דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
ויחי שיחת פרשת השבוע ויחי תשע'ז רה"י הרב יעקב שפירא
 
'אל נא תקברני במצרים'
'ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה: ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים: ושכבתי עם אבתי ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם ויאמר אנכי אעשה כדברך'.
אומר רש'י: 'אל נא תקברני במצרים' – 'סופה להיות עפרה כנים (ומרחשין תחת גופי), ושאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בצער גלגול מחילות, ושלא יעשוני מצרים עבודה זרה'.
יש כאן שלושה נימוקים מדוע לא להיקבר במצרים. מדוע יעקב לא אומר לו יותר מכך – 'קח אותי לא'י בגלל מעלת א'י, תחיית המתים תתרחש בא'י, 'כל הקבור בא'י כאילו קבור תחת המזבח', וכו' וכו'. מדוע יעקב צריך לומר קודם כל את צד השלילה, את הנימוקים מדוע לא להיקבר במצרים? מדוע שלא ינקוט בדרך החיוב?
ובכלל, מה השייכות של שלושת הנימוקים הללו ליעקב אבינו? הרי הגמרא בבבא בתרא (דף יז') אומרת שמי שמת מיתת נשיקה אין רימה ותולעה שולטת בו. כמו שידוע שמי שמת על קידוש ה' גופו נשאר שלם. [סיפר לי הרב הצבאי שהיה אחראי על העברת הגופות שהיו קבורות בגוש קטיף, שכשפתחו את הקברים ראו שרוב הגופות היו שלימות,  כנראה מפני שרובן היו  של אנשים שנהרגו על קידוש ה'.] וכן אומרת הגמ' על בנימין, שלא שלטה בו רימה ותולעה. ואחרי כל זה, יעקב צריך לפחד מכך שעפרה של מצרים יהפך לכינים? וכי הוא פחות מבנימין? ולגבי גלגול מחילות – הרי פשוט שיעקב אבינו לא היה צריך לעבור גלגול מחילות, מה בכלל השייכות של נימוקים כאלה אצל יעקב אבינו?
 
הפרשה הקודמת מסתיימת במילים 'וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד'.
הרשב'ם עומד על המילים 'ויאחזו בה', וכותב, שהתורה באה לרמוז לנו שעד עכשיו בני ישראל חיו במצרים בהרגשה שהם נמצאים בה באופן זמני - עד שיעבור הרעב. לפתע, חל שינוי בהרגשה - פתאום התורה כותבת 'ויאחזו בה'. פתאום אנשים התחילו להרגיש טוב בחו'ל. 'בשבתנו על סיר הבשר' - למרות שבפועל לא היה להם אפילו תבן וקש. כמו שבימינו יש אנשים שמבחינה פסיכולוגית מעדיפים לגור בניו יורק שזו מדינה עשירה אע'פ שלהם אין שום דבר, מכיוון שהם. מתחככים עם כל האלה שיש להם.
כשיעקב אבינו ראה את התהליך הזה הוא התחיל לפחד - מה קורה פה? הרי ירדנו למצרים רק על פי גזירת הכתוב, 'אנוס על פי הדיבור' (בפשט, הכוונה היא לדיבורו של הקב'ה – 'אל תירא מרדה מצרימה'. אבל הגמרא בשבת כותבת שהכוונה היא - 'אנוס', בגלל חטא הדיבור. בגלל שהאחים  דיברו לשה'ר על יוסף, לכן התגלגלו וירדו למצרים.), ופתאום מתחילים להרגיש שזה הבית שלנו, יש לנו אח בבית המלך, הוא ממנה את האחים לקצינים, וכו'.
מכיוון שכך, יעקב אבינו הבין שלפני פטירתו הוא צריך להכניס לבניו טוב טוב לראש, שהמקום האמיתי של עמ'י זה רק בא'י. ולא רק שהמקום האמיתי שלנו זה רק בא'י, אלא שחו'ל, על אף כל העושר שלפעמים יש לנו שם, בשבלינו זה כמו סם המוות.
