דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
ויגש פרשת השבוע רה"י הרב יעקב שפירא
המלחמה הקרה
'וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה '. המפרשים שואלים מה הכוונה 'ויגש אליו יהודה'? הרי הוא ישב איתו כל הזמן, היה דו-שיח ביניהם. המדרש  (ב'ר צג ו) אומר 'ויגש' לשון התגוששות, עד עכשיו היתה פה מין 'מלחמה קרה' בין הגישה של יהודה לגישה של יוסף, כמו מאבק בין שני מלכים. היה מעין 'מאזן אימה', אף אחד לא עושה לשני שום דבר בגלוי רק, אבל כל אחד הרבה  את כוחו כדי להזהיר את השני, שידע שגם לו יש יכולת 'ללחוץ על הכפתורים'. עכשיו יהודה כבר ניגש לביצוע.
שבט מיהודה
אבל מדוע לא כתוב אל מי ניגש יהודה? בסוף הפרשה הקודמת כתוב מי דיבר אל מי- 'ויאמר אליהם יוסף. אותו ביטוי אנחנו מוצאים גם אצל אברהם אבינו: 'וַיֵּרָא אֵלָיו ד' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא'. המפרשים אומרים שזה היה אחרי שאברהם אבינו נימול, ולכן כבר לא כתוב 'וירא ד' אל אברהם', הוא כבר עלה בדרגה, ולכן כתוב 'וירא אליו ד''. מה ההבדל אם כתוב שם 'וירא אל אברהם' או 'וירא אליו ד''? כשאברהם אבינו נימול אז הוא בעצם מתהפך, כמו שהקב'ה אמר לאברהם 'התהלך לפני והיה תמים' לשון- מושלם, אז היחס והדיבור בין הקב'ה לאברהם כבר היה לעצם אישיותו של אברהם בלי שום חציצה. זה לא רק אל אברהם, בתור שם של מישהו שאיתו מדברים, אלא היה כבר דו שיח מהותי בין הקב'ה לבין אברהם. אותו הדבר גם כאן, היתה עלייה בדרגה, 'ויגש אליו יהודה', יהודה היה מיועד להיות מלך 'לא יסור שבט מיהודה'. יהודה ידע שעכשיו זה הזמן שהוא יכול, והוא צריך, להשפיע על יוסף. ההשפעה היא קודם כל שהאדם מרגיש שהוא מוציא מעצמו את כל היכולות שיש לו, דברים שבשעה נורמלית אפילו לא מודע שהם קיימים אצלו. כתוב בגמרא (ברכות י ע'א) שכשישעיהו הנביא אמר לחזקיהו 'כי מת אתה ולא תחיה', אמר לו חזקיהו: 'כלה נבואתך וצא. כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים ' מה זה 'בית אבי אבא'? רש'י אומר שהכוונה היא לדוד המלך, כך מקובלני מדוד המלך. השפת אמת אומר שהכוונה לשורש של שבט יהודה. כך מקובלנו מיהודה בכבודו ובעצמו, ש'אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם' כמו שהיה המצב של יהודה בזמן שהוא ניגש אל יוסף, 'אל ימנע עצמו מן הרחמים' למה? מפני שאז האדם מגלה בעצמו כאלה כוחות שהוא בכלל לא ידע שהם קיימים אצלו. זה מה שהיה פה ב'ויגש אליו יהודה'. זה כבר לא היה דו שיח של סתם אמירה, זה טוען כך וזה טוען כך. היתה פה איזו יכולת, יהודה הרגיש יכולת עכשיו לדבר מהלב, לשים את כל הקלפים על השולחן, 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם'.
