דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
וישב שיחה לפרשת וישב - שבת חנוכה רה"י הרב יעקב שפירא

שיחה לפרשת וישב - שבת חנוכה

יש בתשובות מהרש'ם, [שהיתה לו שליטה עצומה בכל מכמני התורה, ומסופר שפעם שאלו אותו איך הגיע לזה, אז הוא אמר לפני שבועיים סיימתי בפעם הארבע מאות את הטור, מי שעובר ארבע מאות פעם על הטור מובן איך יש לו שליטה כזו]. יש תשובה בחלק ז מתשובות מהרש'ם,  כתוב שאין דין ת'ח בזמן הזה, אם כן למה אנו לומדים? הרי אין דין תלמיד חכם בזמן הזה, והביא לו ראיות ומקורות. המהרש'ם כותב לו בתשובה כשהגיעה אלי השאלה, לא פסק חוכא מפומי כוליה יומא, כך כותב לו המהרש'ם כל היום חייכתי, איך הבאת לי מקורות והפכת את כל תלמידי החכמים לעמי ארצות, הבנת שכולם עמי ארצות, על זה הוא כותב לא פסק חוכא מפומי כוליה יומא. נזכרתי בזה מפני ששמעתי שיחה, בחור נחמד, אומר לחבר שלו, שמו אותי במעצר בית בישיבה פה ליד ירושלים, אבל תסמוך על הרב שלי, יש לו מערכת קשרים מצוינת עם המשטרה, כי יש לי רב שכבר לפני עשרים ושתים שנה היה עבריין מבוקש. נראה לי שעל זה צריך לעשות את מה שהמהרש'ם כתב, לא פסק חוכי מפומיה כולי יומא. איך אדם מעריך את הרב שלו, איזה מדריגה נפלאה יש לו, שלפני עשרים ושתים שנה הוא היה עבריין.

'וישב יעקב בארץ מגורי אביו' אומר רש'י 'ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף', צדיקים מבקשים לישב בשלוה אמר לו הקב'ה וכו'. יש פעם נוספת שיעקב אבינו מבקש מהקב'ה, והקב'ה לא נותן לו, בתחילת פרשת ויחי, כתוב ברש'י 'למה פרשה זו סתומה', מפני שביקש יעקב לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו, הוא ביקש ולא הצליח, פעמיים ביקש ולא הצליח, אנו בפשטות היינו אומרים שביקש לעשות משהו ולא הלך, אבל האמת היא שזה לא כך, מה שהקב'ה אמר לו 'לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם', או ש'נסתם ממנו', הכוונה היא שהקב'ה אמר להם אל תחשבו שבדרך שאתם רוצים לשבת בשלווה, ככה הקב'ה רוצה, הדרך להגיע באמת לשלווה היא לא כפי שאתם רוצים, לא שהקב'ה לא שמע למה שרצו, רק אמר להם לא כפי שנראה לכם, כך אני מנהל את העולם. כשיעקב אבינו אמר לבניו 'למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח', כתוב במדרש אמר הקב'ה אני הולך להמליך את בנו למלך והוא אומר 'למה הרעותם לי' מעולם לא יצא דבר לבטלה מפיו של יעקב אלא הדבור הזה, אומר הרמח'ל בדעת תבונות, שמכאן אנו למדים, שכשהקב'ה רוצה להביא ישועה וכדומה לכלל ישראל, הוא עושה זאת בדרך של הסתר ולא בדרך של גילוי, ולכן גם יעקב אבינו לא ידע על מה מדובר פה, 'למה הרעותם לי' יעקב לא ירד לעומק הענין שבדרך ההסתרים הדברים אחר כך מתגלים בכפל כפלים, זה מה שאמר הקב'ה ליעקב אבינו, אתה רוצה לשבת בשלווה, אומר הרב חרל'פ, ביקש יעקב לישב, לשבת זה לשון של להתעכב, בקביעות, לא בדרך ארעית, אתה רוצה לשבת בשלווה, בקביעות, בלי להתמודד, אני מקפיץ עליך רוגזו של יוסף, אין הכוונה שבמקום לשבת בשלווה חלילה תבוא צרה ליעקב, אלא הקב'ה הראה לו שכל גלגול יוסף למצרים שהיה בדרך של טלטלה, בדרך של ירידה ולא בדרך של עליה, זוהי השלווה שהגיעה בסופו של דבר ליעקב, לולי שנתגלגל יוסף למצרים לא היתה תקומה ושלווה ליעקב. 'כי למחיה שלחני אלקים לפניכם', הקב'ה מנווט את העולם לא כפי שנראה לנו שהדברים צריכים להתגלגל, זה נכון במישור הכללי ובמישור הפרטי, כשיעקב שלח את יוסף 'לך נא ראה את שלום אחיך' הוא שלח אותו לאיזור שכם, אחיו רעו בשכם, אומר הרב חרל'פ הרי בשכם נחלקה מלכות בית דוד, שם היה הפילוג הגדול בישראל, לשם שלח יעקב את יוסף, לשכם, דווקא בשכם 'לך נא ראה את שלום אחיך', באותו מקום שעתידה מלכות דוד להיחלק, שם היה תפקידו של יוסף לראות את שלום אחיו, לא כפי שנהגת בבית להביא דיבתם רעה, אלא ראה שלום אחיך. כל ספר בראשית מלא פלוגים ומחלוקות מי לא התקוטט עם מי שם? קין והבל, דור ההפלגה, אברהם נפרד מלוט, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, יעקב ולבן, ולא רק וויכוחים כלליים אלא גם בתוך הבית יוסף ואחיו, ולכן כשביקש יעקב לגלות את הקץ נסתם ממנו. והניצוץ הראשון של הגאולה והישועה מתחיל בספר שמות, שני אחים כמו משה ואהרן, בלי מריבות, לא רק שבלי מריבות, אלא אהרון הכהן 'וראך ושמח בלבו', לכן הם יכלו להוציא את ישראל ממצרים, חז'ל אומרים 'בזכות 'וראך ושמח בלבו' לכן זכה לחושן המשפט', מפני שבשביל חושן המשפט לא מספיק לדעת חושן משפט, צריך גם את 'וראך ושמח בלבו', שיהיה לב טוב. כששלמה המלך ביקש חכמה מהקב'ה, הוא ביקש 'ונתת לעבדך לב שומע', לא מספיק חכמה, צריך גם מידות, לב שומע. 'לך נא ראה את שלום אחיך'.

