דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
וישב שיחת פרשת השבוע רה"י הרב יעקב שפירא
'וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו, בְּאֶרֶץ כְּנָעַן'. אומר רש'י (ד'ה אלה תולדות): 'ביקש יעקב לישב בשלוה – קפץ עליו רוגזו של יוסף'. שואלים המפרשים, מה רע שלצדיקים יהיה גם עולם הזה וגם עולם הבא? וכי מה חטאו של יעקב אבינו? הרי הוא רצה לעבוד את ה'! תארו לכם אדם שעבר צרות אצל לבן, אצל עשו, אצל בתואל, וכל מה שקיווה זה לקצת מנוחה! בהמשך מדגישה לנו התורה, שיוסף הצדיק איננו רק צדיק, יש בו ייחוד נוסף – כי 'בן זקונים הוא לו', ומבאר המדרש: שהיה דומה לאביו יעקב, ושיעקב מסר לו כל התורה שלמד בבית מדרשו של שם ועבר. וכן בעל הטורים כותב, שלימד אותו חמישה מתוך שישה סדרי משנה. רק סדר טהרות שנקרא דעת – לא לימדו. וצריך לברר מדוע. אם כן, יעקב אבינו חוזר ומלמד את יוסף, את כל התורה שלמד בבית שם ועבר. אם כן, איך יתכן שיוסף, בעל מדרגה כזו גדולה, בחור ישיבה, עושה מעשה נערות?! ומבאר רש'י: שהיה מסלסל בשערו. אמנם, רבינו בחיי פירש אחרת, שנער זה לשון חשיבות, כמו שכתוב על יהושע. אבל רש'י בשם חז'ל – לא מפרש כך. אם כן, איך זה מתיישב? היתכן שיוסף יושב בישיבה, שקוע בלימוד תורה יחד עם אביו – ומסלסל בשערו?!
'לך נא ראה את שלום אחיך והשיבני דבר'. מובא בגמרא (פסחים ח:), ש'שלוחי מצווה אינם ניזוקים'. ומתי אינם ניזוקים – דווקא בהליכתם, אך לגבי חזרתם – יש מחלוקת. ובאמת, אומר יעקב ליוסף: הרי אתה שליח, גם בהליכתך וגם בחזרתך. לך נא ראה את שלום אחיך והשיבני דבר, דהיינו שגם בדרך חזרה יוסף היה שליח מצווה – לכולי עלמא. אם כן, איך יתכן ששליח מצווה ניזוק על ידי אחיו? יותר מכך: הגמרא מבארת (חולין צא:) ש'לך נא ראה', היה דווקא בזמן שרואים, דהיינו בבוקר –  ומכאן לומדים שת'ח לא יצא יחידי בלילה. ומדוע לצאת דווקא בבוקר? הרי יוסף היה שליח, ושלוחי מצווה אינם ניזוקים? איך מנסה הגמרא ללמוד מיוסף – השליח, שאינו ניזוק – שיוצאים רק ביום ולא בלילה? לכאורה הפירוש הוא כך – מה הטעם לכך שת'ח לא יוצא לבדו? מפני המזיקים. וכפי שמבאר רש'י בברכות (סב. ד'ה בתר דמלך) שהמזיקים מקנאים בתלמידי חכמים, יותר מאשר כל אדם אחר. הראיה לכך היא מהפסוקים: מדוע שרו של עשו, המלאך, נלחם דווקא עם יעקב? למה הוא השלים עם יצחק? מבאר החפץ חיים בפירושו על התורה, שכל זאת – מפני שיעקב סיבב את התורה. את זה המזיק לא יכול לסבול. [מספרים על הרב קוק שהלך פעם לטייל יחידי בלילה. מישהו ניגש אליו ואמר לו: הגמרא אומרת שת'ח לא ייצא יחידי בלילה. ענה לו הרב: והרי מה הטעם לכך? מפני המזיקים שרוצים לפגוע בו. המזיקים של ירושלים לא חשבו שאני תלמיד חכם...][1].