'כמים הפנים לפנים'
האור החיים כותב (וכמדומני שזה על פי הגר'א): 'ויגש אליו' כותב האור החיים- על דרך שאמרו 'על דרך אומרו (משלי כ'ז) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם' מה הפירוש? 'נתחכם יהודה להטות לב יוסף עליו לרחמים והקריב דעתו ורצונו אליו לאהבו ולחבבו כדי שתתקרב דעתו של יוסף אליו לקבל דבריו ופיוסו, והוכרח לעשות כן מפני שמן הטבע לא יחבבו בני יעקב עובדי ע'ז וממזג נפשם לשנוא את אלו אשר בשר חמורים בשרם, ולצורך לפי שעה הוצרך יהודה להפך את המוטבע בו ולהרגיש בלבבו ולהשיבו'. אם אתה לא ניגש לאדם מתוך גישה חיובית לעולם לא תצליח שהדברים יכנסו ללב. [היתה פעם משלחת של חסידי חב'ד שבאה לרצי'ה זצ'ל לשכנע אותו שהם ילמדו תניא בישיבה, והרצי'ה אמר להם שללמד תניא גם הוא יכול, הוא ידע תניא לא פחות מהם, אבל יש לנו סדר בלימוד. הם הרגישו שזה לא הלך להם וכתבו מכתב לרבי מחב'ד. הרבי אמר להם, (אמר לי את זה אחד מבוגרי הישיבה שהוא חסיד חב'ד) שהם לא ניגשו אליו עם יחס אמיתי של כבוד הדדי, היה נראה להם כאילו הם באים כך לאיזה אחד, אילו היו באים אליו מתוך גישה רצינית לפני מי הם הולכים אז הדברים היו יותר מתקבלים. זה מה שאומר פה האור החיים הק' 'כמים פנים אל פנים' יהודה הרגיש שעכשיו יש בידו את היכולת הזאת.]
 
כתוב בספר 'כתר ראש'- הנהגות ע'פ הגר'א: 'אמר רבינו דבר מנוסה, אם יהיה לאדם שונאים חס וחלילה, אם יפעל אצלו, אצל עצמו, שהם צדיקים גמורים וידון אותם לכף זכות תיכף יתהפך לבבם לאוהבים לו'. כתוב בהגהה שר' איצל'ה מוולוז'ין, בנו של ר' חיים מוולוז'ין, (שזכה לזכות את ישראל ולהדפיס את ספר 'נפש החיים') אמר שזה מה שרבקה אמרה ליעקב 'וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד'. שואל ר' איצל'ה מוולוז'ין- מה זה הכפילות- ' עד אשר תשוב חמת אחיך' ועוד פעם 'עד שוב אף אחיך ממך', [נכון שכל אמא טובה חוזרת פעמיים על כל דבר, אבל זה כתוב בתורה... ]  הכוונה היא שכאשר כעסך שלך ישוב ממך אז גם הוא ישכח את אשר עשית לו. וכמדומני שהבאתי לכם בשם חובות הלבבות בשער התשובה שאדם שחטא בין אדם לחבירו והוא באמת מאד רוצה להתנצל בפניו אבל הוא לא מוצא אותו, הקב'ה יעורר בליבו של אותו אדם שהלך למדינת הים שהוא מעצמו ימחל, מפני שהרצונות של האדם משפיעים גם כן על הרצונות של האחרים.
וזה בעצם מה שהתורה אומרת, הרי פתאום יהודה מחליט לשנות את השיחה ולהתחיל לדבר 'כי כמוך כפרעה' בלשון תקיפה? מה קרה פה? כותב האלשיך כמדומני, שמפני שהם ראו שהעונש הוא לא מידה כנגד מידה, מפני שהם ידעו שהם נענשים בגלל מכירת יוסף[1], אבל כשרוצים לעניש רק את בנימין יש פה משהו לא ברור, לכן יהודה קיבל את התעוזה לגשת ליוסף. מה קרה אחר כך? 'ולא יכול יוסף להתאפק'. למה? משום ש'כמים פנים אל הפנים'. יוסף לא יכול היה להתאפק מפני שהדברים של יהודה באמת השפיעו עליו. והשפת אמת אומר שאילו יוסף היה יכול באמת להתאפק אז הוא היה מתאפק, ולמה? מפני שהירידה של יוסף למצרים היתה תחילת הגלות, ולכן למעשה הירידה של האחים למצרים היתה תחילת הגלות, יוסף יצא לקצר לעם ישראל את הגלות, ולכן דאג שהגלות תתחיל מוקדם ותיגמר מוקדם.