חז'ל אומרים שבבית שני חסרו חמשה דברים לעומת הבית הראשון, אחד הדברים שחסר זה היה חושן המשפט למה? שמעתי מאבי מורי זצ'ל שהרי כל חושן המשפט זכינו בגלל 'וראך ושמח בלבו', זו היתה התכונה המיוחדת של אהרון, שלא קינא באחיו הצעיר ממנו, בית שני שנחרב בעון שנאת חינם לא יכול לקבל חושן המשפט אל ליבו, לא היה לב, לא היה 'וראך ושמח בלבו', היה ראשו של זה בצד זנבו של זה, לא ראו את שלום אחיהם.

וישב יעקב רצה לשבת בשלווה קפץ עליו רוגזו של יוסף, אין הכוונה שבגלל רוגזו של יוסף לכן לא היתה לו שלווה, אלא שהיא הגיעה לא באותה דרך שציפה אלא בדרך של הסתרים, בדרך של כל מיני גלגולים עד שהגיעו למחיה. 'וירא יעקב כי יש שבר במצרים' שבר זה לא מלשון דבר שנשבר, אלא מלשון 'יושבת על המשבר', לשון של לידה חדשה, יעקב התבונן אחרי כל מה שעבר עליו שיש שבר במצרים, מלשון יושבת על המשבר, גם אם לנו זה נראה כירידה כאשר יוסף נעלם, אבל יעקב אבינו הריח שיש איזה שהם ניצוצות חדשים שהעולם עומד להתבשר בהם באמצעות ארץ מצרים.

'ואלה תולדות יעקב יוסף', אומר רש'י שהיה זיו איקונין של יוסף דומה ליעקב. ואם על יעקב כתוב שהיה מעין שופריה דאדם הראשון ורש'י אומר שיוסף היה דומה ליעקב, יוצא שגם יוסף היה מעין דמות דיוקנו של היצירה הראשונית בעולם, של אדם הראשון. כשבאו אל משה רבינו 'אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם', אומרים חז'ל ממה נטמאו? שנשאו ארונו של יוסף. למה הם נקראו 'טמאים לנפש אדם'? הכוונה היא ליוסף שהיה דומה ליעקב, שהיה מעין שופריה דאדם הראשון, לכן זה נקרא שהיו טמאים לנפש אדם, המשכיות של היצירה הראשונה של העולם.

כשיעקב אבינו שלח את יוסף 'לך נא ראה את שלום אחיך', הוא הוסיף שם עוד שתי מילים, 'לך נא ראה את שלום אחיך... והשיבני דבר', אל תראה מה שלומם לבד אלא תחזיר לי תשובה. שליח לפי ההלכה, חייב להחזיר שליחותו, איפה יוסף קיים את שליחותו? כשנתוודע יוסף לאחיו, הוא שאל 'העוד אבי חי' ואח'כ שלח את העגלות, וכשיעקב ראה את העגלות כתוב 'ותחי רוח יעקב אביהם' ואומרים חז'ל לא סתם שלח יוסף עגלות, אלא רמז לו שהוא זוכר את הסוגיא האחרונה שלמד אתו שזו היתה פרשת עגלה ערופה, מה היה מיוחד בפרשת עגלה ערופה, שיוסף הוזקק לשלוח תזכורת ליעקב שלא שכח את הסוגיא של עגלה ערופה?