הרמב'ם כותב בפירושו לפרקי אבות (פרק ה'), ששום מכה מעשרת המכות לא נגעה בישראל – 'והפליתי', חוץ ממכת כינים. לא שישראל לקו בכינים, אבל היו בסביבתם כינים. על פי זה יבוארו דברי רש'י  דלעיל. יעקב לא פחד על עצמו, שהרי רימה ותולעה לא שולטת במי שמת מיתת נשיקה. במי שחי את כל חייו על קידוש ה'. יעקב בא להדגיש לבניו: ראו אלו חסרונות יש במצרים – 'סופה להיעשות כינים'. אמנם הכינים לא שלטו בבני ישראל, אבל אחרי הכל, היו כינים בארץ גושן. אנחנו צריכים להיות במקום שנענש? מה יש לנו לחפש שמה בכלל?
כשיעקב אבינו נפטר, כתוב: 'ויבאו עד גרן האטד אשר בעבר הירדן ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד'.
לא הספידו את יעקב במצרים, אלא דווקא בגורן האטד, על גבול הכניסה לא'י. מדוע? מפני שכשרוצים להעריך אישיות כזאת כמו יעקב אבינו, אפשר לדבר עליו רק במקום הגידול שלו האמיתי שלו. הוא אמנם חי שבע עשרה שנה 'טובות' במצרים, אבל החיים הרוחניים האמתיים היסודיים של יעקב היו בא'י. אם היו משבחים את יעקב לפי איך שראו אותו במצרים, לא היו אומרים את האמת. לכן התורה אומרת, 'ויבואו עד גורן האטד'. דווקא שם, על גבול הכניסה לא'י, דווקא שם היתה היכולת האמתית כדי לומר לכל העולם, לכל המלכים ששמו את כתריהם על ארונו של יעקב, מי זה היה באמת יעקב אבינו.
כשהחליטו המדינות באירופה להעניק שוויון זכויות ליהודים, כולם שמחו, ואילו החת'ס בכה, מכיוון שהוא אמר שזה יפחית את הגעגועים לא'י.
הקב'ה מסובב את הכל כדי שיבואו לא'י. החיד'א ב'שם הגדולים' (זה ספר שבו החיד'א כותב על גדולי ישראל ועל כל מיני ספרים מהאות אל'ף ועד האות תי'ו), שהתורה תסתובב בכל העולם בכל הגלויות, כפי שכותב הרמב'ם בהקדמה למשנה תורה שישראל הגיעו בגלותם עד לאיים הרחוקים ביותר, ובסופו של דבר, אומר החיד'א, התורה תחזור לא'י. ב'ה אנו זוכים לראות את זה מתממש  בדור שלנו. זו לא בושה להגיד את זה. 'אין תורה כתורת א'י', גם מבחינה מספרית. לא היה דבר כזה מעולם.
[כשהרב משאש עלה לא'י ממרוקו, זכיתי להיות אצלו הרבה פעמים, ופעם אחת שאלתי אותו: כבוד הרב, 'אווירא דא'י מחכים', הרב הגיע מצרפת ומרוקו לא'י, כבוד הרב מרגיש את זה? הוא ענה לי: בהחלט, דברים שהייתי צריך בחו'ל לעמול עליהם הרבה זמן, גם פה אני צריך לעמול, שהרי בלי עמל אין שום דבר, אבל אני רואה יותר סייעתא דשמייא - 'אין תורה כתורת א'י'].
