דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חנוכה שיחה לחנוכה רה"י הרב יעקב שפירא
תש'ע

שיחה במסיבת חנוכה תש"ע

ברשות הרמי"ם, כמה שהשעה מתאחרת יותר הדברים מתקצרים יותר אולי לזה רמזו כשזה קם זה נופל.

 בנוסח של התפילה, אנו אומרים "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל", זה ביטוי שכתוב רק בנוסח שאנו אומרים בחנוכה ולא בפורים, שם לא מודגש הנושא הזה של ו"קבעו", וצריך להבין למה. בנוסף, הגמ' בשבת שואלת והיכן ציוונו? והרי זה דין דרבנן! והגמ' מביאה מחלוקת בין רבי נחמיה לר' ירמיה אם מ"לא תסור" או מ"שאל אביך ויגדך", ומוסיף רש"י "לא תסור - מכל אשר יורוך ימין ושמאל" ולמה הגמ' שואלת את זה לגבי חנוכה ולא לגבי שאר מצוות דרבנן ו"היכן צוונו"?  [ידוע שמ"כל אשר יורוך ימין ושמאל לומדים חז"ל אפי' יאמרו על ימין שהוא שמאל, אמר פעם אחד החכמים, זה רק במקום שיש לנו ת"ח שאומרים לנו על ימין שהוא ימין, אז כאשר יאמרו על שמאל שהוא ימין אז אנו מצווים - "לא תסור", אבל אם חס וחלילה יהיה מקרה כזה שתמיד יאמרו על שמאל שהוא ימין על זה לא כתוב בתורה שצריך להקשיב].

 הגמ' ביומא אומרת אסתר סוף הניסים, והא איכא חנוכה! אומרת הגמ' ניתן להכתב קאמינא, והנס של חנוכה לא ניתן להכתב. צריך להבין מה הקשר בין חנוכה שלא נתנה להכתב, לזה שאנו אומרים שאסתר זה סוף הניסים, במציאות אסתר זה לא סוף הניסים, שהרי היה הנס של חנוכה, ההבדל הוא רק שזה ניתן להכתב וזה לא, אבל למה הגמ' אומרת שהדגש בגלל שחנוכה לא ניתן להכתב לכן אסתר נחשבת כסוף הניסים?

