דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
שמות שיחה לפרשת שמות רה"י הרב יעקב שפירא

שיחה לפרשת שמות

'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו', אומר רש"י אע"ג שמנאן בחייהם בשמותם חזר ומנאן אחר מיתתן להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים שמוציאם ומכניסם במספר ובשמותם שנאמר 'המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא'. כל הנושא הזה של שמות, כתוב הרבה פעמים בפרשה, 'ואלה שמות בני ישראל', ואחרי זה משה רבנו אומר 'ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם וכו', וכן 'ותקרא שמו ותאמר כי מן המים משיתיהו'. כשרש"י אומר להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים, למי באים להודיע כך שואל השפת אמת, למי באים להודיע? חז"ל אומרים שאחד הדברים שבזכותם ישראל נגאלו ממצרים הוא שלא שינו את שמם, מה הפשט? קראו לו משה חיים והמשיכו לקרוא לו משה חיים מה הקשר בין זה לגאולת מצרים? ואם היו משנים את השם? כתוב בתשובות הרשב"א, שבספר בראשית, יש מקומות שכתוב שפלוני הוליד בן, ויקרא את שמו וכו' ומביאים את השם, אבל יש מקומות שהתורה לא אומרת 'ויקרא את שמו', אלא פלוני הוליד את פלוני, בלי ויקרא את שמו, לא הלכו להתייעץ עם רבי איך לקרוא לילד הנולד, [אחד בא לרבי מגור ואמר לו שלא יודע איך לקרוא לבן הנולד אמר לו הרבי מה הבעיה, אין לך סבים?! אמר לו כבר קראו על כולם, אמר לו אם אין לך על מי לקרוא, תקרא לו על שם סבי... אנשים לפעמים מתווכחים על שמות איך לקרוא לילד, שוכחים שהיולדת חלושה ומתווכחים איך לקרוא לילד, מתווכחים על סנדקאות, סיפר לי ר' יוסל'ה וייסברג זצ"ל, המכונה יוסל'ה המוהל, מהגדולים ממוהלי ירושלים, שהיה כותב בספר את השמות של כל הילדים שמל עד מספר שבעים אלף ואח"כ הפסיק, הוא מל מילות יותר מיהושע בן נון, הוא סיפר שהיה פעם בברית מילה ששני הסבים התווכחו מי יהיה הסנדק, והתקשרו אליו לומר לא שהם לא יודעים מה לעשות, אמר להם, אל תדאגו תחכו שאני אגיע, כשהגיע למקום הוא ביקש שלא יהיה כיסא לסנדק אלא שיביאו ספסל, הוא הושיב את שני הסבים אחד ליד השני ושניהם היו הסנדקאים, והוא קרא לזה סנדק ארוך.] אומר הרשב"א מה זה ויקרא את שמו, פעם כתוב ופעם לא כתוב, באותם הדורות שנמחו שם התורה לא מאריכה לכתוב 'ויקרא את שמו', לא היתה משמעות לשם, הוא נמחה, הקב"ה העניש את דור המבול ודור ההפלגה, אבל באותם הדורות שהיתה משמעות לדור, שהטביעו חותם שם כתוב ויקרא את שמו, ז"א ששמות זה לא רק איך אני אכתוב בתעודת זהות או איך אני אעלה אותו לתורה, [וודאי שזה חשוב יש ספרות שלימה על שמות גיטין, כל קוצו של יו"ד יכול לפסול את הגט מדאורייתא, ספרים שלמים איך לכתוב שמות בגט,] וכך כותב פה הספורנו, וזו לשונו: 'כי כל אחד מהם ראוי להיות נחשב איש על שמו המורה על צורתו האישיית'. ואלה שמות, התורה לא מסתם מזכירה את השמות נכון כמו שאומר רש"י להודיע חיבתן אבל במה מתבטא חיבתן שאתה קורא בשם של האדם, וודאי שאדם אוהב שקוראים לו בשמו ולא סתם "בוא הנה", אבל השם זה המהות של האדם, הגמרא אומרת 'ר' מאיר היה מדייק בשמיה, שלכל שם של אדם יש משמעות, אדם הראשון לא יכל לברוא עולמות אבל כתוב שכל מה שאדם הראשון קרא לו בשמו, זה היה השם שלו, אומר המהר"ל זה היה מהות שלו. שם הוא המהות, כמו שכתוב במסכת ר"ה שאחד הדברים המשנים את הגזירה על האדם הוא שינוי השם, וכפי שהסביר הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב ה"ד) שהכוונה שאינו אותו אדם. וכן כתוב במסכת ברכות (ז, ע"ב) על הפסוק 'אשר שם שַמות בארץ' אל תיקרי 'שַמות' אלא 'שֵמות' [ועיין נועם אלימלך פרשת לך לך ד"ה אחר], בסוף תפילת שמונה עשרה יש נוהגים לומר פסוק המזכיר שמו של אדם, וזה נסמך לאמירת 'ד' צורי וגואלי', כי כשאינו שוכח שמו ומהותו יש לדבר על גואלי, מי שלא מכיר את היצירה לפני ולפנים, לא יכול לקרוא שמות לכל היקום, מי שלא מכיר את האדם לפני ולפנים לא יכול לתת לו שם. כמו שנותנים שמות לבני אדם,כך גדולי ישראל יכולים לתת שמות לתקופה שחיים בה, מי שמכיר לאמיתו את העומק של התקופה, הוא זה שיכול לתת לה שם, יצחק חפר בארות, וקרא להם שמות, אותן השמות שקרא להם אברהם, לא שינה שום דבר, באותה מתכונת שאברהם חפר בבורות, חפירת הבורות לא היתה סתם חפירה למים הרמב"ן כותב שחפירת הבורות מרמזת לשלשת בתי המקדש, לבית ראשון, ובית שני ולבית השלישי, ואם גדולי ישראל בדורות הקודמים קראו לתקופה שלנו עיקבתא דמשיחא או אתחלתא דגאולה, הם ידעו על מה הם מדברים.