 
'להשתוקק אל ארץ אבותיהם'
אומר ה'משך חכמה' בפרשת בחוקותי (כ'ו, מ'ד), זה קטע האמונה הכי חזק שיכול להיות: ''ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלקיהם'. הענין הוא, שנתבונן קצת בדרכי ההשגחה העליונה קצת מה שנוכל להבין. וזה, כי כאשר גזרה החכמה העליונה אשר ישראל יתנודדו בארצות, שנים רבות מאוד מאוד, עד זמן אשר חקקה המטרה האלקית, אשר 'לבא לפומא לא גליא', חשבה אופנים ותחבולות אשר ישראל יתקיימו לגוי ולא יתבוללו בעמים. והעירה על זה גדולי האומה לעשות בזה גדרים סייגים, אשר האומה תתקיים בשאון גלי הים ולא תטבע במצולות הסער השוטף ברוח אמיץ וכביר. והנה הראשון המורה דרך ומלמד ראשי האומה הוא אבינו הזקן יעקב, אשר ראה את אשר יקרה אותנו באחרית הימים, חשב אשר אם יהיה שבעים איש בגוי חזק ואמיץ כמצרים מלפנים, הלא יתבוללו ויתבטלו אחד ברבבות רבבה. חשב תחבולה ועצה, אשר בניו יהיו מצויינים שם בבגדיהם ובשמותם. ולכן היו ישראל לגוי בפני עצמו. ואם היה יעקב, אבי כל שבטי ישראל, קבור שם, הלא היו מתיאשים מארץ כנען והיו משתקעים במצרים ומחשיבים אותה לארץ מולדתם, והיה בטל יעוד האלקי עליהם'. - אם יעקב קבור באומן, אז יש שחושבים שגם התפילות שבא'י עולות דרך אומן רח'ל. זו סברא עקומה ששמעתי ממישהו שאני מכיר.
וממשיך ה'משך חכמה': 'כי לא יהיה זרע אברהם רק חלק אחד מעם מצרים. לכן צוה בכל עוז לקבור אותו בארץ כנען (בראשית מז, כט - לא), וידעון כי אבות האומה ויחוסה הוא בארץ כנען.
ובזה נקבע בנפש בניו קישור טבעי להשתוקק אל ארץ אבותיהם ולחשוב עצמם כגרים. וזה (דברים כו, ה) 'ויגר שם' - מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע אלא לגור שם (ספרי שם). פירוש, מלמד לדורות בכל גלות וגלות ההנהגה, שידעון שלא ירדו להשתקע רק לגור עד בוא קץ הימין, ויהיו נחשבים בעיני עצמם לא כאזרחים. וכן צוה יוסף (בראשית נ, כה) 'פקד יפקד (א - להים אתכם, והעליתם את עצמותי מזה'). וכן כל השבטים, שבזה הניחו שורש גדול בלבב ישראל. ולכן (שמות א, יב) 'ויקוצו מפני בני ישראל' - שהיו נחשבים בעיניהם כקוצים (סוטה יא, א) - שכמו שהקוץ אינו נסבך ועושה שרשים בשאר נטעים ואילנות, כן היו נחשבים ישראל, שלא דימו את עצמם למצרים והיו נפרדים בתכונותיהם ובהרגשתם, עד כי היו בעיני המצרי כקוץ. ומזה למדו גדולי האומה - ובראשם עזרא ואנשי כנסת הגדולה - שגדרו וסייגו האומה בי'ח דבר, להיבדל מן הגויים בכל דרכיהם, שידעו ישראל כי הוא אכסנאי וגר בארץ נכריה, והוא כשתילי זיתים שאינו מתערב עם הרכבה אחרת. ולכן אמרו בירושלמי שאפילו אליהו אינו יכול לבטל. פירוש, כל זמן שלא בא הגואל ויפסק שעבוד מלכיות, אפילו בא המבשר ואמר כי תיכף יבא, לא יבטלו, שהם הם הדברים המקיימים להאומה בגולה, ומזכירים אותו שהוא ישראל והוא בארץ לא לו.
והנה מעת היות ישראל בגויים, ברבות השנים, אשר לא האמינו כל יושבי תבל כי יתקיימו באופן נפלא אשר לא ישער מחשבת אדם משכיל, היודע קורות הימים והמצולות אשר שטפו באלפי שנים על עם המעט והרפה כח וחדל אונים [אשר זה לבד גם כן מופת נפלא וגדול על קיום האומה למטרה נשגבה א - לקית, אשר נתנבאו עליה הקדמונים]. הנה דרך ההשגחה כי ינוחו משך שנים קרוב למאה או מאתיים. ואחר זה יקום רוח סערה, ויפוץ המון גליו, וכלה יבלה יהרוס ישטוף לא יחמול, עד כי נפזרים בדודים, ירוצו יברחו למקום רחוק, ושם יתאחדו, יהיו לגוי, יוגדל תורתם, חכמתם יעשו חיל, עד כי ישכח היותו גר בארץ נכריה, יחשוב כי זה מקום מחצבתו, בל יצפה לישועת ה' הרוחניות בזמן המיועד. שם יבא רוח סערה עוד יותר חזק, יזכיר אותו בקול סואן ברעש - 'יהודי אתה ומי שמך לאיש, לך לך אל ארץ אשר לא ידעת'!
