דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
תזריע שיחת פרשת השבוע- תזריע מצורע תשעז רה"י הרב יעקב שפירא
נגעים – ביטוי קדושת ישראל
פרשת 'תזריע-מצורע', שני שמות שצירופן ביחד הוא אולי קצת משונה, בירושלים מספרים, שהיה זוג צמד חמד, שתמיד הלכו ביחד ולא היו כל כך סימפטים לחברה, אז היו אומרים להם: 'אוו, תזריע-מצורע מגיע'. כמובן שאין זו כוונת התורה.
יש כאן שאלה מרכזית, מדוע התורה, מפסיקה בין פרשת שמיני, שמדברת על קידוש השם שהיה ביום השמיני ועל מות שני בני אהרון, וההמשך הטבעי היה פרשת אחרי מות, ששם התורה מספרת מה שקרה אחרי יום השמיני, הציוויים שנצטווה אהרון אחרי מות שני בניו, למה התורה מפסיקה באמצע בטומאת יולדת ומצורע, ורק אחרי זה חוזרת למה שאמר ד' לאהרן אחרי היום השמיני.
אומר הרמב'ן על התורה, וכך כותב גם הרמב'ם בסוף הלכות טומאת צרעת שכל הנושא הזה של נגעים, הוא דבר לא טבעי, דבר ניסי, אין דבר כזה על פי דרך הטבע שנגעים באים. הרמב'ן כותב את זה לגבי נגעי בתים והרמב'ם מוסיף שגם לגבי נגעי בגדים, אבל לא לגבי נגעים שבאים על האדם עצמו, יש שלושה סוגי נגעים, נגעי בתים, נגעי בגדים ונגעי אדם, הנגעים שבאים על הבית ועל הבגד זה לא מנהגו של עולם זה משהו ניסי, למה הקב'ה יצר מציאות ניסית הרי בד'כ התורה לא הולכת בדרך נס? אלא כיון שמדובר על מצב שהשכינה שרויה בישראל, שאז ההנהגה לא מאה אחוז טבעית, הקב'ה פועל גם בצורה על טבעית וכל הנושא הזה של פרשת נגעים בא להעיד על קדושתן של ישראל, שבמקום שיש קדושה, כשהיא מסתלקת, כשיש חטאים של שנאת חנם, צרות עין ולשון הרע, זה פוגם בקדושה, והם מביאים את הנגעים. על פי הרמב'ן, ברור למה על פי ההלכה, הנגעים נוהגים רק בארץ ישראל, 'כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם', שם מדובר על נגעי בתים, וכתוב בתורת כהנים שפרשת נגעים נוהגת רק בארץ ישראל, למה? כותב הרמב'ן על התורה מפני ששם השכינה שרויה, ולא בחו'ל, ופרשת נגעים היא רק במקום ריבוי שכינה. שואל הנצי'ב בהעמק דבר, כדי לומר לנו שהשכינה שרויה בארץ ישראל צריך לומר שרק שם נוהג נגעי בתים? ואם כן למה זה נרמז אגב נגעי בתים, כדי להגיד ששכינה שרויה בארץ ישראל, צריך להגיע עד נגעי בתים?!
[בזמן ההתנתקות היו דיונים איך לפעול ומה לפעול, והיו הרבה אסיפות אצל אבי זצ'ל בבית. היו פעם שני גופים שרבו, כמו שיודעים לריב, על טקטיקה כזו או אחרת, איזה סיכון יותר מדי גדול וכו' לא ניכנס לפרטים. וכל אחד אמר בקול ובצעקות את עמדתו. אחרי שיצאו החוצה, אבי אמר לי: 'בשעה אחת למדנו את כל מסכת נגעים'. מלשון נגיעות, נגע זה גם נגיעות, כל נגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו חסידים אומרים כל נגעים שאדם רואה, איך יודע איזה נגעים יש לו? אותם שרואה אצל אחרים 'כל נגעים שאדם רואה חוץ', זה 'מנגעי עצמו'.]
'ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם'
אומרת התורה 'ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם', אומר רש'י בשורה טובה הקב'ה אומר לנו, שכשתגיעו לארץ ישראל אז תראו נגיעות, בשורה טובה היא להם שהנגעים באים עליהם לפי שהטמינו האמוריים כו' אם הקב'ה רוצה לתת למישהו פרס, ככה נותנים פרס? נגע?! נתץ את הקיר ותחפש מטמוניות של זהב וככה תמצאם? מה הפשט בחז'ל? בשורה היא להם?! למה צריך נגעים? כל אדם נורמלי שתשאל אותו אם ירצה נגעים, כדי שאחר כך ימצא מטמוניות של אמוריים, לא בטוח שאנשים ירצו, לא הן ולא שכרן. בפרט שהגמ' בברכות (דף ה) אומרת שנגעים שבאים בארץ ישראל זה לא יסורין של אהבה, שכשיש נגע ומשלחים אותו מחוץ לבית, זה לא יסורין של אהבה, אז איך התורה אומרת 'ונתתי נגע צרעת', בשורה טובה? הגמרא אומרת שנגעים באים על עוון לשון הרע, אז מה הבשורה, כי תבוא אל ארץ אחוזתכם, תדברו לשון הרע?! חלילה![היה רב אחד בחו'ל שאמר על קהילתו: אצלי בקהילה יודעים שבעים לשון, אבל השפה הכי מדוברת היא לשון הרע. זו גם כן מין שפה כזו.] אז מה הבשורה פה? תבואו אל הארץ תגידו לשון הרע, שכר על הגאווה וכו', על שבעה חטאים מגיעים הנגעים. וכבר העיר על כך הט'ז בספרו דברי דוד עה'ת.