'ויוותר יעקב לבדו'
יוסף היה דומה ליעקב אבינו, לא רק בצד החיצוני – שהיה זיו איקונין דומה לו. לגבי יעקב אבינו כתוב (בראשית לב כה): 'ויוותר יעקב לבדו'. הבאנו שבוע שעבר בשם המדרש (בראשית רבה וישלח עז), שיעקב אבינו לא נותר שם בגפו, בודד ו'נעבעך', אלא – 'הדא הוא דכתיב: 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא''. כמו שה'לבדו' הכתוב לגבי הקב'ה – לא בא אלא לבטא את מעלתו ויחודו של הקב'ה; הרי שהוא הדין לגבי 'לבדו' שכתוב ביעקב אבינו. יעקב אבינו מגיע במעמד הזה לשיאו. ובאמת, מתברר שיוסף דומה לאביו אף בבחינה הזו. יוסף היה 'נזיר אחיו' (בראשית מט כו). נזירות זו פרישות. הוא חי לו בגפו את חייו הרוחניים; היו לו את החלומות שלו, והחלומות של יוסף לא היו סתם חלומות ריקים.
בתרגום אונקלוס כתוב לגבי חלומותיו של יוסף, שהם למעשה היו נבואה. וכתב הרמב'ם במורה נבוכים, שכאשר נביא מקבל נבואה – הוא לא יכול לחסום אותה, הוא לא יכול למנוע את מסירת הנבואה בפני השומעים. כאש בעצמותיו של הנביא, כך היא הנבואה, ואין בכוחו להתאפק. ממילא, לא שייך לבוא בטענות ליוסף – למה לא התאפקת מלספר. אי אפשר להתאפק! זה כאש בעצמותיו! ובדיוק בזו הנקודה היה דומה יוסף ליעקב. הייתה לו דרך משלו. אצלו הכל היה רוחניות.
הכול לטובה
והנה, קופץ רוגזו של יוסף על יעקב. האם מבקש הקב'ה לאותת ליעקב אבינו, שזמן המנוחה עדיין לא הגיע? אמנם זה הפירוש הפשוט ברש'י, אבל טמון כאן עומק גדול יותר. הקב'ה מלמד כאן את יעקב יסוד חשוב. לעיתים נדמה שהדברים אינם מסתדרים, שהם מתגלגלים להרע ולא להיטיב, ושהתוצאה הפוכה ממה שקיווינו מלכתחילה – אך במעשה יוסף מתברר לנו ההיפך, 'כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם – לשום לכם שארית, להחיות עם רב' (בראשית מה ה). יעקב שולח את יוסף, ומבקש ממנו: 'לך נא ראה את שלום אחיך, והשיבני דבר'. והיכן תשובתו של יוסף? כאשר הם נפגשים במצרים, ויוסף משיב לו: 'למחיה שלחני אלוקים'. כלומר, אתה רצית שאראה את שלום אחיי, והקב'ה מסובב הסיבות סובב שהאחים ימכרו אותי למצרים, וזו רעה גדולה, והיו צריכים האחים לכפר על כך, אך כתוצאה מהמכירה התגלגל דבר נוסף, התמניתי למשנה למלך. ובעקבות התמנות זאת היתה שארית ליעקב ובניו בזמן הרעב הגדול. אז בסופו של דבר התברר, שהרעה הזו גופה – למעשה היתה ההצלה הגדולה של יעקב ובניו!
יעקב ביקש לשבת בשלווה, ואמר לו הקב'ה: כמדומה אתה שאת השלווה משיגים כשיושבים בנחת, רגל על רגל?! לעתים דווקא מדברים שנדמים כהפך השלווה, תבוא השלווה היותר גדולה. דוד המלך אומר (תהלים קכא א): 'מאין יבוא עזרי'. זו לאו דווקא שאלה, מהיכן יבוא עזרי; אלא גם הצהרה, בסימן קריאה – מהאין, מהנעלם, מהאופל הגדול, יבוא עזרי. 'משה ניגש אל הערפל – כי שם האלוקים' (שמות כ יח), אע'פ שלפעמים לא רואים שדוקא שם נמצא האלוקים, וכמו שכתוב על אלישע (מלכים ב ו יז), שהיה לו נער לידו, שראה כל כך הרבה צבאות מסביב, והוא התייאש, ואלישע התפלל לקב'ה ואמר: פקח נא את עיני הנער! תן לו להישיר מבט, ולראות מה באמת קורה פה. והקב'ה אכן שמע לתפילתו ופקח את עיני הנער, והנה רואה הנער שכל המחנה מסביב מוקף סוסי אש ורכבי אש.