ככה יחליף מצב הישראלי וקיומו בעמים, כאשר עין המשכיל יראה בספר דברי הימים. וזה לשתי סיבות: לקיום הדת האמיתי וטהרתו, ולקיום האומה... לא כן בגולה, שנתמעט הקיבוץ והאסיפה בלימוד התורה, שמטעם זה אין רשות לשום בית דין לחדש דבר, כמו שכתב הרמב'ם בהקדמתו לספר משנה תורה, ואין שום חוזה ונביא, ומחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. כך היה דרכה של האומה, שכאשר יכנסו לארץ נכריה, יהיו אינם בני תורה, כאשר נדלדלו מן הצרות והגזירות והגירוש, ואח'כ יתעורר בהם רוח א לקי השואף בם להשיבם למקור חוצבו מחצבת קדשם, ילמדו, ירביצו תורה, יעשו נפלאות, עד כי יעמוד קרן התורה על רומו ושיאו. הלא אין ביד הדור להוסיף מה, להתגדר נגד אבותם! מה יעשה חפץ האדם העשוי להתגדר ולחדש? יבקר ברעיון כוזב את אשר הנחילו אבותינו, ישער חדשות בשכוח מה היה לאומתו בהתנודדו בים התלאות, ויהיה מה. עוד מעט ישוב לאמר 'שקר נחלו אבותינו', והישראלי בכלל ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן. יעזוב לימודי דתו, ללמוד לשונות לא לו, יליף מקלקלתא ולא יליף מתקנא, יחשוב כי ברלין היא ירושלים, וכמקולקלים שבהם עשיתם כמתוקנים לא עשיתם. 'ואל תשמח ישראל אל גיל כעמים' (הושע ט, א).
אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו יניחהו לגוי מרחוק אשר לא למד לשונו, ידע כי הוא גר, לשונו שפת קדשנו, ולשונות זרים כלבוש יחלוף, ומחצבתו הוא גזע ישראל, ותנחומיו ניחומי נביאי ה', אשר ניבאו על גזע ישי באחרית הימים. ובטלטולו ישכח תורתו, עומקה ופלפולה, ושם ינוח מעט, יתעורר ברגש קודש, ובניו יוסיפו אומץ, ובחוריו יעשו חיל בתורת ה', יתגדרו לפשט תורה בזה הגבול, אשר כבר נשכחה, ובזה יתקיים ויחזק אומץ. כה דרך ישראל מיום היותו מתנודד - פוק חזי אמירות דברים בספר אור זרוע סוף הלכות תפילה בתשובה מר'א מביהם ז'ל מעמד האומה בארצות פר'א, יעויין שם!' וכו' וכו'.
זה כל מה שהתורה מדגישה לנו פה בתחילת הפרשה. יעקב מבקש: תקחו אותי ממצרים, תעלו אותי לא'י. ויוסף קלט את המסר, והוא אומר  'אנכי אעשה כדבריך'. אין הכוונה רק, 'אני אעשה מה שאתה מבקש ממני'. אלא גם, אני אבקש מהבנים שלי לעשות איתי בדיוק מה שאתה מבקש לעשות איתך. שגם  אותי לא ישאירו במצרים. שלא תהיה מציאות שיהודי יחשוב שיש לו אחיזה אמיתית בארצות הגולה. אלא שיבינו כל ישראל שהמקום הטבעי והאמיתי שלנו זה באמת א'י.