הרא'ש בדף כו במסכת בבא מציעא, שדנה הגמרא לגבי מי שמצא מציאה בגל או בכותל ישן, האם זוכה בה בעל הבית, כי חצרו קונה לו, או שזוכה בה המוצאה. אומר שם הרא'ש מה שנשאר לבני ישראל שבאו לארץ ממה שהאמוריים השאירו, השלל הזה מתחלק לכל כלל ישראל, ולא רק לבעל החצר שהמציאה בחלקו שלו, הקב'ה אומר לבני ישראל, כשאתם תגיעו לארץ, לא תהיה זכיה פרטית, אלא תהיה זכיה שתתחלק עם כל הכלל. אז אולי זה מה שרש'י אומר, שיהיו לכם מטמוניות, לפי הרא'ש זה שלל כמו שלל מלחמה, ששייך לכל כלל ישראל לא רק לאותו אדם שאצלו בחצר מצאו את זה. אולי זו הבשורה, מה שעד היום כל אחד דאג לעצמו באחוזה הפרטית שלו, שמגיעים לארץ ישראל זה שייך לכלל ישראל, אולי.
בספר שמואל ב', כתוב שהקב'ה אמר לדוד המלך אתה לא תבנה את בהמ'ק בגלל הדמים ששפכת ושלמה יבנה, ואני אהיה לו לאב והוא יהיה לבן, 'והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם', אז מה כתוב שם? הקב'ה אומר לדוד המלך, שהיחס ביני לבין שלמה הוא שאני אהיה לו לאב, והוא יהיה לי לבן, וכשיצטרכו להוכיחו אני אוכיח אותו בדברים הכי חמורים, 'בשבט אנשים ובנגעי בני אדם'. בשביל זה צריך את ההקדמה של ואני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן? אנחנו היינו מצפים שיחס של אב לבן הוא לתת עונש מינמלי, אמנם 'חוסך שבטו שונא בנו', בסדר, אבל לא צריך דווקא נגעים. כאן הוא אומר 'נגעי בני אדם'! משמע לכאורה את אותו יסוד שאומר הרמב'ן, נגעים זה לא בדרך הטבע. נס לא עושים לכל אחד, כשיש צבור שנמצא בארץ ישראל והשכינה שרויה בו, שם התורה מתנהגת גם מעל לדרך הטבע, כמו אצל שלמה המלך. בגלל שהיחס בינינו הוא כל כך קרוב, השכינה בינינו, ואנו זוכים וגרים בארץ ישראל, 'כי תבואו אל... אחוזתכם', שמה יש הנהגה של נגעים, לפחות לגבי נגעי בתים. אבל בכל זאת צריך להבין למה זה כך.
ידוע מה שכתוב בהלכה, שכל מנהגי האבלות של ספירת העומר זה בגלל תלמידי ר'ע שלא נהגו כבוד זה בזה ומתו בימי הספירה עד ל'ג בעומר, במדרש,לא כתוב שלא נהגו כבוד זה בזה, אלא שהיתה עיניהם צרה זה בזה, על זה חייבים מיתה? זה לא בסדר, אבל חייבים מיתה? ואפילו שהיו תלמידי ר'ע, בגלל שהיו במדרגת  'בקרובי אקדש', זה הפשט? ומה שייך להגיד על תלמידי ר'ע צרות עין. בגלל שהוא ביטל 'חבורה' של חברו שלו? אדרבה לפעמים זה שמבטל את החבורה של חברו, הוא מעיד על עצמו שהוא לא מבין אותה, אמרתי לכם פעם על יהודי שהוציא ספר המתרץ תשעים ותשע תירוצים מתוך מאה קושיות של רעק'א, והלך לקבל הסכמה מאחד מגדולי התורה, אמר לו: מגיע לך הסכמה נלהבת מאוד, מי שקושיא אחת של ר'ע הוא הבין, מגיע לו הסכמה, לא על מה שנדמה לך שתירצת, התירוצים לא תירוצים, אבל זה שאתה מודה שקושיא אחת הבנת ולכן לא תירצת, זו גם מדריגה גדולה. לא תמיד צריך לתרץ, לפעמים טוב להשאר בקושיא. אז מה הפשט לגבי תלמידי ר'ע?
