דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
תרומה שיחת פרשת השבוע- תרומה- תשע'ז רה"י הרב יעקב שפירא
 
בספר יחזקאל נאמר 'ואני בתוך הגולה'. שם מדבר על יחזקאל שהיה בתוך הגולה במהות ממש, אבל אנחנו לא 'בתוך הגולה', אנחנו רק נמצאים פה כמה ימים, ובעז'ה עוד כמה ימים נהיה בא'י. לפעמים ההכרח לא יגונה. הרב זצ'ל כותב באורות:
'אי אפשר לאדם מישראל שיהיה מסור ונאמן למחשבותיו הגיונותיו, רעיונותיו ודמיונותיו, בחוץ לארץ, כתכונת הנאמנות הזאת בארץ ישראל. הופעות הקדש, באיזו מדרגה שהן, נקיות הן בארץ ישראל לפי הערך, ובחוץ לארץ מעורבות הן בסיגים וקליפות מרובים. אמנם לפי גודל התשוקה והקישור של האדם לארץ ישראל, הרי רעיונותיו מזדככים מיסוד אוירא דארץ ישראל החופף על כל מי שמצפה לראותה. 'שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה'. זה מה שבעז'ה נדבר פה הערב, ואני מקווה בעז'ה שלא יהיה לזה שום סיגים של משהו של משהו שקשור לחו'ל ח'ו.
אני והרב אב'י הגענו לפה להשתתף בחתונה של אחד מבוגרי הישיבה. ואין ספק שעצם העובדה שבין כ'כ הרבה חוצניקים, היינו שם אנחנו, אנשים מירושלים, מא'י, ג'כ תרמה את שלה כמעט במאה אחוז.
מעבר לזה, היתה לנו פה הרגשה של סייעתא דשמיא לא רגילה. בשבת האחרונה העברתי שיעור בסעודה שלישית באחד מבתי הכנסת. לפני שדיברתי, אמר הרב  המקומי שם שהשיעור הוא לזכרו של יהודי פלוני אלמוני, ובנו של אותו פלוני אלמוני קם לדבר, ואמר שהוא רואה פה השגחה פרטית. הוא סיפר משהו לא ידענו - שאבא שלו למד במרכז הרב. והוא סיפר שהוא שמע מאבא שלו סיפורים על הישיבה, על אבי מורי זצ'ל ועל עוד כמה רבנים שהיו בישיבה. והוא לא יודע איך לפרש את מה שקורה פה, שבדיוק בערב היארצייט של אביו שלמד במרכז הרב מגיע ראש הישיבה להעביר שיעור. ממש הרגישו השגחה פרטית.
 
'ועשו לי מקדש'
נאמר בפרשה: 'ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו' ולאחר מס' פסוקים: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'.
האור החיים הק' שואל: מדוע התורה כותבת קודם כל את הציווי להביא תרומה, ורק לאחר מכן מבארת 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'? לכאורה הסדר היה צריך להיות הפוך - שהתורה תודיע לנו קודם כל שצריך לעשות מקדש, ולאחר מכן תאמר שלצורך בניית המקדש צריך להביא תרומה! לכאורה משמע שהבאת התרומה היא עניין בפני עצמו?
שאלה נוספת, חלק מהראשונים סוברים שחטא העגל הוא זה שגרם לכך שבנ'י יצטרכו לבנות את המשכן. ולכאורה, קשה על שיטה זו מפרשתנו, שהרי רואים שהציווי של 'ועשו לי מקדש' נאמר עוד לפני פרשת 'כי תשא'? וכבר בשירת הים מצינו ציווי על בניית המקדש - 'זה קלי ואנוהו'?
הרב אב'י רצה לומר שאולי ישנו הבדל בין מקדש למשכן. שהציווי הראשוני של 'ועשו לי מקדש', לא קשור לחטא העגל. אבל הציווי שנאמר לאחר חטא העגל לא היה ציווי להקים מקדש אלא משכן. וישנו הבדל בין מקדש שהוא דבר קבוע לבין משכן שהוא דבר זמני. ובכ'ז צריך להבין מה כוונתה של התורה.
אלא שחז'ל באים להדגיש, שהתשתית לבניית המקדש, היא קודם כל השמיעה לקול ד'. 'ויקחו לי' – 'לשמי'. כשהאדם בונה את עצמו בתור מקדש פרטי, 'ושכנתי בתוכם' - בתוך כל אחד ואחד, זה מה שמוביל אותנו לבניית בית המקדש.
