דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
נשא פרשת השבוע רה"י הרב יעקב שפירא
בפרשת נשא יש את המדרש הכי ארוך מכל פרשיות התורה. למה? אומר ה'חידושי הרי'מ' מגור שמפני שפרשת נשא היא הפרשה הראשונה אחרי מתן תורה, לכן יש בה הרבה יותר מדרש מאשר בשאר הפרשיות.
'האות שלך בתורה'
בתחילתה, הפרשה מדברת על נשא – לשון נשיאות ראש, נשיאות חן, לרומם את כל שבט לוי, לתת לכל אחד את התפקיד שלו. ובזה הפרשה גם מסיימת שכל נשיא הביא את הקורבן שלו. הרמב'ן שואל למה התורה חוזרת וחוזרת והיא לא כותבת בקיצור שמה שהראשון עשה, עשה השני והשלישי וכו'? ועונה הרמב'ן שזה מפני שלכל נשיא הייתה כוונה אחרת, והקב'ה התייחס לכל אחד כאילו שהוא היחיד, בלבד, אע'פ שאני יודע שהשני והשלישי והרביעי עשו בדיוק כמו שאלה שלפניהם עשו. אבל המדרש אומר שהקב'ה רצה לחלוק כבוד לכל אחד מהנשיאים. איזה כבוד אתה נותן לו כשאתה כותב מה שכל אחד עשה, כשאנחנו יודעים שכל אחד עשה מה שעשה זה שלפניו ומה שיעשה זה שאחריו? הכבוד האמיתי לבן אדם זה שכשאתה מדבר איתו, אז כולך נמצא רק איתו ואתה מתייחס רק לבעיה שלו או לדברים הטובים שלו. (גם בעיות זה דברים טובים). ואז אין לך בעולמך אף אחד שהיה לפניו ואף אחד ממי שצריך להיות אחריו. על זה אומר המדרש שהקב'ה רצה לחלוק כבוד לנשיאים, שבזמן שאתה מקריב אתה היחיד שכרגע נמצא בראש שלי, וכשמגיע אח'כ עוד מישהו אז הוא היחיד שנמצא בראש שלי. [ספרתי לכם פעם סיפור די דומה על הרב'ה מצאנז-קלויזנבורג הקודם, שבא לבקר אותו פעם איזה רב'ה, ואז אמרו לו שהרב'ה נמצא באמצע התפילה, והוא שאל איפה הרב'ה אוחז, ואמרו לו שהרב'ה נמצא ב'ויברך דוד'. אז הוא אמר להם תגידו לי איפה בדיוק הוא אוחז, ב'ויברך' או ב'דוד'. מפני שהוא היה כזה שכשהוא מתפלל כל מילה שהוא מוציא מילה מהפה לא הייתה לו שום מילה אחרת, רק המילה שהוא אומר. אלא מה אח'כ כתוב דוד, כשנגיע לדוד נתמודד עם המילה דוד. כרגע שאני אוחז במילה ויברך אז הויברך זה העיקר.] אומר הקב'ה עכשיו התור של שבט לוי, רק אתה בעולמי. אותו דבר בתחילת הפרשה, לכל אדם, לכל משפחה, קהתי, גרשוני, לכל אחד יש את החלק שלו בתורה, את התפקיד שלו, ואסור לשנות את התפקיד. הגמרא אומרת שמשורר ששיער חייב מיתה. מי שתפקידו להיות בין המשוררים על המזבח בזמן ההקרבה, והוא מחליף את התפקיד שלו להיות שוער, אלה שנועלים את השערים, חייב מיתה. מפני שהוא משנה את הייעוד שלו, את העבודה שלו. מעשה איש ופקודתו שאומרים בר'ה, הכוונה היא שלכל אחד יש תפקיד, אבל פתאום כל אחד נדמה שהתפקיד שלו צריך להיות דווקא משהו אחר, כי החבר'ה אמרו לי, השכנים והשכנות אמרו לי. אומרת התורה משורר ששיער חייב.