'נבהלו מפניו'
'וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי' למה הוא לא היה יכול להתאפק? 'רבי חמא בר חנינא אמר לא עשה יוסף כשורה שאלו בעטו בו אחד מהם מיד היה מת' (ב'ר צג ט). ליוסף היתה מסירות נפש. הוא ידע שאם הוא מוציא את כל אנשי ביתו מהחדר יהודה ניגש אליו למלחמה, הוא הכניס את עצמו לסכנה במסירות נפש. למה? אומר רש'י: 'לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהודעו להם'. וכי מה זה עזר, הרי מיד לאחר מכן כתוב 'וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה '. עיתונאים תמיד היו, וגם אח'כ 'וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף'. אלא, שליוסף לא היה אכפת שיוודע הדבר, אלא שהוא לא רצה שהם יתביישו מכך. למה שהם יתביישו? אם יוסף היה אומר 'אני יוסף' מבלי לומר 'אשר מכרתם אותי מצרימה' זה לא היה גורם לבושה. ובאמת כתוב בפסוק 'וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו' ורש'י אומר 'מפני הבושה'. הזכרנו בפרשיות הקודמות 'כי נבהלו מפניו' הכוונה היא שהם נבהלו מהפנים הטהורות של יוסף. 'אלה תולדות יעקב יוסף' שהיה זיו איקונין של יוסף דומה ליעקב אבינו. אלא שיוסף, כמו שהגמרא בסוטה (לו ע'ב) אומרת, קידש שם שמים בסתר, והקב'ה גמל לו על כך והוסיף לשמו את האות ה'א, 'עדות ביהוסף שמו'. יש מושג של קידוש שם שמים בסתר, והרמב'ם מביא את זה בהל' יסודי התורה (פ'ה ה'י) שיש עניין לקדש שם שמים בסתר, והוא כותב שזה 'כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו- הרי זה מקדש את השם'. פתאום האחים מגלים שבשיא הטומאה פתאום מתגלה האור, ולפעמים הקב'ה מנהל את המציאות בצורה כזאת שדוקא בתהום הכי גדול אתה מגלה דברים שלא חלמת להגיע אליהם. המדרש אומר שכך היה בבריאת העולם במגמה כזאת, שקודם כל היה חושך ואח'כ 'ויאמר אלקים יהי אור' הגדולה של האור כשהיא באה מתוך החושך. יוסף היה צדיק נסתר (לפחות ביחס לאחים), קידש שם שמים בסתר, ולכן הם נבהלו מפניו, התביישו שבמשך כל השנים הם לא ראו את הפנים האלה של יוסף. ויוסף עונה להם: 'אשר מכרתם אותי מצרימה'- לא השניתי. אותו תהליך עבר על יעקב. יעקב היה נביא, היה בעל רוח הקודש. ברגע שיוסף נמכר אז כתוב (אדר'ן פ'ל; פס'ז ב'ר מה כז) שיעקב לא היה שרוי בשמחה ולכן נסתלקה ממנו שכינה. כשהודיעו לו שיוסף חי 'ותחחי רוח יעקב אביהם', יעקב שוב חזר לפנים שלו, לדמות האמיתית שלו, חזרה אליו רוח הקודש. זה לא דין רק ביוסף או ביעקב, זה נכון לגבי כל אדם ואדם. הגמרא אומרת שלא דומה מאור פניו של אדם בשבת למאור פניו של האדם ביום חול (מכליתא דר'י פ'ז; פסיקתא רבה כג; ילק'ש יתרו רצו) . כל אדם עובר את התהליכים האלה. יש כאלה שהזמן גורם להם, יש כאלה שהמאורעות גורמים (כמו אצל יוסף ויעקב).
