. לגבי גדול זקן צריך לדעת איך, מתי, איפה, מאוד מאוד אישי].

אומר הרמב'ן יעקב אבינו לא מצינו שהפיץ תורה כמו אברהם ויצחק, אצל אברהם כתוב 'וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ד'' (בראשית י'ג ד'), וזאת משום שכבר היתה ליעקב עדה בישראל, מי שמייסד י'ב שבטים יש לו כבר יותר כוחות להפיץ תורה מאשר 'וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ד'' (בראשית כ'א ל'ג). עצם המציאות של י'ב שבטים בעולם זה משפיע יותר, כולם עבדי ד'. כל עיר או מושב שיש בהם ישיבה או ת'ת, אין ספק שזה משפיע גם אם לא רואים. וזהו שאומר הרמב'ן שיעקב אבינו לא היה צריך להתהלך ממקום למקום. זה עומק פשט הגמרא שאומרת 'ויפגע במקום וילן שם' אומר רש'י, יעקב אבינו אמר לא יכול להיות שאני אבוא למקום שהלכו אבותי ולא אלך לשם, קפצה לו הדרך עד הר המוריה, ומיד אח'כ ויחלום, שם אבן, ויקץ יעקב אכן יש ד' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. וצ'ב הקב'ה דאג שתקפוץ לו הדרך למקום שהתפללו אבותיו, הוא לא ידע כמה גדול המקום? בהגדה של פסח כתוב 'ובמורא גדול זה גילוי שכינה', שלא נחשוב שאנחנו צריכים לירא מהמקדש רק בגלל הבית אלא בגלל גלוי שכינה. ולכן פוסק הרמב'ם שאין להכנס להר הבית גם בזמן הזה, זה נכון גם היום. ע'ז אמר 'מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית א-לקים', יש כאן התגלות שכינה בין אם הבית קיים או לא, בין אם יש או אין מזבח. השכינה מצויה, ואת זה 'ואנכי לא ידעתי'. לכן קרא לו בית, 'אין זה כי אם בית אלקים', 'לא כאברהם שקראו הר ולא כיצחק שקראו שדה' (פסחים פ'ח ע'א) בית הוא סגור ומצומצם לא כהר ושדה הפתוחים. לפעמים כשיש לאדם התכנסות פנימית, שאוגר לתוכו את הכוחות שיש בו אז הברכה היא שהקב'ה נותן לו כח בבחינת 'ופרצת ימה וקדמה', שכמה שהקפיץ יותר מתוח הזינוק אח'כ יותר גדול. וכ'כ ה'משך חכמה', שזו היתה הנקודה של יעקב אבינו ביחס לשאר האבות, הריכוזיות. אברהם אבינו, 'קום והתהלך בארץ' אומר רש'י כדי שתהא נוחה להכבש אצל בניו, אברהם היה צריך לעשות, להיות בקום ועשה. לגבי יעקב, אומרת הגמ' (חולין צ'א ע'ב) 'מלמד שקפלה הקב'ה לכל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב אבינו, שתהא נוחה ליכבש לבניו'. יעקב אבינו עשה בכח ריכוזיותו, ע'י מה ששכב, מה שאברהם אבינו עשה בהליכתו.

בגמ' בשבת (קי'ח ע'א) נאמר : 'כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים... לא כאברהם... ולא כיצחק... אלא כיעקב', אומר רש'י בגמרא שם, שקיפל כל א'י תחתיו ואח'כ ופרצת ימה וקדמה, לכן כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים. כמו שאומרים בזמירות 'נחלת יעקב יירש, בלי מצרים נחלה', מפני שליעקב אבינו הכל מקופל תחתיו. כינוסו וכינוס בניו הצילו אותו מאויבים, לא רק כינוס בניו, גם כינוסו מציל אותו, ואח'ז ה'ופרצת' יותר גדול. ההבטחה למענג את השבת, שיהיה כיעקב שקיום ה'ופרצת' הוא מעבר לגבולות של א'י, לכל מקום שתדרוך כף רגליכם. (ועי' חת'ס גיטין דף ח., שאיסור לא תחנם הוא בארץ עשר אומות ולא בשאר מקומות).