כשירד יעקב למצרים הובטח לו 'ואנכי אעלך גם עלה' (מו,ג) – הבטיחו להיות נקבר בארץ. וצריך ביאור, וכי משום כך צריך היה להיות מיצר על כך שהוא יורד למצרים? אלא שיעקב נקרא עיניהם וליבם של ישראל. הוא עיקרו בצד המחשבתי שלו, והוא 'עיני וליבי שם כל הימים'. ומחשבתו תמיד בא'י. עיין רמב'ן עירובין (יז:), האיך מועיל עירוב תחומין על ידי פת שהוא רק מדר'. והסביר שם הרמב'ן שכיוון שמחשבתו שישבות במקום פלוני עשאו שם ביתו. היכן שמחשבתו של האדם שם הוא. ועל כן הקדימה תורה' ויחי יעקב בארץ מצרים', כי חיות אמיתית קשורה עם א'י. 'אתהלך לפני ד' בארצות החיים – זה א'י' (רש'י תהילים קטז,ט). ובחת'ס (או'ח ר'מ) כתב לבאר מה שאמר ראובן 'את שני בני תמית', שהכוונה על חלקם בא'י. וכמו שכתוב אצל יהושע וכלב שהם 'חיו מן האנשים' – שנטלו חלקם בא'י. ויעקב אבינו, גם כשירד למצרים הקב'ה הבטיחו ששכינה עימו. שיהיה בגדר של חי אמיתי גם בהיותו במצרים. מדוע? כי הובטח לו שיחזור לשורשו. 'ואנכי אעלך גם עלה' – כפרש'י הנ'ל שהבטיחו שיקבר בארץ ישראל.
ובמדרש רבה (שמות פרק ט'ו) כותב שזו טענת משה 'מי אנכי', שכיוון שהקב'ה הבטיח שהוא יוציא את ישראל, וכיוון שהקב'ה הבטיח ליעקב 'ואנכי אעלך גם עלה', אם כן משה טען – לא אני יכול לקיים זאת אלא הקב'ה בעצמו.
 
 
'ואקברה שם'
'ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת הוא בית לחם'.
שואל האוה'ח הק', הנצי'ב ועוד: לכאורה יעקב היה צריך לומר ליוסף את המשפט הזה כשהוא מצווה עליו על מקום קבורתו. שם הוא  היה צריך לומר לו ש'אני מבקש את זה ממך, אע'פ שאת רחל אמך קברתי בדרך'. ובכל זאת יעקב לא נוהג כך. הוא אומר ליוסף את זה כשיוסף בא אליו עם שני בניו לקבל ממנו ברכה לפני מותו. אז יעקב אומר להם 'ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם', ומיד ממשיך הפסוק: 'וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה'. הפסוק על מקום קבורת רחל נכנס באמצע בלי קשר לפסוקים שלפניו ושלאחריו.
רש'י כותב על הפס' הזה: 'ואקברה שם - ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ וידעתי שיש בלבך עלי [תרעומת], אבל דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר (ירמיה לא יד) קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה וגו', והקב'ה משיבה (ירמיה לא טו) יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם'.
(הרמב'ן כאן שואל על רש'י: וכי בית לחם היא לא א'י?
החת'ס ב'תורת משה' רוצה לומר, שכל עוד שיהושע לא כבש את א'י, רק מה שהיה מוחזק לנו מאבותינו היה נחשב א'י. ומכיוון שהמקום היחיד שאברהם קנה היה מערת המכפלה, שאר המקומות לא נחשבו כא'י לעניין בעלותנו על המקום).
כלומר, יעקב אומר לו, הסיבה שלא קברתי את רחל במערת המכפלה, שלא הולכתי אותה לארץ, שלא הכנסתי אותה לבית לחם, כל זה היה לתועלת עמ'י לעתיד לבוא.
הגמ' בהוריות (ו':) כותבת: 'כל שיש לו אחוזה איקרי קהל, וכל שאין לו אחוזה לא איקרי קהל'. מי שלא זוכה לנחלה בא'י, חסר לו המושג שנקרא 'קהל'. קהל זה רק בא'י. כתוב שישראל נעשו ערבים זה על זה רק לאחר שעברו את הירדן ונכנסו לא'י, כיוון שא'י זה מקום שמצרף את כל עמ'י ליחידה אחת. כשנמצאים בחוץ לארץ אפי' שבעה עשר מיליון יהודים (לאחרונה התפרסם שהו מספר היהודים בחו'ל, ה' ירחם), אלו שבעה עשר מיליון יחידים, הם לא נחשבים קהל, הם לא ציבור. ואם כך רחל לכאורה אינה קהל, על זה אמר יעקב.