יסוד הנתינה
'איש איש כי תשטה אשתו' אומר רש'י שזה נסמך לפרשיית מתנות כהונה לכהן. ומי שלא נזהר בנתינת מתנות כהונה לכהן, סופו שיתגלגל עליו סיפור כזה שהאישה תבוא אליו לבית המקדש. שואל המהר'ל, מה המידה כנגד מידה שיש פה?
בפרשת 'ויחי' כתוב שיעקב כעס על שמעון ולוי, 'עכרתם אותי', ואמר עליהם 'אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל'. כתוב שם ברש'י שאת שבט שמעון הוא מינה שהם יהיו מלמדי תינוקות, ושבט לוי יצטרכו לקבל מתנות כהונה מהישראלים. זה נקרא 'אחלקם ביעקב', שהם יצטרכו לקבל מתנות כהונה. ומוסיף שם רש'י שיתנו להם את המתנות בדרך של כבוד. הכהן לא צריך לחזר על הפתחים, ואסור לישראל לתת שהכהן יסייע לו לאסוף את כל העומרים שהוא צריך לתת לו לארגז. צריך שהישראל יתן לו את הכל מסודר, אחרת זה לא נקרא נתינה של כבוד. והרמב'ם מביא את זה בהלכות תרומות בפרק י'ד למעשה, שצריך לתת לכהן את הדברים האלה בדרך של כבוד. אומר רש'י ע'פ הגמרא בברכות שזה מה שאומרת התורה. אדם שלא נותן מתנות כהונה לכהן, זאת אומרת שהוא לא יודע את ההדרכה של התורה שצריך לכבד את שבט הכהונה, מלבד ו'קידשתו'. הוא לא מבין את הדברים ששייכים להם 'חלף עבודתם', תמורת מה שהכהנים עושים במקדש ומחוץ למקדש. 'חלף עבודתם' הם מקבלים תרומות ומעשרות. (עד כדי כך שה'קצות' מחדש שגם כהן קטן יכול לקבל תרומות ומעשרות, מפני שמה שנותנים לו זה כמו שכר פעולה, שכר פעולה עבור כל הכהנים אע'פ שהוא עדיין קטן.) אומר רש'י, שאדם שלא למד את הנתינה לכהן בדרך של כבוד, וכ'ש אם הוא לא נותן לו בכלל, זאת אומרת שיש בו הנהגה לא טובה של חוסר כבוד כלפי הכהונה. כלפי אלה שתפקידם הוא לרומם את הקהל, לקשר אותם לקב'ה. על זה אומרת התורה שמי שלא רגיל בנתינה כלפי חוץ, גם לא תהיה אצלו נתינה כלפי פנים, גם היחס לאשתו יהיה אותו דבר. [יש מאמר מאוד יפה ומאוד מפורסם, 'קונטרס החסד' שכתב הרב דסלר ב'מכתב מאליהו' חלק א'. וכותב שם שכשמדברים על אהבה זה לא הכוונה לקבל, הכוונה היא לתת, כמה שאתה אוהב את השני יותר אתה נותן לו יותר. וכמה שאתה יותר אגואיסטי אתה פחות אדם של נתינה, פחות חסד. הוא קרא לזה 'קונטרס החסד'.] כשאדם לא נותן לכהן בדרך כבוד או שהוא לא נותן לו בכלל, חסר לו את כוח הנתינה. אז כרגע זה מתבטא רק כלפי חוץ, כלפי הכהנים, בסופו של דבר זה יתבטא בתוך הבית. לכן אומר רש'י, התורה הסמיכה את הפרשיות. תתרגל תמיד לתת, תתן לכהן, ולא רק תתן לכהן את התרומות והמעשרות, אלא גם תן לקב'ה את הכוחות שלך. מפני שגם נזירות שכתובה בהמשך הפרשה, היא נתינה לקב'ה. לא שהקב'ה צריך את זה, אבל האדם נותן את הכוחות שלו לעבודת הבורא. כל הכהונה מבוססת על נתינה. וברמב'ן על התורה משווה בין דרגת נזירות לכהונה עיין שם.
