דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חקת פרשת השבוע רה"י הרב יעקב שפירא
ארץ צבי
הביטוי 'מועט המחזיק את המרובה' נאמר דווקא בפרשת השבוע, כשמשה רבנו הקהיל את כל בנ'י אל הסלע, ואומר שם רש'י שזה היה בבחינת מעט המחזיק את המרובה. 'מועט המחזיק את המרובה' לא מדבר על השטח שבנ'י תפסו סביב הסלע. אלא ידוע שהפרשה הזו של פרשת פרה אדומה היא הפרשה של ההכנה לא'י. וא'י נקראת ארץ הצבי, היא נמתחת בזמן שכל יושביה עליה, וח'ו היא מתגמדת בזמן שאין כל יושביה עליה. (גיטין נז.). על זה אמר הקב'ה למשה רבינו, ש'מועט המחזיק את המרובה' זה ג'כ חלק מההכנה לכניסה לא'י.
פרת משה רבינו
בתחילת הפרשה הקב'ה אומר למשה רבינו לקחת פרה אדומה ומוסיף 'ונתתם אותה אל אלעזר הכהן', ואומר שם רש'י שמצוות פרה נעשית ע'י הסגן. מאידך, חז'ל אומרים שפרה אדומה תמיד נקראת על שם משה רבינו. למה המצווה שמצוותה בסגן נקראת תמיד על שם משה רבינו? יתכן והפירוש הוא ע'פ מה שכתוב בחז'ל במקום אחר, 'אין המצווה נקראת אלא על שם גומרה'. 'על שם גומרה' אין הכוונה רק על מי שמסיים את המסכת וכד', אלא גומרה זה לשון גמירא לי. המצווה לא נקראת אלא על שם מי שהוא מחובר בהבנה לאותו עניין שהוא עוסק בו. על זה אומרים חז'ל, שמצוות פרה אדומה היא תמיד נקראת על שם משה רבינו, מפני שאף אחד לא ירד לסוף הסוד של מצוות פרה אדומה. אפילו שלמה המלך שהרמב'ם כותב עליו שחוכמתו הייתה קרובה לחוכמתו של משה רבינו, הוא בעצמו אמר 'אמרתי אחכמה היא רחוקה ממני' (קהלת ז,כג). וידוע פירשו של השל'ה הקדוש, שמבאר שלא כתוב 'אמרתי אחכמה ולא החכמתי', מפני שמי שרוצה להחכים אין ספק שהוא מחכים, אלא שלמה המלך לא הגיע לתכלית ההבנה שיש בפרה אדומה, ולעומת זאת, משה רבינו ירד לסוף עניינה. והיסוד הזה עומד ביסודו לא רק בפרשה שלנו, אלא עומד בקשר ישיר עם הפרשה הקודמת, פרשת קרח. משה רבינו ציווה את אהרן הכהן לקחת את הקטורת ולעמוד בין החיים ובין המתים כי על ידי כך תעצר המגפה. אומר רש'י שם שמשה רבינו למד את הסוד הזה ממלאך המות בזמן שהוא היה בהר סיני. זאת אומרת, שאת הסוד של להפריד בין המתים ובין החיים, ולהבין את המשמעות של החיים כפי שמתגלים ואיך אנחנו מביאים לטהרה, את זה ידע רק משה רבינו, אפילו לא אהרון. והיות ואין המצווה נקראת אלא על שם גומרה, ברור שרק משה רבינו הוא זה שיכול להיקרא שמו על מצוות פרה אדומה כי הוא היחיד שגומרה, הוא היחיד שירד לסוף דעתה. אבל שאר הבריות אפילו שלמה המלך, הפרה לא יכולה להיקרא על שמם כי זה לא על שם גומרה. זה מה שאומרת לנו הפרשה בהקדמה.