והובא אל הכהן, ובא הכהן, וראה הכהן, שוב ושוב מוזכר בפרשה 'הכהן', כמו שהזכרתי מהרמב'ן, כשמדברים ומתעסקים בעניינים שהם לא בנורמה, אלא מעל הטבע, משהו ניסי, כמו שכותב הרמב'ן זה תפקיד מיוחד של הכהנים, [כמו שכתב המהר'ל כהנים זריזים הם, שעוסקים בדברים שאינם תחת מגבלות הזמן, בדברים שבקדושה, ועיין בהגר'א משלי פרק כ'ב, על הכהנים נאמר 'טוב עין הוא יבורך, ומקורו מזוה'ק, ולראות את הנגע צריך כהנים –טוב עין, וע'ע משך חכמה פרשת וילך] אומר השפת אמת, מהפרשה הזו אנו לומדים שכמו שטומאה משפיעה על החומריות, וכשמסתלקת השכינה זה מתבטא בנגעי הבתים, או בנגעי הבגדים, מידה טובה מרובה ממידת פורענות, אדם שמתנהג בקדושה זה גם ניכר בבית ובבגד שלו, הרוחניות משפיעה על החומריות גם בצד של הקדושה, ולהיפך גם בצד הטומאה, כמו שכתוב במפורש בתורה. כשאברהם אבינו קנה את השדה מעפרון, כתוב 'ויקם השדה', ופירש'י תקומה היתה לו שיצאה מיד הדיוט ליד גבוה, שדה שעברה מעפרון לאברהם אבינו, זה מעמד יותר קדוש, 'קיחה'-'קיחה' משדה עפרון, שאדם יכול לקדש בכסף אין הכוונה רק קנין, אלא 'תקומה היתה לו', קנין כזה שהחפץ הנקנה נהפך לקנין של אברהם, הדבר החומרי נהפך למשהו קדושתי יותר, זה לומדים 'קיחה'-'קיחה' משדה עפרון, שיש בכח קנין להפוך חפץ ממעמד אחד למעמד אחר. אומר השפת אמת זה מה שאנו לומדים מפרשת נגעים, לשון הרע משפיע על נגעי בתים, לשון הרע משפיע על נגעי בגדים, המצב הרוחני של האדם, יש לו השפעה גם על מה שבעינינו נראה דבר חומרי, הזכרתי לכן פעם, מה שהשפת אמת כותב בפרשת בלק, 'מי מנה עפר יעקב', אומר השפת אמת אין לך כל גרגיר וגרגיר בארץ ישראל שלא מכוון כנגד נשמה של יהודי אחד, זה לא סתם אדמה, אדמה קדושה, שאין לך כל גרגיר וגרגיר שלא מכוון כנגד נשמה של יהודי אחד, אמר לי ת'ח אחד, שזו היתה הנקודה שכבשה את לבו של הרב זצ'ל להגות כל כך הרבה בספר שפת אמת, בגלל המימרא הזאת שאומר על הפסוק 'מי מנה עפר יעקב', שכל הגרגירים בארץ מכוון כנגד נשמות של עם ישראל.
בשורה טובה שאומר רש'י, אין הכוונה לנגע עצמו, אלא שבאמצעות הנגע אנחנו יודעים איזו קדושה שורה בכל בית בישראל, כמו שהרמב'ן אומר שזה נוהג רק בארץ ישראל ורק על פי הכהן שבמקום שהשכינה קרובה לבריות, ובמקום שהשכינה שרויה בו, יכולה להיות הנהגה כזו, הנהגה ניסית שמתבטאת על ידי נגעי בתים או נגעי הבגדים, על זה אומר רש'י בשורה טובה, כי תבואו אל... ארץ אחוזתכם, שארץ ישראל היא מקום שהשכינה שרויה, יש הנהגה שיותר קרובה להנהגה ניסית, לא כמו מצרים, על זה אומר רש'י יש פה בשורה טובה שאם חלילה יחטאו בלשון הרע וכו'. (ובזה מובן ענין ההפסקה של פרשיות תזו'מ בין פרשת שמיני לפרשת אחרי מות, כי בפרשת תזו'מ נתחדש לנו שיש קדושה כללית בישראל ולא רק קדושה פרטית בכל אחד מישראל שמתוך כך נאסרו במאכלות אסורות, ועוד שטומאה וטהרה היא פועל יוצא מקדושת השכינה בישראל)
נגעים באים על לשון הרע
אור החיים הקדוש כותב שמה שכתוב בחז'ל שנגאלו ממצרים בגלל שלא שינו מלשונם, מה פירוש? אין הכוונה שדברו תמיד יידיש, לא שינו לשונם שלא דברו לשון הרע, כך כותב פשט נפלא אור החיים הקדוש, משה לא רצה להוציאם בגלל שהיה בהם לשון הרע, ברגע שזה תוקן, שלא שינו לשונם, שלא דברו לשון הרע, יצאו ממצרים. השפת אמת כותב דבר חשוב, העולם חושב, שאדם שמקלקל, או שנגוע בקלקול הברית אז זה דבר שחלילה אין לו תשובה, אין דבר שאין לו תשובה. אבל במציאות רואים שמי שמקולקל בלשון הרע ויש נגע בביתו או בבגדיו או בגופו, משלחים אותו מחוץ לשלוש מחנות, אין בשום מקום כזה עונש, מכאן רואים שזה יותר חמור מדברים אחרים אפילו יותר מקדושת הברית, ובאמת משמע בגמרא שעושה הקבלות בין שני הדברים האלה, הגמרא אומרת בברכות שהיו כאלה שביום מעונן לא היו מתפללים, וביבמות בדף עב הגמ' אומרת שבזמן שיש יום מעונן לא היו מלים, פסח, ומילה, הם שתי המצוות היחידות שעל הביטול של העשה שלהן חייבים כרת, הדיבור פה-סח ומילה, אומר השפת אמת בעונש רואים שמשתלחים חוץ מג' מחנות ובד'כ שני החטאים האלה הולכים ביחד, הלשון הרע והנגע, מביאים לאותם התוצאות.