'בִּלְעָדָי, אֱלֹקִים'
רש'י אומר בפרשת ויחי 'הוא יוסף' מתחילתו ועד סופו. מאז שנמכר, גם כשירד למצרים, גם כשהיה מלך. כשאדם עולה לגדולה ונהיה מלך הוא יכול ליפול מהמדרגה שלו, ולצערי אנחנו רואים את זה בהרבה אנשים כאלו, שכאשר הם תופסים איזו מלוכה או שררה נדמה להם ש'אני ואפסי עוד'. יוסף היה בדיוק ההיפך, גם כשפרעה קורא לו שיבוא לפתור את החלום. זה היה חלום שיכול היה לשגע כל אדם, הרי חלם אותו שנתיים ימים, מפני שבעצם יוסף היה צריך לצאת מבית האסורים כבר שנתיים קודם לכן, ורק משום שהוא השליך יהבו על שר המשקים הקב'ה העניש אותו שהוא יהיה עוד שנתיים, אבל היציאה של יוסף שהיתה צריכה להיות גם שנתיים קודם לכן, היתה דרך פיתרון החלום לפרעה, ומכאן שפרעה חלם במשך שנתיים. אדם שיוצא מבית הסוהר אחרי כל כך הרבה שנים, כשהוא מגיע לפתור חלום או שהוא מגמגם או שהוא מדבר בלחש וכד', אצל יוסף שני הדברים לא היו. כתוב 'ויען יוסף את פרעה' 'ויען' בכל התורה זה בקול רם. 'וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם' (דברים כז יד)  'וענית ואמרת' אומר רש'י ע'פ הגמרא (סוטה לג ע'א) לשון הרמת קול. יוסף לא מאבד את העשתונות, גם כשהוא עומד מול פרעה. 'בלעדי אלקים יענה את שלום פרעה'- שום דבר לא ממני. כשהוא שולח להודיע לאביו שהוא מלך במצרים, שם שמים שגור על פיו: 'שמני אלוקים לאדון לכל מצרים'. האדמו'ר מרוז'ין אמר שהכוונה היא- אני מפרסם את האלוקות בכל מצרים, אני לא סתם נמצא שם. לא היה כמעט מלך בהיסטוריה שמלך כל כך הרבה זמן, יוסף מלך שמונים שנה, ולא היו מהומות או הפגנות. למה? מפני שהוא ידע מי שלח אותו, 'שמני אלוקים'. מי שיודע שהתפקיד שלו זה לפרסם את האלוקות בעולם, כמו שיוסף אמר לאחיו 'לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקִים', כשיש אמונה כזו חזקה היא גם נותנת יציבות גם למלך וגם לכל אנשי שלומו.
'פטרנוהו בלא לויה'
כשיוסף ראה את המסירות נפש של יהודה על אחיו הוא לא יכל להתאפק. הוא גם הכניס את עצמו לסכנה כשנשאר לבד בחדר עם כל האחים. על מה הוא מסר את הנפש? כמו שאומר רש'י- כדי שלא יתביישו. לא שהוא לא רצה שהם יתחרטו על מה שהם עשו, אבל הוא לא רצה שזה יהיה במידה האסורה, כשהמצרים רואים את זה. אמנם הם שמעו, אבל הם שמעו שבאו אחי יוסף, הם לא ראו את הבושה. הקול יצא, אבל את הבושה הוא מנע מהם. זו היתה מידת המלכות שהיתה ביוסף. לכן, כששלחו אחר כך שליחים ליעקב לומר לו שיוסף חי כתוב 'ויפג ליבו כי לא האמין להם'. על איזו מלכות אתם מדברים? כמו שיבואו היום לאבא ויאמרו לו שבנו מלך באיראן, זה מה שהיתה מצרים בשעתה. אבל כשהוא ראה את העגלות, כשהוא ראה את פרשת עגלה ערופה, וזה לא רק שזאת הסוגיה שהם למדו לפני עשרים ושתיים שנה, אלא גם שעל עגלה ערופה זקני בית הדין מתוודים 'ידינו לא שפכו את הדם הזה', ושואלת המשנה (סוטה מה ב) 'וכי על לבנו עלתה שזקני ב'ד שופכי דמים הם? אלא, לא בא לידינו ופטרנוהו ולא ראינוהו