'להודיע חיבתן' אומר השפת אמת, להודיע להם עצמם, כמה הם חביבין לפני המקום, חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, אם הקב"ה מבליט, את השם (שמסמל את המהות) של כל אחד ואחד, סימן שכל אחד הוא חביב בפני עצמו, כמו שאומר רש"י שנמשלו לכוכבים, כל כוכב הוא כוכב בפני עצמו, [ספרתי לכם פעם שאבי זצ"ל פגש רבי גדול שחסידים רבים לא היו לא, אמר לו מי יותר גדול השמש או הירח אמר לו ודאי שהשמש, אבל למי יש יותר חסידים, לירח, שמהשיריים של הירח יש כוכבים, וכי זה מוריד את גדולתו של השמש? שלירח יש יותר כוכבים וחסידים מאשר לשמש? מכאן ראיה שגדלות זה לא לפי מספר הכוכבים, גדלות זה כח מקורי, השמש היא גדולה עצמית לא בגלל החצר, שמנהלת את העניינים מסביב, המלך אחשוורוש שאל האם נעשה גדולה למרדכי על זה שהצילו, אמרו לו לא נעשה עמו דבר, מיד המלך שואל מי בחצר, מה הקשר בין שני הדברים? המלך ידע שאם יש תופעה כזו שמישהו מציל את המלך ובכל זאת לא גומלים שום טובה סימן שיש פה מישהו שמנהל את העניינים ואני לא יודע, זו לא סתם שאלה שבאה אחרי הסיפור. יהודי רצה לקבוע זמן עם הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל אמר לו עם מי מהחצר אני יכול לדבר כדי לקבוע זמן, אמר לו ר' שלמה זלמן אין דבר כזה מי בחצר, אצלי בחצר יש רק חתולים.]

'ואלה שמות בני ישראל', גם בירידה לגלות נשארה המהות והמשמעות לכל אחד מישראל, ששם של האדם בכללו מדבר על המהות של האדם, (כמו שהזכרנו שאדם הראשון קרא שמות ולא בכל מקום בתורה כתוב ויקרא את שמו,) לכן חז"ל אומרים שלא שינו את שמם, לא רק את השם יעמוד ר' זה וזה אלא את המהות שלהם, על אף שהיו במצרים, כולם יודעים שגאולת מצרים זה שורש לכל הגאולות העתידיות, כך כתוב בראשונים, בבית דין של מעלה שואלים את האדם 'ציפית לישועה?', איפה כתוב בתורה שאדם צריך לצפות ישועה, אומר הסמ"ק ממה שכתוב 'אנכי ד' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', האמונה בקב"ה שהוציאנו ממצרים, היא מביאה את האמונה שיוציאנו מכל הגלויות, ועל זה שואלים את האדם האם ציפית לישועה, ישועת הכלל, אבל אומר הפלא יועץ בספרו בערך ציפיה, ש'ציפית לישועה', זה נוגע גם לכל מה שקורה לאדם באופן פרטי, שכמו שיציאה ממצרים זה לא רק מארץ מצרים אלא ממיצרי מצרים, מצרים לשון מיצרים, כך כותב השפת אמת, וממילא גם ה'ציפית לישועה' שנלמד מכאן זה הולך על כל אחד ואחד באופן אישי, ולהאמין לצאת ממצרים, ממיצרי מצרים, זה לא דבר כל כך פשוט. כשיתרו מודה לקב"ה אחרי יציאת מצרים, הוא אומר, 'ברוך אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה', שני דברים. אומר שם רש"י 'מיד מצרים- אומה קשה, ומיד פרעה- מלך קשה'. כאילו שני דברים שונים, מצרים לחוד ופרעה לחוד. מי זה מצרים שאנחנו כל כך מדברים עליהם, שלושה בנים היו לנח, שם, חם ויפת. חם הוליד את מצרים, הוליד את כנען, שם ויפת היה איזה חיבור ביניהם, שֵם- יש אנשים שהם אנטישמים, על מה שכתוב אצל יפת 'יפת אלקים ליפת וישכון באהלי שם', הגמרא אומרת שיש דברים חצוניים שאפשר ללמוד מיפת, זו תרבות יון. חם- 'ארור כנען', כך אמר נח, חם נשאר מחוץ למסגרת, חם הוא זה שילד את מצרים, השורש של מצרים, של גלות מצרים מתחיל עוד מזמן היצירה של מצרים, שנולד ממי שנח אמר עליו 'עבד עבדים יהיה לאחיו', המהות של  עבדות היא מצרים, לכן התורה מזהירה אותנו כמה וכמה פעמים 'כמעשה ארץ מצרים לא תעשון'. כשבאים האחים ליוסף, הוא אומר להם 'כי ערות הארץ באתם לראות', כתוב בספרים שלא בכדי אמר להם 'ערות הארץ וגו'', כי המהות של מצרים זה עריות ותאוות, בספר יחזקאל (כט, ג) כתוב 'כה אמר ד' הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרובץ בתוך יאריו אשר אמר לי יאורי ואני עשיתני', תנין זה לשון של נחש כך כותב רש"י אצלנו, (ז, ט) 'לתנין- נחש', התנין הגדול פרעה, הוא נחש. בכל המובנים נחש, הכינוי שמכנים את פרעה מלך