כותב רש'י בפרשת בחוקותי עה'פ 'וזכרתי את בריתי יעקוב', שבחמשה מקומות נכתב יעקב בכתיב מלא עם ו'. כשאליהו בא להחזיר את עובדי הבעל, כתוב ויקח 12 אבנים כמספר שבטי ישראל. יעקב ואליהו עשו את אותה פעולה, לקחו 12 אבנים והפכו אותם לאבן אחת. אומר רש'י: 'בחמשה מקומות נכתב מלא, ואליהו חסר בחמשה מקומות, יעקב נטל אות משמו של אליהו ערבון שיבא ויבשר גאלת בניו'. מה הפרוש? יעקב גידל י'ב שבטים י'ב עילויים, שבט שלם, שכח הפצתם לא פחות מ'ויקרא בשם ד'', לא היה צריך לעשות את מה שאברהם ויצחק עשו. הוא דאג שבית ישראל ידע גם להתכנס בתוכו, ואח'כ להשפיע. אליהו הלך בעקבות יעקב. לקח י'ב אבנים, שהפכו לאבן אחת. אצל אליהו כתוב 'והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם'. מי שיכול לחבר את האבות עם הבנים ולהפך, הוא מבשר הגאולה. זו היתה משאת נפשו של יעקב שתהא מיטתו שלמה. כשיוסף נלקח למצרים בכה יעקב שמא לא היתה מיטתו שלמה, 'שיבשר גאולת בניו', הכוונה היא והשיב לב אבות על בנים, שהבית ישאר שלם, האחדות הפנימית. (עי' אדר היקר עמ' י'ט)

לכן יעקב אבינו, בכח ההתדבקות שלו בתורה עבר את כל הנסיונות. והנסיונות של יעקב לא היו סתם, אלא דווקא בנקודות המרכזיות ביותר של יעקב, יעקב 'איש האמת'. בזמירות של מוצ'ש לגבי אליהו הנביא מסיימים בקטע איש חסיד היה - 'ופרח לו איש האמת'. הקו המקביל בין יעקב לאליהו 'תורת אמת כתיב בה'. מה היו הנסיונות הגדולים של יעקב איש האמת? דווקא בנקודה הזאת. בפקודת רבקה ללבוש את בגדי עשיו החמודות ולקחת את הברכה. לעבור את נסיון הרמאות של לבן, להחליף את רחל עם לאה, והגרוע מכל שלבן רודף אחריו ואומר לו 'למה גנבת את אלהי'. כשרימו אותו והחליפו את רחל בלאה לא כתוב אצל יעקב 'ויחר', אבל כשלבן אומר לו אתה לא איש אמת, שזו הנקודה האמיתית של יעקב, למה גנבת, שם כתוב 'ויחר ליעקב'.

אצל משה רבינו היה אותו דבר. כתוב בחז'ל שחשדו אותו באשת איש. אומר ר' בונם מפשיסחא שלפעמים נטפלים אל האדם דווקא בנקודות הכי חזקות שיש לו. ומי חושד בו? מי חשד ביעקב - לבן הארמי. אומר האלשיך כשיעקב אומר ללבן 'מה חטאי ומה פשעי כי דלקת אחרי'. הפי' הוא, זה שאתה רוצה להתחבר אלי ורוצה פתאום בקרבתי, זה כי אתה רואה בי נקודות שאני משתווה לך. יעקב לא יכול לסבול את זה, מה פשעו שמדמים אותו ללבן? דווקא בנקודת האמת של יעקב שם היה נסיונו. ר' צדוק הכהן מלובלין כותב בספר 'צדקת הצדיק', כי דווקא אותם הדברים שאדם רואה שיש לו בהם נפילות, סימן ששם הנקודה הכי חזקה שיש לו, שם מנסים אותו, ולכן תמיד רוצים להפיל אותו בדברים שהוא הכי חזק בהם. וזה מה שהיה אצל יעקב ולבן, דווקא במדת האמת.