על כל פנים, יתכן שזה הפשט והדגש במה שאומרים בימי הספירה תלמידי ר'ע מתו, שלא נהגו כבוד זה בזה שהיו צרי עין, זה לזה, מה הדגש על תלמידי ר'ע? הגמרא אומרת במסכת חגיגה (דף יד), אמרו לר'ע, מה לך אצל הגדה כלך לך אצל נגעים ואהלות, אתה ר'ע שהיה ראוי שתינתן תורה על ידו, תתעסק עם נגעים ואהלות. למה אמרו לו דוקא אלו? כתוב במקום אחר, שדוד המלך התפלל שכל מי שאומר תהלים יחשב כאילו עסק בסוגיות של נגעים ואהלות, מה הדגש עליהן? בערכין דף ח' דורשת הגמרא על הפסוק 'משפטיך תהום רבה', על מה זה מדבר? אלו נגעים. בפסחים דף נ' הגמרא אומרת על פסוק בתרי עשר, בספר זכריה, הנה יום בא לד' וחולק כו' ונלכדה העיר ונשסו הבתים ויצאה חצי העיר בגולה ויצא ד' ונלחם בגויים ההם כיום הלחמו ביום קרב כו' ונבקע הר הזיתים כו' גיא גדולה מאוד ומש חצי הר צפונה וחציו נגבה ונסתם גיא הרי כו' ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עזיה מלך יהודה, ובא ד' אלוקים וכו', הר הזיתים יבקע לשנים, ויהיה רעש גדול, [כשהיתה בירושלים רעידת אדמה לפני שלוש שנים היה צדיק אחד שעלה על גג ביתו בעיר העתיקה לראות אולי הר הזיתים נבקע, זה מה שהיה לו בראש באותו זמן.] ביום ההוא יהיה לא אור יקרות  וקפאון והיה יום אחד יודע לד' לא יום ולא לילה כו' ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים וכו' והיה ד' למלך על כל הארץ ביום ההוא וכו', וישבה ירושלים לבטח, אומרת הגמרא בפסחים דף נ מה הפירוש לא יהיה אור יקרות וקפאון, על איזה הקפאון מדברים פה? על הבניה? אולי. אומרת הגמרא דברים שלא נגלו לנו בזמן הזה, באותו יום שהר הזיתים יבקע באותו יום, כגון מה? כגון פרשיות נגעים ואהלות שיש שם כל כך עומק, שלכן צריך דווקא את הכהן, אז העומק של פרשת נגעים ואהלות יתגלה לעתיד לבוא. משמע מכאן, דווקא ר'ע שהיה ראוי שתנתן תורה על ידו, דווקא ר'ע שחז'ל מעידים עליו שרחל הלכה להתחתן אתו שהיה 'צנוע ומעליא', שצנוע ומעליא זה צנוע ומעליא, לא צריך לפרש יותר. דווקא ר'ע שהתוס' כותב בכתובות דף יז שר'ע העיד על עצמו תחילת שימושי לפני חכמים איך היה, ר'ע התחיל ללמוד בגיל ארבעים, אבל גם אחרי שהתחיל ללמוד העיד על עצמו שלשמש תלמיד חכמים לא ידע עד שהעירו לו על זה, אחרי שמצא מת מצווה ולקחו לעיר, ואמר לו רבו על כל פסיעה ופסיעה שלקחת אותו, חייב אתה מיתה, שמת מצווה קונה מקומו, אז למדתי שצריך לשמש חכמיםתחילת שמושי לפני חכמים היה בגלל הספור הזה. אומר מרן הרב חרל'פ כתוב שר'ע אמר על עצמו שכשהייתי עם הארץ הייתי אומר 'מי יתן לי ת'ח ואנשכנו כחמור', שנאת עמי הארצות לת'ח, אפילו לא ידע איך נראה רב היה צריך לומר מי יתן לי ת'ח. [היה ספור בכנסת, שהגיע חבר כנסת חדש טרי, והוא היה ירא שמים, השאלה הראשונה שנשאל ע'י זה שישב לידו, תגיד לי אתה רב, 'ככה נראה רב'?] אמר ר'ע, שהייתי עם הארץ לא ידעתי איך נראה ת'ח אמרתי מי יתן לי ת'ח וכו', אומר הרב חרל'פ אין הכוונה שהייתי עם הארץ שלא למדתי, אלא כמו שהגמ' אומרת מי שקרא ושנה ולא שימש ת'ח הוא עם הארץ, לפני ששמשתי ת'ח אז גם עדין שנאתי ת'ח, אמרתי 'מי צריך רבנים?' גם אני פותח את הספר הגדול ולומד. על זה אמר ר'ע שהייתי עם הארץ שלמדתי אבל לא שמשתי ת'ח גם אז שנא ת'ח.
להוקיר ת'ח, 'מוקיר רבנן', ברור כשמש שזה לא מעלה רק אצל בעלי בתים, תדעו לכם שזו טעות, מוקיר רבנן זו מדרגה גם לת'ח כמו שהיה אצל תלמידי ר'ע, ת'ח צריך שיהיה לו עוד מעלה שיהיה מוקיר רבנן, הגמ' אומרת שרבי זירא שהיה חלש, גם לו היו תקופות שהיה קשה לו ללמוד, הוא היה עומד ליד בית כנסת ועומד בפני ת'ח שעברו שם, מוקיר רבנן, וככה אומרת הגמ' שאמר 'יהיה לי אגרא', איזה שכר יהיה לו? הגמרא אומרת שמי שמוקיר רבנן זוכה שיהיו לו חתנים תלמידי חכמים, אז זה כדאי, זה 'עסק טוב', שאל הרב אברמסקי: הרי כתוב שלא לעבוד את הקב'ה על מנת לקבל פרס? אמר הרב אברמסקי אל תעבוד על מנת לקבל פרס גשמי, אבל משהו רוחני על זה לא אומרים אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס. כשאמרתי את זה פעם לראשון לציון הרב עמאר הוא אמר לי, שמיניה וביה חייבים לומר את זה, שהרי למה לא הלך להניח תפילין באגד, למה ללכת לבית מדרש לעמוד לפני ת'ח? הרי יש עוד מצוות. משמע שרבי זירא ראשו כל הזמן היה בתורה, זה מה שאומרת הגמרא, זו היתה אישיותו של רבי זירא, 'מוקיר רבנן' זה מדריגה גם לת'ח. קרא ושנה ולא שימש ת'ח הרי זה עם הארץ הוא עוד לא הגיע למוקיר רבנן אע'פ שקורא ולומד.