לברך באהבה
השפ'א שואל למה כתוב בתורה 'כה תברכו את בני ישראל אמור להם'? התורה קודם כל הייתה צריכה לומר שיש מצוות עשה לברך, ואח'כ להדריך את הכהנים איך מברכים. מה שאני למדתי מהשפ'א, זה שברכת כהנים הרי כתובה גם בפרשת שמיני, שאהרן ירד מעשות החטאת והוא בירך את עמ'י בלי ציווי. למה הוא בירך בלי ציווי? מפני שהכהן במהותו הוא מידת החסד. היה לו מין 'ותשאני רוח' שהזכרנו את זה כמה פעמים, חשק לברך את השני. הקב'ה ראה שהוא כ'כ משתוקק לברך, אז הוא נתן לו את זה בצורת מצווה. זה מה שאומרים בברכה של ברכת כהנים 'לברך את עמו ישראל באהבה'. ה'מגן אברהם' שואל איפה כתוב שכהן צריך לברך את עמ'י באהבה? אתה יכול להגיד סתם מסברא, מה זה לברך מישהו בלי שאתה אוהב אותו. אז מביאים מקור מהזוהר, שמי שלא אוהב מישהו מהציבור והוא חושב שלא לברך אותו, שלא יעלה לדוכן. מפני שהברכה צריכה להיות באהבה. אבל גם מעצם הציווי רואים את זה. כל מה שניתן ציווי לאהרן לעשות ברכת כהנים, זה בגלל שזה התחיל מאהרן עצמו עוד לפני שהוא צווה. מפני שאהרן זה מידת החסד. הקב'ה ראה שזה כ'כ חביב עליו אז הוא נתן לו את זה בצורת ציווי. על זה הכהנים מברכים 'אשר קדשנו בקדושתו של אהרן', באיזו קדושה? מה זה קדושת אהרן? קדושת אהרן זה שהכהנים חייבים להיות אנשי חסד. כתוב בגמרא (עירובין קה.) 'כהנא מסייע כהני'. כולם מפרשים כהן מסייע לכהנים. אבי זצ'ל אמר לא. כהן מסייע, זה כהן. כהן שמסייע לא רק לכהן, עצם המציאות שהוא מסייע, זה כהן, זה מידת החסד, מידת הנתינה. אומרת התורה, זה היסוד של ברכת כהנים. זה היסוד שאם אדם מעכב את המתנות כהונה לכהן, ולא נותן לו בכלל או נותן לא בדרך כבוד כמו שיעקב אבינו אמר שזה יהיה לשבט לוי, כשאין נתינה כלפי חוץ גם לא תהיה נתינה כלפי פנים, סופו שזה יביא להידרדרות בתוך הבית עד שהאישה תבוא לבית המקדש. זה פירוש אחד.
אבל על הגמרא הזאת בברכות (סג) הרב ב'עין אי'ה' (פרק תשיעי, אות שי'ח) אומר פירוש נוסף.