מצרים, זה לא רק הכינוי האישי של המלך, אלא השם של המלך מבטא את המהות של כל האומה שהוא עומד בראשה, כך כותב המהר"ל בנצח ישראל, המלך הוא צורת העם. בני ישראל על אף שהיו במקום טמא כזה, 'ערוות הארץ', ובמקום שנמצא אדם רע כזה שאומר 'לי יאורי ואני עשיתני', בכל זאת כתוב שישראל לא נשלטו על ידי מצרים, כך כותב רש"י בשם חז"ל בפרשת פנחס, שהתורה מונה שם את השבטים וכתוב שם, בכל השמות 'הכרמי' 'הראובני'- עם ה"א בהתחלה ויו"ד בסוף, אומר רש"י שהקב"ה שֹם את שמו, יו"ד ק"ה, בצמוד לכל אחד משמות משפחות ישראל, כדי להעיד על ישראל שמצרים לא שלטו עליהם, הם היו הניגוד של מצרים. כתוב בתורת כהנים, מה פירוש 'כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה' מה הקשר בין זה שישראל ישבו בה לבין זה שהמצריים חטאו? אומר התורת כהנים דבר נורא, ישיבתם של ישראל גרמה להם, מציאות של יהודים בתוך טומאה כמו מצרים, בתוך ערוות הארץ כמו מצרים, זה עודד את הגויים להגביר כמה שיותר את התאוות שלהם, כדי שישראל יסחפו, ולא הצליחו, זה מה שאומר התורת כהנים 'כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה', בכל כח המִצְרִיוּת שהיתה בהם, וזה מציאות בחיים, 'זה לעומת זה עשה אלקים' שכשיש התגברות כוחות רוחניים טובים, רואים גם את ההתגברות של הרוע במיטבו, כדי למשוך את הצד הרוחני שידבק בו, היערות דבש כותב שלפעמים בעולם יש מציאות שהרוע לא יכול לחיות בלי שיש בו איזה קמצוץ של רוחניות, אז לפעמים הוא ישב ללמוד קצת, כדי שיהיה משהו שיתן לו את החיות, ויוכל לעשות את הרוע, כך כותב ביערות דבש. דבר נורא  ואיום.

התנין הגדול תנין זה נחש, ידוע מה שכתב השפת אמת בפרשת בראשית, מה הקב"ה אמר לנחש 'על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך', היו אומרים לבן אדם אתה לא תלך יותר לסופֵּר, יש לך אלף משרתים שיביאו לך שמונה ארוחות ביום, זה עונש לנחש שאומרים לו שמה שירצה יהיה לו? אומר השפת אמת, כן, כשאדם אומר לחבירו קח מה שאתה רוצה אבל אותך אני לא רוצה לראות אותך, שהכל יהיה לך בדרך טבעית, אבל אני לא רוצה שאתה תהיה קשור אלי, זה עונש גדול. לא כמו שאמר יצחק ליעקב 'ויתן לך האלקים', יתן יחזור ויתן שכל הזמן ירגיש יעקב את הקרבה לקב"ה. זה התנין הגדול פרעה, התנין זה הנחש, בלי שום קירבה לאלוקות, הכל גשמי.

 'זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, בשבתנו על סיר הבשר וכו'', ושום בעל קורא לא צוחק כשמגיע לפסוק הזה, איזה סיר בשר היה שם?! תבן וקש לא היה שם! [הייתי פעם עם אבי זצ"ל בניו יורק פגשנו בחור שיודע עברית שוטפת שאלו אותו איך זה הוא אמר שהוא גר בתל אביב, שאלנו אותו מה הוא עושה בניו יורק, הוא אמר שבא להיות סבל, אמרנו לו וכי חסרים אנשים הצריכים סבלים בת"א הוא אמר שניו יורק זו עיר גדולה לאלוקים, כמו שכתוב על נינוה 'ונינוה היתה עיר גדולה לאלוקים ובהמה רבה']. מה הפשט 'בשבתנו על סיר הבשר' אין הכוונה שהיה סיר בשר שאכלו ממנו, אלא שלפעמים אנשים אוהבים להתחכך עם דברים גדולים, לדעת הכל ולשמוע הכל, מצרים היתה המעצמה הכי גדולה באותו דור. אם אין שום דבר לפחות שאסתובב ליד הבשר, אולי ריח הבשר יהיה לי. 'זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם', אומרים חז"ל חינם מן המצוות, שם לא היו שעבודים, לא זימון ולא ברכת המזון, היינו כל הזמן במצב שלא אונס, כל אחד עשה מה שבא לו, כאילו שנמצא בהודו, אכלנו במצרים את הדגה חינם, בלי שום חיוב, זו מהות מצרים, אומר ר' צדוק, שזה המשך הפסוק מה שהקב"ה אמר לנחש, 'על גחונך תלך', כל המהות של החיים שלך היא, שלא יהיה לך קורטוב אחד של רוחניות הכל יהיה סביב עצמך, 'על גחונך', כך כותב ר' צודק בקונטרס שמופיע בסוף 'פרי צדיק' שנקרא 'עת האוכל', זה מה שאומרים בראש השנה 'ובאו האובדים מארץ אשור' אלו שטועים בדעות, 'והנדחים בארץ מצרים', אלו שכל הזמן חיים רק חיים גשמיים, תאוות, וכל מה שהיה