לא כל דבר נבחן לפי מראית העין הגשמית, ישנה גם ראיה רוחנית. וזו תשובתו של הקב'ה ליעקב אבינו – ביקש יעקב לשבת בשלווה, ובתגובה הקב'ה סובב שקפץ עליו רוגזו של יוסף. אומר לו הקב'ה: אתה ממתין לשלווה אמיתית? זה יבוא רק באמצעות יוסף. רק אחרי כל הגלגולים.
שקידש שם שמיים בסתר
על כל פנים, מה היה פה הויכוח? אחיו קינאו בו. הגמרא מוצאת כאן מקור (שבת י:) לכך שאדם לא ישנה לבן בין הבנים – שלא יגיעו למצב הזה של יוסף ואחיו. זו איננה רק אגדתא, הרמב'ם מביא זאת להלכה, וכותב (הלכות נחלות פ'ו הי'ג): 'אל ישנה אדם בין הבנים, שלא יבואו לתחרות וקנאה, כאחי יוסף עם יוסף'. נחזור על דברינו בקיצור. מצד אחד – יוסף עושה מעשה נערות. מצד שני – הרי יוסף למד אצל יעקב את כל התורה; הרי דמות דיוקנו דומה לאביו, והרי היה בודד כמו יעקב אבינו. ולא בבחינת בודד מסכן ו'נעבעך', אלא כאותה בדידות מיוחדת שחז'ל מאפיינים בה את יעקב: 'ויוותר יעקב לבדו – הה'ד: 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא''. הוא זכה לנבואה, ולכן לא יכל להתאפק מלספר אותה. הוא היה שליח מצווה, שלכן היה צריך שלא להנזק, חוץ ממקום ששכיח היזקא.
כתוב במדרש (במדב'ר כא יא): מדוע זכו בנות צלפחד שנאמרה פרשה על שמן – 'כן בנות צלפחד דוברות' (במדבר כז ז)? בזכות יוסף הצדיק, שהיו מצאצאיו. וההסבר, שהן באו לשאול עוד לפני שאמר הקב'ה, ואת שורש הזכות הזו, מייחס המדרש למעלתו של יוסף הצדיק. בעוד יעקב אביו בחיים, מוריד יוסף לעולם פרשה חדשה, צורה חדשה של עבודת ה' שהיא עשיית רצונו של מקום עוד לפני הציווי. היה לו את הדחף הפנימי, יותר מאשר אצל שאר אחיו.
לגבי יוסף כתוב בחז'ל (סוטה י:), שקידש שם שמים בסתר[2] – ולכן הוסיפו לו אות ה' על שמו (תהלים פא ו): 'עדות ביהוסף שמו, בצאתו מארץ מצרים'. יש מושג כזה, של קידוש שם שמיים בסתר. אמנם אף אחד לא יודע, אבל באמת – גם זו היא צורה של קידוש שם שמיים. קידוש שם שמיים הוא לא רק בתקשורת ובפרסום ציבורי. קידוש שם שמיים הוא כאשר יוסף נמצא עם הקב'ה, ומתוך כך יש השפעה של קידוש השם בעולם – גם אם לא רואים את זה בעיניים.
מדוע יוסף לא למד מיעקב אבינו את סדר טהרות? סדר טהרות נקרא דעת (שבת לא.), וזאת משום שאת הדברים הללו – על האדם ללמוד מעצמו, 'מיניה וביה'. אמנם יש דברים שאדם זוכה מאחרים, אבל יש דברים שנובעים מהאדם עצמו, לפי דרגתו; ובפרט בענייני טהרה, שנקראים 'דעת'.
רש'י בכי תשא מברר, שמדרגת ה'דעת' גדולה ממדרגת ה'חכמה'. 'חכמה' היא הבנת הכתוב, אך 'דעת' זו הבנה באמצעות עצמו – לא באמצעות יעקב אבינו. יוסף, שקידש שם שמיים בסתר, מבטא בכך את מדרגתו האמיתית. עבודת ד' שלו לא התמקדה דווקא בבחינה החיצונית, וגם מה שסלסל בשערו לא העיד שבתוכו משהו היה רקוב.