צניעות – מוסר בסיסי
הכהן זה מי שצריכים להתחבר אליו, לשבט הכהונה, לרעיון של הכהונה. שגם כשהאדם עוסק בגשמיות הוא צריך להיות מחובר לקדושה. הוא מחובר לקדושה ע'י שהוא עובד את ה', ע'י שהוא מחובר לת'ח וכו', אבל מי שלא מביא מתנות כהונה לכהן, אומר הרב הכוונה היא מי שמונע מעצמו את החיבור למי שאמור להעניק לו הנהגות מוסריות, הנהגות של קדושה, הנהגות של תורה. אז הוא יכול להידרדר לדרגה כ'כ נמוכה, שאפילו הנימוס הראשוני לא יהיה, הצניעות. ההנהגה שלו תפגע בתוך הבית ביסודות המוסריים שהם אמורים להתבטא בצניעות, עד כדי כך שתסטה אשתו. אומר הרב, אם אדם מזלזל בדברים שבקדושה, בכהונה, בתורה, בדברים שהוא יודע שבלי זה אין לו את המזון לנשמה שלו, הרי גם הנשמה צריכה לאכול, לא רק הגוף. כשמאבדים את זה, אז מאבדים את הכל. אבל למה אני אומר את הפירוש הזה? נכון, מה שהרב אומר זה קו'ק, אבל הוא מגדיר שם שהצניעות זה מוסר בסיסי. 'הנפרד לגמרי מאנשי הרוח עלול הוא לרדת הלוך וירוד מוסרו, עד שאפילו הצניעות שהיא היסוד המוסרי האנושי השכלי תרד בביתו מטה מטה ע'י התגברות הנטייה לחפצים המגושמים, עד שהמצב הנמוך הזה יביא אותו למידה כזו עד שיצטרך לכהן. כי כשהוא יורד באופן שגם נפשו הפשוטה תהיה סולדת מהירידה האיומה המוסרית, הוא יכיר כמה הוא מתרחק... ודבר זה נוהג ג'כ בכלל האומה' - לא רק ביחיד - 'בעבור רוח טהרת הגשמיות על הרבים, יתקצפו בתורה ובמוריה, יתרחקו מהם, ויכירום כיתרים באומה.' יאמרו מי צריך אותם, מאי אהני ליה רבנן כמו שהגמרא אומרת. 'ישניאום ויבזום ח'ו' [לא מזמן היה אחד שקוראים לו רב, שהוא אמר שאחד הדברים שצריך להתחזק בו זה אמונת חכמים. מי אמר שאמונת חכמים זה רק החכמים בתלמוד, גם אריסטו...] 'ואז יחל נגף השחתת המוסר...' וירדו וירדו. 'עד שהאנשים אשר לא כבה מהם זיק הרגש האנושי ומעט מאור היהדות, יזעקו מכאב לב.' 'ואז' - כשיקרו דברים כאלה, 'ינשאו' – מלשון התרוממות, 'רבים משחרים למוסר מאותם שהרחיקו ללכת'.
לשמור את הרושם
הגמרא אומרת (סוטה כא.) שתורה מגינה ומצילה. ומי שלא מצווה על ת'ת? ידוע מה שהגר'א כותב, צניעות. צניעות זה לא כמו שמפרשים את זה באופן כללי. יש מושג שנקרא צניעות הלבוש, יש גם מושג שנקרא צניעות הדיבור, כך כותב רבינו יונה בשערי תשובה. הסגנון של האדם, יש בזה גם משהו. לכן אומרים חז'ל ש'הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין'. למה? זה שהוא ראה סוטה בקלקולה, זה עצמו משפיע עליו? למה שיזיר עצמו מן היין? אנשים אחרים שלא ראו, שהם יזירו עצמם מן היין. ידוע מה שהבעש'ט אומר, מי שהקב'ה גלגל שהוא יראה סוטה בקלקולה, סימן שמהשמיים רומזים לו שיש לו קצת שייכות לעניין הזה, שישים ברקסים כבר עכשיו, כך כתוב בשם הבעש'ט. כותב הרב (פנקס יג אות ד), כשאדם יש לו התרשמות ממשהו מסויים, אין ספק שזה משפיע על האדם. אבל לכמה זמן זה משפיע, זו שאלה מאוד גדולה. אז כדי שההתרשמות הגדולה שיש לו באותו זמן שהוא נמצא תחת הרושם הגדול תלווה אותו לא רק לאותה שעה, ולא רק לשבוע אחרי שבועות, ואפילו לא לחודש, לכן אומרים חז'ל 'יזיר עצמו מן היין'. תהפוך את זה למשהו קבוע. מה זה משהו קבוע? סתם נזירות שלושים יום, המינימום זה שלושים יום. אתה רוצה שדווקא דבר שאתה כן התפעלת ממנו, אותה רואה שזה משפיע עליך ואתה מפחד לאבד אותו, תמצא כל דרך להפוך את זה אצלך למשהו קבוע, ולא רק משהו תחת התרגשות שיש באותו זמן. זה דבר טוב ההתרגשות, אתה מגיע לכל מיני מחשבות טובות והשגות טובות, אבל תזיר את עצמך מן היין.