חסידות רבי עקיבא – סנגוריה על הדור
אומרת הגמרא בברכות דף נז עמוד ב' הרואה ר'ע בחלום יצפה לחסידות, החסיד הכי גדול בעולם זה היה ר'ע, שואל שם רבינו ניסים בפירושו במסכת ברכות על הדף, ר'ע היה ראוי שתנתן תורה על ידו והיה צריך לומר הרואה ר'ע בחלום יצפה לתורה, חסידות זה יותר מתורה? למה יצפה לחסידות, אומר רבי ניסים גאון, יותר ממה שהיה גדול בתורה, על גבי זה היה גדול בחסידות, איפה כתוב שר'ע היה גדול בחסידות, הגמרא אומרת בסנהדרין בדף ק'י על הפסוק 'אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח', זה ר'ע וחביריו 'עלי זבח' שמסרו נפשם על דברי תורה. על זה נאמר הפסוק 'אספו לי חסידי'. זה המקור לרבינו נסים גאון, הרואה ר'ע בחלום יצפה לחסידות שהיה הגדול בתורה אבל היה גם חסיד גדול יותר מעל גדולתו בתורה, תורה עם חסידות, לא שחסידות היא מעל תורה. כך אומר רבינו ניסים גאון. מה הפשט? אומר המסילת ישרים בפרק שלא כל אחד מגיע לשם בפרק יח', בביאור מידת החסידות, מה זה ביאור מידת החסידות, האדם שעושה את מה שהתורה רוצה, בכל הצדדים והתנאים ולא עושה את זה 'יויצא זאיין' כזה, אלא כמו שאדם שמבין שאביו רוצה לעשות משהו, יעשה זאת מיד, ומוסיף שם שהחסידים האמתיים, הם אלה שמלמדים סנגוריא על הדור, הם אלה שמזכין את הדור במה שעושים, זו החסידות האמיתית! שהוא לא משאיר את זה רק לעצמו, יש ביטוי בגמרא בסנהדרין 'שבקיה ר'ע לחסידותיה', ר'ע שהיה בו מידת החסידות, אותה חסידות של סנגוריא על הדור, לא להשאיר כל דבר רק לעצמו, הוא נקרא חסיד אמיתי, הרואה ר'ע בחלום יצפה לחסידות, זו היתה גולת הכותרת של ר'ע. (ובעין איה בברכות על מה שכתוב שקדושה היא רק בעשרה כותב הרב זצ'ל 'כי תוכן הקדושה לשים מגמתו לא לצרכי עצמו, וכ'ז שחושב רק להשלים את עצמו, אפילו שלמות רוחנית, אין זה בגדר שלימות, אלא כשיגיע לקדושת הרבים' ע'כ.)
ויש נפק'מ למעשה למדרגתו של החסיד, על פי ההלכה רק בג' עבירות יהרג ועל יעבור, כל שאר המצוות יעבור ואל יהרג, אבל  אם זה שעת השמד על כל המצוות יהרג ואל יעבור, מה הדין במי שרוצה להחמיר על עצמו מעבר לג' עבירות, הרמב'ם כותב שזה מאבד עצמו לדעת, אך הרמב'ן בסנהדרין חולק, הוא לא מביא מקור, מה המקור שלו, 'פוק חזי מה עמא דבר', צריך ללמוד ממה שנהג העם היהודי לדורות,  [צריך לספר כאן מעשה, שלא תרדמו, כך כתוב, כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת, אם אתה מספר ומוסיף 'מעשים' לדברים שלך, אז יזכרו גם את התורה שלך, מעשיו מרובין מחכמתו... יום אחד התקשרו לאחד מתלמידיו של הרב סולוביצ'יק, להודיע לו שהכומר התפגר, ואתה בתור רב הקהילה היהודית חייב לבוא להלוויה שתהיה בכנסיה, הוא התקשר אל הרב סולוביצ'יק לשאול אותו מה לעשות, והרב סולוביצ'יק אמר, ידעתי שאם אענה לתלמיד על המקום הוא יזלזל בתשובתי, אמרתי לו שזו שאלה קשה, ואני צריך לעיין בזה, נדבר מחר בבוקר, בבוקר הוא שוחח עמו שנית ואמר לו תראה חפשתי בכל הש'ס בכל הפוסקים ובכל ר' חיים, ולא מצאתי אלא רק מקור אחד למה שאני אומר לך, והוא הביא לו את הרמב'ן הזה, 'פוק חזי מאי עמא דבר', שהרי הרמב'ן משתמש בזה להלכה, שלכן ראינו בדורות שהיו כאלה שהחמירו על עצמם, ומסרו נפשם גם מעבר לג' עבירות, אמר לו הרב סולוביצ'יק פוק חזי, היהודים מעולם לא התקרבו לכנסיה, בפרט שאתה רב, ואל תפחד משום דבר, זה חלק מהאמונה שלנו, כף רגלנו לא תדרוך במקומות האלו לא בטיולים ולא באפשרות אחרת] בא הנמוק'י ואומר שמי שידוע בחסידותו, לכולי עלמא יכול להחמיר, מפני שמי שמפורסם בחסידותו, זה קידוש השם, אפילו שאצל אדם אחר זה מתאבד. ר'ע היה סמל של מסירות נפש, ר'ע היה מפורסם בחסידותו, הרואה ר'ע בחלום יצפה לחסידות, ואמר לתלמידיו, כל ימי הייתי מצטער וכו', ותפסו אותו מרביץ תורה ברבים, איפה כתוב שעל לימוד תורה יהרג ואל יעבור? אלא מי שמפורסם בחסידותו כמו ר'ע, אומר הנמוק'י שמותר לו למסור נפשו על קידוש השם לכולי עלמא. אצלו תמיד זה קידוש השם, בוקר טוב שיגיד לשכן זה גם קידוש השם, מפורסם בחסידותו.