[העולם שואל מדוע כשיעקב רצה לרדת למצרים שלח את יהודה, 'ואת יהודה שלח לפניו' ואומר רש'י ששלחו לתקן לו בית תלמוד, הרי יוסף זכר את פרשת עגלה ערופה, נשאר למדן, שיוסף יפתח ישיבה מצרים למה צריך לשלוח את יהודה? אומר העולם אם ראש הישיבה עשרים ושתיים שנה עוסק באותה סוגיא, צריך לשלוח ראש ישיבה אחר. אחרי עשרים ושתיים שנה אותה סוגיא?! אחרי חודשיים וחצי נשארים בדף ד' ה'?! היה יהודי בארה'ב הגאון ר' טוביה שטרן זצ'ל, מדי פעם היה מתקשר אל אבי, אחרי כמה שניות היית שומע בטלפון שכל אחד רועם, הרי הראב'ד אומר כך וכו', שאל אותו אבי למה באמת יעקב שלח את יהודה, למה לא את לוי? 'יורו משפטיך ליעקב' כתוב על לוי, הרמב'ם כותב שיעקב מינה את לוי ללמד תורה במצרים, אמר לו אבי זצ'ל הפירוש הוא שבאמת להגיד שיעור, ללמד, זה היה תפקיד של לוי, אבל לפתוח ישיבה צריך מישהו עם מידה מלכותית, יהודה שהיה מלך 'לא יסור שבט מיהודה', הוא זה שהיה יכול לפתוח ישיבה במצרים, מפני שהיה הערב הראשון בהסטוריה, 'אנכי אערבנו', זו הפעם הראשונה שכתוב ערבות בתורה, שאחד קיבל ערבות על השני, רק מי שמקבל אחריות על אנשים אחרים הוא יכול לפתוח ישיבה, ללמד יכולים גם אנשים אחרים וזה לא פחות חשוב. אנכי אערבנו. אמר לו הרב שטרן אני אגיד לך תירוץ בנוסח אמריקה, לוי היה מונח כל הזמן בלימודים, לא היה מעניין אותו איזה סוג סטענדר? איזה כסא? תביא גמ' עם רעק'א וזה הכל! אבל יהודה שהיה מלך ידע שאם פותחים מקום תורה, צריך שזה יהיה משהו מלכותי].

יוסף שולח ליעקב עגלה ערופה לומר לו 'אני זוכר מה שלמדתי אתך', הפשט הוא לא סתם תזכורת, סימן שהוא יוסף, אלא מה היסוד של עגלה ערופה, זקני העדה יורדים למקום שמצאו את החלל ואומרים 'ידינו לא שפכו את הדם הזה', שואלים חז'ל וכי תעלה על דעתך שזקני בית דין שופכי דמים?! אלא הכוונה שלא הגיע אורח ופטרנו אותו בלא ליווי. אומר התפארת ישראל בסוף מסכת סוטה שכאשר מגיע אדם ולא מתייחסים אליו, האנשים שרוצים לפגוע בו רואים שיותר קל להם, אבל אם מכניסים אותו בצורה רצינית אז לא היו פוגעים בו. הרמב'ם כותב שחלק ממצוות הכנסת אורחים זה ללוות את האורח, לא רק להביא לו כוס תה ועוגה ומה שאתה מוצא באותו רגע, אלא הכל מתבטא לפי איך שאתה מתייחס אליו גם כשהוא עוזב, ואם היחס שלך אליו הוא 'מתי ילך כבר הנודניק הזה', אז לא שווה כל הכנסת האורחים שלך, כך כותב הרמב'ם. ר' אריה לוין היה הולך לבית חולים לשאול איפה יש חולים שאין להם משפחה, והיה אומר לאחיות שהוא קרוב משפחה שלו כדי שלא יזלזלו באותו חולה. כשמגיעים אורחים לישיבה הביטוי של 'לא פטרנוהו בלא לוויה' הוא שקודם כל תשאל אותו מה שלומו, אם היתה לו שמיכה בלילה, אם נשאר לו מנה לאכול. היה פעם יהודי ת'ח שהיה חולה בטיפוס, בבוקר ראה אותו אדם אחד בתפילה ושם לב שלא קם ב'ויברך דוד', אחרי התפילה הוא ניגש אליו ואמר לו שהוא צריך להזהר יותר כי אנשים לומדים ממנו שלא קם ב'ויברך דוד', ומדוע הוא לא קם? אמר לו אותו ת'ח מה אכלתי אתמול בערב לא שאלת, אבל מדוע לא קמתי ב'ויברך דוד' אתה כן שואל? זה בסימן שאלה אבל גם בסימן קריאה גדול.