היה סיפור לפני כמה שבועות. אמא של בחור מסויים התקשרה למורה בבית ספר טוב, לברר על בת מסויימת בשביל בנה, והמורה שיבחה אותה. לבסוף האמא שאלה אותה, תגידי לי, היא אמיתית? המורה התחילה לגמגם. האמא אמרה תודה רבה וסגרה. המורה התהלכה כמו סהרורית, מה עשיתי, קלקלתי שידוך. המורה שמעה לאחר זמן כי אותה בת התארסה עם אותה בחור. התקשרה המורה לומר מזל טוב. האֵם אמרה השידוך הזה נגמר טוב בגללך! אנחנו משפחה של סוחרים, סוחרים מעגלים פינות ומשלימים אח'כ. אחת שיותר מדי אמיתית זה יצרום לה. ברגע ששמעתי שגמגמת החלטתי ללכת עם זה. השגחה פרטית ממש. אם ח'ו היה יותר מדי אמת לא היה שידוך, הקב'ה מסובב את העולם.

יעקב היה אמיתי, 'תתן אמת ליעקב', ודווקא במדת האמת לבן התגרה בו. כדי לשמור את מדת האמתיות של יעקב כפי שהזכרנו בהתחלה זה היה החיסון לכל דבר, אין עוז אלא תורה – ולכן הוצרך יעקב להקדים ארבע עשרה שנה בבית המדרש.

כתוב בגמרא בחולין (יח ע'ב), שאלו את אחד החכמים מי בעל השמועה שאמרת, אמר להם יוסף בר חייא, אומרת הגמרא יוסף בר חייא לומד מכל העולם, שומע שפה יש שיעור הולך. כל היום נע ונד תהיה בארץ. עושים מבחנים איזה שיעור יותר טוב, ושוכחים שלא צריך לבחון את מי שאומר אלא לקלוט את מה שמלמדים. שמע יוסף בר חייא ואיקפד, אנא מרבי יהודה גמירנא. אומר שם רש'י מכולי עלמא גמיר, ושמא שמע דבר מפי אחר שלא דקדק בדברים כמו שנאמרו. מי שכל הזמן שומע מפה ומשם מתבלבל מרוב שמועות, ולא תמיד הדברים מדוקדקים. אומר הרא'ש במו'ק, מה שתלמידים אומרים בשם רבם צריך לבדוק, כי לפעמים לא כל כך מקפידים בשמועותיהם. לפעמים מתייחסים לד'ת כמו סיפור ולא תמיד מדקדקים. הגמרא בחולין אומרת מי שמכולי עלמא גמיר, שומע גם דברים לא מדוקדקים אי אפשר לומר שמועה משמו. יעקב אבינו היה לו מקום מיוחד, שם ועבר. בלי קפיצות, בלי פזילות. [ועיין בגמרא ע'ז דף יט על מה שכתוב שתה מים מבורך, פירש שם הראב'ד 'למוד תורה מרב שבעירך ואח'כ תפזר רגליך הנה והנה ללמוד מאחרים', ועיין בספר מקור חיים ריש הלכות פסח)

בפרק רביעי מאבות (משנה א') כתוב 'איזהו חכם הלומד מכל אדם', שואל המאירי שם דלכאורה קשה מהגמרא בחולין? המאירי מתרץ, שבתחילה אדם צריך ללמוד במקום אחד ורק אח'כ אחרי שהבין את הענין המסויים של הרב, סיים ללמוד אצלו, אז הוא יכול ללמוד אצל רב אחר.זו היתה תכונתו של יעקב אבינו. מדת האמת גם אם קשה ויש נסיונות דווקא במדת האמת. יציבות כמו שאומרים באקדמות קביעין כן תהוון בהנהו חבורתא, וכדברי 'חובת הלבבות' הרחמן הוא יצילנו מפיזור הנפש.

יש כמה יסודות בעולם. בעולם הטבע יש מסגרת של מקום ויש מסגרת של זמן. כל דבר בטבע של העולם, תופס מקום ותופס זמן. כשיעקב אבינו בכח תורתו יצא לחרן - נשברו תחתיו מסגרות הטבע. השמש שקעה שלא בעונתה, נגד הזמן. 'הארץ אשר אתה שוכב עליה', הקב'ה קיפל את כל א'י תחתיו. היתה לו גם קפיצת הדרך. כל דבר שהוא מעל הטבע, כל דבר רוחני לא נתון למסגרת של הזמן ולא למסגרת של המקום. לוחות הברית אומרת הגמרא ם' וס' שבלוחות בנס היו עומדים.