 הגמ' בפסחים (טז.) אומרת, שטומאה של משקה, אינה מדאורייתא, [אלא רק מגזירה של רבנן]. אם אין טומאה למשקים מדאורייתא אז מדוע היו צריכים למצוא פך שמן טהור, הרי מדאורייתא זה טהור, אין לזה דין טומאה מדאורייתא על מה היו צריכים ללכת כל כך במסירות נפש לקיים מצוות הדלקה מדאורייתא, כאשר מדאורייתא זה היה כשר? מכל אלו הדברים גם יחד צריכים להגיע למסק' מסוימת. הנק' המרכזית של חנוכה היא שעל דין דרבנן יש את אותה חובה של המסירות, של ההתמסרות, כמו על דין דאורייתא. וודאי שישנם הבדלים להלכה בספק דרבנן ובספק דאורייתא, אבל בחנוכה אנו לומדים שגם דין דרבנן דורש את אותם האמצעים ואותה ההשתדלות כמו דאורייתא, מה שהגמ' אומרת שנס חנוכה לא ניתן להיכתב, הכוונה שהיות ובחנוכה נאבקנו על תוקף תושבע"פ, על תוקפם של ת"ח, האם גם על דינים דרבנן, נלך במסירות, וניתן להם את אותו כובד ראש, על זה גופא היה המאבק בימי חנוכה, וע"כ זה לא ניתן להכתב כי המאבק באמת היה התורה שבע"פ שכולל כל מה שרבנן גזרו וממילא במקום זה אנו לא מתירים לעצמנו להפוך את התורה שבע"פ לתורה שבכתב, נכון שעת לעשות וכו', אבל זה גופא היה המאבק, על כל החיוניות של התורה שבע"פ שלא נתנה להיכתב, ועל כן דווקא לגבי נס חנוכה שאלה הגמ' "והיכן צוונו" - בנס פורים עדין היו נביאים, מלאכי זה מרדכי, ומצאו רמז במקרא כדי לקבוע את ההלכות של פורים קריאת המגילה, אבל הנס של חנוכה היה כבר בתקופה שלא היו נביאים נשארו לנו רק החכמים, הרמב"ם, כותב באגרות שאחרי הסתלקות הנבואה, כוף אזניך לשמוע דברי חכמים, ידוע שהגר"א בהגהות לסדר עולם רבה, כותב כמעט את אותם הדברים, שמאז שבטלו יצרא דע"ז, אז כוף אזנך לשמוע לדברי חכמים, כל המאבק הגדול של הנביאים בכל הדורות היה כנגד חטא ע"ז, המהר"ל כותב באחד המקומות למה מצינו שדווקא על חטא ע"ז  התריאו הנביאים כל כך בחומרא, ולא על חטאים אחרים? מסביר המהר"ל, לפום רום מעלתם של ישראל. ילד קטן משחק בקוביות, אדם מבוגר מתעסק עם דברים יותר רוחניים, החטא של ע"ז היה חטא של טעות במחשבת האדם. על מ"ש בגמ' הרהורי עבירה שקשים מעבירה[1], כותב הרמב"ם במורה נבוכים, שזה בגלל שהאדם עיקרו הוא כח המחשבה שלו, ועיין על הר"מ הל' תשובה פרק ז' הלכה ג', שכותב הרמב"ם שאדם ישוב לא רק ממעשיו אלא גם מקלקולים בעניני דעות, והמגדל עוז מציין שם לדברי הגמ' הרהורי עבירה קשים מעבירה.  לפום רום מעלתם של ישראל לכן היו צריכים את הנביאים כדי להאבק בע"ז. ואחרי שבטלו את יצרא דע"ז, כוף אזניך לשמוע דברי חכמים. חכם עדיף מנביא.

ובתקופה הזו של החשמונאים בימים ההם בזמן הזה, על זה היה נטוש המאבק, לכן לא היה שייך לכתוב את אותם הדברים, שהם גדר של תורה שבע"פ, [ורמז לדברים אלו בשפת אמת על חנוכה על דברי חז"ל אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו, שתוס' בגיטין כתבו שע"כ לא נכתבה תושבע"פ כדי שלא יעתיקוהו הגוים ויאמרו שיש להם חלק בתורת ישראל, ובשו"ת שער אפרים כותב שמה"ט נכתבו סדרי הסליחות בנוסח כזה, שלא יעתיקוהו גויים ע"ש]. מה שאנו אומרים וקבעו שמונת ימי חנוכה, לפי מה שאמרנו אין אנו באים לספר מה עשו החכמים באותו הדור, שאחרי שניצלו, קבעו שמונת ימים, אלא אמירה זו היא חלק מהביטוי וההודאה על מה שקרה באותם הימים, שאחרי מה שהיה במלחמה ונס פך השמן גבר כוחם של חכמי ישראל, שניתנה להם מחדש האפשרות והכח, לתקן תקנות, לא רק ציון של מה שקרה, לכן בפורים בשונה מחנוכה לא מזכירים בנוסח התפילה שקבעו לקרוא מגילה וכדומה, שבחנוכה על זה גופא היה כל התוכן של מלחמת התרבות עם יון, לכן היו צריכים להגיד במיוחד "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו".