פרה וארץ ישראל
ה'אברבנאל' ועוד פרשנים על התורה כותבים שפרשת פרה נאמרה על סף הכניסה לא'י. פרשת המרגלים ופרשת קרח, היו בשנה השנייה שיצאנו למדבר. התורה מדלגת על שלושים ושמונה שנים של תקופת המדבר ועוברת ישר לתקופה של הכניסה לא'י. מה השייכות של פרה אדומה דווקא בכניסה לא'י? כשמשה כנס את כולם אל הסלע והכה במקום לדבר, כתוב במדרש שאע'פ שזה לא היה הצווי, יצאו מים, בגלל שבפרשת בשלח משה נצטווה להכות את הסלע. ובשמחת תורה למי שמשתתף בתפילת מוסף בישיבה אנחנו מזכירים בתפילה על הגשם, 'על הסלע הך ויצאו מים', על מה שכתוב בפרשת בשלח. עכשיו כשנמצאים על סף הכניסה לא'י, אומר המדרש שמשה רבינו היה צריך להרגיש שההנהגה משתנית ומדרש מביא דוגמה. כמו שילד קטן כל עוד הוא קטן ולא מבין, לפעמים האבא צריך להכות לו כדי שהוא לא ירד למקומות לא נכונים. אבל כשהילד גדל א'א לנקוט באותם השיטות, צריך לדבר. וכשעמ'י עומד לפני הכניסה לארץ, משתנית ההנהגה. אומר המדרש, שכשמשה לא הבין את העניין שפה המצווה היא דווקא בדיבור, בשכנוע, ולא במכה כמו שהיה בתחילת דור המדבר, זה היה החטא שבגינו משה רבינו לא נכנס להנהיג את עם ישראל בא'י.
יש עוד שייכות מהותית בין הסוד של פרה אדומה, על אף שהסוד לא ידוע, שמסביר למה התורה ציוותה על פרה אדומה דווקא בכניסה לא'י. אנחנו קוראים פרשת פרה לפני חג הפסח, כי כל עם ישראל צריכים להקריב קורבן הפסח, וצריך גם להקריב אותו בטהרה. לכן אנחנו קוראים בתורה את פרשת פרה לקראת פסח כדי שישראל יטהרו את עצמם לפני קורבן פסח. ההפטרה של פרשת פרה נמצאת בספר יחזקאל וכתוב שם שיש חילול ה' כשבנ'י נמצאים בגולה. והטהרה של ישראל תבוא לידי ביטוי כשעמ'י חוזר למקומו. לכאורה אין שייכות בין הפרשה הזו לפרשת פרה. אלא יש נושא אחד משותף בין פרשת פרה להפטרה שלה, הטהרה. שכמו שהפרה היא לא רק מכפרת, אלא גם מטהרת, אותו דבר העלייה לא'י זה המקום והאמצעי היחידי שיטהר את ישראל מחילול ה' שאומרים ש'עם ה' אלה ומארצו יצאו'. לכן כשעומדים על סף הכניסה לא'י, זה הזמן שהקב'ה עומד לגלות למשה רבינו את העניין של פרשת פרה אדומה. א'א להיטהר בא'י אם אנחנו לא מחוברים לטהרה המקומית המקורית הראשונית שכתובה בתורה, הטהרה של פרשת פרה אדומה.