במצרים. יחזקאל הנביא ניבא על פרעה, שאומר 'לי יאורי ואני עשיתני', אין לי שום קשר עם השמים, הכל שלי, הכל בא ממני, אין מי שמבין את המציאות יותר טוב ממני, כשישראל יצאו ממצרים, הביטוי שהתורה מספרת לנו שהקב"ה אמר 'אני יוצא בתוך מצרים', לא כמו שפרעה אמר 'לי יאורי ואני עשיתני', לא, 'אני יוצא בתוך מצרים', לכן כשמשה רבנו נשלח לפרעה ואמר לו שנצטוווה להוציא את ישראל, אמר לו פרעה לא ידעתי את ד', יש כידוע הבדל בין שם השם לבין שם אלוקים, אלקים בגמטריא טבע, כשהקב"ה מנהל את העולם בדרך טבעית, זה נקרא התגלות בדרך של אלוקות, 'שמי ד'' זו הנהגה מעל הטבע, פרעה אומר למשה רבנו לא ידעתי את השם, שיש בעולם הנהגה כזו שהיא לא בדרך הטבע, אין כח כזה בעולם, אבל שם אלוקים, הוא כן ידע, הוא בעצמו אמר ליוסף 'אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת', לא מליבי אני אומר את זה, זה מפורש ברמב"ן (פרק ג' פס' י"ג ופרק ה' פס' ג') שזה היה המשא ומתן בין משה לפרעה, שבהתחלה משה אמר לו את שם השם ופרעה אמר לא ידעתי את ד' וכו', אבל אח"כ כשאמר לו שם אלקים כבר לא עונה לו בצורה כזו. [שמעתי מאמו"ר זצ"ל שאחד מראשי הישבות נפגש עם מר    ,לטובת ישיבתו, אמר לו הנדיב: לא שמעתי על ישיבה כזו, ענה לו הרב, הה אצל פרעה כתוב שעיין בכל ספריו ולא ראה את שמו של ד' א"ל משה: שוטה שבעולם, הוא האלוק האמיתי, ולא כמו אלו שכתובים לך בספרים. כך אמר לו הרב, הישיבה שלי לא כתובה ברשימות שלך אבל היא היא הישיבה האמיתית].

זו המהות של מצרים, לכן, לפני שיורדים למצרים התורה צריכה להודיע את חיבתן, חיבתן הכוונה שכמו שהם ירדו, וודאי שנתערבבו שם וכו', אבל שלא שינו את שמם, הם לא נדבקו במהות של מצרים, של הארץ, ולא של פרעה שאמר 'לי יאור ואני עשיתני', אלא 'ויאמן העם', ישראל מאמינים בני מאמינים. למה באמת היה כל כך קשה להוציא את ישראל ממצרים? משה רבנו גדל בבית מלוכה, הוא נבחר להיות שליח, כתוב בחז"ל בגלל שהיתה לו תשומת לב על בני ישראל, הזכרנו שבוע שעבר שנתן עיניו ולבו לראות בצרתן של ישראל, הוא הלך לראות, 'אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה', הוא לא נתמנה בגלל סיבות אחרות הוא היה בן אדם, מנטצ' נקרא באידיש, כתוב בהמשך, 'ויהי בימים הרבים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וגו'' נתן עינו ולבו להיות מיצר עליהם, 'וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול, ויצא ביום השני, והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך', מי אלו שני אנשים ניצים אומר רש"י דתן ואבירם, 'ויאמר מי שמך וכו' הלהרגני אתה אומר', אומר רש"י מלמד שהרגו בשם המפורש, 'ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר', אומר רש"י: 'נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך אבל רואה אני שהם ראויים לכך', מיד אח"כ 'וישמע פרעה וגו'' אומר רש"י: 'הם הלשינו עליו'. [ורש"י חוזר על זה גם אח"כ (פרק י"ח פס' ד').] ואח"כ כשד' אמר למשה לחזור למצרים הוא אמר לו 'כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך' (ד', י"ט), אומר רש"י שם מי אלו כל האנשים המבקשים את נפשך,דתן ואבירם. כתוב שהם ספרו לפרעה והוא רצה להרוג את משה, פרעה עדין חי, אז איך ד' אומר למשה רבנו תחזור למצרים 'כי מתו כל האנשים', נכון שדתן ואבירם כבר לא רודפים, אבל פרעה עדין רודף אחריו, שמעתי מאבי מורי זצ"ל, מכאן ראיה שהשטינקרים הם הכי גרועים, דתן ואבירם שחיממו כל הזמן את המערכת, וכל הזמן הסיתו ו עשו כותרות, ולא נתנו אף פעם לעניינים האלה להירגע, הם אלו שגרמו שפרעה ירדוף את משה, וברגע שדתן ואבירם לא בשטח אז גם פרעה לא מסוכן, פרעה לא רצה להרוג אותו סתם אלא בגלל שדתן ואבירם חיממו אותו, וברגע שהלכו, גם פרעה לא כל כך מסוכן, יש בזה הרבה מאוד משמעויות להרבה דברים, 'כי מתו וגו'' אלו בעלי לשון הרע שמהם משה רבנו חשש, 'ויירא משה'.

'ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר', למה? בגלל שהוא ראה רשעים דלטורין. איפה דלטורין? הוא ראה איש מצרי, ואחרי זה שני עברים נצים, ואחד מהם אמר לו 'כאשר הרגת את המצרי', איפה הלשון הרע, אולי הם עצמם ראו שהרג את המצרי, ורק אחר כך כתוב שספרו לפרעה, ועוד קשה אם זה היה הסיבה של הגלות אז איך הוא באמת הוציא את ישראל ממצרים, איפה היה התיקון על לשון הרע? בעלי לשון הרע, זה לא הכוונה שדווקא היה מישהו שסיפר שמשה הרג את המצרי, יכול להיות שהם באמת ראו, אבל בעצם העבודה שאדם שראה שמשה הרג את המצרי לא מפחד ללכת לספר את זה לפרעה, ולא אכפת שכולם ידעו מזה עד שהוא מספר את זה בקול, סימן שהאדם הזה מרגיש שאין לו ממי לפחד, שהצבור יעבור על זה בשתיקה, אחרת היה בולם את עצמו, הם באמת ראו שהרג את המצרי אבל בעצם העבודה שהתורה אומרת שאדם מסוגל ללכת ולספר את מה שראה, סימן שיש, חס וחלילה, איזה קלקול בצבור, שחיים באיזו אוירה שאחד יכול להכפיש את השני, אחד יכול להשמיץ את השני ואף אחד לא יעצור אותו. 'וירד מצרימה' אומרים בהגדה של פסח 'אנוס על פי הדבור', אין הכוונה רק שהקב"ה גזר, אלא שהגלות היתה בגלל לשון הרע, גלות מצרים זה גלות הדבור, לכן כשיצאו ממצרים נקרא החג הזה פה-סח ['ופסח ד' על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף', על איזה פתח יפסח המשחית? על אותו פתח שהקב"ה אומר 'פתחו לי פתח כחודו של מחט', בזמן יציאת מצרים שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה, שם הקב"ה פסח על הפתח שאפילו זה לא ביקש מאתנו,] כי אנוס על פי הדבור. היה יהודי בירושלים שהיה רכלן גדול, ואם הוא כבר רכלן, אז על מי ידבר סתם על התגרים בשוק?! אלא על הרבנים הוא דיבר, וכשהגיע ראש השנה הוא בא ללמוד מהרב פראנק את סודות התקיעה, אמר לו הרב פראנק, תיקח שופר תצמיד אותו לפה תפתח את הפה ותתקע, וודאי שכשהפה פתוח אי אפשר לתקוע, אמר לו עכשיו תסגור את הפה ותתקע, אז יוצא קול של שופר, אמר לו זה הסוד של שופר לסגור את הפה. זה מה שמשה רבנו חשש, 'אכן נודע הדבר', הקב"ה אומר לו אח"כ 'בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה', מתן תורה מרפא את הכל, הגמרא בערכין (טו ע"א) אומרת מה תקנתו של מספר לשון הרע, אם ת"ח יעסוק בתורה, 'תעבדון את האלקים על ההר הזה', זה מה שאמר הקב"ה למשה רבנו, יש לי הבטחה שיגיעו למתן תורה, אם תלמיד חכם הוא, יעסוק בתורה. אך אפשר לומר עוד יותר, שעצם היכולת לעמוד בהר סיני, זה מראה על גדולתן של ישראל, וכפי שפרשו מה שאומרת הגמרא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, ולמה תלו הדבר בעמידה בהר סיני ולא בעצם קבלת התורה, וכן בהגדה של פסח אומרים 'אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו', ומה המשמעות לעמידה בלי לקבל את התורה, אלא כנ"ל המבדיל בין ישראל לאומות העולם הוא יכולת העמידה בהר סיני, הנכונות לשמוע, וזה מה שאמר הקב"ה למשה, שיציאת מצרים וקבלת התורה הם שלב אחד, ומי שעושה זה חייב להתחיל מעצם היציאה, והראיה שמסוגלים לכך, שהם יעמדו רגליהם בהר סיני. [ועיין מדבר שור בזה]. רש"י כותב בספר תהלים, על מה שכתוב בפסוק 'אתה ד' תצרנו מן הדור זו לעולם' (יב, ח) שזו היתה תפילה מיוחדת של דוד המלך שדווקא לומדי התורה יצליחו להזהר מלשון הרע, (עיי"ש) הם רגילים כל הזמן לוויכוחים, [עיין בספרו של הגה"ק ר' צבי הירש מיכל זצ"ל מירושלים] אביי אומר ככה רבא אומר ככה, רש"י ותוס', רשב"א ורמב"ן, היה צריך תפילה מיוחדת שלא יגררו את הראשונים האלה גם לשיחות חולין. אור החיים כותב באחד המקומות שהפה של לומדי התורה, הוא כלי שרת, הוא כמו כלי במקדש, [היה מעשה, לפני שנים, לישיבה בלקייווד, הגיע יום אחד, איזה לימוזינה ארוכה יוצאים משם כמה גברתנים עם נשק פותחים את כל הארבע חמש שש דלתות שיש שם ויוצא משם ראש מאפיה, ראש המאפיה האיטלקית באמריקה, נכנסים לישיבה ושואלים אם הרב קוטלר נמצא, אמרו לו שנפטר, שאלו האם יש לו בן, אמרו כן, יש לו בן קוראים לו הרב שניאור קוטלר, הם מבקשים להכנס אליו, נכנסו פנימה ראש המאפיה נכנס לחדר ואומר, כבודו, בזמן סוף מלחמת העולם השניה, ר' אהרון קוטלר ביקש להפגש עם ראש המאפיה האיטלקית וביקש ממנו להציל את היהודים מאירופה ולהביא אותם לאמריקה באיזו דרך שיכול, ואותו ראש מאפיה אמר לו רבי מה יהיה לי מזה, אמר לו הרב קוטלר אני מברך אותך, שאתה תמות על מיטתך, לראש מאפיה זו הברכה הכי גדולה עלי אדמות, זה לא בצחוק, שאף אחד לא יירה, לא יצליח, הוא ימות על מיטתו מיתה טבעית, והאבא שלו כך אמר שם ראש המאפיה לפני כמה ימים מת, הברכה של הרב קוטלר נתקיימה, באנו אליך שתתן לנו גם כן ברכה כזו,] הפה של לומדי התורה, זה מה שאומר אור החיים קדוש, כמו כלי שרת. יש עוד ביטויים כאלו בחז"ל.

'ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה', אומר אור החיים הקדוש בגלל שהיו לפני מתן תורה, לכן היה להם קוצר רוח, תורה מגינא ומצלא. זה היה המצב של ישראל במצרים, 'לי יאורי ואני עשיתני', ובכל זאת, כמה שהיה שם תגבורת של הרע, בכל זאת כולם בשמות נקראו, ואלה שמות בני ישראל. אל תחשבו שנסיון של מלך הוא כל כך קל, אדם שמגיע לידיו שלטון לא צריך לקחת הרבה זמן כדי שידמה עצמו 'לי יאורי ואני עשיתני', רש"י כותב על יוסף שיעקב שיבח אותו בגלל מה שנשאר בצדקו אע"פ שהוא מלך למה לא כתוב אחרת, שנשאר בצדקו אע"פ שהיה בבית סוהר במצרים, זה נסיון יותר גדול לכאורה, בכל זאת רש"י אומר לא כך, הנסיון הגדול שלו היה שהיה מלך, יש לו שררה ביד, ובכל זאת, הוא נשאר ירא ושלם, אלמלי מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, העולם אומר הא ראיה, מאנשי המלכות עצמם, להם אין חשש מורא מלכות לכן איש את רעהו חיים בלעו, אין להם ממה לפחד מלך זה נסיון גדול. לכן יעקב אבינו משבח את יוסף שנשאר בדקו אף כשהיה מלך.

כשמשה רבנו אמר 'שלח נא ביד תשלח', אומר המדרש תנחומא בסוף פרשת אמור, הוא ידע שגאולה שתבוא על ידי בשר ודם, היא לא תהיה גאולה שלימה, הוא רצה שהגאולה תבוא על ידי הקב"ה בעצמו, דעה שניה כתובה בתרגום יונתן, 'שלח נא ביד תשלח', הכוונה למה אתה שולח אותי תשלח את מי שהנביא אומר עליו 'הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא', למה צריך את כל השלבים של גאולה ראשונה ושניה, למה לא תשלח מיד את אליהו הנביא, 'הנה אנכי שולח לכם', גאולה כזו שתבוא על ידי השבת לב בנים על אבות, שהיא יותר תקיפה ונצחית מאשר הגאולה שתביא על ידי. מה היה הויכוח פה, הקב"ה בכל זאת אומר לו אתה תלך, ואהרון יהיה לך לפה, כותב בדרשות הר"ן שהיה יכול הקב"ה במקום לשלוח את אהרון שיהיה לו לפה לרפא את משה, אומר הר"ן בדרשות, שאילו היו מרפאים את משה רבנו, בדורות הבאים היו אומרים שהלכו אחריו לא בגלל האמת, אלא בגלל שידע לדבר, הוא היה כריזמטי, אנשים על פניו אוהבים לשמוע מי שיודע לדבר גם אם הוא קנה חלול, כשיש מילים יפות לא תמיד שמים לב לתוכן. מנהיג אמיתי צומח מלמטה, לא דוחף את עצמו כל היום לכותרות, הוא לא מגיב למה שאחרים עושים, הוא יכול היות כבד פה וכבד לשון, אבל אם הקב"ה הולך איתו אז הוא מוציא את ישראל ממצרים, בני ישראל לא היו רגילים לזה, לא בגלל שמשה לא היה שליח טוב, אלא בגלל שבני ישראל לא האמינו בעצמם, עד שהגיעו למצב של ויאמן העם.

