דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
כללי שיחת סוף ה'זמן' ועניני השעה רה"י הרב יעקב שפירא
 
 
לפתוח בכבוד אכסניה
הגמרא אומרת שאדם צריך לפתוח בכבוד אכסניה. אדם מגיע למקום, לשבע ברכות או משהו דומה- שיפתח קודם כל בכבוד אכסניה. הגמרא אומרת שכבדו פעם את רבי יהודה, שהוא היה ראש המדברים בכל מקום, לדבר. [רבי יהודה היה ראש המדברים בכל מקום בגלל שהוא היה מדבר בקיצור, אפילו את עשרת המכות הוא אמר בקיצור...] פתח רבי יהודה ודרש בכבוד התורה. מה הפשט? הרי הגמרא אומרת שפותחים בכבוד אכסניה, ומיד אומרת הגמרא אמרו לרבי יהודה לדבר והוא פתח בכבוד התורה! כתוב שהוא דרש על הפסוק 'והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד', אומר רבי יהודה, ק'ו לתמידי חכמים שהולכים מעיר לעיר ללמוד תורה, זהו כבוד התורה, ללמדך שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום. דהיינו, מי שלומד בכל יום ויום סימן שהתורה באמת חביבה עליו. בכל אופן, מדוע הוא פתח בכבוד התורה ולא בשבחה של אכסניה? מוכרחים לומר שאין כאן סתירה, ואדרבה, כל אחד מהעניינים משלים את השני. הכבוד הכי גדול שיש לאכסניה הוא שיש בה כבוד התורה. כבוד התורה, שיש שם ריבוי של לומדים, שיש שם שיעורים, ויש שם אנשים שמתפלפלים או שלומדים בבקיאות, איך שלא יהיה. זה מה שהגמרא באה ללמד אותנו, פותחים בכבוד אכסניה. אבל פותחים בכבוד שקשרו לתורה, לא סתם משבחים את הווילונות היפים. אומר רבי יהודה כבוד האכסניה הכי גדול זה שאתה יכול לומר שהאכסניה היא משמשת לכבוד התורה.
 
'לך דומיה תהילה'
גם כשמדברים בכבוד אכסניה לפעמים צריך לזכור גם דברים של צער. אני אגיד את זה מאוד בקיצור, אבל א'א לא להזכיר את זה. אני לא מדבר על מה שנוגע לי באופן אישי על אמי מורתי ע'ה, לך דומיה תהילה. הישיבה איבדה השנה גם את אחד מבני החבורה, הרב אלישע זצ'ל. מאז שהוא הגיע לישיבה אני לא חושב שהיה דבר אחד שבקשו ממנו והוא סירב. אם היה צריך לעזור בחברותות, אם היה צריך לעזור בלסדר את הפנימייה, אם היה צריך לסדר שיעורים באיזה מקום. תמיד כמובן בצוותא, לא עבודה נפרדת. אני זוכר שהיה לילות וימים שהיינו יושבים, אפילו בתשעה באב בלילה אחרי הקינות לעשות את הסידורים האחרונים של החברותות של שיעור א' שיגיעו באלול. השיא היה בליל תשעה באב שאז לא לומדים. או שהיינו עושים סידורים אחרונים בכל מה שהיה נוגע לפנימייה. א'א היה לשבת ליד שולחנות, היינו יושבים כמה חברים בבית של אחד מבני החבורה על הרצפה. תמיד לשאת בעול. היה ישר דרך. ואין ספק שהנקודה המרכזית שהייתה אצלו זה איזהו כזית אמת בעולם כמו שלנו, שהוא עלמא דשיקרא. זהו לא דבר שמצוי, אדם שהולך עם האמת שלו. לא כל אחד יכול להגיד 'אני הולך עם האמת שלי, אני מצפצף על כולם'. זה לא מראה שהאדם הוא אדם אמתי, לפעמים זה מראה שהאדם הזה הוא טיפש בריבוע. אדם צריך לגדול ולגדול, ואז הוא מוצא את העולם הפנימי שלו. כמו שעשה הרב אלישע זצ'ל, הוא באמת היה ת'ח. שלא לדבר על המעלות אחרות שלו, צנוע ומעלי. ישר דרך.
ספרתי באחת ההספדים עליו סיפור שאולי הוא נראה קצת זול מידי, אבל אותי זה מאוד תפס. אני זוכר לפני המון שנים שהגענו פעם בערב יו'כ לתפילה, תמיד כולם ממהרים לומר תפילה זכה לפני כל נדרי, ואני רואה שמהחדר אוכל של הישיבה יוצא הרב אלישע עם חמש שקיות שחורות ענקיות. אף אחד חוץ ממנו לא חשב שצריכים גם להשאיר את החדר אוכל בצורה נורמלית. והוא אולי עם עוד מישהו אספו את הכל לשקיות. כולם רצים לתפילה זכה, והוא מתעסק עם זה... אין לי צל צלו של ספק שהתפילה שלו הייתה יותר זכה מכל אלו שלא אספו את מה שהוא אסף. ולכל מי שהיה קשור אליו אין ספק שזהו גם כן חלק מכל המשברים שעוברים על האדם, אבל גם מזה צריך להתחזק.
 
'ובחרת בחיים'
אנחנו ב'ה בסוף זמן חורף תשע'ט. אבל אנחנו גם בזמן של בחירות. ואל תצפו שאני אדבר על דברים שאני לא עומד לדבר עליהם. אנחנו בזמן של בחירות, כמו שכתוב בתורה 'אשר בחר בנו מכל העמים', 'ובחרת בחיים'. הספורנו הידוע על התורה כותב ש'ובחרת בחיים' הכוונה להשתדל לא להיות בינוני באורח החיים. לעשות דברים עד היכן שאפשר בצורה היותר מושלמת. העיקר להתרחק מבינוניות. כל דברי הרמב'ם שתמיד טוב לאדם ללכת בדרך האמצע זה נאמר לגבי מידות, כעס ודברים כאלה, אבל זו לא אמת מידה לדברים אחרים. 'הרחב פיך ואמלאהו', אומרת הגמרא, ההוא בדברי תורה כתיב. והגמרא בברכות אומרת (ו.), 'היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה'. הגמרא מדברת על סוף זמן. על תינוק יש ביטוי, 'כתינוק שבורח מבית הספר'. חז'ל אומרים שאדם נורמלי שיוצא מבית כנסת, אל יפסיע פסיעה גסה. שלא תהיה מין שמחה כזו, סוף סוף נגמר הזמן.
 