עשינו מה שגזרת עלינו
לכן היא אחת ממצוות הבודדות שקוראים להן חוקה. כתוב 'זאת חוקת הפסח', כתוב אחרי מלחמת מדיין על טהרת הכלים 'זאת חוקת', והפעם השלישית זה פרשת פרה. פרשת פרה נקראת חוקה לא רק בגלל שאנחנו לא יורדים לסוף טעמה, אלא גם בגלל עוד סיבה. הכהנים אחרי 'ברכת כהנים' אומרים ריבונו של עולם, עשינו מה שגזרת עלינו. כלפי מה הדברים מוסבים? ה'אור שמח' בהלכות תפילה כותב שהיות והכהנים עומדים ואחוריהם אל היכל ה', אז על כך הם מתנצלים רבש'ע עשינו מה שגזרת עלינו, אתה ציווית עלינו. הרב זצ'ל ב'עולת ראי'ה', מבאר בכיוון אחר. 'עשינו מה שגזרת עלינו' כתוב במשנה (מעשר שני ה,יג) על אדם שמביא מעשר שני ועולה לירושלים. אדם שעולה לירושלים מקבל הרבה מאוד רגישויות של קדושה, ונכנס לאטמוספירה של רגשות של קדושה, התוספות (ב'ב כא.) כותבים שהפסוק 'כי מציון תצא תורה' (ישעיהו ב,ג) נאמר על מי שמביא שעולה לירושלים ורואה כהנים בעבודתם, שזה מאוד מרומם אותו והוא חש קדושה שהוא כאילו יכול למשש אותה בידיים. כותב הרב ב'עולת ראי'ה' שגם אדם שהגיע לפסגות שכאלו, צריך לדעת שמה שהוא ממשיך בעבודת ה' זה לא בגלל הצד הריגשי בלבד, שהוא מרגיש עכשיו במוחשיות איזה שהיא הרגשה נעלית, אע'פ שזה דבר מאוד חיובי. אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, כי זה מה שצריך. וזו הסיבה שנאמר במעשר שני 'עשינו מה שגזרת עלינו', אע'פ שמי שעולה לירושלים סופג המון קדושה. כדי לומר שאנחנו עושים בגלל חשבונות ולא רק בגלל ההתרגשויות, שכמובן אסור לדלג עליהם, מפני שאמנם אדם צריך לעבוד את הקב'ה בכל החושים שיש בו, אבל סיבת העשייה היסודית נובעת רק מתוך מה שציוויתנו, שהיא העשייה האמיתית והנכונה ביותר. וכך מסביר הרב את מה שנאמר בעקידה אצל אברהם אבינו 'עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני'. איך אפשר לומר על אברהם אבינו אחרי העקידה 'עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה'? לכאורה עכשיו אברהם אבינו הגיע לדרגה הרבה יותר גבוהה, דרגה של אהבת ה'! היה צריך להיות כתוב בפסוק עתה ידעתי שאתה אוהב את הקב'ה, לא כי ירא אלוקים אתה. אומר הרב זצ'ל בעולת ראי'ה בפסוקי העקידה, שוודאי האהבה היא דרגה גבוהה יותר מן היראה. אבל גם האהבה של האדם רק כשהיא לא מנותקת מהיראה אלא הוא עושה את זה בגלל ציוויו של הקב'ה, אז האהבה הזאת היא דרגה הרבה יותר גדולה מאשר סתם אהבה. לכן התורה מדגישה שגם האהבה של אברהם אבינו לבורא אחרי עקידת יצחק נובעת מה'ירא אלוקים אתה', ולא רק בגלל רגשות או דברים אחרים, אע'פ שצריכים אותם לעבודת ה'.
חוקה חקקתי
כתוב בגמרא (חולין פח:) שבזכות אברהם אבינו שאמר 'ואנכי עפר ואפר' זכו בנ'י למצוות פרה אדומה. מה הקשר? יש פה קשר מהותי. 'ואנכי עפר ואפר' אומר רש'י שהא היה ראוי לההרג ע'י נמרוד ונעשה לו נס, אברהם אבינו הלך במסירות נפש עוד לפני עקידת יצחק. אומרים חז'ל שזה העניין של פרה אדומה. 