כתב הרב בעין אי'ה (ברכות, פרק חמישי, נ'ה): 'יסוד זכות אבות השמור לבנים הוא מפני שהאבות מטביעים מדותיהם הטובות בטבע בלב בניהם, ואפי' סרו בפועל הבנים מדרך הישרה מ'מ כשהי' כח הטוב של האבות גדול מאד, פועל כח ירושת אבות שלעולם אי אפשר שיהי' קלקול הבנים גדול כ'כ עד שלא יהי' אפשר שירפאו ממשובתם, כ'א באיזה הערות מוסריות של חכמה או שבט ד' ע'י יסורין יחזרו לעצם טבע נפשם הטובה שירשו מאבותיהם הצדיקים', ועוד כתב (שם, פרק שלישי, לז): 'שיוסף הקנה לנפשו שגם בניו אחריו זכו בסגולה זו ממנו בזכותו, בהיותו מגביר כח נפשו הפנימית...'. א'כ מבואר שיוסף הטביע את מידתו בכל הדורות, גם בבנים שסרו מהדרך הישרה. מעשהו של יוסף, קידוש שם שמיים, לא היה מעשה פרטי שעמד רק לזכות עצמו, ואף לא רק לשבט יוסף – אלא לכל ישראל, ולכן אומרת הגמרא (ברכות כ.), שאדם החושש מעין הרע יכול לומר: 'אנא מזרעא דיוסף קא אתינא', מפני שמידתו של יוסף טבועה בכל השבטים. ולכן, כאשר נולד יוסף, אמר יעקב אבינו (בראשית ל כה): 'שלחני', ומבאר רש'י, שזאת מפני שיוסף הוא שטנו של עשיו. הוא האש שמכלה את עשיו.
דווקא יוסף, שידע לעבוד את הקב'ה בסתר, הוא זה שמנצח את עשיו – שכל עבודתו היא עבודה חיצונית. עשיו נמשל לחזיר (בראשית רבה סה א), שפושט את טלפיו ומראה לכולם: 'תראו, אני צדיק!', ולעומתו, יוסף הבין, שאם הצדקות לא מגיעה מבפנים – חזיר נשאר חזיר[3]. [מספרים על הרב ר' איסר זלמן מלצר, שהלך עם תלמיד ביום גשום. הם עברו ליד חמור, שנושא עליו ארגזים כבדים, וכולו רטוב. שאל ר' איסר זלמן את התלמיד: על מה נדמה לך שהחמור חושב עכשיו? התלמיד ניסה להציע בפניו כמה תשובות – על המשאות שיש עליו, או על הרטיבות. השיב לו ר' איסר זלמן: חמור לא חושב! חמור נשאר חמור. הוא לא חושב – לא על הגשם, לא על המשאות ולא על שום דבר. טמא נשאר טמא].
שטנו של עשו
וזה המשל שהביא רש'י בפרשתנו: משל למה הדבר דומה? לפשתני הזה, שהיה לו משא טעון על גמלו, וחיפש היכן להכניסו. מגיע אליו פיקח, ואומר לו: אתה מחפש מקום להכניס בו את הפשתן? ניצוץ אחד יכלה את כל הפשתן הזה. וכי זו דוגמא לפיקח? זו דוגמא לטיפש! הפשתני הולך עם גמל עמוס בפשתן שהוא רוצה בו, אז העצה שהוא זקוק לה היא: שרוף את כל זה, ונפתרה הבעיה?! הרי כל דבר אפשר פשוט לכלות, ונפתר הצורך במקום אכסון. היכן הפיקחות כאן? אלא, שבאמת כל הדיון פה אחר לחלוטין. אותו פיקח רואה לפניו אדם, שמתפלא מ'סיר נפוח'. הרי מה יש כאן? הפשתן איננו אלא אויר. מבחינת הפיקח, אין משמעות של ממש בחומר. וזהו המשל למה שמבחינים חז'ל אצל יוסף ועשיו. אין מה להתרשם מהגודל החיצוני. אין מה להתרשם מכך ש'ארבע מאות איש עימו'. ניצוץ אחד – והכל נעלם!