רחל נקראת 'עקרת הבית'. מה פירוש? אומר המהר'ל ב'נצח ישראל' (סוף הפרק הראשון): 'עקרת בית' זה מלשון צירוף. הבית זהו המקום שבו כל בני המשפחה מתכנסים, והאשה היא זו שגורמת את ההתכנסות הזו. אומר יעקב ליוסף: רחל היא עיקר הבית, היא הייתה האשה הראשונה המיועדת ליעקב אבינו, ומכיוון שכך יש לה את הכח לקבץ את עמ'י, לא רק כשנמצאים בא'י אלא גם כשהם יוצאים לגלות. זו הסיבה שקברתי את רחל בדרך, בגלל שהיא רחל, בגלל שהיא יכולה ללקט את כל עמ'י עד כמה שאפשר גם בזמן שהם יוצאים לגלות. בלי כח מאחד אין יציאה מהגלות.
ואע'פ שבד'כ מי שאין לו נחלה בא'י הוא לא בגדר קהל, אישיות כמו רחל יכולה לקבץ את כולם להפוך אותם שוב למקשה אחת, גם ללא נחלה בא'י., וזה כדי להבליט מעלת רחל.
הרמ'א כותב בהלכות גיטין (סימן קכ'ו), שאם צריך לכתוב גט בחודש אייר, כותבים 'אייר' בשני יו'דים, ואם כתב ביו'ד אחד פסול חוץ מאשר בשעת הדחק. ולכן לכתחילה לא לתת גט בחודש אייר.
מדוע מקפידים על שני יו'דים? אומר ה'בית שמואל': אייר בשני יו'דים, רמז לדבר - אברהם יצחק יעקב רחל'. אומר רע'א שם: 'שהם סוד המרכבה'. דהיינו, יש לנו את שלושת האבות ורחל. הם ארבעת אופני המרכבה, עליהם מושתתת כנס'י. אותו התפקיד שיש לשלושת האבות, יש לרחל יותר משאר האמהות.
זאת הסיבה שיעקב אמר זאת ליוסף דווקא בזמן שהם באו לבקר אותו בחוליו. מכיוון שאילו הפס' הזה היה כתוב בזמן שהוא ביקש ממנו את עניין הקבורה, היינו מפרשים את זה כפשוטו, שיעקב אבינו אמר לו 'אל תכעס עלי שאני מבקש ממך דבר שלא נהגתי כלפי האמא שלך'.  אבל יעקב רצה להעביר מסר הרבה יותר גדול, מסר חינוכי לדורות הבאים. לכן הוא אמר לו את זה דווקא בזמן שהוא בא כדי לקבל ברכה לורות הבאים. יעקב רצה לומר ליוסף: אני מברך עכשיו לא רק את בניך, אלא את כל עם ישראל לדורותיו – 'אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי'. חלק מהברכה זה שהם ידעו מהי הנקודה של קיבוץ גלויות. מה הנקודה של להפוך את כל עמ'י לקהל אחד.
 
'הקבצו'
הנקודה הזאת היא אותה הנקודה של 'הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם'. רש'י מצטט את הגמרא בפסחים שכותבת שביקש יעקב אבינו לגלות לבניו את הקץ. גם הרמב'ם בהלכות ק'ש מביא את האגדתא הזאת, אבל הוא משנה את הגירסא. הרמב'ם גורס בגמרא: 'שביקש יעקב אבינו לצוות אותם על יחוד ה''. מדוע צריך  'לצוות אותם על יחוד ה''? מפני שהקץ האמיתי הוא רק בזמן שיש יחוד ה' מלא. כך מפרש רש'י בפרשת ואתחנן את הפס' 'שמע ישראל' - ה' שהוא עכשיו 'אלקינו', אלוקי היהודים בלבד,  לעתיד לבוא יהיה 'ה' אחד' – על כל אומות העולם.