'חוקה חקקתי, וגזרה גזרתי ואין לך רשות להרהר אחרי', זה הבסיס של כל מה שהתורה מדברת בפעמים רבות על מסירות נפש. כשלא מחוברים ל'חוקה חקקתי וגזרה גזרתי, ואין לך רשות להרהר אחרי', לא שייך להגיע למציאות של מסירות נפש. אברהם אבינו שהלך במציאות של מסירות נפש, הוא נתן לנו את הכוחות להתחבר לדרגה הזו של 'חוקה חקקתי', שמתבטאת במיוחד במצווה של פרה אדומה. זה לא סתם שכר, אלא יש פה קשר מהותי בין ההנהגה של אברהם אבינו לבין מה שהתורה נותנת לבנ'י את העניין הזה של פרה אדומה. בספר דברים (ד,ו) התורה אומרת שכשהגויים רואים את החוקים ואת המשפטים של עמ'י, הם אומרים 'רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה'. שואל שם השפ'א: בגלל שהם אומרים כך עלינו זו הסיבה שלכן אנחנו צריכים לשמור ולעשות את מה שכתוב שם בפסוקים? הרי מאידך גיסא כתוב שאומות העולם מקטרגים על החוקים הלא מובנים, ושם התורה אומרת בדיוק להיפך, כשהם רואים את החוקים הם אומרים 'רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה'? אני חושב שהשפ'א מתכוון לומר שכשאנחנו עושים את מה שאנחנו עושים בגלל שאנחנו מבטלים דעתנו בפני הקב'ה ולא בגלל שום שיקול אחר, בסופו של דבר גם אומות העולם יבינו את זה. הם יבינו שכנראה גם בדברים שהם נראים לנו כאילו הם מעל השכל ובשכל האנושי אנחנו לא מבינים אותם, הם רואים שבנ'י עוסקים בדברים שהופכים אותם לאיזו יחידה רוחנית מובחרת, הם יבינו שיש שם דברים עמוקים מאוד. רעיון דומה כותב 'רבינו בחיי' על התורה בקשר לפרשה אחרת. מדוע התורה לא גלתה לנו את הטעם של תקיעת שופר? אע'פ שתקיעת שופר היא גזירת הכתוב, כך כותב הרמב'ם בהלכות תשובה, בכל זאת רמז יש בו שישובו בתשובה. שואל 'רבינו בחיי' על התורה, מדוע התורה לא כותבת את זה? מדוע היא מסתירה מאיתנו? ועונה 'רבינו בחיי' יסוד עצום וגדול. הוא כותב שכפי העומק שיש במעשים, פעולות ומצוות מסוימות, ככל שהעומק הוא יותר גדול, התורה לא יכולה לכתוב את הטעם. ומכאן הוא כותב שנלמד שבמקומות שהתורה מסתירה, סימן שיש פה עומק מאוד גדול שאי אפשר לבטא את זה במילים. וודאי על אחת כמה וכמה בפרשת פרה אדומה. שהתורה עצמה כותבת ש'חוקה חקקתי, ואין לך רשות להרהר אחריה', והתורה מציינת שזה נכון לא רק לגבי פרשת פרה אדומה, אלא זה נכון גם לגבי זאת חוקת התורה כולה. גם כשיש טעמים, וודאי שיש טעמים, אבל את העשייה ואת הציווי של הדברים בפועל שאנחנו עושים זה כי 'זאת חוקת התורה'. לא בגלל הטעם ולא בגלל כל מיני חשבונות שהם נכונים כשלעצמם, אלא הביטול הכי גדול שיש לאדם לקב'ה שכשהוא אומר לריבונו של עולם, עשינו מה שגזרת עלינו.
ישראל ואדום
בבקשה של בנ'י ממלך אדום, נאמר 'אעברה נא בארצך'. ומלך אדום לא הסכים וענה 'פן בחרב אצא לקראתך'. והמפרשים שואלים, למה הוא אמר את  זה בלשון של אולי, 'פן בחרב אצא לקראתך'? מה אנחנו היינו עושים אם הייתה לנו איזו שהיא חצר גדולה, וקבוצה של ארבע מאות או שש מאות איש היו רוצים לעבור בשדה, היינו אומרים להם כן? משהו אחרי המעבר זה היה נשאר על מקומו? מה היה הויכוח? רש'י כותב שמשה רבינו אמר שאנחנו באים בזכותו של 'הקול קול יעקב'. ומלך אדום ענה לו, ואני בא בכוח 'על חרבך תחיה'. לכן  הוא הוסיף את המילה פן. מפני שכל עוד 'הקול קול יעקב', אז לעשו אין כוח לאחוז בחרב. על זה אמר לו מלך אדום, 'פן בחרב אצא לקראתך'. יכול להיות שאתם לא נמצאים כרגע באותה דרגה שעליה נאמרה הברכה ליעקב 'הקול קול יעקב'. ומי שמעיין בפסוקים רואה שהעניין הזה עם מלך אדום היה מיד אחרי המעשים עם הכאת הסלע, שאז משה רבינו במקום לדבר הכה את הסלע. על זה אמר מלך אדום למשה רבינו 'פן בחרב אצא לקראתך'. מפני שההנהגה האמתית שאותה אתם צריכים לנהוג היא ההנהגה של הקול, של 'הקול קול יעקב' של הדיבור. אבל אתם הרי נמצאים בהנהגה שהיא לא תואמת את המציאות, לכן הוא העז לומר, 'פן בחרב אצא לקראתך'.