והנחנוהו, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, לא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה'. לא היה אדם שלא התייחסנו אליו. מפני שהרוצחים בדרך כלל פוגעים באדם שרואים שאף אחד לא מסתכל עליו. ר' אריה לוין כשהיה הולך לבקר חולים היה שואל קודם כל את מי לא באים לבקר, ואז היה הולך לאחיות ואומר אני הקרוב של חולה פלוני. וכך מפרש התפארת ישראל על המשניות (שם פ'ט מ'ו): 'פטרנוהו בלא לויה- ואפשר שלכך נהרג מלסטין שחשבוהו כאיש שאין לו אוהבים לדרוש דמו'. אם לא מלוים אותו, אדם שלא מתייחסים אליו, יותר קל לפגוע בו ח'ו, וזה דבר שיכול לגרום לו חולשה. הרמב'ם בהל' אבילות (פי'ד ה'א) כותב שמצווה ללוות את האורח עוד לפני שהוא כותב שיש מצוה להכניס את האורח , מפני שהליווי, היחס, בזמן שהאורח עוזב , זו אמת המידה איך היחס האמיתי כלפיו. בהתחלה בודאי אתה מחייך, נותן לו אפילו לאכול ולשתות, אבל יכול להיות שאחרי כמה שעות או כמה ימים אתה כבר מחכה שהנודניק הזה ילך כבר. הליווי מראה למפרע איך היה היחס כלפי האורח. על זה זקני בית דין מתוודים 'לא פטרנוהו בלא לוייה'. [היה פעם בחור מהישיבה שהרגיש קצת לא בנוח ושקל לעזוב, אבל לבסוף החליט להישאר. אחרי תקופה מישהו שאל אותו מה קרה שבסוף הוא לא עזב? והבחור ענה לו שבתפילת ליל שבת ניגש אליו בחור מבוגר ממנו וסידר לו את הצוארון של החולצה, ואז הוא  ראה שיש מי ששם לב אליו, וזה היה מה שהפריעה לו]. 'לך נא ראה את שלום אחיך'. זו היתה השליחות של יוסף, לדאוג גם לאחרים.
'אנכי אערבנו'
כשיהודה רוצה להציל את בנימין הוא אומר ליוסף 'אנוכי אערבנו'. איזו מין טענה זו? מה אכפת ליוסף שיהודה ערב לבנימין? [היה פעם איזה רוצח שקיבל פה בארץ עונש מאוד כבד, הוא שלח לנשיא המדינה דאז מכתב ואמר לו שבצרפת על דבר כזה מקבלים פחות שנים. אמר לו הנשיא- בפעם הבאה תהרוג בצרפת, כל עוד שאתה הורג פה זה העונש]. ויהודה לא מסתפק רק בזה. הוא מוסיף 'ואיך אראה ברעה אשר תמצא את אבי'. בשביל מה הוא הוסיף גם את המשפט הזה, למה הוא לא הסתפק ב'אנוכי אערבנו'? הרי זו היתה המידה האמיתית של יהודה, הערבות. 'ואת יהודה שלח לפניו' להקים לו בית מדרש בארץ גושן. אבי מורי זצ'ל שאל למה הוא שלח את יהודה ולא את לוי? מפני שכדי לפתוח ישיבה צריך שיהיה מישהו שיש בו את מידת הערבות, והערב הראשון בתורה היה יהודה, לכן הוא שולח דוקא את יהודה. הערבות הזאת היא לא רק בהתחלה, לא רק לפתוח ואח'כ להניח שהכל יסע. ערבות היא במשך כל הקיום. זו היתה התכונה של יהודה, זה מה שיהודה אמר ליוסף- הערבות שלי היא לא משהו צדדי ושולי, הערבות היא בעצם עונש שלי, ואתה רוצה להעניש רק את בנימין. בהלכה ישנם שני סוגי ערבויות, יש ערב רגיל, שרק אם הלווה לא משלם הולכים לפרוע ממנו, ויש 'ערב קבלן' שהוא מוכן לשלם כבר ברגע הראשון עוד לפני שהלווה אמר- אין לי מה לשלם. זו מידת הערבות של 'כל ישראל ערבין זה לזה', זה היתה הערבות כפי שהיא התגלתה אצל יהודה.