תרבות יון כידוע, היתה לה השפעה עצומה באטמוספירה גם אצל אותם אלה שחשבו שאולי היא לא תחדור, שמעתי מר' אבי שוורץ ששמע מהרב גולדברג זצ"ל, שהיה הרב של כפר פינס, ששמע מהחפץ חיים על מה כתוב ביחזקאל "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", שאל החפץ חיים למה הנביא צריך לומר את ההבטחה בנוסח כזה שרוח הטומאה תעבור מן הארץ ולמה נקראת "רוח הטומאה", אמר לו החפץ חיים, שבהרבה דברים אנו יכולים להיות מחוסנים, אבל רוח, אנו לא יכולים לסגור בעדה, איזו נק' קטנה ששכחו ממנה, והרוח נכנסת, לכן, כדי להתמודד עם הטומאה וכל אבזרייהו, צריך הבטחה מיוחדת של הקב"ה "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", זה לא דבר שכל אחד יכול להתמודד אתו, זה הכח המיוחד שניתן לחכמים קודם כל להרגיש מתי יש רוח של טומאה, טומאה עצמה יכול להיות שאנשים אחרים מרגישים, הרי זה גם עניין של מגע בכלי טמא, אבל רוח של טומאה, רק אותם החכמים שיש להם את אותו כח שאמור להיות למלך המשיח "והיה בהריחו ביראת השם", הם מבחינים ברוח זו ומתריעים עליה. ספרתי מה ששמעתי מאבי זצ"ל ששמע מהרב הרצוג, כשבא לוותיקן להוציא ילדים שמוסתרים במנזרים, והוא לא הצליח, וכשיצא ביקש לטבול במקווה, היות והרגיש טומאה מהמקום הזה, אמרו לו שכבר קְדָמוׂ הרבי מרדזין שבא לחקור מהו התכלת, וגם הוא ביקש מקווה, כל פעם שיצא משם, והוא תיקן את המקווה. בערפילי טוהר כותב הרב שבנערותו, כשהיה עובר ליד בית תיפלתם היה מרגיש ריח רע. כל החושים נפגעו בחטא אדם הראשון חוץ מחוש הריח, לכן במוצאי שבת, מריחים בשמים שהנשמה היתירה מסתלקת, דבר שהנשמה נהנת ממנו זה חוש הריח, לכן הנביא היה צריך לומר "ואת רוח הטומאה", רוח הטומאה זה מה שהיה בעצם בתקופת יון והיא חלחלה פנימה עד כדי כך שהגמ'[2]אומרת שעד יוסי בין יועזר לא היה דופי, לא היו מחלוקות כל כך נועזות בין החכמים, מאידך גיסא אומרת הגמ' שיוסי בין יועזר ויוסי בין יוחנן, היו הראשונים שנחלקו על מצוות סמיכה ביו"ט, וזה קרה בגלל שיוון החשיכה את עינהם של ישראל, ולכאורה אלו שתי מימרות סותרות אחת את השנייה, מצד אחד אנו אומרים שעד תקופתו של יוסי בין יועזר לא היה דופי, מצד שני אנו אומרים שבדורו התחילה מחלוקת בגלל יון, אומרת הגמ' יש הבדל בין התקופה הראשונה של יוסי בין יועזר, לסוף ימיו, שאז בצר ליבא, תושב"ע לא יכולה להקלט בלי לב, במסכת אבות[3]כתוב, "ר' אליעזר בן ערך אומר לב טוב", כתוב שם "רואה אני את דברי רבי אלעזר בין ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם", ז"א שלב טוב של האדם כולל לראות את הנולד, מי שיש לו באמת לב טהור זה משפיע גם על הראיה שלו, גם לראות את הנולד, בזמן שהיתה התפשטות של טומאת יון על זה אומרת הגמ' בצר ליבא, הלבבות נתמעטו, וממילא רואים פחות את הנולד, ואז יורדת שכחה לעולם, וכך נולדת המח'. הגמ' במסכת תענית אומרת למה נקרא הר המוריה שמשם יוצאת הוראה לישראל, כותב שם רש"י, "חד אמר הר שיצא הוראה – תורה לישראל כי מציון תצא תורה וכו'", וכתוב "יורו משפטיך ליעקב", ומוסיף רש"י, "ולשכת הגזית שבה עמדו הנביאים המוכיחים לישראל", רש"י אומר חידוש גדול, הר המוריה שמשם יצאה הוראה לישראל זה לא מדבר רק על ההלכה למעשה, יש גם שאלות אחרות שאלות שהנביא צריך ללמד את הצבור "האימינה או אשמאילה", אומר רש"י לשכת הגזית ששם ישבו הסנהדרין גם הנביאים שהיו צריכים להדריך את הצבור באותם הדברים של הדעות וכדומה, גם זה היה מחובר להר המוריה, לא היו אלו דברים מנותקים, שהלכה יושבים בב"ד ובשאר הדברים כל רוצה יבוא ויטול, אלא הסנהדרין והנביאים באותו מקום.