אמר לו יוסף ליעקב אבינו אתה הרי למדת אותי על פרשת עגלה ערופה שזקני בית דין אומרים לא פרטנוהו בלא לוויה וערבו לאורחים, אז כל מה שאני עושה עכשיו במצרים זה היישום הזה של זקני בית דין שדואגים, 'כי למחיה שלחני אלוקים'. כאן יוסף ענה את התשובה שיעקב ביקש ממנו 'לך נא ראה את שלום אחיך והשיבני דבר', הירידה למצרים זה היה כדי לדאוג לאחיך, 'יש שבר במצרים', ועל זה שלח לו את העגלות לקיים את 'והשיבני דבר'. הנה דאגתי לשלום אחיך.

כתוב במדרש על הפסוק 'הים ראה וינס' מה ראה? ראה ארונו של יוסף, יוסף עמד בנסיונות כמו יעקב אבינו בתוך מצרים, הגמ' בסוטה (דף יא) אומרת שיוסף קידש שם שמים בסתר, [יש מושג כזה, זה לא רק לעיני המצלמות אלא בסתר], לכן זכה יוסף שבמשכן שילה שנבנה בחלקו היה אפשר לאכול קדשים 'בכל הרואה', מכל זוית שראו את שילה או מכל זוית שרואים משילה החוצה, שם היה הגבול, מי שזוכה לקדש שמים אפי' בסתר, נפרצים לפניו כל המחיצות. 'בית יעקב אש ובית יוסף להבה', ההבדל בין אש ללהבה, הוא שהאש זה הניצוץ הראשון, הגפרור, הלהבה היא זו שהולכת ומתפשטת למקומות אחרים. ראה ארונו של יוסף, בזכות ארונו של יוסף נבקע היה, מי שמצליח במסירות נפש אפי' בסתר, הטבע לא עומד מולו, הקב'ה גומל לו, 'הים ראה וינוס' - מחוץ לדרך הטבע.

שבת זו שבת של ערב חנוכה, לא בכל שנה יש לנו שתי שבתות, כתוב ברש'י על פרשת בהעלותך שחלשה דעתו של אהרון הכהן, למה חלשה דעתו? הוא ראה שקרבנות הנשיאים נתקבלו והוא לא היה שותף להם, חלשה דעתו, אמר לו הקב'ה 'בהעלותך את הנרות', אומר רש'י אמר לו הקב'ה שלך גדול משלהם, שואל הרמב'ן במה שלו בהדלקת הנרות יותר גדול מקרבנות הנשיאים? ועוד הרי הדלקת הנרות כשרה בזר, במה ניחמו שלך גדול משלהם? אומר הרמב'ן, שהקב'ה ניחם אותו בהדלקת הנרות מפני שהדלקת הנרות תישאר לדורות גם אחרי חורבן המקדש, 'רמז נתן... על חנוכה של נרות שהיתה בבית שני ע'י אהרון ובניו ר'ל על ידי חשמונאי כה'ג ובניו'. ועדין צריך הסבר איזו מן נחמה זו? חלשה דעתו בגלל שהקב'ה נתרצה לקרבנות הנשיאים שהתנדבו מעצמן, איזו נחמה יש כאן? השפת אמת אומר 'שלך גדול משלהם', עצם העובדה שחלשה דעתך בגלל שאתה רוצה יותר ויותר עבודה לפני ד', זה עצמו מעיד שאתה גדול משלהם, הכיסופים. דוד המלך אומר 'נכספה וגם כלתה נפשי', אומר שם רש'י נכספה אין לו דמיון במקרא. מה פירוש אין לו דמיון במקרא לא רק שאין מילה דומה מקבילה למילה נכספה, אלא אין דמיון במקרא לגודל הכיסופים של דוד המלך, שאמר על עצמו 'נכספה וגם כלתה נפשי'. ב'אדון עולם' אנו אומרים 'אחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא', מבאר הרב זצ'ל בעולת ראיה ש'ככלות הכל' אין הכוונה לשון כליון אחרי שהעולם יחרב אז 'לבדו ימלוך נורא', אלא מלשון 'נכספה וגם כלתה נפשי', הכיסופים הכי גדולים שלנו 'שלבדו ימלוך נורא'. כתוב אמצע תהילים 'כלו תפילות דוד בן ישי', ומה הפירוש הרי אח'כ דוד המלך ממשיך בספר תהילים? אומר ר' חיים ויטאל שהפרק הזה מדבר על בניין המקדש, 'לשלמה משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך', הכיסופים הכי גדולים שלי הם שיהיה בהמ'ק שיבנה על ידי שלמה, ועל זה אמר 'כלו תפילות דוד בן ישי', הכיסופים הכי גדולים שלי זה בניין המקדש.