אבל למה דווקא תזיר בנדר? אל תשתה יין. יש גמרא בנדרים ובנזיר על אותו נזיר מן הדרום, מתולתל עם הרבה שערות, שראה את עצמו ופחז עליו יצרו. ואז הוא נשבע וכתוב בגמרא בנוסח הזה, העבודה, לשון של עבודת המקדש, שאני גוזר את השער בבית המקדש, אני מקדיש את השער לשמים. המפרשים שואלים אם פחז עליו יצרו, מה הבעיה? ילך לספר ועל המקום יוריד לו את השער. לא יהיה מה שיביא אותו לגאווה. אבל הוא לא הסתפק בזה, הוא קיבל על עצמו בנדר. מפני שלא מספיק סתם לגזור, זה עבר כרגע, אבל זה יכול לחזור עוד פעם. אבל אם אדם עושה כמו שאמרנו בשם הרב, את אותה התרשמות הוא רוצה להשאיר אצלו בצורה קבועה יותר, לכן אמרו לו אל תנהג בהנהגה של סור מרע, תדאג גם לעשה טוב. איך? תקדיש את השער לגבוה. מפני שמה שאמרו לאותו אחד זה לא מספיק רק תתרחק ממה שמקלקל אותך. תמצא משהו חיובי להתעסק איתו כדי שהוא יעלה אותך לדרגה יותר גבוהה. לכן כתוב הנוסח 'העבודה' –שזה עשייה חיובית – שאתגלח.
'הבא ליטהר מסייעין בידו'
לכהן אסור להיטמא למתים, ולנזיר אסור להיטמא למתים. אבל לכהן מותר להיטמא לקרובים, ולנזיר אסור אפילו להיטמא לקרובים. למה? אומר החינוך (מצווה שע'ו), מפני שלנזיר יש יותר סייעתא דשמיא. מה הפשט? נזיר לכאורה הוא כמו כהן, אבל הוא לא כהן. מה ההבדל ביניהם? הנזיר הוא 'הבא להיטהר מסייעים בידו'. הוא לא היה חייב, 'הבא להיטהר מסייעים בידו', יש לו המון סייעתא דשמיא. כהן זה בא מלידה, זה יוחסין, אין פה את הבא להיטהר. לכן נזיר בגלל שהוא בא מכוחות עצמו, הוא שואף לקדושה, לכן יש לו סייעתא דשמיא שהוא יוכל להיזהר מכל הטומאות שבעולם. כהן לא יוכל להיזהר, אז התורה אסרה עליו מה שאפשר ולא אסרה את מה שאי אפשר, חוץ מכהן גדול שלא נטמא בכלל מפני שהוא קודש קודשים. אומר החינוך, ככה אני הבנתי ממנו, שזה ההבדל בנזיר. בין מי שבא להיטהר, לבין מי שנולד למציאות מסוימת. אותו עניין כותב הרמב'ן על התורה. כשנזיר גומר את הנזירות הוא חייב להביא חטאת. מה הוא חטא? הוא הפריש את עצמו מיוזמתו לשלושים יום, מה שאף אחד אחר לא עושה, למה חטא? אומר הרמב'ן, מפני שאם התעלתה, אתה צריך למצוא דרך איך להשאיר את זה. ועכשיו שאתה מפסיק, אתה סוג של בטלת עשה של 'קדושים תהיו', מה שכתוב בפרשת קדושים. ידוע שהרמב'ן שם אומר לא כמו רש'י שאומר תהיו פרושים מן העריות, אלא תשאפו תמיד ליותר. והרמב'ן בלשונו מדייק 'קדושים תהיו', תהיה תלמיד חכם. תלמיד חכם זה לא רק אחד שהשכל שלו עובד יותר שעות ממישהו אחר על דברים שבקדושה. תלמיד חכם זה אחד שהמהות שלו היא אחרת, הוא קדוש יותר, הוא מקדש את עצמו. אומר הרמב'ן שעל זה הנזיר מביא חטאת. אם יש לך כבר השגות ברוחניות, איך אתה יכול להפסיק את זה?! אחד שלא קרא ולא שנה, מילא. אבל מי שיש השגות ומפסיק, על זה צריך להביא חטאת. כך כותב הרמב'ן בפרשת נזיר. ובעוד מקום כותב את זה הרמב'ן.