כותב הרב במאמרי ראי'ה (עמ' 94): 'וכמו בתחילה מעשי אבות סימן לבנים, יוסף היה המשביר, ששלח אותו אלקים לפליטה גדולה להחיות עם רב, והחיה את יעקב ובניו בחיי החומר לחם לפי הטף, בעת שג'כ כל הארץ באו למצרים לשבור, והיה נבלע בין האומות, וידע שבעים לשון, שהוא מורה על הצדדים שיש יחש שיווי בין ישראל לעמים כולם, ומ'מ ידע כח קדושתו, ודוקא ע'י זה היתרון אין עשו נופל כ'א ביד בניה של רחל , כענין מיניה ובי' אבא ניזיל ביה נרגא'.
'מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא', הוא ביטוי של הגמרא (סנהדרין לט:). וכוונתו, שאת הידית של הגרזן שבו כורתים עצים – לוקחים מהעץ עצמו. כך גם אצל יוסף, שמידותיו מידות קדושה וטהרה, שידע לכלכל לפי הטף, ידע לרומם את הדברים הגשמיים לעבודת ה' – דווקא הוא זה שנהפך לשטנו של עשיו, שכל מהותו היה רק הצד החיצוני שלו, עד כדי כך שנמשל לחזיר.
ביטחון והשתדלות
כתוב שיוסף נענש משום שביקש פעמיים שיוציאוהו מן הבור. כמובן, שתמיד צריך לעשות השתדלות – אבל כל אחד משתדל לפי מדרגתו. במדרגה של יוסף, הוא כבר עשה משהו מעבר לנדרש ממנו. משום כך, כשהוא ירד למצרים ופרעה קרא לו, כתוב בפסוק (בראשית מא יד): 'ויריצוהו מן הבור'. היו צריכים להריץ אותו. כאשר אדם נורמלי יוצא מבית הסוהר, הוא רוצה לשים את התקופה הזו מאחוריו, וכמה שיותר מהר. אז מדוע היה צורך 'להריץ' את יוסף? אלא, שזו היתה מידת התשובה שלו. הוא ידע שהוא בידי שמיים – את ההשתדלות שלו הוא כבר עשה. מכאן ואילך – לא אצה לו הדרך. הוא ידע, שלא המהירות תעזור לו, וגם כשפרעה ביקש ממנו לפתור את החלום, יוסף לא מבקש שום בקשה שתוציא אותו ממאסרו. איך אפשר שלא לנצל הזדמנות שכזו? אדם מוצא את עצמו לפני שר המשפטים, ולא מבקש ממנו חנינה שיוציאו ממאסרו? רבנו יונה מביא משל, אנשים כורים בור להוציא אנשים מבית הסוהר והוא מבקש לצאת מבית הסוהר. צריכים להכניס אותו לבור כי הוא לא יצא. אלא שכשיוסף מגיע לפרעה, הוא כבר לא מבקש, כי הוא יודע שהכל בידי שמיים. הקב'ה שומר עליו.
וזה פירוש דברי חז'ל – אתה רוצה לשבת בשלווה? קפץ עליך רוגזו של יוסף. איך תהיה ליעקב השלווה האמיתית? זה נלמד, הפוך על הפוך, מהפרשה של יוסף. אין ספק שמעשה האחים היה רע, אבל הקב'ה הראה לנו שגם בדבר שנראה רע, על פניו, תמיד מסתתר משהו טוב[4].
'מוסר אביך' ו'תורת אמך'
איך יוסף ניצל? לוקחים ילד בן שבע עשרה, יפה תואר ומסלסל בשערו – ושמים אותו בבית סוהר. הוא מצליח לעמוד בכל הפיתויים שבעולם – ואיך? לכאורה לא בדרך טבעית. אם הוא היה חוטא, אפשר היה לבוא אליו בטענות? איך אדם כמותו עומד בניסיון? אומרים חז'ל (בראשית רבה פז ח) ומביא רש'י בשמם: דמות דיוקנו של אביו נראתה לו. זה מה שנתן לו כוח. ועדיין, זה לא מספיק. חז'ל אומרים (יומא לה:): יוסף מחייב את כולם, כלומר: אם יוסף הצליח לעמוד בניסיום, כל אחד יכול להצליח. מדוע? אצל יוסף, דמות דיוקנו של אביו נראתה לו, מי יכול להעיד על עצמו שדמות דיוקנו של יעקב אבינו נראתה לו? אלא, שדמותו של יוסף הושרשה אצל כל יהודי בגנים.