הנביא זכריה, היה בזמן שעמדה להסתלק הנבואה, "ראיתי מנורת זהב וגולה על ראשה", שאלו הקב"ה מה אתה רואה? ועל זה באה התשובה "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ד'". השאלה מובנת, אך מה התשובה? אבי מורי זצ"ל, היה מביא את פירוש הר"ן על התורה, למה לא מצינו את הביטוי הזה "מה אתה רואה" בנביאים אחרים? מפני שחגי זכריה ומלאכי היו בתקופה שהנבואה עמדה להסתיים, כמו נר לפני שכבה האש שלו קטנה יותר, כח הראיה נהיה קטן יותר,   ידוע שהמנורה רומזת לתורה ולנבואה, כמ"ש בשמואל (א' ג',ג'), ונר אלקים טרם יכבה, וכתב שם הרד"ק: ובדרש אמרו כי על נר הנבואה אמרו, שנר המערבי מרמז על נבואה. ועיין ב"ב ד ע"ב תוד"ה ומצדיקי, על ההשואה של כח התורה בהפטרת רני ושמחי בת ציון. ועל זה מרמז הפס' מה אתה רואה, בעצם העובדה שאני אומר לך "מה אתה רואה", אני רומז שיש תקופה שצריך להגביר את כח הראיה, על זה אמר לו הקב"ה: "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי", לא בחיל לבד ולא בכח לבד, אלא שני הדברים בצירוף רוחי, כשלוקחים את הרוחניות האמיתית לכל דבר אז אתה נותן לדברים מימד לגמרי שונה, מאשר כשזה חיל לבד, וכח לבד, לא רק שילוב אלא את הכח הרוחני של גם בחיל וגם בכח, פה הקב"ה נתן הבטחה לנביא זכריה שמכאן ואילך זו הדרך, "רוחי אשר עליך". כיוצא בזה כתוב במלאכי "זכרו תורת משה עבדי", דווקא מלאכי שהיה אחרון הנביאים, אמר לו הקב"ה אמנם הנבואה מסתלקת אבל, "זכרו תורת משה עבדי", התורה לא מסתלקת, ולא רק שלא מסתלקת אלא שחכם עדיף מנביא, הרב כותב באורות מה שהנבואה בשעתה לא הצליחה להתמודד עם הע"ז, הצליחו החכמים על ידי דקדוקי המעשים. חכם עדיף מנביא.

לכן בפזמון שאנו אומרים אחרי הדלקת הנרות אנו מדגישים "בני בינה, ימי שמונה קבעו שיר ורננים", הכוונה היא, מי יש לו את הכח לקבוע, לקבוע תקנה לכל הדורות, אלו רק "בני בינה ימי שמונה קבעו וכו'", בפרשת כי תשא כותב רש"י שבינה זה שאדם מלבו מבין דבר מתוך דבר, מי שיש לו ראיה שטחית לא רואה, מי שמגיע למדריגה כזו שאחרי החכמה שהוא למד, לבו מבין דבר מתוך דבר, הוא יכול לתקן, "קבעו שיר ורננים".