וכיצד ציווה אותם יעקב על יחוד ה'? כששאול קיבץ את העם נאמר 'וישמע שאול את העם'. כותב בעל ספר 'חרדים' (בפסקה האחרונה בספר)  שזו משמעותו של הפס' שמע ישראל. עצם הקיבוץ של יעקב את בניו יחד זה נקרא שהוא ציווה אותם על יחוד ה'. אין מציאות של יחוד ה' כשכל אחד הוא לבד. כשמקבצים את כולם זה יחוד ה'. כשרוצים לגלות את הקץ, זה לא יכול להתממש מבלי שיש את הקריאה להתאסף.
 
חודש טבת
כותב המהר'ל ב'נצח ישראל' (פרק ח'), שחודש טבת הוא זמן של היציאה מן השגרה. הוא החודש האפרורי ביותר,  הכהה ביותר, הקר ביותר. עיקר החורף.
הגמ' ביומא (ל'ה:) מספרת: 'אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי! בכל יום הבית מאיר, והיום אפל, שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו, והרחיצוהו, וסיכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת'.
הגמ' מציינת: 'ותקופת טבת היתה'. חודש טבת כמו שאומר המהר'ל, חודש טבת הוא לא חודש כמו שאר החודשים. נכון שהוא אפרורי יותר, אבל יש בו משהו שאין בשאר  החדשים. זה חודש שיש בו יותר מסירות נפש לתורה. לכן חז'ל מציינים שזה היה בחודש טבת.
'ראוי הוא זה', מדוע דווקא 'זה'? אומר התוי'ט, מכיוון שאם אדם אחר היה עושה את זה, לא היו מחללים עליו את השבת, כיוון שמי שלכתחילה מכניס את עצמו למצב כזה שהשלג יכול להרוג אותו, זה לא פשוט. אבל אצל הלל זה לא היה נחשב שהוא הכניס את עצמו למקום סכנה, מפני שאצל הלל הזקן אין חיים בלי לעלות למעלה ולשמוע את השיעור. הפיקוח נפש אצלו זה במקרה הההפוך - כשלא נותנים לו להיכנס לשיעור.
[מספרים על ר' ירוחם ממיר שאמר לאחד מתלמידיו: אתה, לפני שאתה נכנס אלי לשיחה אתה חייב לשים מטבע לצדקה. התלמיד הזה לא הבין למה הוא צריך ואחרים לא. אחרי כמה שנים התלמיד הזה גדל ופרח, ונתמנה לרב בקהילה מסוימת. הוא בא להגיד שלום לר' ירוחם, ור' ירוחם אמר לו: אני רוצה עכשיו להסביר לך מה עשיתי. כבר בישיבה ראיתי עליך שתהיה רב קהילה. יש לך את התכונות האלה. ולכן בשבילך לשמוע את השיחות שלי, זה לא היה סתם מטעמי נימוס, 'הרב אומר שיחה אז אני שומע'. בשבילך, כל מילה ששמעת ממני היתה לך הדרכה למה שתעשה  בעתיד. רציתי לייקר בעינך את השיחות שאתה שומע, שתתרכז בהן היטב, אז ירדתי לסוף דעתך וידעתי שאם תתן מטבע לפני כל שיחה שאתה שומע, בזמן השיחה אתה תטה אוזן יותר מאחרים כדי לשמוע, מפני שאתה השקעת בזה יותר. זה היה הלל. היה מוכן לשלם כדי לשמוע שיעור.]
 
עאכו'כ בחודש טבת, שאנחנו ודאי צריכים ללמוד מהלל הזקן. חודש אפרורי, מסירות נפש לתורה, אבל גם בתפילה זה אותו דבר. לא חסר מניינים בשטיבלך מסביב לישיבה. הגבאים שמה לא מחכים שהבחורים מהישיבה ילכו להתפלל שם. גם על הנושא הזה, חודש טבת צריך להיות חודש משמעותי. שהקב'ה בעז'ה יתן לכולנו מקצת מן המקצת מה שחודש טבת נתן להלל הזקן בלי שנצטרך לשכב תחת השלג על הגג של בית המדרש.
 
שתהיה שבת שלום.