הפסקות כדי להתבונן
בין הזמנים הוא דבר נצרך ביותר. גם למשה רבינו נתנו הפסקות להתבונן בין פרשה לפרשה. אני כל שנה מביא את דברי השפת אמת בשני מקומות, בפרשת ויחי ובפרשת בשלח. חז'ל אומרים שכשמת יעקב אבינו 'נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השעבוד'. אומר השפת אמת, הרי בכל התורה כתוב שנתנו הפסקות כדי להתבונן, אבל במקום שמת יעקב אבינו אז אין כוח להתבונן. לכן הפרשה היא לא פרשה פתוחה אלא פרשה סתומה. איפה שיש פרשה פתוחה זהו סימן שצריך להתבונן בין פרשה לפרשה. אבל כשמת יעקב אבינו אין כוח להתבונן, לכן הפרשה סתומה. אומר השפת אמת בפרשת בשלח, 'אז ישיר' כתוב פרשיות פתוחות, פסוקים עם רווח גדול ביניהם. מפני שהקב'ה הוציא אותנו ממצרים, ניתן לנו כוח עוד הרבה יותר גדול להתבונן, אפילו בין פסוק לפסוק. לכן זה בא לידי גם בצורת הכתיבה בספר תורה.
עצם ה'בין הזמנים', הוא זמן להתבונן בין פרשה לפרשה. אבל הוא גם העדות האמתית לכל הזמן כולו שעבר., כתוב בהלכה שהיוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים חייב לברך. זה כתוב בהלכה. הפוסקים דנים, בפרט מקובלים, מה נעשה השנה כשר'ח חל בשבת. האם יוצאים לברך את האילנות בשבת או שלא. יש אחד מהפוסקים שהיה גדול גם בתורה וגם בקבלה והוא אומר שלפי דעתו זהו איסור בורר, מפני שע'י הברכה הוא מעלה ניצוצות וא'א לעשות זאת בשבת, זה כמו בורר מבחינה רוחנית, לכן הוא פסק שצריך לדחות את הברכה ליום ראשון. אני לא אומר מה לעשות למעשה, אבל יש דעה כזאת. יש מקומות שכן עושים את זה בשבת ויש מקומות שלא עושים. גם תלמידים שזוכים לסיים את הזמן ויוצאים בחודש ניסן, לאו דווקא לטיול, רואים אילנות מלבלבים. כשאדם מסתכל על עצמו שמגיע זמן הפריחה שלו, מותר לו לברך. צריך גם לברך לא רק את האילנות, אלא גם את 'האדם עץ השדה'.
 
ברכת האילנות, 'כי האדם עץ השדה'
ראיתי בספר הרוקח שמבאר על ברכת המזון, 'וברכת את ה' אלוקיך' כמו רבי עקיבא שאומר, את ה' אלוקיך זה לרבות תלמידי חכמים. אומר הרוקח, אחד הראשונים, וברכת את ה' אלוקיך לרבות תלמידי חכמים. צריך לברך לא רק על אילן ולא רק ברכת המזון על אוכל, אלא צריך לברך גם תלמידי חכמים. לכן הגמרא אומרת שרבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל גם בכניסתו וגם ביציאתו. הגמרא שם אומרת את ביטוי על רבי נחוניא בן הקנה, שהוא 'נותן הודיה על חלקו'. המפרשים שואלים, אם כתוב שהוא היה מתפלל מדוע אח'כ כתוב שהוא נותן הודיה, הרי הוא התפלל, הוא לא הודה? אלא שאין תפילה בלי שאדם מודה לקב'ה. כתוב כשנולד יהודה שלאה אמרה 'הפעם אודה את ה'', ומיד אח'כ כתוב 'ותעמוד מלדת'. שואל הספורנו, מה הקשר בין 'הפעם אודה את ה'' ל'ותעמוד מלדת'? אומר הספורנו, יסוד גדול בתפילה: כשאדם מודה לקב'ה על מה שהוא צריך להודות, שלא יסתפק בהודיה, אלא שגם יבקש מיד שכך גם יהיה ההמשך, שהקב'ה ייתן לנו כמו שהוא נתן לנו עד היום. אבל כשנולד יהודה כתוב היא אמרה 'הפעם אודה את ה'', ולא כתוב שהיא בקשה שה' יוסף לה, לכן מיד אומרת התורה, 'ותעמוד מלדת'. תפילה היא מקום שמודים ומבקשים על ה'להבא'. זה מה שהגמרא אומרת על רבי נחוניא בן הקנה שהיה גומר את סדר הלימוד שלו, הוא היה מתפלל, וגם היה מודה. מפני שתפילה והודיה תמיד הולכים ביחד. להודות לקב'ה על מה שהוא נתן לנו עד היום ולבקש מהקב'ה שבעזרת ה' נוסיף אנחנו חילים לתורה, כדי להוסיף כהנה וכהנה ואף פעם לא לשקוט על השמרים בעזרת ה'.
 