הקדושה והטומאה שבאדמה
הרמב'ן כותב בפרשת בן סורר ומורה, שזה ילד לפני בר מצווה שהורגים אותו. 'סופו ללסטם את הבריות'. מה הוא כבר עשה? אז הוא אכל בשר ושתה יין, אז מה? זה לא בסדר, אבל לחייב על זה מיתה? הרמב'ן אומר שהוא עבר על 'קדושים תהיו'. ילד לפני בר מצווה, שאז הכי מנסים להכניס את ההתלהבות בעבודת ה', וכל מה שמעניין אותו זה רק יין ישן שיבוא מאיטליה וכמות אדירה של בשר. ודברנו פעם למה דווקא יין איטלקי, אם הוא ישתה יין משילה הוא לא נהיה בן סורר ומורה, למה דווקא איטלקי? איטליה זה שורש הטומאה בעולם. כתוב בגמרא בשבת שאיטליה לא הייתה קיימת בזמן בריאת העולם, כששלמה חטא ונשא את בת פרעה, המלאך גבריאל נעץ קנה שעליו הייתה איטליה, ייבש שם מקום מסויים, את ה'נעל' הזאת, וזה איטליה של יון. איטליה הורתה ולידתה בטומאה. אתם חושבים שבחינם הוותיקן נמצא שם? זה המקום הכי מתאים. כולה נולדה בטומאה, שם זה השורש של כל הטומאה בעולם, המקום הכי טבעי לשיא הטומאה.
הרב חרל'פ שואל איך זה שכתוב שיצחק נתן מתנות לעשו, הרי הוא נתן את הכל ליעקב? מה הוא נתן לו בכל זאת? ועונה שכתוב בפסוק 'משמני הארץ יהיה מושבך'. מה אומר שם רש'י, זו איטליה של יון. זה הדבר היחידי והכי מתאים שהיה אפשר לתת לעשו. את אותו חבל ארץ שלא היה קיים באותו זמן, ורק אח'כ ע'י חטאו של שלמה הוא יהיה קיים במציאות. לכן בן סורר ומורה זה רק אם הוא שתה יין מאיטליה של יון. כשהכל גדל במקום של טומאה, זה משפיע על מי שאוכל את זה. אבל מי שישתה יין מטיש של איזה רב'ה, הוא לא יהיה בן סורר ומורה. אין בן סורר ומורה נוהג בירושלים, זו ההלכה. ואומר ה'משך חכמה' שזה מפני שרוב האכילות בירושלים זה אכילות של קדושה. ואם הוא אוכל דבר שגדל בא'י, הרי א'י קדושה ופירותיה קדושים וכל הגידולים שלה קדושים. ואומר הב'ח בהלכות ברכת הפירות, שלכן מברכים 'והעלנו לתוכה ונאכל מפריה'. מפני שמי שאוכל מהפירות של א'י אז הוא סופג קדושה. [הייתי פעם בארצות הברית עם הרב אליהו, ומישהו שם הביא כל מיני פירות לרב אליהו, ואמר לו תראה איזה פירות יש פה. יש לכם בארץ כאלה פירות? הרב אליהו אמר לו לקחת את הפירות, ולהביא קופסה קטנה של זיתים מא'י. ואמר לו, הזיתים האלה מהארץ, שווים פי מיליון מכל מה שהבאת לי מקודם. ודאי שלפירות שם יש גודל, אבל טעם וריח אין להם, זה ברור. שם ככלל באמריקה שום דבר לא חודר לעצמות, אפילו השלג לא חודר לעצמות כמו פה. יש שם מין מחסום כזה, אבל לא על זה אנחנו מדברים עכשיו.]