'באר חפרוה שרים'
פרשת השבוע מדברת גם על שירת הבאר – 'באר חפרוה שרים'. המפרשים על התורה אומרים ששירה זו נאמרה על התורה. והם עצמם שואלים, שירה על התורה אומרים רק עכשיו? שירה על התורה צריך להגיד מיד כשנכנסים לשיעור א', מיד בקבלת התורה. למה מחכים ארבעים שנה לומר את השירה? הפירוש הוא מפני שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו אלא אחרי ארבעים שנה. זה זמן שהם השכילו להבין אחרי ארבעים שנה שעכשיו הם מרגישים שזה 'על שם גומרה'. על שם גומרה כמו שציינו לא רק על שם מי שגמר אלא מי שגמירא ליה, סבירא ליה, אדם שמבין את העניין. כמו שמשה רבינו בספר דברים מעיד על שבט לוי שעכשיו הוא רואה שהם באמת רוצים את התורה. זה הזמן שעמ'י הרגיש צורך בלי ציווי לומר את השירה הזאת על ה'באר חפרוה שרים', שהתורה אצלנו היא לא רק דבר שמישהו ממלא מים במקום מסוים אלא באר, שזה לשון של דבר שהמים שם נובעים כל הזמן. כשעמ'י אחרי ארבעים שנה הגיע למעמד הזה שהם הרגישו שהתורה אצלם היא כמעיין הנובע אז הם באמת יכלו לומר את השירה. אבי זצ'ל הסביר פשט במה שנאמר ש'לעתיד לבוא חכמות סופרים תסרח' (סוטה מט:). מה שייך לומר על חכמה שהיא תסרח? זה מלשון המשנה במסכת אהלות (יח,ח), מים סרוחים. מה זה מים סרוחים? מים שכל הזמן עומדים באותו מקום. חכמת סופרים לעתיד לבוא תסרח, הכוונה היא, תהיה חכמה, אבל היא כבר לא תהיה חכמה שזה יהיה מעיין הנובע. כל אחד יחזור על מה שהשני אומר, כל אחד רק יצוטט מספר אחר ומעצמו לא יהיה לו אף פעם מה להוסיף בהבנה. על זה נאמר לעתיד לבוא, חכמת סופרים תסרח. אבל בסוף ארבעים שנה בנ'י הגיעו למצב שהן הבינו שהתורה היא באר, שאמנם חפרוה שרים אבל היא גם מעיין הנובע. הרב זצ'ל אומר ב'שמועות ראי'ה' שזה מה שאמר אברהם אבינו 'מה תתן לי... ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר' (בראשית טו,ב). 'דמשק אליעזר' זה אליעזר ש'היה דולה מתורת רבו ומשקה לאחרים' (יומא כח:, מובא ברש'י על הפסוק). אז על מה אברהם אבינו מתלונן, כמה אנשים שיהיה להם אחד כזה כמו אליעזר שהוא 'דולה מתורת רבו ומשקה לאחרים'? כותב הרב זצ'ל ב'שמועות ראי'ה' במהדורה הראשונה על ספר בראשית שאברהם אבינו אמר שהוא לא רוצה מישהו שהוא רק דולה מתורת רבו ומשקה לאחרים. הוא רוצה מישהו שיוסיף משהו מעצמו. מפני שכשאדם מבין את הדברים לעומק אז תמיד יש לו מה איזהו שהיא תוספת להוסיף על מה שהוא הבין. זה אחד מהדברים שהתורה נקנית בהם,  שהאדם יהיה תמיד שומע ומוסיף, לא רק שומע. מסביר הרב, שזה מה שאמר אברהם אבינו. שלא יהיה מים סרוחים נמאסים, שלא תהיה חכמת סופרים תסרח. שזה לא יהיה רק מתורת רבו ומשקה לאחרים, אלא אותה דרגה כמו שעמ'י הגיעו אחרי ארבעים שנה במדבר, שהם הרגישו שהתורה היא באר, מעיין הנובע ולא דבר ששוקט על שמריו.