'כמה מעלות טובות למקום עלינו'
בהגדה של פסח אנחנו אומרים 'כמה מעלות טובות למקום עלינו'. 'המקום' הכוונה בפשטות לקב'ה. 'המקום ינחם אתכם'. אבל אצל אברהם אבינו נאמר 'וירא את המקום מרחוק', ג'כ לכאורה שהוא ראה גילוי שכינה. יש אומרים ש'וירא את המקום' הכוונה שהוא ראה את מקום המקדש. סתם 'מקום' זהו מקום המקדש. אבל יש ספר שנקרא 'אישי ישראל', על ההגדה של פסח, אחד האדמורי'ם ממודז'יץ. בשנה שעברה השתמשתי בהגדה הזאת, הגדה מצוינת, בעיני עכ'פ. הוא אומר פשט חדש, 'כמה מעלות טובות למקום' הכוונה היא כמו שכתוב בחז'ל שהמקום משפיע. הקב'ה הביא אותנו למקומות שמשפיעים עלינו. אדם מברך בכל בוקר 'המכין מצעדי גבר', הקב'ה מנווט אדם למקום שהוא נמצא שם. אברהם אבינו אמר 'רק אין יראת אלוקים במקום הזה' הוא אל אמר רק אין יראת אלוקים, אלא הוא הדגיש אין יראת אלוקים במקום הזה. במקום שאברהם אבינו היה בו הוא מקום שהאטמוספרה משפיעה לא טוב. לא רק שאין יראת אלוקים, המקום הוא ספוג בחוסר יראת אלוקים. 'כמה מעלות טובות למקום עלינו', כמו שאמרתי מקודם, בשבחה של אכסניה. צריך גם להודות למקום, מפני שהמקום גורם. רש'י כותב בתחילת ספר דברים שמשה רבינו מנה לבנ'י את כל המקומות ששם הם הכעיסו לפני הקב'ה, הכוונה היא, שהוא רצה לסנגר על ישראל. הם היו במקומות כאלה במדבר, בערבה, שהמקום הוא זה שגרם לישראל לעשות את מה שעשו.
 
'כמעשה ארץ מצרים לא תעשו'
'ואילו לא הוציא הקב'ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני  בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים'. הכוונה היא, הרי במצרים הייתה עבודה קשה, 'וירעו אותנו המצרים'. אבל בחז'ל כתוב ששבט לוי לא עבדו במצרים. על מה שבט לוי צריך להודות? 'אילו הקב'ה לא הוציא אותנו ממצרים היינו משועבדים וכו'', הרי שבט לוי בין כה וכה לא עבדו? כך כותב הרמב'ן בשם המדרש. הכהנים לא עבדו. אלא שהמקום מקלקל גם את מי שלא עובד. כשהתורה אומרת 'כמעשה ארץ מצרים לא תעשו' אומר שם רש'י, מלמד שמצרים הייתה ארץ המקולקלת ביותר מכל המקומות האחרים. אומר השפת אמת שם, כמעשה ארץ מצרים לא תעשו, מדוע צריכים לייחס את זה למצרים, מספיק שהתורה תאמר מה אסור לעשות, מפני מה צריך לציין שאותם פעולות שהתורה אומרת לא לעשות הן מעשה ארץ מצרים? אומר השפת אמת, גם את ענייני הרשות שעושים במצרים, לא את העבירות, אסור לעשות כמעשיהם. את התרבות הזו של מצרים אל תכניסו. יש תרבויות שהם חודרות, אסור להכניס אותן פנימה.
סליחה על הביטוי, לא כתוב בשום מקום שאחרי החתונה גם החתן צריך ללכת עם טבעת. בשום מקום לא מצינו את זה. אומר השפת אמת, כמעשה ארץ מצרים לא תעשו, לא מדברים רק על פעולות. גם על דברים של רשות, יש לנו מקור עצמי. מים חיים כמו שקוראים לזה, לא צריך ללכת לכל מיני תרבויות אחרות. על זה צריכים בני שבט לוי להודות. אילו לא הוציא הקב'ה אותנו ממצרים, אפילו שבט לוי שלא עבד במצרים, עדיין הם היו במצרים, והמקום גורם. אין ספק שהמקום משפיע. ואם זהו מקום כמו מצרים, כמו שרש'י אומר שהם היו מקולקלים יותר מכולם, אדם יכול להגיד שעליו זה לא ישפיע? לכן אומרים בהגדה, אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים, אפילו שבט לוי שלא עבד במצרים, על כולנו מצווה לספר ביציאת מצרים, כולנו צריכים להודות לקב'ה. 'משועבדים היינו לפרעה במצרים' אין הכוונה דווקא לשעבוד, בעיקר ההודיה שיוצאים ממצרים היא שהקב'ה מזכה אותנו שלא יהיה לנו שעבוד גשמי, וגם שלא יהיה לנו שעבוד רוחני לדברים שהם יותר 'מולדת חוץ' ולא 'מולדת בית'.
 
הלל בליל הסדר
ע'פ ההלכה צריכים לומר הלל בליל הפסח פעמיים. בתפילת מעריב, ובליל הסדר. אבל בליל הסדר מחלקים את ההלל לשתיים, את שני הפרקים הראשונים אומרים לפני האוכל, ואת כל שאר ההלל אומרים אחרי האוכל. באמצע סועדים סעודה, אומרים שפוך חמתך ואחרי זה אומרים את החלק השני של ההלל. איפה מצינו דבר כזה? הטור בהלכות פסח כותב שלפי דעתו זו הסיבה שלא מברכים על אמירת ההלל בליל הסדר, מפני שמחלקים אותו לשניים, לכן אי אפשר לברך עליו.
הנצי'ב מוולוז'ין אומר בהגדה של פסח רעיון נפלא מאוד. לפי דעתו הסעודה שעושים בליל הסדר זה חלק מההלל. הרי זו סעודת מצווה, זו סעודת הודיה. זהו חלק מאמירת ההלל. [היה פעם סיפור בישיבה, בליל יום העצמאות בזמן הרצי'ה זצ'ל הסעודת מצווה שעשו בליל יום העצמאות התארכה והתארכה. אחד הבחורים שהיה המנחה של אותו ערב ראה שעומדות לעבור שבעים ושתים דקות, וכבר לא יוכלו לברך ברכת המזון. על דעת עצמו הוא ניגש למיקרופון ואמר, עכשיו ניגש לברכת המזון, ומו'ר הרצי'ה זצ'ל, אז הוא עוד היה שליט'א, ידבר אחרי ברכת המזון. הרצי'ה לקח את הכוס, ברך ברכת המזון ומיד אח'כ הוא קם ויצא החוצה. בא אליו אותו בחור להתנצל, הרצי'ה לא הסכים, מי שהכיר אותו ידע שזה אופייני. הוא הסכים למחרת לדבר בארוחת צהריים. ואז הוא אמר, מה שייך להסתכל על השעון על שבעים ושתיים דקות, הרי הסעודה היא חלק מההודיה, אין כאן שיעור של הפסק]. אומר הנצי'ב, חלק מההודיה לקב'ה מתבטא גם באכילה, שצריכים לאכול בהסבה. כמו אכילה של כהנים. האכילה של מלכות, אכילת מכובדת. זהו חלק מההלל. ככה אומר הנצי'ב מוולוז'ין.
אולם הטור כותב שבגלל שמחלקים את ההלל באצמע לכן א'א לברך עליו. מדוע באמת מחלקים את ההלל? מי שמתבונן בהלל רואה ששני הפרקים הראשונים של ההלל עוסקים ביציאת מצרים, 'בצאת ישראל ממצרים וכו''. החלק השני של ההלל, אחרי שני הפרקים הראשונים, מדבר בכלל על מה שיהיה לעתיד לבוא, הוא לא מדבר על יציאת מצרים. בגלל שהוא מדבר על לעתיד לבוא, כותב הפרי מגדים שלכן מקדימים לומר 'שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך'. את זה אומרים לפני החלק השני של ההלל, שכבר לא מדבר על יציאת מצרים. הוא מדבר על מה שהקב'ה הבטיח ואנחנו מבקשים שיקוים. מה שיהיה לגוים ששעבדו את ישראל. אבל זה כבר לא קשור ליציאת מצרים.
 