הרמב'ן כותב בפרשתנו (וכן בהקדמתו לספר שמות, ובפרשת ויקהל) שהמשכן הוא המשך של מעמד הר סיני. מן 'שגרירות' של הקדושה שהייתה בשעת מתן תורה, שתלווה את עמ'י לכל אורך השהייה שלו במדבר. אם כך, לכאורה הייתה צריכה התורה לצוות אותנו מיד לאחר מתן תורה 'ועשו לי מקדש'? לכאורה פרשת משפטים מפסיקה בין מתן תורה שבפרשת יתרו לבין הציווי על הקמת המשכן שבפרשת תרומה? אם כן, בניית המשכן צריכה להיות באותם האופנים שעל ידם זכינו במעמד הר סיני. מעמד הר סיני היה 'כאיש אחד בלב אחד', והסברנו עפ'י הרמב'ם במורה נבוכים ש'בלב אחד' הכוונה היא ברצון אחד. וכשאדם מקדש את רצונו, אז הוא גם יכול לבנות את המשכן.
ואם זה המשך של מעמד הר סיני, אז כשם ששם כל המציאות השתעבדה לקב'ה, כך גם כאן - אע'פ שאת כל המצוות אדם צריך לעשות לש'ש, בכ'ז, כשזה נוגע למקדש, לדברים שבקדושה, בא דגש נוסף בתורה שיקחו 'לי' – 'לשמי'. שהתרומה לא תהיה בשיתוף של עוד כל מיני מטרות. (הגמ' דנה מה יהיה דינו של אדם שהקריב קרבן לשמה, אבל חשב גם מחשבה של לא לשמה, גם לשם קדשים וגם לשם חולין. יש מי שאומר שכשר),
חז'ל אומרים במכילתא שכל מקום שנאמר 'לי' זה דבר שעומד לעד ולעולמי עולמים. (האור החיים הק' כותב בתחילת פרשת במדבר, שהמקור למ'ד שלעתיד לבוא העבודה תחזור לבכורות, הוא מכך שלגבי הבכורות מצינו בפס' את הביטוי 'לי'. לא שזה יהיה על חשבון הכהנים אלא שהם ג'כ יצטרפו לעבודה בבית המקדש). והמפרשים על המכילתא דנים מה הכוונה. האם הכוונה היא שקדושת המקום הזה קיימת לעד, כמו שהרמב'ם פוסק ש'קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא', או שהכוונה היא שהציווי קיים בכל הדורות. (למשל, המהרי'ק בתשובות כותב שמכיוון שלגבי ביהמ'ק ישנה מצווה לרומם בית אלקינו, זה בא לידי ביטוי גם בבניית בית כנסת, מכיוון שהוא מקדש מעט. וכמו שאסור לנתוץ אבן מן המקדש, כך אסור לנתוץ אבן מבית הכנסת)
זהו הפירוש ב'זה קלי ואנוהו' - אין הכוונה רק לבית המקדש פיזי, אלא כמו שהגמ' אומרת - זה קלי ואנוהו, שצריך להיות דומה לקב'ה. אומר רש'י: ברגע שאדם דומה לקב'ה, וכל מחשבותיו הם רק כלפי שמיא בלתי לה' לבדו, זו בעצם בניית המקדש האמיתית, וזו בעצם התשתית גם לכך שהקב'ה יזכה אותנו לבנות את בית המקדש במהרה בימינו אמן.
 
'חנוכת הבית לדוד'
בכל בוקר אומרים את הפרק 'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד'. וישנם הנוהגים לומר אותו בפורים בתור שיר של יום.
מדוע חנוכת הבית נקראת ע'ש דוד? הרי שלמה המלך בנה אותו? אומרים חז'ל: מכיוון שדוד המלך מסר את נפשו על בניין בית המקדש, לכן המקדש נקרא על שמו.
בסוף פרק עב' בתהילים נאמר: 'כלו תפילות דוד בן ישי'. מדוע כתוב 'כלו' באמצע ספר תהילים?