'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול', כותב הרב בעין איה (ברכות דף ט) שמי שנמצא בעבדות כל כך הרבה שנים, הוא מתרגל להיות שפל, הוא לא מבקש דברים גדולים, הקב"ה אמר שיצאו ברכוש גדול, לתת לו את הכלים כדי להתרגל להיות אדם יותר מרומם, 'וירדפו מצרים אחריהם', ישראל פחדו אומר האבן עזרא שזה באופן טבעי היחס של האדם שהיה עבד כל כך הרבה זמן במצרים, לוקח לו זמן עד שמגיע למצב של בן חורין לכן כשמצרים רדפו אחריהם הם נבהלו. תפקידו של משה רבנו היה לא רק להוציא את ישראל מארץ מצרים, אלא כמו שהזכרנו בהתחלה להוציא אותם ממיצרי מצרים, לכן אמר משה רבנו והם לא יאמינו לי, כי התרגלו להיות עבדים כ"כ הרבה זמן, , לכן המצווה הראשונה אחרי מעמד הר סיני 'ואלה משפטים... כי תקנה עבד עברי', עוד במצרים כתוב 'ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים' הוא ציווה את פרעה לשחרר אותם, וצווה את בני ישראל לשחרר את העבדים שבתוכם. כתוב בירושלמי, שעבד פטור מקריאת שמע, כי אינו יכול לקבל עליו מלכות שמים כשנמצא בעבדות אצל אחרים, רק מי שנפשו בת חורין הוא יכול לקבל עול מלכות שמים, כשנמצאים כ"כ הרבה שנים במצרים, הנפש של האדם נהית שפילה יותר, הוא לא יכול לקבל עול מלכות  שמים, לכן 'ולא שמעו אל משה' אתה מדבר איתנו על אידיאלים  גדולים מדי, לכן כשיצאו ממצרים היו צריכים לרומם אותם, ויצאו ברכוש גדול. הזכרנו פעם שמאותה הסיבה לפני קבלת עול מלכות שמים שבכל יום אנו אומרים 'ושבור עול הגויים מעל צווארינו', כי בלי זה, לא שייך לקבל עול מלכות שמים. כתוב במשנה בראש השנה, 'וכי ידיו של משה עושות מלחמה אלא בזמן שישראל משעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו נוצחים' שואלים המפרשים על המשנה משהו פה לא ברור ידיו פועלות או שעבוד שמשעבדים לבם לאביהם שבשמים, מדוע צריך את שניהם, המשנה אומרת 'אלא בזמן שישראל משעבדים את לבם', א"כ מדוע צריך את ידי משה? הכל תלוי בעבודת הלב של ישראל! אומר המהר"ם בן חביב בספרו יום תרועה על מסכת ראש השנה, אחד תלוי בשני, מתי משה רבנו יכול להרים את הידיים, בזמן שהצבור מאחוריו, מתחברים אתו, אבל אם ח"ו משה רבנו לא מחובר לצבור או להיפך, אי אפשר לפעול שום דבר באמצעות הידיים, צריך גם את התפילה של משה וגם את הגיבוי של הצבור, אין הכוונה שאם הצבור לא מסכים למשהו מסוים אז לסגת, לא כמו שעשה שאול שאמר 'כי יראתי את העם', מה היה חטאו של שאול, הוא חשב שלפני שהולכים להרוג את עמלק, צריך לעשות מבצע פנים אל פנים, כדי להסביר מה קורה פה, על זה אמר לו הקב"ה לשמואל, שהוא מאס במלכות של שאול המלך התורה אומרת שצריך לעשות כך וכך, אז אתה אומר לעשות קודם מבצע הסברה, כך מפרש החת"ס. ודאי שצריך שהציבור יהיה איתנו כמו שצאנו אצל משה אבל אם אומרים לך כרגע יש ציווי של הקב"ה אז מה אתה מגמגם?! זו המשנה, משה רבנו הרים ידיו, מתי? כשהרים אתו את כל הצבור, כשישראל משעבדים לבם לאביהם שבשמים, אז כולם מקשה אחת, אבל אם חס וחלילה מגיעים למציאויות כאלה שכל אחד הולך בכיוון אחר, כל אחד אומר משהו אחר, אז גם משה רבנו לא יכול לפעול. מאיפה הדין שהאחרונים לא יכולים לחלוק על הראשונים, 'קבלו עלייהו', כך כותב הכס"מ בהלכות ממרים וכן התומים בחושן משפט, הדורות שלנו קבלו שדורות קודמים הם יקבעו את ההלכה, לכן כל מי שיבוא אחר כך לפי איזו הגדרה שירצה, קבלו עלייהו, אין לנו כח לחלוק על חכמים.

הנצי"ב אומר בהקדמה לספר שמות, שספר שמות, הוא נקרא אצל חלק מהראשונים הספר השני, מה הפירוש הספר השני, כאיל שהוא המכה בפטיש של ספר בראשית הוא המשך של ספר בראשית, ראיתי בחידושי הרי"ם על מה שכתוב 'בעשרה מאמרות נברא העולם כדי לתת שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות' צדיקים שמקיימים את העולם, אין הכוונה סתם שהעולם יהיה קיים, אלא כמו המושג של קיום שטרות, שכדי שהדבר לא מזוייף אתה צריך לבוא לב"ד ולהגיד שהלווה בסדר והעדים כשרים וכו', ספר שמות זה ההוצאה של מן הכח אל הפועל של מעשה אבות סימן לבנים, לכן ספר שמות נקרא הספר השני, ואלה שמות, וא"ו החיבור. וא"ו מוסיף על ענין ראשון, שמה שאנו רואים בכל הפרשיות האלה, איך שהקב"ה ניווט את משה רבנו חלק עם אהרון וחלק בלי, הכל