חלשה דעתו של אהרון, עצם העבודה שאתה משתוקק בזה אתה גדול יותר מהם, ולכן הנחמה דווקא בנר, למה דווקא בנר? על הפסוק 'נר ד' נשמת אדם' כותב ספר התניא, שלכל הדברים יש כח משיכה לארץ, אבל נר זה בדיוק הפוך, ככל שמנסים לכבות אותו הלהבה גדלה יותר, וכך גם נשמת אדם, הנשמה משתוקקת כמה שיותר למעלה, והשתוקקות כזו כמו שהיתה לאהרון לעבודת ד', לה מתאים עבודה כזו של 'בהעלותך על הנרות'. 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה'. כותב הרב באורות הקודש שאסור לצנן את האמבטיה כמו עמלק, אדם שיש לו התשוקקות לרוחניות לכל דבר שבקדושה אסור לו לכבות אותה, האיסור להוריד אש מעל המזבח שייך גם לגבי כל אדם ואדם, לא רק על המזבח הכללי, לכן אהרון זכה דווקא ל'בהעלותך את הנרות'. אבל יותר מזה, חלשה דעתו של אהרון שהקב'ה נותן צל'ש לנשיאים על מה עשו, ואילו אהרון עובד את העבודה התמידית, בוקר וערב, והוא לא מקבל איזה פרס ישראל, או איזה צל'ש, חלשה דעתו, אני תורם לחברה פחות מאנשים אחרים? רצו בשעתו לתת לרב צבי יהודה זצ'ל פרס ישראל הוא לא הסכים בשום פנים ואופן, גיסו הרב הוטנר זצ'ל שלח לו מכתב מארה'ב, כתב לו כך: 'שלום ורוגז רב', זה לכבוד אביך למה אתה מסרב?! אבל בכל זאת הרצי'ה לא הסכים בשום אופן. חלשה דעתו של אהרון שהקב'ה יתן לי איזה איתות משמים, איזה סימן שאני אראה שהעבודה שלי היא באמת הדרך הנכונה, באים נשיאים ועושים איזה משהו פעם אחת ומקבלים פרס, ואני לא! אמר לו הקב'ה שלך גדול משלהם, זה שלא נותנים לך את הצל'ש זה לא בגלל שעבודתך לא נחשבת, אלא העבודה התמידית בלי ציונים ובלי שמישהו מנשק אותך על המצח, העבודה התמידית של הטבת הנרות והדלקת הנרות [שבשביל הטבת הנרות כתוב שהיו צריכים ללבוש בגדים מיוחדים מפני שזה מלכלך את הבגדים, לפעמים אנשים גדולים צריכים להתלכלך כדי לעשות הכנות לעבודת ד'], העבודה התמידית של דף אחרי דף ועמוד אחרי עמוד, ולאו דווקא עם חידושים מבריקים, זה גם כן בבחינת מה שד' אמר לאהרון שלך גדול משלהם, ועל זה אומרים בתפילה 'ואח'כ באו בניך לדביר ביתך', יש פה תואר שלא כתוב בפורים ובעוד ניסים אחרים 'באו בניך לדביר ביתך'. הגמ' אומרת שבית דין שמתקן תקנה על כל ישראל, התקנה הזו קיימת בתנאי שהתקנה הזו פשטה בכל ישראל, אם היא לא פשטה בכל ישראל יכולים לבטל אותה, אומר התוס' בגיטין (דף לו), במקום שהיתה מסירות נפש גם בית דין שיבואו אח'כ לא יכולים לבטל את זה, מסירות נפש זה קניין, זה סוגיא בסנהדרין בדף עב 'בדמים קננהו', דבר שאדם מוסר נפשו במידה זו או אחרת זה נהיה בנפשו קניין ואי אפשר לבטל זאת. אומרים בשם ר' אהרון קוטלר ששאלו אותו אחרי מלחמת סיני אם מותר להחזיר שטחים, אמר להם 'בדמים קננהו', דבר שיש עליו מסירות נפש, גם בתורה, הוא קנין. שלשה דברים הקב'ה נתן לישראל על ידי יסורים עוה'ב וארץ ישראל ומשיח, לא שהקב'ה רוצה שיהיה לנו יסורים חלילה, אלא רוצה שיהיה לנו בתור קניין, 'בדמים קננהו'. זה מה שהיה בחנוכה מה שלא היה בפורים, בפורים עדיין היו מאנשי כנסת הגדולה, כתוב בגמ' שמלאכי הנביא זה היה מרדכי, אבל בחנוכה נשארנו בלי נביאים, וחכמים של אותו הדור תקנו תקנה שפשטה בישראל, שבאה על ידי מסירות נפש, ודבר שבא על ידי מסירות נפש אי אפשר לבטל את התקנה הזו, אז בחנוכה היתה התגלות יותר גדולה של העוצמה שיש לבנ'י, לכלל ישראל, כשהם מקבלים על עצמם איזה דבר. זו היתה תקנה שפשטה בישראל, ולא בטלו אותה, בגלל שזה היה באתערותא דלתתא, מצד מסירות נפשם של הכהנים החשמונאים. הב'ח שואל בתחילת הלכות חנוכה מדוע מתתיהו ובניו הלכו במסירות נפש, ועונה שעשו זאת מפני שראו שהצבור אדיש לכך שאין עבודת בהמ'ק ואין פוצה פה ומצפצף, אומר הב'ח מסירות הנפש להחזיר חזרה את העבודה לדביר ביתך, זה מה שנתן להם את הנצחון הגדול על יון. כתוב 'לא בגבורת הסוס יחפץ', לא הריבוי הכמותי קובע, העוצמה הרוחנית היא הרבה יותר גדולה, 'גם את הארי גם את הדב הכה עבדך', אומר התוס' בב'מ עצם העובדה שאדם מקבל רגע אחד של חיזוק, של אומץ, והוא אומר אני הולך על זה, כמו שכתוב על בצלאל 'ויגבה לבו בדרכי ד'', מעבר לכוחות, זה יכול להפוך את הכל מחובה לזכות. והיות ונס חנוכה היה באתערותא דלתתא והיתה מסירות נפש, כלל ישראל קיבל את זה, לכן דווקא בחנוכה, לעומת פורים, אנחנו אומרים ואח'כ 'באו בניך לדביר ביתך', זה אולי מה שכתוב בפרקי אבות: 'חביבים ישראל שנקראו בנים למקום', מה פירוש, אנו מכנים את עמ'י בתור בנים לקב'ה, חביבים לקב'ה, כשבאמת הם נוהגים כמנהג של מסירות נפש. הרמב'ם כותב בסוף הלכות חנוכה, 'נר חנוכה מצווה חביבה היא עד מאוד', מה יש חביבות בנר חנוכה יותר מאשר בשאר המצוות? יש כאלה שהיין בפורים יותר חביב עליהם מאשר הנר בחנוכה, הדלקת הנר מצווה חביבה היא עד מאוד מפני שפה התגלתה העוצמה, הרצונות, ה'שלך גדול משלהם' כפי שהיה אצל אהרון הכהן, כמו שהרמב'ן אומר שזה התבטא אח'כ בתקופת החשמונאים.