כוהנים זריזים הם. אומר המהר'ל, כהן עיקר עבודתו בדברים רוחניים, ועל כן הם פועלים שלא במסגרת הכבולה לטבע, לזמן. עשרה נסים היו במקדש, כל דבר שבקדושה לא נתון תחת מגבלות הזמן והמקום, לכן בבית המקדש כתוב שהיו עומדים צפופים ומשתחווים רווחים. על אותו בסיס, אין שם מגבלות של מקום וזמן.

בתשובת חת'ס (יו'ד סי' רלד) כותב שגם אצלו בבית המדרש עיניו ראו מעין מה שהיה במקדש לגבי הצפיפות, ולא אוכל לפרש מפני פריצי עמנו. כל מקום תורה הוא מעין מקדש מעט, שבעקרון יש בו את היסודות של המקדש. לחם הפנים היה לחם חם כביום הלקחו. בפרשת המגדף אומר רש'י על מה גידף, הוא צחק על הנושא של לחם הפנים. בגלל שהוא עצמו היה קר הוא לא יכל לקלוט שלחם הפנים חם. צריך עיניים מיוחדות ובריאות במיוחד כדי להרגיש גם רוחניות. זה כח התורה. כשאדם לומד במקום, מדייק בשמועותיו, כמו שהגמרא בחולין אומרת, בכח הזה התאפשר ליעקב אבינו לגלול את האבן מעל פי הבאר, השמש שקעה תחתיו, הקב'ה קיפל תחתיו את הארץ. הנושאים האלה חוזרים במשך הדורות, זה מתבטא בסערות חדשות סביב ארץ ישראל, אין כאן ויכוח פוליטי אלא שאלה של אמונה, דעות, השקפה. באילו משקפיים אנחנו מסתכלים. גם דברים שלאחרים נראים גשמיים, איזה חבל ארץ, אצלנו זה דבר שבקדושה, הסתכלות עמוקה מעל מגבלות הזמן המקום והטבע. זו התכונה האמתית של א'י, דווקא יעקב אבינו איש האמת הגיע לשכם תיקן שם מטבע, שווקים. כותב הרב באגרות, דווקא בשכם ששם נחלקה מלכות בית דוד מפני שהציבור לא האמין שמלך יכול חוץ מלעסוק בתורה לעסוק גם בדברים גשמיים, שם תיקן יעקב אבינו מטבע ושווקים, להדגיש שמי שיכול לתקן תקנות תועלתיות לטובת העם והמדינה זה דווקא התלמידי חכמים.

הגמרא אומרת (ברכות ג' ע'א) שדוד המלך קם בחצות הלילה ולמד עד הבוקר ובבוקר אמרו לו חכמי ישראל עמך ישראל צריך פרנסה, אמר להם צאו והתפרנסו זה מזה אמרו לו אין הקומץ משביע את הארי. אמר להם פשטו ידיכם בגדוד, עשו מלחמות. למה הגמרא מדגישה כך, סתם הגמרא מלמדת שהיה מסודר, שהיו לו שעות קבלת קהל? סיפר לי הרב יעקב אריאל על הרב ישראלי זצ'ל שלא היה מרבה בדיבורים וגם כשבאו לשאול שאלות, אמר להם: אתם רוצים שיהיה לכם הרב ישראלי, אז תנו לו ללמוד.

היה רב אחד שאשתו מאוד לחצה עליו, תעשה שעות קבלה, תכתוב פתק, והוא לא היה יכול לסרב ותלה פתק על הדלת - שעות קבלה ביום ובלילה. וזו כוונת הגמרא בברכות. לדוד המלך באו חכמי ישראל להתייעץ בעניני העולם, כיון שמחצות לילה היה לומד עד הבוקר, ועל כן בהגיון ושכל של תורה, מתוך דבקות בתורה, היה אפשר לשמוע ממנו הנהגה גם בסתרי וסדרי העולם. וידוע מה שכתב הגר'א במשלי שאדם המחפש עצה ישב ללמוד מספר שעות ואח'כ יתיישב בדעתו על הנושא.

זה היה כוחו של יעקב, ההתמסרות למקום אחד. תורה בלי סוף. להדבק במדת האמת לאין סוף. לכן יעקב אבינו היה מאוד בטוח כשחשדו שגנבו את התרפים ללבן, שאין איש מאנשי ביתו שגנב את התרפים. מקום שיש את מדת האמת של יעקב יכול להיות שיהיו דברים כאלה? גם כשחשדו על אחי יוסף שגנבו את הגביע אמרו האחים חלילה לעבדיך לעשות כדבר הזה. בבית של יעקב אבינו?