אנו מברכים בבוקר "הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה", צריך בינה מיוחדת להבחין בין תכלת וכו', לכן גם ב"אתה חוננתנו", בזמן שאנו אומרים את ההבדלה שבין ישראל לעולם ובין שבת לימות החול, שם מדגישים גם שהקב"ה נתן לנו את החוקים, "ותלמדנו לעשות בהם חוקי רצונך", אומר שם האבודרהם, שמיד ביציאת שבת אנו מזכירים שיש לנו גם חוקים כאלה שמבדילים בינינו לבין אומות העולם, כמו שחז"ל אומרים שיוון גזרה על שבת, מילה וחודש, בזמן שאנו מבדילים בין קודש לחול ובין שבת לששת ימי המעשה, אנו צריכים לזכור שיש עוד דברים שמבדילים בינינו לבין העולם. וזה באמת מיוחד לנו בתור אלה שכתוב עליהם בספר דניאל "חפצים ליראה את שמך", לדעת להתבונן על המציאות, לא רק בתור חכמה לבד, אלא גם "בני בינה", בעומק ולא בשטחיות. אנשים יש להם אמת פנימית שלהם, כל אדם צריך לעבוד את הקב"ה באמת הפנימית שלו. הרב כותב בסדור עולת ראיה, לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי ומודה על האמת, לפעמים אדם יש לו אמת, אבל עוד אין לו את כל האמת, "[4]אלא שהאדם צריך לדעת, שיחד עם כל הסגולות החשובות שישנן לשמירת הצביון העצמי והוקרת האמת הפנימית המיוחדה לו, הוא צריך להתרחב ולהתרומם עד לכדי התפיסה הבהירה של האמת המוחלטה, ואע"פ שבאה היא לו לא מתוכיות הכרתו, אלא ממקום אחר, מהשפעתן של הכרות יותר חודרות ויותר גבוהות מהכרותיו, יהיה מודה על האמת". האמת של האדם צריכה להיות בנויה מהאמת הפנימית שלו, אבל גם מאמת שלומד מאותם אלה שהכרתם באמת יותר רחבה, ומאידך גיסא כותב הרב בהמשך, שצריך להיות גם דובר אמת בלבבו, "[5]שלא יאמר האדם, מאחר שעינו תהיינה תלויות לאותו הציור הגדול של האמת, שיבא לו ע"י הערותיהם של אחרים, כגולים וטובים ממנו, לא יתיחד כלל עם נשמתו, לדעת מה שרוחו הפנימי הוגה בקרבו. לא כן הדבר, אלא שיחד עם ההודאה על האמת הרחבה, הבאה מאפקים כ"כ רחוקים, יהיה דובר אמת בלבבו, לדלות את מֶי האמת ממעמקיו הוא. ויהיה דובר אמת בלבבו".  צריך את השילוב של שניהם ביחד, האדם יהיה אמיתי עם עצמו אבל לא שצריך למנוע ממנו את האמת של גדולים וטובים ממנו שמשלבים את שני הדברים האלה ביחד, ואז האמת יוצאת מהפנמיות של החיים. האמת זה המהות של החיים, השטמ"ק בכתובות שואל למה כתוב במשנה על אשה שמשקרת "לא מפיה אנו חיים"? אומר השיטה מקובצת, שהאמת היא החיים, לכן כשרוצים לומר על מישהו  שלא דובר אמת, אומרים, לא מפיה אנו חיים, זה לא חיות, אמת וחיות זה אותו דבר, ולצערנו, דברים שאנו שומעים בימים האחרונים היה מן הראוי לומר שלוואי שלא נאמרו, דברים שלא שמעתם אזן, שאומרים לת"ח, שאמר דבר שיש לו ארבע רגלים, ואומרים לו לא לומר זאת בגלל שזה לא ערב לחיכם של אנשים מסוימים. אנו אומרים בתחנון, "ואנחנו לא נדע מה נעשה כי עליך עיננו", בסידור היעב"ץ כתוב אנו באמת אין לנו מה לעשות מפני ומטעם זה