אומר ר'ח ויטאל בפירושו על דרך הפשט לס' תהילים: 'כלו תפילות', הכוונה היא מלשון 'נכספה וגם כלתה נפשי'. הפרק הזה שעוסק בבית המקדש, הוא היה תכלית הכיסופים של דוד המלך. כל פרקי התהילים שלפניו ולאחריו כולם היו מהות אחת של תפילה על המקדש. דוד המלך ביקש לבנות, ואף אסף אוצרות לצורך זה. אבל אז שלח הקב'ה את נתן הנביא לומר לו: 'לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני' (דברי הימים א' כ'ב). אם כן, מהי מסירות הנפש המיוחדת של דוד?
דברי חז'ל יבוארו עפ'י דברי הגמרא במכות (דף י'.): 'אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבש'ע, שמעתי בני אדם שהיו אומרים מתי ימות זקן זה ויבא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל, ושמחתי; אמר לו הקדוש ברוך הוא:'כי טוב יום בחצריך מאלף', טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח'.
לכאורה בפשט, זו מסירות הנפש של דוד המלך – לשמוח על אף כל מה שדיברו עליו, ולהמשיך ללמוד תורה.
אבל ישנו עוד פירוש. אין הכוונה כפשוטו שבאמת ישנה עדיפות ללימוד תורה ולכן לא נבנה את בית המקדש. אלא הכוונה היא עפ'י מה שהבאנו מהרמב'ן. כל עניינו של המשכן, כל הציווי על המקדש, הוא כדי שתהיה בתוך בנ'י המשכיות של מעמד הר סיני. אז אם חלילה יהיה מקדש בבחינת 'משכן', כלומר, לא מחובר, מנותק מהתורה, כל מהותו תהיה חסרה, לא תימצא בו ההמשכיות של מתן תורה.
דוד המלך מסר את נפשו על בית המקדש לא רק באיסוף הכספים, ולא רק במאמצים לאיתור מיקומו המדוייק. אלא מעבר לזה - הוא דאג שהתשתית של בית המקדש תהיה תשתית שבנויה באמת על 'טוב יום אחד בחצריך'. ולכן חז'ל מדגישים שכל מי שראה את דוד המלך היה חוזר לתלמודו. לכן חז'ל אומרים על דוד המלך שמסר את נפשו על המקדש -  מכיוון שהוא ידע לחבר בין התורה לבין המקדש.
נאמר על דוד המלך שהיה 'יודע נגן', ומבארים חז'ל שהכוונה היא שהיה יודע 'לישא וליתן במלחמתה של תורה'. מה הקשר בין השנים? שמעתי פעם מאבי מורי זצ'ל שהסביר שכפי שמטרתו של ניגון היא לרומם את האדם, כך גם מטרתם של הקושיות והתירוצים, של ה'ואם תאמר' בתוספות היא לרומם את הסוגיה. להצליח לרדת לעומק השיתין שלה.
חז'ל לומדים במסכת מו'ק, שאין מערבים שמחה בשמחה מחנוכת בית המקדש. שכששלמה המלך חנך את בית המקדש, באותם הימים לא חגגו את חג הסוכות, מכיוון שאין מערבים שמחה בשמחה. אומרת הגמ' שם שהדין הזה נכון גם לגבי נישואין, ולא נושאים נשים במועד בגלל שאין מערבים שמחה בשמחה. והתוס' שם במו'ק דן האם גם בשאר שמחות של האדם אנו אומרים אין מערבים שמחה בשמחה או שמא רק בשמחת נישואים לא מערבים שמחה בשמחה. וא'כ, מדוע דווקא בשמחת נישואים ולא בשאר שמחות האדם? הראשונים במקום מכריעים שהדין הוא רק לגבי שמחת נישואין, וכותבים שהסיבה היא שנישואי האדם הם בעצם בניין המקדש הפרטי שלו. לכן אומרים חז'ל, בשמחת נישואים יש משהו שדומה למה שהיה בזמן שלמה המלך שא'א לערב אותה עם שמחה אחרת.
 
המקדש ופורים
'משנכנס אדר מרבין בשמחה'. אין ספק שגם השמחה של חודש אדר קשורה במהותה לשמחת המשכן והמקדש. ובאמת, רואים שהפרשיות של בניין המשכן תמיד מתלווית לחודש אדר והשמחה שבו.
וכך אומרים חז'ל במשנה (תענית ד'): 'וכן הוא אומר: 'צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו'. ביום חתונתו זו מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן'.