במדרש בירושלמי (הוריות י:) ובפרשת ויחי מצאנו נוסח אחר. הוא אומר שדמות דיוקנה של אמו נראתה לו. מה יש בדמות דיוקנה של אמו שאין בדמות דיוקנו של אביו? שלמה המלך אומר במשלי (א ח): 'שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך'. לפנינו שני עניינים – 'מוסר אביך', ו'תורת אמך'. בדרך כלל, אבא אמור לחנך את הבן, מה מותר ומה אסור, מה כשר ומה טרף. 'תורת אמך' הם לא בדיוק הדברים שמותר ואסור, וכפי שכותב הרשב'א בתשובות (ח'א סי' רנג), ש'תורת אמך' זה המקור לכך שכל עדה חייבת לנהוג כפי המנהגים שלה, ולא לשנות. מלמדים אותנו חז'ל, שאם ברצוננו לדעת איך יוסף הצליח להיזהר ולעמוד בניסיון, שזה לא פשוט – לא מספיקה דמות דיוקנו של אביו, 'שמע בני מוסר אביך'. לא מספיק רק להיזהר במותר ובאסור של יעקב אבינו. אלא יש גם צורך בדמות דיוקנה של אמו. שמעבר לאסור ולמותר יש גם 'ואל תטוש תורת אמך'. ישנם דברים שאמנם הם לא הלכה מוחלטת, אבל הם כמו מנהג, ואותם יש כאלה שלא עושים. לא מתאים להם לעשות את זה. אבל אנחנו לא מאלה שמעגלים פינות. ליוסף היתה מציאות, שלכאורה נדמה שהיה יכול לעגל בה פינות. כל העולם נגדו, הוא בודד, הניסיון שלו היה נגד הטבע, ומשום כך מדגיש הירושלמי – זו לא רק דמות דיוקנו של אביו שנראתה לו, אלא גם דמות דיוקנה של אמו. יש אנשים שמעגלים פינות, ויש אף כאלה שאצלם זה מקצוע של ממש. אבל לא אצל יוסף הצדיק, אצלו זה הפוך. דמות דיוקנה של אמו נראתה לו, ה'אל תטוש תורת אמך' – ולכן הוא עמד בניסיון.
כשיוסף היה אמור להפגש עם יעקב אבינו, שלח לו את העגלות. שואל רש'י: למה דווקר עגלות? אלא, רמז רמז לו, שלמד פרשת עגלה ערופה עם יעקב אבינו, והוא זוכר את זה עד היום. אחרי עשרים ושתיים שנה – הוא זוכר סוגיא של עגלה ערופה. איזה מסר הוא רצה להעביר ליעקב אבינו? כשזקני בית דין מוציאים עגלה ערופה, הם מתוודים ואומרים (דברים כא ז): 'ידינו לא שפכו את הדם הזה, ועינינו לא ראו'. שואלת הגמרא (סוטה לח ע'ב): וכי צריכים זקני בית הדין להתוודות שלא רצחו חלילה? אלא, מבארת הגמרא שהכוונה 'שלא פטרנוהו בלא לוויה'. כשהכנסנו אורח, נתנו לו את כל החשיבות שבעולם. כשיש אורח שלא מתייחסים אליו כל כך – קל לפגוע בו. וזה  מה שיוסף שלח ליעקב. אתה אמרת לי 'לך נא ראה את שלום אחיך, והשיבני דבר' – ואני קיימתי את השליחות. מה מסמלת פרשת עגלה ערופה? שהאחריות היא על בית דין, בכל מה שקורה. ואומר יוסף: אני לא ברחתי מהעול. אני חלק מזקני בית הדין, שנוטלים את האחריות על מה שקורה, ובעצם קיימתי את אותה השליחות של 'לך נא ראה'.