'מתי אבוא ואראה'
כשיוסף נפגש עם יעקב כתוב ' וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד'. מה זה 'וירא אליו'? ודאי אם הוא אסר את מרכבתו והלך לקראת ישראל אביו, אז בושאי שהוא נראה אליו, 'וירא אליו' בשביל מה הוא נסע אם לא בשביל לראות אותו?! דוד המלך אמר 'מתי אבוא ואראה פני אלקים' (תהלים מב ג), בעליה לרגל כתוב 'יֵרָאֶה כל זכורך' לא רק לראות אלא גם להיראות. האדם בא להיראות לפני השכינה, וגם לראות את השכינה, יחס הדדי. 'כדרך שבא לראות כך הוא בא להיראות' (מדרש תנאים דברים טז טז). חסיד שנוסע לרב'ה לא מסתפק בזה שב'טיש' הוא יראה איך שהרב'ה מנגן יפה, הוא ירצה גם שהרב'ה יגיד לו שלום, אחרת כל הנסיעה חסרה לו. כדרך שבא לראות בא להיראות. כשיוסף בא ליעקב אבינו, כתוב 'וירא אליו' היה לו רצון אמיתי לראות את יעקב אחרי עשרים ושתיים שנה, אבל הוא ביטל את כל הרגשות האישיים שלו, והוא רצה קודם כל לכבד את אביו שיעקב יראה אותו. לכן התורה מדגישה 'וירא אליו', יוסף עמד לפני אביו בשביל לעשות נחת ושמחה ליעקב. ויותר מכך, כמו שאמרנו בראשית דברינו, 'וירא אליו' יוסף גילה את מהותו לפני יעקב. הרי יעקב חשש שיוסף הוא מלך על מצרים שנקראת 'ערוות הארץ', 'כמעשה ארץ מצרים לא תעשו',  מצרים היתה שיא הטומאה עלי אדמות. 'וירא אליו' יוסף רצה להרגיע אותו, להראות לו את התוכן הפנימי שלו, שהוא באמת יוסף ולא השתנה, כפי שזה ניכר מהעגלות ששלח לו ומכך שהאחים אמרו לו 'וידברו אליו את כל דברי יוסף'- שדיבר איתם בלשון הקודש.
'ודברת בם- בלשון הקודש'
לשון הקודש איננה סתם שפה. התורה לא מספרת לנו סתם שיוסף דיבר עם האחים בלשון הקודש, ולא סתם נכתב הדבר בסמיכות ל'גשו אלי' שרצה להראות לאחים שהוא מהול. הרמב'ן על התורה מביא שהרמב'ם במורה נבוכים כותב שלשון הקודש נקראת כך מפני שבלשון הקודש האמיתית לא תמצא ניבולי פה, אך בלשונות הגויים תמצא הרבה ניבולי פה. הר'ן בתחילת מסכת נדרים כותב שלשון הקודש נחשבת ללשון במהותה, ואילו כל לשונות הגוים הן רק 'הסכמת אומות העולם'. לכן להלכה נפסק שאם אדם ברוסיה יאמר ברכות בלשון הקודש למרות שלא יבין מה הוא אומר הוא יצא ידי חובתו, אך אם יתפלל או יברך בלשון זרה, רק אם הוא מבין מה הוא אומר הוא יצא ידי חובתו, משום שבלשון הקודש יש משהו בעצמות העניין, יוסף התכוון לומר לאחים 'כי פי המדבר אליכם' שלא בגלל שגבריאל לימד אותי שבעים לשון אני גם יודע יידיש, אלא לשון הקודש, שהיא הלשון המהותית, כמו שהשפה הזאת היא שפה קדושה היא גם מעידה על מי שמשתמש בה. הרמב'ם כותב בפירוש למסכת אבות (פ'ב מ'א) 'הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה- שראוי להזהר במצוה שייחשב בה שהיא קלה, כגון שמחת הרגל ולמידת לשון קודש'. זה נקרא 'מצוה קלה' [היה בישיבה בחור שהגיע לפרקו. אמא שלו עשתה לו מסיבת יום הולדת, ובסיום המסיבה האמא ברכה אותו- 'לשנה הבאה בעז'ה אשתך תעשה לך מסיבת יום הולדת', והבחור חייך כרגיל. ניגש אליו אביו ואמר לו 'אל תהי ברכת כלה הדיוט בעיניך', אל תזלזל בדברים כאלה. יש מצוה קלה בקו'ף ויש מצוה קלה בכ'ף]. השפה, סגנון הדיבור, מעיד על האדם. רבינו יונה כותב שכמו שיש צניעות בלבוש כך גם יש צניעות הדיבור.