חז'ל מלמדים אותנו ששני הדברים הללו הם לא שני סוגי שמחות שונים שעליהם מדבר הפס' בשיר השירים. אלא צריך להיות חיבור בין מתן תורה לחנוכת בית המקדש. שני הדברים הללו מקושרים אחד לשני.
ומה הנק' המיוחדת של הקישור בין השמחה של חודש אדר לבית המקדש? הבאנו בשבוע שעבר את דברי הר'ן במגילה ששואל: מדוע הגדירו את הערים המוקפות חומה דווקא עפ'י ימות יהושע בן נון?
אומר הר'ן בשם הירושלמי: הסיבה היא מפני שא'י באותו זמן הייתה חריבה, התחילו לבנות אותה, ובהשפעת צרי יהודה הפסיקו. וכדי לחלוק כבוד לא'י, קבעו את ההבדל בין פרזים למוקפים עפ'י ימות יהושע בן נון כדי שיהיה זכר לא'י בשמחה של פורים. מוסיף הר'ן ואומר, שבפס' כתוב 'אשר לא חומה', 'לא' בא' ולא בו', ולומדים מכך שישנם מקומות שמספיק שהיו מוקפים חומה בשעתו, וגם אם היום הם לא מוקפים, בכ'ז חוגגים בט'ו.
רואים פה נקודה עמוקה מאוד. אם ישנה מחלוקת האם קדושת יהושע קדשה לשעתה וגם קדשה לעתיד לבוא, או שלא קידשה לעתיד לבוא - מה שייך שנתלה את קדושת הפורים במקום שהיה מוקף חומה מימות יהושע בן נון? הרי אם קדושת יהושע לא קדשה לעתיד לבוא לכאורה אין לזה שום משמעות? כותב ה'טורי אבן': באים חז'ל ואומרים, לגבי פורים אנחנו מתייחסים לקריטריון של מימות יהושע בן נון. נכון שבאופן כללי קדושת יהושע קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, אבל לגבי פורים, כל דבר שהיתה בו קדושה בזמן יהושע בן נון קדושתו עדיין קיימת (וכך כותב הרמב'ם בהלכות מגילה).
הגמ' במגילה אומרת ש'שונאיהם של ישראל שבאותו הדור נתחייבו כליה מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע'. מה פירוש 'נהנו מסעודתו של אותו רשע'? הרי חז'ל אומרים שהאכילה והשתיה היו 'כדת אין אונס' -  הכל היה כשר! [פה בארה'ב עוד לא מצאנו שום חנות כשרה, כולן 'גלאט כושר'...] אז מה הבעיה להנות מסעודה כזאת?
אלא שהגמ' מספרת שסיבת המשתה היתה כיוון שאחשוורוש ראה שעברו שבעים שנה מגלות בבל, ועוד לא נגאלו ישראל, ומכך הסיק שלא יגאלו לעולם. לכן עשה משתה עם 'כלים מכלים שונים', והשתמש בבגדי כהונה.
כלומר, כוונת הגמרא היא לא אם הם אכלו או לא אכלו. נכון שעל דרך הפשט חז'ל אומרים שיהודי לא יאכל מלחמו של הגוי. אבל הכוונה פה עוד יותר מכך - כל מגמתה של סעודת אחשוורוש, היתה להבליט את הנקודה הזאת - שהמקדש יותר לא יבנה. לומר לישראל - הנה כבר עברו שבעים שנה, אתם צריכים להתייאש מכל הנושא הזה של חזרה לא'י. 'עד חצי המלכות ותעש', אומר רש'י בשם חז'ל: עד חצי המלכות ולא כל המלכות. כלומר, הכוונה היא: חוץ מבית המקדש. אל תדברי איתי על הנושא הזה. אחשוורוש היה נושא הדגל של התבוללות היהודים. 'ודתיהם שונות מכל עם' - הכוונה הייתה במיוחד לנושא הזה. 'נהנו מסעודתו של אותו רשע', אין הכוונה שישבו בסעודה ואכלו לא כשר. אכלו כשר! - אבל זה לא מספיק, אם יושבים במשתה שכל מגמתו להשכיח מאיתנו את החזרה לא'י, להשכיח את עבודת המקדש.