מלחמת היוונים בשורשה של התורה
חז'ל אומרים, שמלכות יוון גזרה על שלושה דברים: חודש, מילה ושבת. אלה הם שלושת הדברים להם זכינו, עוד לפני קבלת התורה. 'החודש הזה לכם' (שמות יב ב) - במצרים. מילה - אצל אברהם אבינו, ושבת - במרה, עוד לפני שהגענו לסיני. מלכות יוון רצתה לעקור את התורה גם משורשיה. החודש – מבטא את הכוח של עם ישראל להתגבר נגד הטבע, כדברי המהר'ל; שבתות לא ניתנו לישראל אלא כדי שיעסקו בתורה, והמילה מסמלת את הצדקות, כמו שחז'ל אומרים: צדיק – זה מי שנכנס בברית, ואת שלושת הדברים הללו, ביקשה מלכות יוון לקעקע.
ב'על הניסים' אנו אומרים: 'מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, טמאים ביד טהורים, רשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך'. ומבאר הרב חרל'פ: 'רשעים ביד צדיקים' – זה הברית. 'זדים ביד עוסקי תורתך' – זה על השבת. ו'טמאים ביד טהורים' – זה החודש, כפי שכתוב אצל דוד המלך (שמואל א כ כו) שלא בא לסעודת ראש החודש, ושאול המלך אמר: 'מקרה הוא, בלתי טהור הוא'. ידוע בשם ספרי החסידות, שככל שאדם מכין עצמו יותר טוב לקראת יום טוב – גם אם מדובר ביום טוב דרבנן – הדברים נבלעים בתוכו הרבה יותר טוב. בשבת בע'ה צריך להתכונן, כדי לקלוט יותר טוב את האורות של חנוכה.
'שלך גדול משלהם'
בזמן שחנכו את המשכן, חלשה דעתו של אהרן, שלא השתתף בחנוכת המשכן. אמר לו הקב'ה: אתה מטיב ומדליק את הנרות, ושלך גדול משלהם. הדלקת הנרות יותר גדולה מכל חנוכת המשכן וההקרבה. ולמה? לעתים אנשים מתלהבים מדברים בומבסטיים, והם לא מבינים, שהעיקר האמיתי – הוא העבודה התמידית, המתמשכת. אלו שלומדים דף אחרי דף, ולא מקבלים על זה פרסים. 'אתה מיטיב את הנרות', שזה הדבר הכי נמוך לכאורה, רק הכנה להדלקת המנורה. אך אפילו על ההכנה להדלקת המנורה, אמורים חז'ל: שלך גדול משלהם. וזה מה שאנחנו עושים במשך כל ימות השנה. 'שלך גדול משלהם'. אנחנו מקטירים, ומיטיבים את הנרות. שורה אחרי שורה, משנה אחרי משנה, וכשכל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול – זה הרבה יותר מאירוע חד פעמי, שכלפי חוץ נדמה לנו כיותר גדול.
שבת שלום,
 וחנוכה שמח!
 
[1] ועיין בתורה תמימה בפרשתנו.
[2] עי' פנקסי הראי'ה א עמ' רט.
[3] מעשה אבות סימן לבנים מתגלה גם אצל יוסף הצדיק, שהרי היה ראוי שיצא ממנו י'ב שבטים כמו מעקב אבינו, ואצל יוסף מצינו דרגה של אב, כשיעקב בא לברך את יוסף - בירך את בניו אפרים ומנשה. כי זה דרגתו של יוסף, ש'אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי', שעבודתו של יוסף מתבטאת אצל בניו יותר מאשר היחס של שאר השבטים אל בניהם. וכ'כ האה'ח הקדוש (מ'ח, ו) שיוסף במדרגת אב, כיעקב, ואין האב נמנה עם הבנים בגדר אחד, כמו שאין יעקב נמנה עם השבטים עי'ש.
וע'כ מדתו של יוסף בצניעות מושרשת אצל בני ישראל לדורותיהם, וכ'ה במדר'ר ויקרא (ל'ב, ה): יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערווה, ונגדרו ישראל בזכותו עי'ש. וע'ע במהר'ל בגור אריה תחילת פ' וישב, מדרגת יוסף הוא עיקר תולדות יעקב.
[4] 'ויוסף ישית ידו על עיניך' (מ'ו, ד) ובזוה'ק שם, הוא רזא דק'ש. כיסוי העיניים מרמז על כך שראייתנו מוגבלת, אינה חודרת מעבר לזמן הרגעי העכשוי, ויוסף לימדנו שלא כך. וזו פרשת ק'ש, שד' אלקינו ד' אחד, כפי שיתגלה לעתיד לבוא.