מוח שליט על הלב
הבאנו את הרמב'ן שאומר על הנזיר שהוא ביטל עשה של קדושים תהיו. ואת הרמב'ן ב'כי תצא' אומר על בן סורר שהוא ביטל עשה של קדושים תהיו. בשיא הגידול אתה פתאום הולך לסוף העולם שמאלה, ביטל קדושים תהיו. וזה כי הרמב'ן לשיטתו ש'קדושים תהיו' זה גם ציווי וגם הבטחה. לא הכוונה שתהיו פרושים מן העולם אלא להיפך, תלמיד חכם שיודע להתנהג עם מה שיש בעולם. על זה אומרים חז'ל, הרואה סוטה בקלקולה, כדי שיישאר אצלך הרושם החיובי. אז לא שלא תשתה יין, אלא יזיר עצמו מן היין. תקבל משהו שיחייב אותך כדי שזה לא יישאר רק חמש דקות. כדי שזה יהיה משהו שלפחות המינימום הכי קטן בנזירות, סתם נזירות שלושים יום. הגמרא (ב'ב ט) אומרת כמה ימים האדם צריך לשהות במקום מסויים והוא יחשב מאנשי אותה העיר, שלושים יום זה המינימום. מוסיף על כך 'אור החיים' הקדוש, איך התורה מצווה אותנו על דברים שהם קשורים ללב? יש דברים שהלב של האדם רוצה אותם, התורה אומרת לנו לא, אל תעשה את זה. יש דברים שלכאורה זה נגד הנטייה הטבעית של האדם. אומר 'אור החיים' הקדוש בפרשת אחרי מות, שזו שאלה נכונה לגבי הגויים. אבל לנו, שאנחנו אומה שהקב'ה נתן לה את התורה, אז כוח הרצון שלנו מתגבר על הלב, על המשיכה של הלב. וזה עיקר עבודת ה'. שהתורה תשפיע על המוח של האדם, על הרצון של האדם, על הנפש של האדם. 'אם יש את נפשכם לקבור את מתי מלפני', אומר רש'י שנפש הכוונה לרצון של האדם. שעיקר העבודה זה שהאדם יגביר את הרצון על מה שהלב מנסה לפתות אותו. אומר 'אור החיים' הקדוש, שאם הקב'ה לא היה נותן לנו את התורה, לא היה אפשר לבוא אלינו בתביעה. אבל הואיל והקב'ה נתן לנו את התורה, אז יש לכל יהודי בטבע יכולות שהרצון יגבר, לכן זה לא נחשב שהקב'ה מצווה אותנו על דברים שזה נגד הטבע שלנו. כי הטבע שלנו הוא שהרצון ישלוט. אבל לא שהאדם צריך לזלזל בנטיות הלב שלו. בדברים חיוביים ודאי צריך, אבל במקום שאתה רואה שהנטייה על צד ההפך, אז לזה הקב'ה נתן לנו תורה, כדי שהיא תדריך אותנו, את הרצון שלנו, והרצון הוא הרבה יותר גבוה מנטיות הלב של האדם. והדברים הנ'ל יסודיים לא רק לרואה סוטה בקלקולה, אלא לימוד גדול. שפעמים אדם באמת שקוע בתורה ובחכמה, מברר ומלבן, ובונה את אישיותו ורצונותיו מתעלים וכו'. אבל בשעת אמת של הכרעה וכד', הצד של ההרגש מצטייד בהרבה ציטטות והרגשות, תוך התעלמות מעניינים בסיסיים של הרצון הטהור, ולא רק רגשות הלב. וכפי שהבאנו מאור החיים הקדוש בפרשת אחרי. ולשם כך אנו משתדליים לא רק ב'עשה לך רב וקנה לך חבר 'אלא גם ב'עשה לך רב