לכן אמרו לר'ע, מה לך אצל הגדה, כלך לך אצל נגעים ואהלות, סוגיות עמוקות כאלה שהנביא זכריה אומר שלעתיד לבוא יתגלה עומקן כמו שהרמב'ן אמר שכל הנגעים ואהלות זה מעשה ניסים, שבמקום שהשכינה שרויה נוהג שם, לראות את העומק של נגעים ואהלות, על זה אומרת הגמרא שדוד המלך בקש שכל מי שאומר תהלים יחשב לו כאילו אומר תורה, כמו נגעים ואהלות, הדובדבן שבקצפת בדברי תורה, כמו שאומרים היום, לכן 'משפטיך תהום רבה', כמו שהזכרתי שאומרת הגמרא שזה הולך על הפרשיות של נגעים, שיש שם כזה עומק שמבחוץ זה נראה נגע, אבל אומר רש'י יש פה גם בשורה טובה, לא כל מה שלמראה עיניים הוא שחור הוא באמת שחור, לא כל מה שנראה כנגע הוא נגע, מתחת לפני השטח בראיה יותר עמוקה ר'ע יכול לפצח את הסוגיות של נגעים ואהלות, ר'ע שיכול לראות שועלים בהר הבית ולראות גם את קיום דברי הנביאים, ומי שמיישר  את מבטו כר'ע יכול לראות את העומק האמיתי, שבארץ ישראל גם מה שנראה לנו כנגע, 'כנגע נראה לי בבית', מתחבא מתחת לזה הרבה אוצרות, וכשנוציא את כל החיצוניות, נראה שגם בצללים הכי גרועים יש מטמוניות עמוקות מאוד. וע'כ מי שבא אל הכהן אומר כנגע נראה לי בבית, רק כלפי חוץ.
תלמידי ר'ע, לא נהגו כבוד זה בזה, במדרש כתוב שהיו צרי עין, ועונשם היה חמור כמו בפרשת נגעים, שאיפה שיש שיא של שכינה, שיא של קדושה, בארץ ישראל שם יש התנהגות שמעל הטבע גם בעונשים, ובגלל שהיו בארץ ישראל עונשם היה יותר חמור, ויש לי ראיה למה שאמרתי, בהפטרה של פרשת תזריע מסופר על נעמן שקיבל צרעת, ויעצו לו ללכת, יש כאן איזה נביא, מי יעץ לו? העבדים שלו, מי יעץ לעבדים, כתוב שזו נערה יהודיה שנשבתה במלחמה, היא אמרה לו תלך יש פה איזה נביא, זה יכול לעזור לך, ואלישע אמר לו לטבול שבע פעמים, [כתוב בתוספתא במקוואות, הטובל וחוזר וטובל הרי זה מגונה, המקוואות בזמנם היו מצומצמין במים, אז יכול להיות שמוריד מהכמות של המקווה, לכן כתוב הטובל וחוזר וטובל הרי זה מגונה, בהוצאה של הרב קפאח לפירוש המשניות כתב ולא כאותם המתחסדים השוטים שטובלים שבע פעמים כאילו נדבקה בהם צרעת נעמן. אנו כן נוהגים להוסיף בטבילה] אחרי שנרפא מצרעתו, אלישע לא רצה לקחת ממנו מתנה, אמר לו נעמן לפחות תן לי לקחת כמות גדולה של עפר מארץ ישראל, נעמן התפעל כל כך מאלישע, כפי שהרמב'ן אומר שזה רק בארץ ישראל, במקום שיש שכינה וקדושה, נעמן אמר לו ממך למדתי את קדושת ארץ ישראל, תן לי לקחת עפר מארץ ישראל. אני לא יודע מדינא האם זה יעזור כשלוקח עפר מארץ ישראל וישים אותו במצרים, זה יחשב כאילו גר בארץ בגלל שהביא משם איזה טונה של עפר ממדינה אחרת... זה ספק רציני, יש ירושלמי במסכת חלה בפרק ד' הלכה ד' ירדן שסחף עפר מארץ ישראל לצד השני, הפני משה כותב שזה ארץ ישראל, הגאון רבי מאיר אריק בספרו טל תורה כותב, שזו טעות בפשט של הירושלמי, אבל לנעמן מותר לו לטעות בפשט הזה, שאמר לאלישע, תן לי אדמה מארץ ישראל. הוא הריח קדושה של ארץ ישראל, כמו שאמרתי מקודם מהשפת אמת מי מנה עפר יעקב כל גרגיר בארץ ישראל יש לו רמה גדולה של קדושה עד כדי כך שנעמן אמר אני אקח איתי קצת, איזה זכר להצלה, תן לי רשות לקחת עפר מארץ ישראל.