כי עליך עינינו, אנו מאמינים שיש השגחה פרטית, ושמים את כל יהבנו על הקב"ה שידריך אותנו אבל צריך לשים לב, מה כתוב בהלכה, שכאשר מגיעים לקטע הזה ואנחנו לא נדע צריך לעמוד, ואנחנו לא נדע לא מפקיע את החובה לעמוד ולהתריע ולהביע מה שצריך להביע, הצבור כמה שהוא יותר מחובר לתורה, כמה שיותר מחובר למגידיה, לכל אלו שהורו לו את הדרך ויש לו את המסורת האמיתית שלו, לא צריך להתבייש להגיד דברו, וזה תפקיד של כולנו, לא ללכת עם ראש כפוף, בצלאל היה בן שלוש עשרה והקים משכן, אומר הרמב"ן איך הצליח? "ויגבה לבו בדרכי ד'", שאדם מעריך ויודע את כל עומק התורה שמלמדים אותו, זה אמור לתת לו. לא גאווה במובן השלילי, אלא שיכיר את מעלת עצמו, כמו שכותב רבינו יונה בשערי העבודה, כל עוד שאנו באמת יש לנו בית קבול להוסיף כהנה וכהנה, אין זו הסתגרות על מנת להסתגר, אלא כמה שמתמלאים יותר אז ההשפעה באמת תהיה יותר חיובית, והיום זה באמת דור שצמאים לדבר ד', שמעתי פעם על מה שכתוב בפרקי דרבי אליעזר: עשר רעבון היו בעולם, מזמן אברהם אבינו עד הרעב שלעתיד לבוא, "לא רעב ללחם ולא צמא למים", איך אפשר להשוות, רעב בפשוטו זה חוסר, ואילו כשיש רעב לשמוע את דבר ד' זה הדבר הכי חיובי שיש עלי אדמות, אלא בזמן רעב הבעיה היא שבלית ברירה אנשים מסתפקים במועט, אנשים לא מחפשים יותר, גם בזמן של "לא רעב ללחם", שזו הברכה הכי גדולה שיכולה להיות, אבל אנשים קונים כל דבר ומסתפקים במועט! גם ברוחניות. לכן אומר המדרש גם זה חלק מהרעב שהיה בעולם, נכון שזה חיובי, אבל אל תיקח מעט, אלא "הרחב פיך ואמלאהו", בכל תקופה ובכל מצב אנו מאמינים שהתורה ארוכה מארץ מידה, הרב צבי יהודה זצ"ל מביא שמה שכתוב "טב למיתב ט"ן דו", ט"ן, הכוונה לטבע-נס, שנס פח השמן היה כולו נס, והנס השני היה קרוב לטבע, [זקני צפת אמרו שצפת נכבשה בדרך נס ובדרך טבע, בדרך נס שהגיעו חיילים, ובדרף טבע שאמרו תהלים]. כתוב בספר מחזיק ברכה וכ"כ הגר"א בפירושו למגילת אסתר א', ב': נס בא"י אין בו כ"כ חידוש וע"כ חנוכה אינו כנס פורים לפי שהיה בזמן המקדש.  ובספר אמונה והשגחה לתלמידיו, כתוב, שעל כן לא ניתן להיכתב וכנ"ל, וברוך שכיוונו. למה לא תקנו לעשות סעודה בחנוכה? מפני שהנס יותר קרוב לטבע, כי בא"י זה קרוב לטבע שינצחו, לכן המלחמה ביחס לנס פך השמן היה קרוב יותר לטבע, ט"ן דו. יתכן שזה גם אולי הפשט של מה שהגמ' ביומא אומרת שהנס של חנוכה לא ניתן להכתב, הניסים שנתנו להכתב זה כשהיה כמה שיותר קרוב לדרגת נס, אבל בחנוכה בגלל שהיה בארץ ישראל, זה היה שילוב של נס וגם דבר שקרוב לטבע, לכן אולי על זה מתכוונת הגמ' ביומא שזה נס שלא ניתן להכתב, דווקא בגלל השוני הגדול שהיה לו. בעז"ה אנחנו נתפלל ונלמד שדבר ד' באמת ישמע בכל מקום שצריך להשמע, ובשם ד' נעשה ונצליח. (עיין ספר מורשה ח"א עמוד קכג', במכתבו של א"מ זצ"ל, כשרצו לתבוע את מי שהביע דעתו כדת וכדין).