מתנה וירושה
'וממדבר מתנה ומתנה נחליאל', כל המשים עצמו כמדבר זוכה למתנה לתורה, וכשהוא ממשיך להחזיק בה אז הקב'ה נותן לו את זה בתורת נחלה, לא רק מתנה. אנחנו אומרים את זה כל יום בתפילת שמו'ע, 'ונפשי כעפר לכל תהיה', ומיד אח'כ 'פתח ליבי בתורתך'. למה? 'וממדבר מתנה'. מי ששם את עצמו כמדבר אין הכוונה שהוא מפקיר את עצמו סתם ככה. 'וממדבר מתנה' רש'י אומר שהכוונה היא שהוא מפקיר את עצמו ללמד תורה לכל מי שמבקש ממנו. הוא זוכה שהתורה תהיה אצלו כמתנה ואח'כ התורה תהיה אצלו כנחלה. שאלנו בעבר מה ההבדל בין מתנה לנחלה, אם התורה נמצאת אצלו מאי נפקא מינה אם זה בתורה מתנה או בתורת נחלה? הסברנו את זה ע'פ מה שכתוב בספר מלכים (א,כא), כרם נבות היזרעאלי. נבות היזרעאלי היה לו כרם שהמלך והמלכה חמדו, והוא לא רצה למכור אותו, אז הם ביימו משפט והוציאו אותו להורג שהוא מרד במלכות ולקחו לו את הכרם. למה הוא באמת לא מכר את הכרם? הוא לא יודע עם מי יש לו עסק, עם אחאב ואיזבל? כתוב שם בפסוק 'חלילה לי מתת נחלת אבותי'. דבר שאדם מקבל בירושה, דבר שזה עובר בגנים של האדם, הוא לא יכול גם אם הוא ירצה לוותר על הנושא הזה. זה מה שאומרת התורה, אם אדם מחובר לתורה בצורה כזאת שהתורה אצלו היא בגדר של מתנה, בסופו של דבר זה יהיה אצלו גם בגדר של נחלה. ההבדל ביניהם שברגע שזה יהיה אצלו בגדר של נחלה הוא לעולם לא ימכור, הוא לעולם לא יוותר עליה, הוא תמיד ישאר מחובר בטבורו לתורה שהיא אצלו בגדר של נחלה, וזה מה שהתורה מבטיחה. אותה משמעות מופיעה בתורה במקום אחר. בנות צלפחד, תנה לנו אחוזה, למה? אבינו מת במדבר. אז מה אם הם יתומות. יש קשר בין מה שאבינו מת במדבר, למה שהן מבקשות? יש מחלוקת בגמרא (שבת צו:) בין ר' עקיבא לר' יהודה בן בתירא. ר' עקיבא אומר אבינו מת במדבר, שהוא היה המקושש עצים בשבת, ואמר לו ריב'ב, אם התורה לא כתבה במה הוא חטא, מדוע אתה צריך לומר במה הוא חטא? אלא אמר ריב'ב אבינו מת במדבר זה לא היה המקושש אלא הוא היה מהמעפילים להר. רש'י במקום שואל שגם עליו קשה אותה קושיה. התורה מכסה ולא אומרת במה הוא חטא, במה הוא מת, למה אתה צריך לומר שהוא היה מהמעפילים? הסברנו בעבר שריב'ב לא בא לגלות את החטא, הוא בא להסביר למה בנות צלפחד אומרות תנה לנו אחוזה. הואיל ואבינו שמת במדבר הוא היה מאלה שהיו מעפילים לעלות להר, הוא היה מאלה שחזרו בתשובה על חטא המרגלים ורצו מיד להיות מחוברים לא'י, זה