'כי תבואו אל ארץ... בבית ארץ אחוזתכם' רק במקום שהיתה חלוקה לשבטים נהגו דיני נגעים, ירושלים שלא נתחלקה לשבטים, כך כתוב בהלכה, אין שם פרשת נגעים, נגעים יכולים לבוא כמו שהזכרתי על פי חז'ל על צרות עין, על לשון הרע, על מי שמפריד בין אדם לחבירו, על מי שחי חיים שנוגעים רק אליו באופן אישי, לא מעורב עם הכלל, ירושלים שלא התחלקה לשבטים, שם אין נגעי בתים, במקום שיש אחדות שאין צרות עין, במקום שאין לשון הרע, במקום שלא צריך להיות לשון הרע, שם לא נוהגת פרשת נגעים, לא צריך להגיע למתנה הזו שדרך הנגעים אנו נגלה מטמוניות שהקב'ה נותן לנו, אלא בצורה חלקה יותר. [וברש'י בתהלים ה'פ אתה ד' תצרנו מן הדור זו לעולם, כותב שדוד התפלל במיוחד על לומדי התורה, ת'ח, שלא יכשלו בעוון לשוה'ר, במקום שיש שכינה, קדושה, הנפילה לצד טומאה קשה יותר]
יום העצמאות
ובעז'ה השבוע שמגיעים ליום העצמאות, נכון שהשנה זה נדחה, בגלל חשש חילול שבת, בשנת תשס'ד שדחו בגלל חשש חילול שבת ביום אחד, אבי מורי זצ'ל מאוד התנגד לזה, אמר אין דבר כזה, שידאגו שלא יהיה חילול שבת שלח שיפעלו אצל מקבלי ההחלטות ולא הועיל, המציאות היתה שדוחים אז אנו לא נפרוש מהצבור. אנו מאמינים שהקב'ה לא עושה דברים סתם אין זה במקרה שבה' באייר קמה המדינה, הרב זוסמן אמר לנו בשם תלמידי הגר'א שיום ה' באייר זהו יום שמסוגל לענייני ארץ ישראל, ואז אמר אבי מורי זצ'ל שגם אלה שמברכים על ההלל ביום העצמאות, אם דוחים, אי אפשר לברך, לא פורשים מ'מקהלות רבבות עמך בית ישראל'. התעוררה שאלה, שבת כמו השבת הקרובה, המנהג הוא להכריז על סליחות שני וחמישי ושני, כך עושים אחרי כל רגל, מה המקור לשני חמישי ושני, שמא בגלל אורך הימים טובים חטאו, מה קורה שהסליחות של שני וחמישי נופל ביום העצמאות, אומרים הלל וסליחות? או שאומרים הלל בלי  סליחות? הרצי'ה פעם אחת אמר סליחות והלל, אצל הרצי'ה זה לא היה סתירה אבי מורי זצ'ל מצא לו מקור שהטור מביא שהגאונים בפורים היו אומרים סליחות בגלל שזה עת רצון, אז זה זמן להתפלל, אבל למעשה לא נוהגים כך, הרב ישראלי היה נגד, זה לא השתרש, כתוב בשם הרב חרל'פ מה קורה אם סליחות שני וחמישי ושני נופל בפסח שני, אומרים סליחות או לא? כתוב בשם הרב חרל'פ שב'חורבה' נהגו שאם נפל סליחות בפסח שני לא אומרים סליחות, ועל זה הנהיגו פה בישיבה שלא אומרים סליחות ביום העצמאות. אבל בדחיה כמו של השנה מתעוררת בעיה, כמו שהיה בתשס'ד, השני חמישי ושני זה ביום שני הקרוב, יום שני הקרוב זה ה' באייר, אבל הרי דחו את זה ליום ג', יגידו או לא? אבי מורי זצ'ל אמר, לא להגיד סליחות, ה' באייר. דחו, יעשו תשלומין, אבל עצם היום עצמו לא דוחים, לכן במקרים כאלו מכריזים רק על חמישי ושני. אבל איך שלא יהיה, זה אחת השאלות שמתעוררות בנושא הזה. אבל יום גדול כזה, אין ספק, שהיה מן הראוי שאנשים יגשו מתוך ידיעה לקראת מה הם נגשים, יש גמרא בע'ז, שאומרת שכפלישתים החזירו את הארון אחרי ששבוהו והוא הביא עליהם נגעים, שמו את הארון על העגלה, כתוב בפסוק 'ותשרנה הפרות', חז'ל אומרים לא רק הלכו ישר אלא גם אמרו שירה, איזה שירה אמרו? אומרת הגמרא מזמור יתום, מה זה מזמור יתום? אומרים שם הראשונים, מזמור שלא ידוע על מה אומרים אותו, זה נקרא מזמור יתום, שאדם הולך להודות ולהלל כמו שצריך, על פי ההלכה, [ולא שם לב אל אלו שלועגים, אל אלו שמסתכלים על הצללים ולא על האורות] צריך לדעת על מה הוא מודה, צריך ללמוד מה זה ארץ ישראל, צריך לדעת מה היה לפני שישים ושתים שנה, צריך היה מן הראוי מאוד, לקרוא את מה שהרצי'ה דיבר, 'מזמור יט למדינת ישראל', זו השיחה של הרצי'ה על הנושא של יום העצמאות וכל מה שנלווה, צריך לקרוא את זה בפנים, ומי שיכול להשיג את הקלטת, אינו דומה שמיעה לראיה, השיחה הזו היא הפלא ופלא, אני זוכר את השיחה הזו כמו היום, זה היה איפה שהיום הספרייה, שאז היה חדר אוכל, כמנהג הישיבה לעשות סעודת מצוה, זה לא קומזיץ, זה סעודת מצווה לכל דבר, מתחיל נטילת ידיים עד אחרי ברכת המזון, 'ברוב עם הדרת מלך', בלי תירוצים, והיה שפע של דברי תורה, ככה כל השנים, ומי שהטביע