תפקידנו דווקא בימים אלו, בשעות אלו, "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק", התגברות בתורה ובכל מדה נכונה. להוסיף בבני התורה כהנה וכהנה. ו"אור חדש על ציון תאיר", אותו האור שנגנז בתורה, יתגלה לעת"ל ובמהרה בימינו, וכפי שכתב הטור, שעל כך אנו מברכים יוצר המאורות. והמאור שבתורה מחזירם למוטב.

חנוכה שמח.

 

מדברים –

בערב שבת פרשת וישב תש"ע בעונג שבת בחדר האוכל ועוד.

 

להעבירם מחוקי רצונך ופירש האבודרהם על שלשת הדברים שגזרו יון, חודש, שבת ומילה, והכוונה ששלושתם הם מבדילים בין ישראל לאוה"ע – שבת= אות היא ביני וביניכם. חודש= שישראל קדשינהו לזמנים, החודש הזה לכם. ומילה שנצטוו בה ישראל, וכל הגויים ערלים הם, וכך אומרים במוצ"ש בתפילת הבדלה, אתה חוננתנו וכו', ותלמדנו לעשות חוקי רצונך, ומה זה שייך להבדלה אלא כנ"ל, שמדובר על הדברים המבדילים בינינו לאוה"ע.

והנה כתב רבינו יונה בברכות על נוסח הברכה מקדש השבת וישראל והזמנים, שאין זה כמסיים בשתיים, כי קדושת ישראל קשורה ומחוברת לקדושת השבת [והכוונה ששבת היא קדושה שקביעא וקיימא, ומכוחה באה קדושה ישראל שגם היא קביעא וקיימא], והם בכוחם לקדש את הזמנים.

וכתב הרב זצ"ל בפנקסי ראי"ה, שיש גם ת"ח שהוא בבחינת יו"ט, ויש ת"ח שהוא בבחינת שבת, קדושתו קביעא וקיימא. גזירת יון על חודש, דהינו על דברים שהם בבחינת יו"ט, שאינם קביעא וקיימא, ועל השבת, שקביעא וקיימא, קדושה שבעצם, ומצות מילה שהיא בכוחה להעלות ולרומם את הקדושה בבחינת יו"ט לקדושה עילאית שהיא בבחינת שבת, להיותה קביעא וקיימא, (עיין אמרי אמת, שבת חנוכה), שמצות מילה מקדשת את הטבע.

והנה אמרו חז"ל כי נר מצוה ותורה אור. נר מאיר לפי שעה, ואור מאיר לעולם, וע"כ תורה בכל שעה מגינה ומצלא, כמו ההבדל בין קדושת הטבע קדושת יו"ט לבין קדושת שבת, הנר רק מאיר את החושף ואילו האור הופך את החושך כולו לאור, מיוחדת היא מצות נר חנוכה, שמצד אחד הוא "נר מצוה", אולם הרגיל בת"ח הויין לו בנים ת"ח, כי יש בת"ח קישור לאור של המקדש, לאותו האור שנגנז לצדיקים לעת"ל, והקב"ה גנזו בתורה (עיין טור או"ח אור חדש על ציון תאיר), וע"ז הובטח לאהרון כי נר זה לעולם קיים, לא כשאר נר מצוה, שנר מאיר רק לפי שעה, אלא כאור, אור של תורה – לעולם. וע"כ בנצחון על יון, תיקנו הדלקת הנר בלשון של בהעלותך את הנרות, מְדָרגת נר לדרגת אור, מדרגת מצוה – לתורה, ומדרגת יו"ט לקדושה קבועה – קדושת שבת. ועיין בספר מגיד מישרים לבית יוסף, שכתב שכשם שפורים לא יבטל כך גם חנוכה לא יבטל, ובספר יסוד ושורש העבודה י"ב, כתב כי הנאמר בתורה אלה הם מועדי ד' אשר תקראו אותם מועדי קודש אלה הם מועדי, התוספת הזו כוונתה גם לאותם מועדים דרבנן, כמו חנוכה ופורים ע"ש היטב, ועיין בפירוש זית רענן על המד"ר בפ' בהעלותך, שהקב"ה ניחמו לאהרן בהדלקת הנרות של המנורה - ובנרות של שבת, ויש לפרש בכוונתו –כנ"ל, נרות שיהיו אור, תורה אור, קביעא וקיימא כשבת. שלך גדול משלהם. ויהי רצון שנהיה כולנו חיל אחד להיות מוסיפים והולכים, ומאלו שהכתוב אומר עליהם, וְחַיִל אשר נגע ד' בלבם (שמואל א' י' כו').

* * * * * ..