'מי יעלה בהר ד'... נקי כפים ובר לבב... זה דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלה'. אומרים המפרשים, לא סתם הזכירו את יעקב. מדברים כאן על נקיון כפיים, אשר לא נשא לשווא נפשי, מדת האמת, לכן כתוב 'מבקשי פניך יעקב סלה'.

אומרים חז'ל (כתובות קי'א ע'ב) ''אתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כולכם היום' וכי אפשר לדבוקי בשכינה? והכתיב: 'כי ד' אלקיך אש אוכלה' אלא, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה'. מה התרוץ פה? בפסוק כתוב 'ואתם הדבקים בד' אלוקיכם', אז איך חז'ל אומרים 'מהנה ת'ח מנכסיו', זה לא מה שכתוב בפסוק, בפסוק כתוב 'ואתם הדבקים'? הפשט הוא כמו שאמרנו על יעקב אבינו, יעקב אבינו גילה שיש מציאות שגילוי שכינה זה משהו ממשי, ולא תיאורטי, רוחני כזה, שהרבנים מדברים על זה בין קבלת שבת למעריב, דבר כזה שקוראים לו שכינה. יש תשובה של 'הנודע ביהודה' איך להגדיר שכינה. על זה אומרת הגמ' להדבק בקב'ה זה להדבק בשכינה, וע'כ ההדבקות בת'ח ששכינה עימו, מי שעושה פרקמטיא בתלמידי חכמים וכדומה, זה נקרא להדבק בשכינה. השכינה נמצאת היכן שיש תורה. 'בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך', לכן הפסוק מתבצע בפועל בהתדבקות בת'ח. בספר דברים (ל' י'ט) כתוב 'העידותי בכם היום את השמים והארץ, החיים והמוות נתתי לפניך... ולדבקה בו'. הגמרא דורשת איך דבקים בו? ע'י שנדבקים בתלמיד חכם. למה צריך להגיע לפרשת ניצבים הרי כתוב בפרשת עקב 'ובו תדבק ובשמו תשבע'. אם חז'ל רוצים לדבר על איך להדבק בשכינה למה צריך להגיע לפרשת האזינו? למה לדלג מתחילה עד סוף דברים? למה לא מביאים את הפסוק מפרשת עקב? 'ובו תדבק' תדבק בתלמידי חכמים, למה על זה מדלגים? אומר ה'משך חכמה' עה'פ ובו תדבק (דברים י', כ'): 'אמנם לדעתי היא מצוה פרטית כוללת כל אנשי האומה כ'א לפי ערכו, וזה מה שלא מצאנו בתורה רק רמזים עליה. וזהו ענין הבטחון שהפליג ירמיהו וקלל כל אשר שם בשר זרועו, ודוד בכל תהלותיו אחז בה בה' בטחתי כו' ישראל בטח בה', וישעיה אמר בטחו בה' עדי עד. והענין, כי יש בטחון מוסרי כבטחון העם במלך כי הוא ידאג למחסורם, ויש בטחון טבעי, כמו האשה תבטח בבעלה כי הוא ידאג בעד מחסורה, ויש בטחון יותר חזק, כבטחון הבן באביו המלך, כי ידאג בעדו, כמו שדואג עבור עניני עצמו ויזמין לו כל מחסורו. כל אלה הענינים נקבצו אצל השי'ת 'הוא מלכנו, הוא אבינו,' אם כן 'הוא יושיענו', ומסבת האמונה כי השם דבוק לנבראיו להכין להם טרפם וצרכם, ולהגן עליהם מהמדוה והחולי, והעדר העניינים הנדרשים ומרגיש עליהם יותר ממה שמרגיש האדם, וכביכול 'בכל צרתם לו צר'... לכל יחיד ויחיד באה מצות עשה 'ובו תדבק' כמו שבארנו. ודרש הגמרא כתובות הוא על קרא ד'ולדבקה בו' בסוף נצבים, שזה כתוב אחר 'לאהבה את ה' לשמוע בקולו ולדבקה בו', שקאי אל הדבקות אל הקול, הוא משיא בתו לתלמיד חכם. אבל 'ובו תדבק' שבא אחר מצות יראה, הוא על הבטחון, שזה גדר האמיתי שלא לירא זולת השי'ת, כי אינו מפחד משום אדם ואויב ושום סיבה, רק מהשי'ת, אחרי כי הוא בוטח בה' לבדו. ובעונותינו הרבים, העדר הבטחון גרם לדורנו להתרחק מתלמידי חכמים ולהרחיק בנים מתלמוד תורה, כי יחקרו על התכלית מה תהיה אחריתם. והמעיין יראה כי הבטחון גורם להידבק בתלמידי חכמים, וזה דרוש ארוך ואכמ'ל'. ע'כ לשון המשך חכמה.