הניסיות שבטבע
אומר הרמב'ן בסוף פרשת בא, הניסים העל טבעיים שהקב'ה עושה איתנו הם כדי להביא אותנו להכרה שיש גם נס שמוטבע בתוך הטבע. הקב'ה לא עושה לנו כל הזמן ניסים על טבעיים. הוא עושה לנו ניסים על טבעיים כדי שהם יביאו אותנו להאמין באמונה אמתית שכל מה שקורה בעולם גם מה שנקרא טבע- הוא בעצם נס שמוטבע בתוך הטבע. בהלל שני הפרקים הראשונים מדברים על יציאת מצרים, שם אנחנו אומרים את שני פרקי ההלל שמדברים על הניסים העל טבעיים שהקב'ה עשה לנו כשיצאנו ממצרים. אבל התכלית של הניסים שמעל הטבע היא כדי שאנחנו גם נאמין בניסים שנעשים בתוך הטבע, ולכן אנחנו מפסיקים בין החלק הראשון שהוא עוסק רק ביציאת מצרים, מפסיקים עם אכילת מצה ומרור שהיא זכר ליציאת מצרים. והחלק השני שמדבר על מה שהקב'ה יעשה לעתיד לבוא, לא על ידי ניסים על טבעיים כמו שהיו ביציאת מצרים, אלא כמו שהרמב'ן אומר, הנס העל טבעי צריך להביא את האדם לאמונה אמתית שכל מה שקורה בחיים הכל הוא נס גם אם זה נקרא טבעי. וזה כל מה שאומרים בסדר ההגדה של פסח בסוף, 'נשמת' 'כי לעולם חסדו', מדברים על דברים שנראים לנו טבעיים, אבל תכלית היציאה של יציאת מצרים שזה היה ניסים מעל הטבע הם כדי להביא אותנו לאמונה שגם במה שכתוב בהמשך ההלל שזה ניסים שבתוך הטבע. הכל נחשב למשהו ניסי.
הרב זצ'ל בעולת ראיה כותב שזו הסיבה לכך יציאת מצרים היא נקראת 'בזרוע נטויה'. כדי להמחיש שיציאת מצרים לא רק הייתה בעבר, אלא היא משהו מתמיד. והוא יתמיד הלאה עד 'מקדש ה' כוננו ידיך'. שכל עוד לא יתקיימו כל החלקים של ההלל, גם הניסים שבתוך הטבע, גמר היציאה ממצרים שזה יהיה לעתיד לבוא, עד ה'לשנה הבאה בירושלים'- בעצם יציאת מצרים לא נגמרה. התכלית של יציאת מצרים שהייתה יציאה מעל הטבע היא כדי להביא אותנו לאמונה בכל הניסים שהקב'ה עושה מאחרי יציאת מצרים עד לגאולה העתידית גם אם זה דברים שמולבשים בתוך הטבע.
 