'פי המדבר אליכם'
זה מה שיוסף אמר להם, שאף על פי שהוא במצרים, הוא לא הושפע מהאטמוספרה, 'פי המדבר אליכם'- נשארתי בלשון הקודש, נשארתי בשמירת הברית, נשארתי באותו ערבות של העגלה ערופה. פה יוסף בעצם הודיע לאחים, וגם לאביו, שהוא סגר מעגל, שהוא קיים את השליחות. הרי יעקב שלח ואמר לו 'לך נא ראה את שלום אחיך'- את זה הוא קיים. אבל כתוב בהמשך 'והשיבני דבר', את זה יוסף לא קיים, איפה קיים את זה יוסף? בזה שהוא שלח ליעקב את ההודעה 'כי למחיה שלחני אלקים לפניכם'. פה הוא השיב תשובה ליעקב, כל מה שעובר עלי זה הכל כדי 'שמני אלקים לאדון לכל מצרים' אני זה שמפרסם את האלוקות במקומות הכי נמוכים בעולם. את הערבות שבגללה יעקב שלח אותו הוא  קיים עד תומה בזה שהוא שלח לו את העגלות, את פרשת עגלה ערופה, שהוא כמו זקני בית הדין ש'ידינו לא שפכו את הדם הזה'- שדאגנו לכל מי שהיה צריך לגאוג לו.
 
'דברי תורה צריכים חיזוק'
היוצא מדברינו, כל פרשה לא משנה באיזו שנה קוראים אותה היא תמיד אמורה ללמד משהו שקשור לאותו זמן שקוראים את הפרשה. הנקודה המרכזית זו מידת הערבות, האחריות של יהודה, שהיא עוררה את המסירות נפש של יוסף בעד האחים. וזה מה שגרם להתגלות 'וירא אליו' לא רק ההתגלות של האחים עם יוסף, אלא כמו שאמרנו מקודם 'כי נבהלו מפניו' פה גם התגלה יוסף במלוא הדרו. הם יראו מפניו מהקדושה שלו, מתואר פניו של יוסף שזיו האיקונין שלו דומה ליעקב אבינו. ודוקא בשנים הללו, בשנה הזאת, כתוב ש'דברי תורה צריכים חיזוק', מה פירוש ש'דברי תורה צריכים חיזוק'? תפילה צריכה חיזוק, תורה צריכה חיזוק, א'י צריכה חיזוק, הגמרא מונה כל מיני דברים שצריכים חיזוק. כל דור יש לו את החולשה שלו. בחנוכה קראנו 'ויהי ביום כלות משה'. הגמרא אומרת בקידושין ש'תורה מונחת בקרן זוית כל הרוצה ליטול יבוא ויטול'. מה זה קרן זוית? קרן זוית בדרך כלל זה ביטוי למקום של תקלה, כמו שהגמרא בב'ק אומרת שאם אדם הניח כד ברשות הרבים ואחר נתקל בו פטור. באותה התקופה, תקופה של התייוונות לדורותיה. מה זה התייוונות? התייוונות זה שאדם יהודי רק הוא מתייוון, זה אדם שהופך את התורה לחכמה אנושית.