כשהנשיאים הקריבו קרבנות, כותב הרמב'ן בסוף פרשת נשא ש'הסכימה דעתן לדעת העליונה', וכשהקב'ה בא לנחם את אהרון הכהן, הוא נתן לו באותה מידה שהסכימה דעתם לדעת עליונה, שזו היתה פעולה באתערותא דלתתא, במסירות של הכהנים, לכן הנחמה היתה 'בהעלותך את הנרות', בנר חנוכה.

חז'ל אומרים, 'וחושך על פני תהום', חושך זו גלות יון. בגמ' בבא בתרא דף ד כתוב על הורדוס הוא כיבה אורו של עולם, והכוונה היא על תורה ועל בהמ'ק. בתפילה אנו אומרים 'שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך', מה הקשר של בקשה זו לבנין ביהמ'ק? אלא שאז התורה מתגלית במלא תפארתה. וחושך על פני תהום זו גלות יון. גלות יון לא היתה גלות מחוץ לגבולות ארץ ישראל, בגלות יון הכניסו את היווניות לתוככי ארץ ישראל, זו היתה יותר גלות הארץ מאשר גלות אחרת. 'ויהי אור', ישנם שני סוגים של אור, יש אור בדרגה הפשוטה, שהוא מאיר את החושך, הרב ישראלי אמר בשעתו למה אנחנו מבטאים את ההודיה לקב'ה על ידי הדלקת נר קטן, דווקא בשמן, העולם היום הוא כל כך משוכלל, כל כך מפותח, יש עוצמות אדירות של אור אנו צריכים להשתשמש בטיפת שמן הקטנה? להתווכח עם איזה כשרות? שמן למאור או לא? וכו', כל מיני תתי שאלות, העולם מתפתח! אבל רק על נר כזה שקרוב למקור, אנו יכולים לומר 'הנרות הללו קודש הם', עוצמות האור שיש בעולם מבחינה כמותית הן גדולות מאוד, אבל מבחינה איכותית אנו לא יכולים לומר 'הנרות הללו קודש הם', כשיש הפסקת חשמל אז האור הקטן של הנר יכול להמשיך להאיר, המקור יותר חזק, הוא קטן אבל יותר חזק. קודש הם.