בימי חנוכה אלו, עיקר הדגש הוא לרדת אל שרשי חג, מה מהותם ומה תוכנם האמיתי, ולא להיתפס לדרשנות מליצית וסימלית בלבד וצחצוחי לשון למינהם, ובמיוחד בחנוכה, ימי נצחון על תרבות יון, אשר כוחה היה בדברים שיצרה מבלי תוכן אמיתי וקדושתי, ריבוי של כמות לעומת הריבוי האיכותי.

ובספר תהלים: בשוב ד' את שיבת ציון היינו כחולמים, ביאר הרב צבי יהודה זצ"ל, אין הכוונה כחולמים, שלא שיערנו ולא ציפינו, אלא כשם שהחלום הוא ביטוי להגיגיו ומחשבותיו העמוקים של האדם, הנמצאים בו ואינם מתגלים, כמו כן משמעות החלום של שיבת ציון, גילוי של כח הקיים והטמון בנו, וע"כ, הפך הגנוז הוא באמת התוכן הפנימי העמוק של כל מהלך ימי החנוכה, הטהרה הפנימית הנצחית הקבועה בנו, שנתגלתה בימים אלו בזמן הזה, וחובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבית מדרשות ובבתי כנסיות, כדברי הגמ' בסנהדרין צד ע"ב, וכשם שאמרו במס' מנחות כח ע"ב, שגביעיה וכפתוריה אינם מעכבים במנורה, אבל הנרות מעכבים, ההבדל בין המהות והתוכן, לבין הצורה.

* * * * *   .

והנה מצינו כי הדלקת הנר במקדש נעשתה ע"י לקיחת האש מע"ג המזבח. וצ"ב לשם מה הדלקה זו נמשכת מאש של מזבח. ויותר מכך הרי כתב בספר החינוך קל"ב מהגמ' ביומא, שאע"פ שאש יורדת מן השמים, מצווה להביא מן ההדיוט, והסביר החינוך, כי הניסים יעשה הקב"ה דרך נסתר, ונראים כאילו בדרך הטבע, וזה הטעם להביא מן ההדיוט, להסתיר הנס וכ"כ רש"י בספר מלכים, שכבוד הנס הוא להסתירו. ואילו בחנוכה מצינו להיפך, פרסום הנס. והסביר הראב"ד במס' תמיד (סוף פרק אמר לו הממונה), כיון שנר המנורה הוא רמז לתורה ולהשראת השכינה, והיא עדות לכל באי עולם, ע"כ צריך לפרסמה, ומכיון שכן, בהמשך לכך תיקנו את פרסומי ניסא בנר חנוכה – כבמנורת המקדש.

והנה האש שע"ג מזבח היא מכַלַה ומאבדת, ואילו אש המנורה תפקידה "להעלות" להאיר ולהיות מוסיף והולך. לימדונו חז"ל, כי אין מספיק בביעור הרע וכליונו, אלא באותה האש, יש גם להעלות את הטוב ולגלותו, וכמ"ש בעין איה למס' שבת טז ע"ב, על שבירת הכלים מפני הטומאה בבית המלכות של שלומציון המלכה, כי שיטת דרך של הרס וניתוץ יכולה להביא גם לפראות בהנהגה, ע"ש היטב, וכל סגולת הזית היא להוציא מתוך הזית –שבטבעו הוא מר – את התוך והטוב הטמון בו, וכיו"ב מבואר בגמ' במגילה, בשעה שמרדכי עלה על הסוס, טיפס על גבו של המן, ודרש: ע"ז נאמר: ואתה על בתומיו תדרוך. וביאר השפת אמת, "תדרוך", מלשון דורך ענבים, להוציא את התוכן מתוכם, והרי גם בני בניו של המן למדו תורה בבבני ברק.  מתוך הנס המיוחד של חנוכה שבא דווקא בגלוי לכל באי עולם, אנו מגלים את הכח הטוב הטמון בכל.

יזכנו הקב"ה להיות מוסיפים והולכים על הארץ ולדרים עליה, למצות את התוכן הפנימי שבכל אחד ואחד, מתוך חיבור אל הקודש פנימה. אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה .


 

 



[1]יומא כט.

[2]תמורה טז.

[3]פ"ב משנה י'.

[4]עולת ראיה חלק א' עמוד קא למטה-  עמוד קב.

[5]שם עמוד קב.