'אילו נתן לנו את ממונם ולא קרע לנו את הים דיינו'
הרצי'ה זצ'ל אמר פעם, והוא כתב את זה גם בספר אור לנתיבתי, על מה שאנו אומרים בהגדה 'אילו נתן לנו את ממונם ולא קרע לנו את הים, דיינו'. הקב'ה הבטיח לאברהם אבינו שהוא יוציא אותנו ממצרים. והוא הבטיח גם שיצאו ברכוש גדול. וכשיצאו ממצרים הקב'ה שלח את משה רבינו 'דבר נא באזני העם', אומרת הגמרא, אומרים חז'ל, כדי שלא יאמר אותו צדיק 'ועבדום וענו אותם' קיים בהם, 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' לא קיים בהם. לכן הקב'ה שלח את משה רבינו, תבקש שהם ייקחו את ממונם של המצרים. אבל לא כתוב בשום מקום שהקב'ה הבטיח לאברהם אבינו את קריעת ים סוף, זה לא מוזכר בהבטחה. יציאת מצרים כן מוזכרת, קריעת ים סוף לא מוזכרת. אמר הרצי'ה זצ'ל, זכינו ליציאת מצרים בזכות אבות, ה' הבטיח לאברהם אבינו 'ואחרי כן יצאו'. קריעת הים לא הייתה בזכות אברהם אבינו, היא הייתה בגלל סגולת ישראל שהתחילה להתבטא ולצוץ מהרגע של יציאת מצרים.
ולכן דווקא בקריעת ים סוף אנחנו מוצאים את הקטרוג של המלאכים 'הללו והללו עובדי ע'ז'. לא מצינו את הקטרוג הזה בזמן יציאת מצרים. מה אותה מוציא אותם ממצרים הרי הללו והללו עובדי ע'ז, את הקטרוג הזה מוצאים רק בקריעת ים סוף. מפני שהיציאה ממצרים היא הבטחה לאברהם אבינו. אבל לא מוזכר אצל אברהם אבינו ההבטחה של קריעת ים סוף. בקריעת ים סוף באה לידי ביטוי סגולת ישראל. הללו והללו עובדי ע'ז ויותר מכך, חז'ל אומרים שפסל מיכה, אע'פ שהוא כתוב בספר שופטים, הוא היה עם בנ'י בזמן שהם יצאו ועברו את הים. וכתוב במדרש של ספר שופטים שעל זה אמר דניאל 'לך ה' הצדקה' שאתה מעביר אותנו את הים 'ולנו בושת הפנים' שהיה לנו פסל מיכה בכיס כשעברנו את הים. הללו והללו עובדי ע'ז, היה את פסל מיכה, ובכל זאת הקב'ה קרע לנו את הים. לא בגלל זכות אבות, על זה לא הייתה הבטחה לאברהם אבינו. אלא שברגע שאנחנו יצאנו ממצרים הייתה פה יצירה חדשה, סגולת ישראל מצד עצמה היא הייתה דיה כדי שיבקע לנו הים בלי להביט אם הללו והללו כן עובדי ע'ז או לא עובדי ע'ז.
על זה אנו מודים לקב'ה, 'אילו נתן לנו את ממונם ולא קרע לנו את הים, דיינו', זו דרגה גדולה, הייתה לנו את הזכות של האבות. קריעת ים סוף היא כבר מדרגה בפני עצמה. צריך להודות עליה בפני עצמה, מפני שהיא כבר בא לנו לא בגלל זכות אבות אלא בגלל סגולת ישראל.
 
קידוש כל מערכות החיים
כשעמ'י יצא ממצרים אפילו העוברים אמרו שירה בקריעת ים סוף. כותב הרב בעין איה, זה ביטוי שהיה פה משהו מהותי שורשי. לא משהו רגיל וטבעי, מפני שלכאורה לא שייך להגיד על עוברים במעי אימן שמסתכלים באספקלריא מאירה ויכולים לומר שירה. עמ'י ביציאת מצרים מאז ובהמשך במתן תורה קיבל את כל ההבטחות של ממלכת כהנים וגוי קדוש. כותב הרב באיגרות (חלק א' עמוד רט'ו) 'הפילוג של דת ומדינה יאה ונאה להם לאומות העולם. אבל לנו הוא מזיק, עמ'י צריך לקדש את מערכות החיים והוא ביטוי לסגולתנו הישראלית לכך שאור אלוקים אמת נמצא בתוכנו ויש לנו כוח גם להשפיע על הדברים החומריים והמעשיים'. אני רק קורא כמה ציטוטים, ותן לחכם ויחכם עוד. ועל זה כותב הרב בעין איה בשבת חלק ב', 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש שנהיה מורים ומדריכים עליונים לעולם כולו קדושים גם בחיים החיצוניים וגם בחיים הפנימיים' גם בחיים החומריים וגם בחיים הרוחניים. במקום שלישי הרב כותב במאמרי ראיה, שמלך כותב שני ספרי תורה מפני שהתורה והממלכה בישראל קשורים בקשר בל ינתק. אני לא רוצה להביא את כל מראי המקומות, אני רק אומר שצריך לעבור עם השכל הישר.
אין ספק שבסוף זמן ועל אחת כמה וכמה שאנחנו כמו שאמרתי מקודם, זה זמן של פסח, של 'אתה בחרתנו' על כל המשתמע מכך, זהו הזמן הכי טבעי והכי נורמלי שבו אדם צריך לבדוק את הדעות שלו. לבדוק את ההשקפה שלו. לבדוק האם ההסתכלות שלו היא נורמלית, כפי שמחנכים פה בבית מדרש. לבחון את ההשקפה, את הדעה. או יותר נכון, לבדוק את הקרירות שלו כלפי ענייני הדת. 'הרהורי עבירה קשים מעבירה'. לכאורה כשאדם חוטא במעשה זה הרבה יותר חמור. מדוע הרהורי עבירה קשים מעבירה? אומר הרמב'ם במורה נבוכים, מפני שהשכל של האדם הוא הכתר הגבוה ביותר שיש לאדם, מותר האדם מן הבהמה. הרהורי עבירה לא מדברים על זה שאדם חושב ח'ו ללכת לגנוב או משהו אחר, מדובר על הדעות שלו, על המחשבות שלו. על זה אומרים חז'ל הרהורי עבירה קשים מעבירה.
כתוב ברמב'ם בהלכות תשובה (פרק ז), התשובה היא לא רק מהמעשים, אלא כמו שאדם צריך לבדוק במעשים שלו כך הוא גם צריך לבדוק בדעות שיש בו אם הם נכונות או לא נכונות. אומר שם המגדל עוז על הרמב'ם, על זה אמרו חז'ל, הרהורי עבירה קשים מעבירה. מסתמא הוא מתכוון לרמב'ם שהבאתי ממורה נבוכים, ש'הרהורי עבירה' הכוונה היא על הדעות, על ההיגיון, על ההשקפה של האדם.
 