את החותמת האמיתית, החותם הדתי על יום העצמאות, זה פה בישיבה, מכל המקומות היו באים רבנים ות'ח, והיום ברוך ד' נתרבו המקומות שעושים את זה, לפני מלחמת ששת הימים, הרצי'ה דיבר, ופתאום באמצע הדבור הוא תיאר מה שהוא הרגיש בהכרזת המדינה, 'את ארצי חלקו', הוא סיפר שלא נרגע עד שהגיע הרב חרל'פ להיפגש אתו ושניהם ישבו ובכו, את ארצי חילקו, ובסוף אמרו 'מאת ד' היתה זאת היא נפלאת בעינינו', אנו לא מבינים מה קורה פה אבל זה מה שהיה, רצב'י דיבר מה כאב לו, איפה שכם שלנו, הוא הזכיר את כל המקומות שכמה ימים אח'כ כבשו במלחמת ששת הימים ותלמידים שאלו אותו אח'כ אתה הכנת את השיחה הזו, מה פתאום דיבר על שכם ויריחו וחברון וירושלים, אמר להם אני הרגשתי הרגשה של 'ותשאני רוח', שמשהו דוחף אותי לדבר על הנושא הזה, ואז כשהרצי'ה הלך לכותל עם הרב הנזיר עיתונאים שאלו אותו מה יש לך להגיד, הוא אמר להם 'חזרנו הביתה, על מנת שלא נעזוב אותו לעולם', הוא ראה רחוק, שהמאבק לא כל כך קל כמו שאנו חושבים, הבעיה מתחילה בבית פנימה, שמתחילים לחפש כל מיני הסברים אחרים שאולי נאמר אמן על החלטות שמנוגדות לתורה, כגון מה יהיה במשאל עם, אנו לא צריכים לפחד, אבל יש להתחזק ללמוד את הרמב'ן בספר המצוות מצוה ד' על א'י, צריך ללמוד בפנים, להבין את הכל לדעת את הגדרים של המצוה.
הכרזת המדינה, זה היה חלק מקיום של שבירת עול הגויים מעל צווארנו, דבר שלא היה בשום דור אחר, חזרנו לקיים את המצווה של יישוב ארץ ישראל, היו ששאלו איפה כתוב שיהושע עשה הודיה על זה שנכנס לארץ, וזה פשוט הרי כתוב שתיקן ברכה, תיקן נודה לך ד' אלוקינו, שלוש פעמים ביום אומרים את זה,  כתוב בילקוט ראובני בפרשת שלח 'והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ', מכאן שארץ ישראל צריכה חיזוק. בגמרא בברכות כתוב, שלשה דברים צריכים חיזוק, תורה ותפילה ודרך ארץ, אומר רש'י דרך ארץ- אומן באומנתו גם הוא צריך עידוד, אבל לפי הילקוט ראובני, 'ודרך ארץ', הכוונה היא על ארץ ישראל, שהגמרא מביאה את הפסוק חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו'. 'והתחזקתם', איך מתחזקים? ע'י שלומדים את הדברים האלו בפנים, שקוראים פחות עיתונות, ושומעים פחות כל מיני רעיונות מחודשים, ע'י כאלו שלא יכולים לעצור עצמם מלדבר ליד מיקרופנים, המציאות הוכיחה שכמה שאדם מתראיין יותר, ככה נהיה פחות זהיר במה שמוציא מפיו, ארץ ישראל צריכה חיזוק וכמה שאצלנו יהיה פחות ופחות רפיון, ויותר נודה ונביע את השמחה האמיתית שלנו, לא בשמחה של הוללות אלא בשמחה פנימית, פה בישיבה, שמחה של מצווה, כמו שרבותינו תקנו, נהיה חזקים יותר, אין ספק שזה גם משפיע על הכלל, אמר פעם אחד האדמורים הגדולים, יהודי אחד ברוסיה, שוכח לקרוא ק'ש בזמנה, זה גורם ליהודי אחר להשתמד ח'ו, כל רפיון, זה כמו גלים גלים אתה לא יכול לדעת איפה זה נגמר. 'וענית ואמרת' שלא להיות כפוי טובה. כשהגיעו לארץ ישראל, כידוע המלך הראשון שהרגו אותו, זה היה מלך חשבון, אין חשבונות בארץ ישראל, בתמימות ביושר, 'בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה' כתוב בחז'ל שקוראים לספר שופטים ספר הישר בגלל הפסוק הזה, איך קוראים לספר על שם מצב לא מתוקן, זה לא זה הפשט, התורה אומרת גם שאין מלך בישראל, אתה תתנהג ביושר, אם אין לך מי שמוביל אותך, מי שצריך להוביל אותך, איש, אדם רציני, וכשאין- הישר בעיניו, תלך ביושר תלך בתמימות, יעקב אבינו הלך לדרכו בלי להתסכל ימינה ושמאל והוא זכה ויפגעו בו מלאכי אלוקים. [בפרק יגפ-ס' מה כתוב והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע וטמא טמא יקרא, ביאר אחד האדמורי'ם, הנגע שבו בתוכו, זה בא ללמד גם על אחד שעל פי חזותו החיצונית הוא 'פרומער' בגדיו פרומים, אבל ראשו יהיה פרוע, יש סתירה בין מחשבותיו לבין חזותו החיצונית, וכל זה בא מפני שקרא בדברים טמאים]
ובעזרת ד' יזכנו הקב'ה להיות מוסיפים והולכים בדרכו של ר'ע, שלא להכשל חלילה בלשוה'ר ובצרות עין, לצפות ולראות בישועתם של ישראל, וישועת ד' על עמו ונחלתו, כי לא יטוש ד' עמו ונחלתו לא יעזוב.
שבת שלום