כל הדר בא'י דומה כמי שיש לו א-לוה. וכל הדר בחו'ל דומה כמי שאין לו א-לוה, כך אומרת הגמ' בסוף כתובות. וקשה למה רק דומה הרי הוא גר ממש בא'י? אומר הרב זצ'ל מלשון דמיון, אפילו המחשבות שלו אלקיות, והדר בחו'ל אפילו הדמיון שלו והמחשבות שלו מושפעות מהסביבה. כשיעקב היה בא'י חלם על מלאכים עולים ויורדים בו ואילו כשהיה בחרן חלם על עקודים נקודים וברודים. י'ד שנה הוא לא שכב, עכשיו הלך לישון, למה? הרמב'ן אומר, יעקב אבינו הרגיש שעכשיו הוא צריך לקבל הדרכה ונבואה מהקב'ה (שרק מי שבדרגתו של משה רבינו מקבל נבואה בהקיץ), יעקב היה צריך לישון כדי לקבל נבואה, גם השינה של יעקב אבינו היתה במדרגה, זה לא היה הפסק. כתוב בט'ז (אהע'ז סימן כ'א), 'שוא לכם משכימי קום... כן יתן לידידו שנא'. אותם אלה שמאחרים לישון בלילה, מה קורה להם? בבוקר הם לא משכימי קום. כל היום למחרת לא מחזיקים ראש. אומר הט'ז על זה נאמר הפסוק 'שוא לכם'. אל תחשוב שלא צריך לחשוב על היום למחרת. יעקב אבינו ידע שאם שקעה השמש מותר ללכת לשכב. גם השינה והמסעות כפי שאמרנו בהתחלה לא רק אמצעי אלא זה עניין לעצמו, שגם מחר הראש ישב במקום.

מסופר על האלשיך הקדוש שהיה בן דורו של הב'י בצפת, שהיתה העיר הכי נורמלית בעולם, הב'י הפוסק, והאלשיך הדרשן, בעל החרדים הוא השמש של בית הכנסת, והאר'י הקדוש הוא הקדוש. האלשיך דרש דרשה על פרשת ויצא, ומנה את כל הרמאויות עלי אדמות שלבן רימה את יעקב. ותוך כדי הדרשה ישב שם האר'י הקדוש וחייך. שאל אותו האלשיך מה קורה? אמר לו האר'י לבן הארמי נמצא פה, וכשאתה מנית את כל הרמאויות שלו הוא אמר נכון על כל אחת, אבל על רמאות אחת שהזכרת, אמר על זה לא חשבתי.

החפץ חיים ראה באסיפת אגודת ישראל בפולין עסקנים מתלחשים, ושלח לברר מה קורה שם, כשניסו להתחמק אמר להם 'תמים תהיה עם ד' א-לקיך', לא עם בני אדם. המהות של יעקב אבינו היא אמת. אבל כתוב 'עם נבר תתברר', אמנם לא להפוך את זה לשיטה, למקצוע ח'ו. אמר לי פעם אחד, אם ראית פוליטיקאי מדרגה ג' שהבטיח וקיים, סימן שהוא שקרן, הוא לא התכוון לכך, יצא לו כך.

בפרשת מטות נאמר 'וידבר משה אל ראשי המטות... איש כי ידור נדר... לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה'. למה נאמר דווקא לראשי המטות? אומר החת'ס, הם אלה שרגילים להבטיח ולא לקיים. תורה אמת כתיב בה, וצריך לדעת שעם שכל של תורה יש לפתור בעיות. צריך אנשי ציבור שיפעלו על פי האמת. באמצעים נכונים. יש סיבוכים וצריך לחשוב בהגיון. 'תתן אמת ליעקב'. שבת שלום.