גדול מרבן שמו
כבר הזכרנו בעבר שהתקופת הזוגות קראו לאנשים בלי תארים: אנטיגנוס איש סוכו, שמעון בן שטח וכו', ורק אחרי זה 'רבן גמליאל', 'רבן שמעון בן גמליאל'. אומרים המפרשים שרק רבן גמליאל התחילו לקרוא 'רבן' משום שבתקופתו התחילה לצוץ התייוונות מסויימת והיו צריכים לחזק את התורה. לחזק את ה'אני מאמין באמונה שלמה שזאת התורה לא תהא מוחלפת', וה'אני מאמין' שלתורה יש מסורת, והיות ובזמן רבן גמליאל התחיל חולשה בגלל הניצוצות האלו של המתייוונים, של המינים למיניהם, חלק מהחיזוקים שעשו היה לא לקרוא 'גמליאל' ולסמוך על 'גדול מרבן שמו', אלא להוסיף לו את התואר 'רבן' כדי לרומם את התורה בעיני הבריות. ומשום מה, תמיד בתקופה של חנוכה יש כל מיני התגלויות קטנות של אנשים שמדברים בשם התורה 'הרבנים של פעם אמרו כך הם לא התכוונו במאה אחוז למה שהם אמרו הם היו צריכים להגיד כך בגלל כל מיני אילוצים כאלה וכאלה', ואני לא רוצה כרגע להיכנס לדוגמאות. המנורה צריכה להאיר גם אחרי חג החנוכה. 'בשעת הסכנה', כתוב בחז'ל, 'מניחה על שולחנו ודיו', מי שאין בכוחו להאיר ברשות הרבים אז צריך להאיר בביתו, לדעת ש'נר מצוה ותורה אור' זה לא דבר חד פעמי לשמונה ימים, זה דבר שבעצם צריך להאיר את הבתים. וכמה שיותר קרוב לשמן זית, כמה שיותר קרוב לשמן זית זך, לא רק מבחינה חומרית, אלא מבחינה איכותית. מאריך על הנושא הזה השל'ה הק' בפירושו לפרשת ויגש ופרשת מקץ. בעז'ה שהקב'ה ייתן לנו להידבק בדרכו של יוסף, להידבק בדרכו של יהודה, לגלות בעצמנו את כל הכוחות שאנחנו מגלים אותנו לפעמים רק בשעה של מצוקה כמו שהיתה אצל יהודה, כמו שהיתה אצל יוסף. ושנדע להידבק באהבת ד' אמיתית כפי שהתגלתה אצל יעקב אבינו.
 
יש יסוד גדול שכותב המהר'ל מפראג. למה יעקב אבינו קרא קריאת שמע דוקא בזמן שהוא נפגש עם יוסף, אבל יוסף לא קרא? אומר המהר'ל: באופן טבעי שאדם אחרי עשרים ושתיים שנה הולך לפגוש את הבן אז האהבה גודשת, מציפה את כל מה שרק שאפשר. יעקב אבינו רצה לקחת את האהבה בקנה מידה הגדול הזה ואת זה להלביש על אהבת ד'. היתה לו הזדמנות חד פעמית לקחת את כל רגשי האהבה שהיו לו באותו רגע ולהקריב את הכל לפני הקב'ה. זאת לא היתה קריאת שמע של המצווה, מפני שבלוח א'י כתוב שהגיע הזמן, כי אם כך גם יוסף היה צריך לקרוא. זו היתה קריאת שמע של ביטוי לאהבת ד' שיעקב אבינו לא רצה לפספס אותה. יוסף לא קרא, מפני שיוסף ביטל את עצמו לאבא, כמו שאמרנו מקודם, 'וירא אליו יוסף'. הוא ביטל את כל הרצון שלו בשביל לשמח את אביו. כך כותב המהר'ל מפראג, והשפת אמת בסוף הפרשה מאוד מרחיב את הדיבור על הנושא זה, שמתי שאדם יש לו שעות וזמנים שהוא מרגיש ש'ליבי ובשרי ירננו לא-ל חי' 'מתי אבוא ואראה פני אלקים', שבאותו זמן אדם יקיים את מצות קריאת שמע. מה אומרת לנו מצות קריאת שמע? קריאת שמע היא לא רק לקבל עול מלכות שמים, ודאי שזה עיקר המצוה לכוון לקיים מצוה דאורייתא של קבלת עול מלכות שמים ולקבל באמת עול מלכות שמים וכו'. כתוב בספר חרדים (בן דורו של הבית יוסף), בסוף הספר- מה שאנחנו אומרים בכל יום 'שמע ישראל' זה לא רק בלשון שמיעה, 'שמע' זה גם מלשון מה שכתוב אצל שאול המלך 'וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם', לשון איסוף. חלק מקבלת עול מלכות שמים זה שלעמ'י יש נקודה שבה הוא מתאחד.
שבת שלום!
 
[1] בראשית מב כא