חופש דעות
לפעמים הקב'ה מביא אותנו למין צמתים מבחינת הזמן או מבחינת המקום, ואדם צריך מאוד להיזהר ולא להיכשל בדעות האלה. בפרט במקום שיכולים חלילה להיכשל בטשטוש של המציאות. לבוא בשם אידיאלים מאוד גדולים, חופש דעות. כתוב ברב במשפט כהן בשם בעל העקידת יצחק, שיש בחירה חופשית לאדם על המעשים הפרטיים שלו, אולם לעמ'י אין בחירה חופשית אם להיות עמ'י או לא להיות עמ'י ח'ו. ואם אנחנו חונכנו ומאמינים שחלק מיציאת מצרים שזכינו ובהמשך במשך הדורות הוא להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, שאנחנו נשפיע ובשביל זה הקב'ה זיכה אותנו שתהיה לנו מדינה שיש עליה המון ביקורת, אין צל צלו של ספק. שאף אחד לא ירמה את עצמו. אבל זה לא סותר שצריך לדאוג שהיא תהיה מעוגנת בקשר בל יינתק עם הדת. ובשביל זה הרב זצ'ל ייסד את הרבנות הראשית. כדי שיהיה כוח ארגוני גדול ועצום שידאג עד כמה שבשר ודם יכול, ולפעמים אפשר יותר אבל לא עושים לצערנו. אולם ברור שבלי זה המצב יהיה פי מיליון יותר גרוע. כשפעם אחת היה מישהו ששינה את הרכב המועצות הדתיות בחייו של הרצי'ה. הרצי'ה נלחם כמו אריה נגד אותו אדם אע'פ שהוא היה מקורב אליו מאוד. הוא לא ויתר לו כקוצו של יו'ד. הוא אמר לו, אתה תשנה ממה שהרב רצה לעשות פה בארץ מועצות דתיות?! באים כביכול בשם חופש דעות ומרימים יד בכל האמונה הזאת ובשם חופש הדעות מנסים לבטל ולקעקע עניינים דתיים במדינה. כבשת הרש שעוד קצת נשארת! ועוד יכול להיות מישהו שיעלה על הדעת שבשם חופש דעות דבר כזה יכול להיות עלי אדמות. יש ביטוי של הרב באורות האמונה, שחופש הדעות הוא רק כאשר מקיימים את 'אם שמוע תשמע', אם שמוע בישן תשמע בחדש. אבל שאדם ישתמש בחופש הדעות, לא בשביל לשמוע בישן, אלא כדי שהכל יהיה רק חדש לפי הכזית מוח שיש לו, על זה לא נאמר חופש דעות. זהו רק אחד המקומות שהוא מדבר על הנושא הזה. יש לו אריכות גדולה באגרות חלק א' בעמוד ט'ו כשהוא כתב שם נגד איזה סופר שאמר מה שאמר. כדאי לראות בפנים.
 
לפעול עם א-ל
כתוב שהקב'ה לעתיד לבוא יתבע מכל אחד שיכול לפעול עם א-ל ולא פעל. מה הכוונה 'לפעול עם א-ל'? לפעול עם א-ל הכוונה היא שצריך לרומם את התורה, שלא יהיה מקום אחד שיכול להיות שהוא לא יהיה עם התורה עד כמה שבשר ודם יכול. יש בספר מורשה קובץ של מאמרים ומכתבים שאבי כתב ובעזרת ה' עומד לצאת עוד מעט קובץ גדול וחדש עם הוספות. שאלו אותו בעניין הבחירות. אני לא מתערב בפוליטיקה, פוליטיקה היא כידוע לשם שמיים. על זה אמר הנביא 'השמיים כסאי'. אין לך שם שמיים. אני רק קורא מה שכתוב: 'על שאלתך בעניין עמדת הישיבה בעניין הבחירות השתא. מלכתחילה צריך לדעת כי יש לשלול הנחה על עמדת הישיבה כביכול בנושא הזה. ישיבה הוא משהו עליון רוחני. הוא חיי עולם מעל כל העניינים האלו של חיי שעה. הישיבה היא ללמוד ולמד. מוסד להעברת התורה מדור לדור. והיא המוסד הקדום בישראל והיא מזמן האבות כמו שאמרו חז'ל מלא פסקה ישיבה מאבותינו. כמו שכתוב בגמרא ביומא. ומה שאתה יכול לשאול זה מה דעת הרבנים ראשי הישיבה שהיא אמנם מצד אחד דעה פרטית אבל היא בדר'כ מתפשטת ככל ההשקפות שיסודם בעיון רוחני של תלמידי חכמים על התלמידים. אבל רק זו בלבד ותו לא. דע מאוד ידידי יקירי. כי כל עניין השתתפותך בבחירות של הציבור כגון דא אין זה עניין של רשות. אלא עניין של חיוב. כיון שמדובר פה בעניינים של שמירת הדת וכל קודשי ישראל, לכך נהגו אבותינו מדורות קודמים כשהיה עניין כזה הן בגולה והן בא'י. והח'ח המקרה אחד שהיה מיש רצה להשתמט מלהשתתף בבחירות אמר עליהם שהם כמו מה שאמר הנביא בספר שופטים 'כי לא באו לעזרת ה' בגיבורים'. הרי במקום (בכנסת) לא דנים רק בענייני תחבורה ודואר, אלא היא חולשת על ענייני המדינה ובתוכם יש עניינים של שמירת הדת ממש. וחייבים אנו ומצווים אנו להשתתף ולבחור בעד נציגים שיגנו על העניינים הללו... כדי שצביון המדינה יהיה כמה שיותר חתום בצביונה של תורה. וע'פ האמונה צביון של תורה במדינה אם מעט ואם הרבה הוא גם חלק משאלת הביטחון של המדינה כפי שמפורש בתורה ודברי הנביאים. וזה חלק בלתי נפרד... בבחירות כגון אלו יש הזדמנות לזיכוי הרבים במעשהו. וכ'ש בזמן שקמים משחיתים שרוצים לשנות לרעה אפילו באותה חלקי של שמירת צביון קודשי ישראל ושמירת התורה שקיים במדינה. על כן כל מי שקורא את הדברים האלו צריך להיות מלא עוז ולשתף אחרים וכו' וההצבעה בעזרת ה' לא תהיה לבטלה. אלא יבחרו אנשי חיל מלאי יראת ה' ותורתו שיש בידם להשפיע על הצביון של התורה במדינה וכו''. ומי שרוצה יוכל לראות את המאמר בשלמותו שם. וככה היה נוקט מו'ר הרצי'ה זצ'ל בכל מערכה. אין לנו מה להתבייש בערכים שלנו. ודאי ודאי לא לפעול הפוך מהם, אלא אדרבה, מי שיכול אין ספק שזה חלק מעניין של זיכוי הרבים.
 
'מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי'
יש פסוק בתהילים. 'מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי', אולם דוד המלך לא כותב מה הוא ישיב, הוא רק שואל את השאלה. אני חושב שהתשובה כתובה בהמשך, 'כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא'. שם ה' הכוונה היא לתורה. כמו שהרמב'ן כותב בהקדמה שכל התורה זה שמותיו של הקב'ה. 'כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו', איך לומדים מפה את ברכת התורה? שם ה' כותב הרמב'ן זה תורה. לכן שם ה' אקרא, כשאני לומד תורה אז הבו גודל לאלוקינו. צריך לברך את הקב'ה, ברכות התורה. על זה אומר דוד המלך, 'מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי, כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא'. ככל שמרבים יותר ויותר בתורה זה יותר תשלום כביכול בזעיר אנפין על החוב הגדול שאנחנו חייבים לקב'ה ואני מדבר גם עלי באופן אישי. יש לי הרבה פעמים את ההרגשה הזאת. אני לא חושב שאולי לזה התכוון. לא הגענו לדרגה של דוד המלך, אבל ממש הסייעתא דשמיא שיש להגדיל תורה ולהאדירה, משנה לשנה יותר ויותר.
צריך כמו שהזכרתי חוץ מההודיה לקב'ה, גם להתפלל שכך בעזרת ה' ימשיך הלאה. רבי יוחנן הצליח להביא את ריש לקיש ללמוד תורה בזכות שתי מילים שהוא אמר לו, הוא עורר אצלו את הנקודה הפנימית. ק'ו שאפשר לעורר אצל כל אחד שבא לשבוע ישיבה לישיבה שצריך להתייחס אליו. וזהו זיכוי הרבים גדול מאוד. כתוב שאם הקב'ה בא לבית הכנסת בא לבית הכנסת הוא מיד כועס אם אין מניין. השפת אמת מקשה הרי בפסוק כתוב 'מדוע באתי ואין איש', משמע שאם כן יש אחד הוא לא כועס, מהיכן חז'ל הגיעו למניין? אלא אם יש אחד שהוא איש, שאחראי, שיפעל שיהיה מניין, אז יהיה מניין. ואם אין איש, אין אדם אחראי, לא יהיה מניין. כתוב על נח שהוא היה איש צדיק תמים, והקב'ה אמר לו בפניו שהוא צדיק. אומר רש'י שבפניו הקב'ה אמר לו מקצת שבחו. לכאורה מקצת שבחו זה תמים, לא צדיק. אלא שהיו לנח שלושה תארים שהיו ביחד כל שבחו, 'איש', 'צדיק', ו'תמים'. לומר לנח רק תואר זה מקצת שבחו. לעולם יהא אדם, אחרי זה ירא שמיים.
אנחנו לא חסידי חב'ד, אבל אנחנו כן שלוחים. אדם שבא למקום יש לו זיכוי הרבים הכי גדול ולא צריך להתבייש. ללמוד עם איזה מישהו או עם קבוצה. עשר דקות או רבע שעה ביום, זה מביא תועלת הן למלמד והן ללומדים וזוהי הפצת התורה. אם אדם יכול לארגן שיעור איפה שהוא גר, אין זיכוי הרבים גדול מזה. ועל כולנה, הדאגה לזולת כוללת השפעה של תלמידים לזכות ללמוד תורה ולגדול בתורה בישיבה הק', חבר מביא חבר.
 
'לעולם יהא אדם'
לקראת הזמן הבא בלי נדר אנחנו מקווים שנארגן חבורות על מה שלומדים אחה'צ אולי גם נושא ונותן אחד או שניים לפי הצורך. כדי שאנשים יהיו מרוכזים באותם הנושאים. אני מקווה שתהיה סייעתא דשמיא שנמצא אברכים שיכנסו לזה. יש הרבה מעלות באברכים, ואני לא מדבר על אברכים משיעור א' או ב'. אדם צריך להיות גם בשל בתורה בשביל להתחתן. חז'ל אומרים שלעתיד לבוא שואלים את האדם אם עסקת בפריה ורביה. אומר המהרש'א שהכוונה ששואלים אותו האם עסקת בשידוכים. ולא שגיל האברכים ירד בגלל זה, כל אחד בעיתו ובזמנו. יש לפעמים הרגשה שלא תמיד מטפלים בזה, אל תשברו. כולנו עברנו את זה. בסופו של דבר מי שרוצה לראות השגחה פרטית בדור הזה שיסתכל על זה. שידוכים זה ממש השגחה פרטית. אבל לעולם יהא אדם.
אני רוצה לא לשכוח בשם כולם להודות לכל המי ומי בישיבה שעוסקים במגוון רב של תחומים, וא'א לפורטם כי רבים הם. בין אלה שעוסקים במה שנעשה בפנימייה, בדברים שנעשים בבית המדרש, לטובת בית המדרש. על אלה שמתעסקים בשיחות, המשוכתבות ושאינם משוכתבות. ואלו שמרגנים פה את השבתות, כל התכניות של ברינה יקצורו ושל ושננתם, וההקלטות. כולל ההשכמה בבוקר בניגונים כאלה ואחרים... אני רוצה להודות באופן אישי לנתנאל פרנקל על הטיפול שלו במיכאל אסולין, זה פשוט לא יאומן כי יסופר. צריך לראות שהזורעים בדמעה ברינה יקצורו. אמר לי רבי דוד אבוחצירא על המקרה הזה, בא הרוג ברגליו. מעל ומעבר למצופה זה בא.
 