הגמרא במגילה(ט'ז.) כותבת: 'ויקח המן את הלבוש ואת הסוס, אזל אשכחיה דיתבי רבנן קמיה, ומחוי להו הלכות קמיצה לרבנן... אמר להו: במאי עסקיתו? - אמרו ליה: בזמן שבית המקדש קיים, מאן דמנדב מנחה מייתי מלי קומציה דסולתא ומתכפר ליה. אמר להו: אתא מלי קומצי קמחא דידכו, ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי'. והגמ' מוסיפה: למה לימד אותם את הלכות העומר? מפני ש'משה תיקן להם לישראל שיהו לומדים הלכות חג בחג', ואותו היום ט'ז בניסן היה - יום הקרבת העומר.
זה לא מקרה שזה מה שלמד מרדכי בזמן הזה. אלא זה מה שהמן וכל חבר מרעיו ראו - שעל אף הגזירות, ועל אף המשתה של אחשוורוש, ועל אף שמנסים להשכיח ממנו את כל הנושא של המקדש וא'י, אצלנו זה עדיין בגדר 'הלכות חג בחג', מפני שאנחנו עדיין לא מתייאשים מכל הנושא הזה. זה לא מקרה שהוא למד איתם את הלכות העומר. והרב אב'י העיר לי שיש סוגיה בסוכה, שהיה מי שאמר שמא ייבנה המקדש, ולכן ביום הנף צריך לנהוג הנהגות מיוחדות כדי להבליט את הנושא הזה שאנחנו מקושרים כל הזמן אל הקרבנות.
עפ'י ההלכה, מלחמת עמלק קודמת לבניין ביהמ'ק. אומר ר' צדוק בספר 'ליקוטי מאמרים' (וגם ב'רסיסי לילה'): לא בכדי מסכת מגילה עוסקת גם בנושא המאבק של מרדכי עם המן, מפני שזהו קיום מצוות  מלחמת עמלק לפני שבונים את ביהמ'ק. שאול המלך נצטווה למחות את עמלק לפני שהלך דוד המלך לחפש מקום לבית המקדש. בתקופה של אחשוורוש, של מרדכי הצדיק, הייתה תקופה שכבר הייתה את הקריאה לעלות לארץ ולבנות את ביהמ'ק וירושלים, ותמיד צריך שתוקדם המצווה הזאת של מחיית עמלק לבניין המקדש. יוצא שסיפור המגילה הוא התשתית לעליית עזרא וסיעתו, כיוון שלולי מחיית עמלק לא היה ניתן לבנות את  ביהמ'ק (וכמו שהזכרנו בשבוע שעבר שלכן חז'ל אומרים שאחשוורוש היה רשע מתחילה ועד סוף. מכיוון שהוא אמנם חזר בו מהגזירה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, אבל מהגזירה שהוא היה שותף לה יחד עם צרי יהודה - בני המן - לא לבנות את ירושלים, מזה הוא לא חזר בו ולכן 'הוא ברשעתו מתחילתו עד סופו').
ולכן, כפי שהזכרתי בהתחלה, יש שנוהגים לומר את 'מזמור שיר חנוכת הבית' דווקא ביום הפורים, מפני שהשמחה האמיתית של פורים היא לחלוק כבוד לא'י. והכוונה היא לא רק לא'י גרידא, אלא למגמה של א'י, שא'י תהיה תמיד על ראש שמחתנו, כדי שנזכה לבנות את המקדש. כמובן בזמן שיהיה מותר לנו, ע'י אנשים הראויים לכך. עד אז כידוע אסור להיכנס להר הבית. [היה לנו שיעור מאלף מאוד יחד עם הרב אב'י, שהשתתפו בו הרבנים של לוס אנג'לס, על תחומי הר הבית, והשיטות השונות לגביו]
התשתית של השמחה בחודש אדר והשמחה בפורים זה גם ב'סור מרע שבמחיית עמלק, וגם בפתיחת הדלת, בפתיחת הכיוון, להראות שלא התקיימה מחשבתו של אחשוורוש, שלא התייאשנו מהגאולה. וכמה שהשמחה מחוברת יותר לבית המקדש, השמחה היא יותר אמיתית.
בעז'ה שנתבשר כולנו בבשורות טובות, שיהיה לכולנו חודש טוב וחודש אדר שמח.
 
שבת שלום ומבורך