הוכחה שהחיבה שלנו לא'י היא לא נובעת מאיזו עסקה טובה שאפשר לעשות שם. אלא אבינו מת מפני שהוא היה מהמעפילים לעלות להר, הייתה לו את התשוקה העצומה להתחבר לא'י. זה מעיד שגם מה שאנחנו מבקשות תנה לנו נחלה, זה בגלל שברמ'ח אברינו ושס'ה גידינו אנחנו מחוברות לא'י. לכן א'א להקשות על ריב'ב שהתורה מכסה ואתה מגלה, כי הוא לא בא לגלות חטאים. הוא בא לומר שהשורש של בקשת בנות צלפחד נובע מאבותיהם, מאבינו שמת במדבר בהיותו מאלה שהעפילו לעלות להר שלא בשעתו, ולכן צריך למלא את בקשתן.
 
כל מקום שאני הולך – לארץ ישראל
הרבה יותר ממה שכתוב פה או ממה שאמרתי לכם צריך לדבר על הפרשה הזאת. פרשה מיוחדת של סוף שנות המדבר, על סף הכניסה לא'י, שנותנת את ההדרכה, את ההכנה האמתית לקראת מה אנחנו הולכים בכניסה לא'י. שהכניסה לא'י יש בה מושגים אחרים של טהרה, ולא רק של כפרה כמו שהבאנו מהפסוקים ביחזקאל. יש לנו לימוד שבא'י ההנהגה היא יותר הנהגה של דיבור ולא הנהגה של הכאה כמו שכתוב בפרשת בשלח.
לא להפסיק להתפלל
בעזרת ה' שהקב'ה יזכה אותנו לדרגתו של שלמה המלך, 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'. שלא כתוב שהוא לא החכים. הוא רק אמר 'והיא רחוקה ממני'. לסוף הטעם לא ירדתי אבל הוא כן החכים. מפני שהכול תלוי בבקשה, בשאיפה של האדם, על זה חז'ל מציינים לנו את שלמה המלך. שלמה ידע ש'חוקה חקקתי', אבל הוא רצה לצייר וללמד אותנו,  שגם בדבר שהוא 'חוקה חקקתי' זה לא אומר שאנחנו לא צריכים ללמוד אותה, זה לא אומר שאנחנו לא אומרים אחכמה אע'פ שהיא רחוקה ממני. שיזכה את כולנו, שכל מה שאנחנו עושים במצווה תקרא 'על שם גומרה' דהיינו גמירא לי, סבירא לי. נכון שרק פרשת משה רבינו ירד לסוף דעתה, ורק למשה רבינו התגלה הסוד הזה שאפשר ע'י הקטורת לעצור את המוות בעולם. אבל כל שאר בדברים שאנחנו נוכל לרדת לסוף טעמן, שהקב'ה יגלה לנו בעז'ה. אני רוצה להזכיר בחצי משפט מהזמירות של האר'י הקדוש לשבת קודש, יש לו שם ביטוי 'יגלה לן טעמא דתריסר נהמי'. האר'י הקדוש ביקש לדעת למה יש שנים עשר לחמים של לחם הפנים במקדש. אני רק מביא את זה בתור דוגמה, שגם האר'י התפלל והשתוקק שמה שהוא לא הבין, מה שהוא לא הבין זה רק שנים עשר לחמים. יגלי לן טעמא דתריסר נהמא. אנחנו צריכים להתפלל שקב'ה יגלה לן טעמא, את הטעם הטוב שיש בכל התורה כולה.                                                                   שבת שלום