אבי מורי זצ'ל פגש פעם איזה רבי שלא היו לו כל כך הרבה חסידים ושאלו מי יותר גדול השמש או הירח? אמר לו וודאי שהשמש, ולמי יש יותר חסידים? ללבנה! הקב'ה מיעט את הלבנה ומזה נולדו הכוכבים, אז ללבנה יש יותר חסידים, ובכל זאת השמש נשארה יותר גדולה, מפני שדבר שהוא עוצמתי וגדול כמו שמש, זה לא משנה אם יש לו הרבה חסידים, מי שגדול -גדול באמת, הלבנה שהיו צריכים למעט אותה, היו צריכים לפצות אותה עם כל מיני כוכבים מסביב, עם כל מיני צלצלי שמע ופרסומות, אנו דיינו בשמן זית הקטן שקרוב למקור, שעושים אותו מדברים טבעיים בלי חומרים נלוים וכו'. יש אור שהוא רק מאיר את החשך, אבל יש אור שגם יכול להפוך את החושך לאור, האור שאנחנו נצטווינו בחנוכה זה דווקא אור של שמן זית, השמן הוא התוכן הפנימי של הזית. הזית לכשעצמו ידוע שהוא מר כלענה, זית מי שאוכל אותו בלי השמן הוא מביא שכחה, כתוב בהלכה שזית צריך לאכול עם שמן, אחרת זה מביא שכחה, כנגד 'להשכיחם תורתך', אנחנו צריכים להיצמד כמה שיותר לתוכן, לשמן, אפילו שהוא יוצא מדבר שהוא מר כלענה. לכל דבר יש את הנקודה התמציתית שלו שהיא עוצמתית יותר מכל ההקף ומכל המכסים שיש בחוץ. חז'ל אומרים שמי שרגיל בשמן זית חכמה מצויה בו. אבי זצ'ל אמר פעם בישיבה שהרבי מקוצק שאל פעם למה טהור שנוגע בטמא הטהור נהיה טמא? למה לא נאמר הפוך שכשהטהור נגע בטמא, גם הטמא נטהר? זה אותו מגע! אמר בשם הרבי מקוצק שמגע ראשוני בדרך כלל הוא מגע חיצוני, טהרה זה משהו מהותי פנימי של האדם, כמו שאמרו 'בני ריח טהרה יש בך', טהרה זה משהו מהותי פנימי יותר, יש הרבה דברים שחז'ל לומדים עליהם שלא נבנים ולא נמדדים איך שנראים בחוץ. הגמ' אומרת על אותה קמחית שהיתה כל כך צנועה אפילו בביתה, שזכתה בניה יהיו כהנים גדולים, והרבה ניסו לעשות כמותה ולא עלתה בידם, מסביר המהר'ל, מפני שצניעות זה לא רק ללכת צנוע ולכסות את הראש וגם את הגבות, וללכת עם בגדים שכל כולם מטילי זהב מהראש עד הרגלים, צניעות זה משהו פנימי, זה מהות של אדם. יש גם מושג של צניעות הדבור, אומר המהר'ל אצל הקמחית זה היה משהו טבוע בנפש, היא עבדה על זה וקנתה את זה, לכן זכתה שבניה יהיו כהנים גדולים, והמיוחד בכהן גדול, שנכנס לפני ולפנים בהושענות מכנים את קודש הקודשים, 'הושענא דביר המוצנע'. 'ואח'כ באו בניך לדביר ביתך' שהגיעו לצד העמוק ביותר של בית המקדש שהוא קודש קדשים, קמחית שהיתה צנועה בצד הכי עמוק, זכתה גם לגדל כהנים גדולים, הם היחידים שיכולים להכנס לקודש הקדשים. אמר הרבי מקוצק מגע זה חיצוני, לכן כשטהור נוגע בטמא אז הטמא משפיע על הטהור, אילו המגע של טהרה היה משהו חיצוני היה גם מטהר את הטמא, אבל טהרה זה משהו מבפנים שאם זה לא משהו מבפנים זה לא טהרה.