זה היה כדי לקיים את ההבטחה שהקב"ה נתן לאבות. סימן לבנים זה לא סימן חיצוני אלא כמו שר' חיים מוואלז'ין כל מה שאברהם אבינו עשה זה הטביע את החותם בנפש של כל יהודי, כשאברהם אבינו מסר את הנפש מכאן בא הכח לכל יהודי לאהוב את ד' גם בכל לבבך, וכשהקב"ה אמר לאברהם אבינו לך לך מכאן באה המשיכה הטבעית של כל יהודי להיות בארץ ישראל, כך כותב ר' חיים בפירושו לפרקי אבות, זה הפירוש של מעשה אבות סימן לבנים, לא שאם עשו כך אז לנו יש איך ללכת, אלא כל דבר שהיה פעם במציאות, מתי יתגלה אח"כ. זה שמעתי מאבי זצ"ל שכשהולכים לנחם אבלים, אומרים 'המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים' מה נכנס אבלי ציון וירושלים, אלא שאי אפשר לנחם אבל היות ויש במציאות בתנ"ך נחמות, אדם יתחבר לנחמה הזו, הוא לא יכול לחדש נחמות חדשות. אדם שראה חלום שלא נח לו מבקש שיפתר לטובה כמו יוסף שפתר את החלום, למה מזכירים שזה כמו יוסף, לא היות ובהיסטוריה היה דבר כזה, אז כל דבר שהיה בעולם זה נהפך למציאות, וכיו"ב כתוב שכשהפלשתים החזירו את הארון כתוב 'ותשרנה הפרות', אומרת הגמרא שפתחו פיהם ואמרו שירה, אומר הריטב"א זה הרי כמו נס אתונו של בלעם, מקהלה של פרות, וא"כ מדוע זה מפורסם כמו הנס של בלעם ולא כתוב שזה נברא בערב שבת בין השמשות וכדו' הריטב"א שואל את זה, ואומר שהיות והיה כבר פתיחת פי האתון אז זה כבר במציאות, הקב"ה הכניס לטבע דבר כזה, אז גם אח"כ 'ותשרנה הפרות' זה לא באותה מדריגה כמו האתון שהתחילה בפעם הראשונה. הרבי מקומרנא, שאל פעם, איזה נס יותר גדול אצל בלעם, זה שהאתון התחילה לדבר, או זה שבלעם הטמא אמר דברי נבואה, המרחק בין זה לזה, האם המרחק בין בהמה לכח הדבור גדול יותר, או בין נבואה לגוי טמא, אומר הרבי מקומרנא בפירושו לחומש, זה שבלעם אמר נבואה זה נס יותר גודל ממה שאתון מדברת, מפני שטמא כמו בלעם, להתחבר לכח נבואה זה מרחק הרבה יותר גדול מאשר כח הדיבור לאתון בלעם. זה מה שהתורה אומרת 'מי שם פה לאדם', הקב"ה נתן לנו את כח הדבור, כל גלות מצרים היה אנוס על פי הדבור, משה רבנו חשש שיש בעלי לשון הרע, לא יודעים להעריך את כח הדבור ושלא יודעים להעריך את כח הדבור זה נובע מכך שאדם לא יודע להעריך את עצמו, שהמילים שלו זה דבר ממשי, כמו שהתורה אומרת, אדם שמברך יש לו כח, יש כח לדבור של האדם, כל גלות מצרים היתה גלות הדבור, בגלל שהיו בעלי לשון הרע, אבל מידה טובה מרובה ממדת פורענות כח הדבור החיובי הרבה יותר גדול, לכן כותב הגר"א שלפני יציאת מצרים כתוב 'ושאלה אשה מאת רעותה', אשה מאת רעותה זה לא מאת חברתה, אלא רעותה 'רעהו ולא גוי', הקב"ה אמר לפני יציאת מצרים, תשאילו אחד מהשני את הבגדים אז תוכלו לצאת ממצרים כדי לתקן את אותו פגם שמשה רבנו אמר שחס וחלילה יש בעלי לשון הרע, וכמו שאומרים בהגדה של פסח 'שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו', כח הדיבור אם הוא לא מתוקן הוא יכול ח"ו לכלותינו, זו בעיה שלא היתה רק אז אלא בכל דור ודור.

כתוב בספרים שיש קשר בין הדבור, לבין הקדושה של האדם. השבועות האלה נקריאם ימי השובבי"ם כל הפרשיות משמות עד משפטים בשנה רגילה, (ובשנה מעוברת גם תרומה תצוה), [כשאני ואחי היינו קטנים מצאנו פעם בסידור סליחות לשובבים, שהיום זה נפוץ יותר שאומרים את זה, זה סדר ארוך של סליחות על פי האר"י, היום זה תפס הרבה יותר, הושרש יותר בצבור, וודא שיש בזה ענין יותר מאשר ללכת לראות הוצאה של דבוק, אז כשהיינו קטנים אני ואחי אז הלכנו לאבי זצ"ל ואמרנו לו מצאנו סליחות בשבילנו, לשובבים. התורה גדולה מהכל, לא משנים את הסדרים, כתוב בספרים שקדושת האדם והדבור הולכים ביחד, יש פסוק בתהלים, 'שלח ידיו בשלומיו, חלל בריתו', אדם שפיהו פתוח על ת"ח שהם שלומיו של הקב"ה, כנראה שיש דברים אחרים שצריך לתקן ולכן מדבר כך על תלמידי חכמים, על ענייני וויכוח בימים אלו, צריך להזהר לא לדבר על תלמידי חכמים, 'סור מרע ועשה טוב', לשמור על הפה לא דווקא תענית דבור, החפץ חיים ידוע שהיה מדבר הרבה, אבל היות וכתב את השמירת הלשון, הוא ידע איך מדברים הרבה, אבל שום דבר לא לשון הרע, הכל מה שצריך, זה אחד הדברים שאם בעז"ה נוכל ללמוד מפסוק אחד בפרשה, 'מי שם פה לאדם', תהיה תועלת גדולה מאוד. שבת שלום.