'עוד מעט ואין רשע, והתבוננת על מקומו ואיננו'
אבל יש עוד דבר אחד שאני הייתי רוצה לדבר עליו, הפלאפונים. לצערי הגדול יש לי מכשיר פלאפון שאני נזקק לו. הייתי מוכן לשבור אותו אם לא הייתי צריך אותו. ולא למכור אותו ליהודי אחר. אין מזרזין אלא למזורזין. זהו כלי המשחית הכי גדול שיש בדורנו. אם היינו יודעים להשתמש בו רק לדברים הטובים, זה היה נפלא. אין ספק שכל הטכנולוגיה וכל התפתחות של העולם היום יוצרת ההתמודדות איתו קודם כל לת'ח, בעיות מורכבות שצריך לפתור אותם. וב'ה ת'ח יורדים לעומקה של הלכה להתמודד עם כל מיני דברים, זה בנוגע לעשה טוב. אבל בנוגע לסור מרע אני חייב לדבר על זה. אני צריך לדעת שדברתי. החת'ס אמר לאחד התלמידים שלו שהיה נושא שהוא היה צריך לדבר עליו והוא לא דיבר ולכן היה כך וכך. אני לא החת'ס אבל אני חייב לדבר. צריך בדברים האלה הרבה חיזוק ושאף אחד לא ירמה את עצמו. כל הכבוד לאלו שתלו את הדפים על הנושא הזה. זה דבר שהוא כ'כ נמצא בפנים, הוא כ'כ נמצא בהישג יד שא'א לעשות עם זה את מה שעשו לפאות הנוכריות בביעור חמץ... צריך להשתמש בזה בשום שכל ולא לפתוח את המכשיר בשום פנים לדברים שה' ישמור ויציל. היו הרבה בחורים שנשברו מזה בכל מיני מקומות. מי שנפל בזה צריך לדעת שזה לא סוף העולם. הפרצה שבא הוא נפל היא כן סוף העולם והוא חייב לחסום אותה, אבל זה לא סוף העולם בשבילו. אפשר לצאת מזה. ועדיף לא להיכנס לזה מי שיכול. לפעמים אני יודע שיש הורים  שלא מבינים את אלה שלומדים בישיבות מה כ'כ מפריע להם בכל מיני דברים, מפני שיש אנשים שלא כ'כ חיים את זה.
בליל הסדר פותחים את הדלת לאליהו הנביא. לא פותחים לו את הדלת בסוכות או בשבועות. למה דווקא בפסח? אצלנו בבית כשהיו ניגשים לפתוח את הדלת לאליהו הנביא אבי זצ'ל היה נוהג שלוקחים את כולם, ולא רק את הילד המסכן שעומד להירדם. אבי היה הולך עם כולם לדלת, והיינו שרים 'שאו שערים ראשיכם' ומלווים את אליהו עד השולחן ואומרים 'שפוך חמתך', ואז מלווים אותו בשירה עד הדלת וסוגרים את הדלת. שאלתי פעם את אבי זצ'ל, מה המקור? אז הוא אמר לי שהמקור בשם הנודע ביהודה. והחידושי הרי'ם אמר על זה שלהאמין שאליהו הנביא מגיע בליל הסדר זו דרגה יותר גדולה מאשר לראות את אליהו בעצמו. צריך להמחיש את זה.
אליהו הנביא הוא הנביא שעליו נאמר שיביא את הבשורה הגדולה לעולם 'והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם'. רש'י אומר שהכוונה היא ע'י בנים. יהיה דור שהצעירים ישיבו את הגדולים. כשאדם עולה למפטיר אחרי ההפטרה הוא מברך בין השאר 'שמחנו ה' אלוקינו באליהו הנביא עבדך', והרי אליהו הוא המבשר לפני המשיח, אם כן מדוע לא נאמר שאנחנו רוצים שמשיח צדקנו יבוא? אנחנו אומרים קודם שמחנו באליהו, מדוע? כך שואל האבודרהם על סדר התפילה. אומר האבודרהם, כשאדם מתפלל על שמחנו לא שייך שהוא יוציא מהפה שלו שמחנו ה' אלוקינו בלי אליהו, בגלל שאליהו הוא זה שישיב לב אבות על בנים.
אליהו הנביא בהרבה מקומות רואים שהוא היה שומר הפתח. בגמרא בברכות רבי  יוסי נכנס לחורבה להתפלל ובא אליהו ועמד על הפתח. בנביא כתוב שהיה רוח עם אליהו, הכל היה על הפתח. כתוב שה' פסח על הבתים ביציאת מצרים. כתוב בספרי החסידות על איזה פתח פסח הקב'ה, בדר'כ הקב'ה תובע מאיתנו 'פתחו לי פתח כפתחו של מחט', אולם ביציאת מצרים אפילו את זה הקב'ה לא ביקש. 'והגדת לבנך'. אז אפשר לפתוח את הדלת ואת ההבטחה שאליהו בישר לעולם, הלילה היחיד שיש מצווה שהאבא ידבר ויספר לבנים זה רק ליל הסדר. להראות לאליהו שלנבואה שלו של השבת לב אבות בנים יש לה אחיזה במציאות.
'עוד מעט ואין רשע, והתבוננת על מקומו ואיננו'. אומר ר' נחמן מברסלב, אם אתה מתמקד בנקודות הטוב שלו, הרשע יתפוגג מעצמו. אומר הרב באורות הקודש, בבשורת אליהו אין רק פער של דורות, אלא יש גם הבדל באופי. בניין צעירים סתירה, סתירת זקנים בניין. לצעירים יש רוח סוערת ולזקנים יש יישוב הדעת. הבשורה של אליהו היא שיהיה שילוב נכון בין רוח הנעורים הסוערת לבין יישוב הדעת של הזקנים. הטעות של נדב ואביהוא הייתה שהם לא עשו ע'פ ה'. פנחס תיקן את החטא שלהם, ע'י הלכה ואין מורין כן, שתקנה את ההתפרצות שלא במקומה של נדב ואביהוא.
אני מודה לכל הבחורים על מה שעושים בישיבה. אנחנו מקווים שכל השאיפות הרוחניות שלנו ימשיכו ויעלו בזמן הבא וגם הגשמיות, מתוכנן בניין בגובה של שמונה קומות, בעזרת ה'.
שיהיה פסח כשר ושמח לנו ולכל ישראל!
 
תודה מיוחדת מקרב לב, לכל הרמי'ם שליט'א על עבודת הקודש שעליהם, בכתף ישאו לאורך ימים ושנים טובות.