יוסף הצדיק. סמל הטהרה, 'ויוסף ישית ידו על עינך'. אומר השפת אמת, יוסף ששמר על העין, 'עלי עין', שקידש שם שמים בסתר, ולכן זכה שבשילה יאכלו בכל הרואה, עליו אמרה התורה 'ויוסף ישית ידו על עינך', הוא המודל של שמירת העיניים. לכן דווקא בזמן של טהרה בחג החנוכה, מצינו את ברכת הרואה, לא בשום חג אחר, מפני שכשאדם נפגש עם טהרה, גם הראיה שלו, נהיית יותר מטוהרת. איך יוסף היה יכול באמת לעמוד בנסיון, חז'ל אומרים בתנחומא בפרשת ויגש, כל מה שאירע ליוסף, אירע לציון, כתוב בישעיהו בפרק לג, 'ועוצם עינו מראות ברע... מלך ביפיו תחזינה עינך'. יוסף זכה למלכות בגלל הנקודות האלה לכן הרמב'ם מדגיש בהלכות חנוכה שכשגברו בני חשמונאי 'חזרה מלכות לישראל', הזכיה במלכות היא מאותו הנימוק שהיה ביוסף, כשמתעסקים בטהרה זוכים למלכות. כתוב בספר תפארת שלמה של האדמו'ר ר' שלמה מרדמוסק, על מה שנאמר בפסוק 'איה הקדשה היא בעיניים', קדושה תלויה בעיניים. איך הצליח יוסף לעמוד בנסיון? אם אנחנו היינו עומדים במקום יוסף. היינו כבר מוצאים (דרך ה'אס אם אס') איזה שהוא היתר, ובכל זאת יוסף נשאר יוסף, כבר דברתי אתכם על זה שרש'י אומר דמות דיוקנו של אביו נראתה לו ולכן לא חטא, אמנם הירושלמי במסכת הוריות אומר, דמות דיוקנה של אמו נראתה לו, כדי לא לעגל פינות צריך גם את ה'אל תטוש תורת אמך'. 'אל תביאנו לידי נסיון' הזכרנו פעם מה שהמהר'ל אומר לא רק לנסיון עצמו, אלא גם לידות של הנסיון, כמו 'ידות נדרים', גם למה שיכול להביאנו לידי נסיון. מי שזוכה שדמות דיוקנו של אביו ודמות דיוקנה של אמו נראים לו, ויודע שיש לו במה להדבק הוא יכול לעמוד בנסיון וזוכה למלכות, מלכות אין הכוונה דווקא שלטון על אחרים, על שלמה המלך כתוב בגמרא שבסוף ימיו לא מלך רק על מקלו, שמעתם פעם על יהודי שמולך על מקלו? הכוונה היא שמלכות זו תכונה, הוא אדם מלכותי, זה לא משנה אם יש לו ממלכה גדולה או אדם אחד או רק מקל, אדם שיש בו תכונה מלכותית, זה לא רק שם התואר מבחוץ שהכתירו אותו למלך, אלא שהוא מלך. יוסף שקידש שם שמים בסתר, לכן הוא זכה למלכות. ידוע הרי מה שכתוב בספר קול התור, בפרק שני שם הוא מדבר הרבה על משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, שאלו שתי בחינות של גאולה, גם לרומם את הדברים הגשמיים, שזה מתבטא על ידי משיח בן יוסף וגם לרומם את הדברים הרוחניים שזה מתבטא על ידי משיח בן דוד, 'ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו', אומר בספר קול התור: 'וזוהי אחת מתכונותיו של יוסף ולא רק בדורו כי אם בכל דור ודור אשר הוא משיח בן יוסף מכיר את אחיו והם לא מכירים אותו, ומעשה שטן מסתיר את תכונותיו של משיח בן יוסף, שאין מכירין בעקבות משיחא וגם מזלזלים בהם בעוונותינו הרבים. כי לולא זאת היה בא קץ לצרותינו. ואילו ישראל מכירים יוסף, היינו עקבות דבן יוסף משיחא שהם קבוץ גלויות וכו' היינו כבר נגאלים כבר בגאולה שלמה'. כך כותב באות לט (פרק ב). ובסוף באות קנא כותב, בפסוק 'והם לא ידעו כי שמע יוסף' בגימטריא 'משיח בן יוסף'. היינו שאחיו לא ידעו את יעודו של יוסף שהוא משיח בן יוסף. כבר ביאר רבינו את מחשבתם הראשונה של אחי יוסף הם ידעו שמאברהם יצא ישמעאל ומיצחק יצא עשיו וחשבו כי כשראו את יוסף מתנהג במידה של גאווה וודאי גם יוסף הוא הקליפה שנפרד מיעקב, ולא ידעו את קדושתו ויעודו הגדול של יוסף להכשרת הגאולה'. ע'ש.

יוון טענה אין לכם חלק באלוקי ישראל ואפשר לומר שפירושו כמו שכתוב בב'ח 'המברך על חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, חכמת התורה היא חלק האלוק הנטוע בנו, מאן דנפח מדיליה נפח,' וע'כ טענו היונים אין לכם חלק באלוקי ישראל תורתכם אינה תורת שמים אלא כשאר סתם חכמות. ועיין רמב'ם הל' פרה פ'א הי'ד לגבי הצדוקים שאנו עושים דברים כדי לבטל דברי אלו הזדים שמורים מהעולה על רוחם לא מן הקבלה, וכ'כ הרמב'ם בהל' עבודת יוה'כ על הצדוקים הכופרים בתורה ובמגידיה, וע'כ נקראת התורה אור (עיין רמח'ל ריש ספר דך עץ החיים, שכאשר עוסק בתורה אור הוא אשר תאיר בנשמתו להגיע אל גנזי מרומים).

 בעז'ה שד' יזכה אותנו שנדע באמת למֵַצוׂת את המתיקות מתוך המרירות, כל אחד לפי מעמדו, לפי כל מה שעובר עליו, ונזכה להעלות את הנרות, שמן זית, לדעת ששלנו גדול משלהם, דווקא בעבודה התמידית היום יומית כמו אהרון הכהן בשעתו.

שבת שלום וחנוכה שמח.