והסתלק מן הספק'. וכוונתי לדרגת הרצון של התורה שהיא היא האמורה להשפיע ע'י השכל לטובה. וראה מש'כ על כך בספר רסיסי לילה לר' צדוק באות ב: 'השכל והרצון הם שני מנהיגי האדם. דלכן אמרו בירושלמי סוף פ'ק דברכות (א,ה) אין את יהיב עינא וליבא לי אנא ידע דאת דילי. עין רצה לומר עיני השכל ואמרו (ע'ז כח:) שוריינא דעינא בלבא תלי, כי העיקר הלב כי ממנו תוצאות החיים. והשכל נמשך אחר הרצון, כעניין שנאמר כי השוחד יעור וגו', כי הרצון מטה השכל.ועל זה אמרו למה זה מחיר... ולב אין (משלי יז,טז). וכל מקום אמרו גם כי עין רואה ולב חומד, שהכל מוליד הרצון. ועל זה אמרו (אבות ג,יז) אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה, שניהם קשורים יחד זה בזה והא בלא הא לא סגי. ואומר אבי ואמי עזבוני וגו' כידוע אבא ואימא הוא מוחא ולבא, ושניהם עזובני בעוונות, אין חכמה ואין בינה, בעידן דיצר הרע לית דמדכר ליצר טוב (כמ'ש נדרים לב:) ואין לנו שכל ולא רצון. רק מכל מקום ה' יאספני והקב'ה עוזרו ויכול לו גם בדורות אחרונים, כעניין אמור לאומן שעשאני כמה מכוער כו' (תענית כ:), והקב'ה הוא אומן שעשאנו כך בלא שכל ובלא בינה שבלב ורצון. הוא יאספנו, פירוש אסיפה הוא רבוץ הנדחים, וזהו כל עיקר הישועה וקבץ נדחינו וגו' של כל פרט נפש אם יקובצו נדחיו כל חלקי נפשו למקום אחד הוא צדיק ונושע.'
שמשון הגדול
כתוב אותו דבר על שמשון. למה לקה שמשון? כתוב בחז'ל שזה בגלל שהוא הלך אחרי עיניו. מה שהעין הראתה לו, לזה הוא נמשך. הוא לא ניסה לבלום. אע'פ ששמשון לא היה 'קטלא קניא'. רש'י אומר שיעקב אמר 'לישועתך קויתי ה'' על שמשון, ששם הוא מצפה לישועה גדולה, שמשון היה גדול מאוד. (ר' צדוק הכהן מלובלין כתב פרקים שלמים כדי להסביר את הכישלונות שהיו לשמשון. למה כ'כ מאריכים בזה ומה זה בא ללמד כל אדם?) הגמרא אומרת שתחילת קלקולו היה בעזתה. יש שתי גרסאות בגמרא בסוטה, אחת בעזתה ואחת בעזה. מה היה שמה? איפה מוזכר אצל שמשון שהוא היה בעזה? הוא הלך אחרי העיניים, תחילת קלקולו היה בעזה. העזות, היא ההיפך של הנזירות. ולכן נכשל שמשון דווקא בעם היושב בעזה, ונחלש כוחו כשהסתפר. כי כל כולו היה מאבק בין המוח ללב. בין הנזירות לבין העיניים, והעזות. ולכן גם ישועתו הגדולה באה מתוך חיבור חזרה של תפילה, של עשייה, של לחזור להיות נזיר, לחזור להיות קדוש.
שנזכה בע'ה לשמר את הרושם משבועות, ולהוסיף עוד ועוד תורה וקדושה בעולם.                                                                                                 שבת שלום ומבורך