דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
בלק פרשת השבוע רה"י הרב יעקב שפירא
'הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב'
בפרשת בלק כתוב כל מערכת היחסים של עם ישראל ואומות העולם, ואת זה צריך ללמוד לפני שנכנסים לא'י. הנצי'ב כותב על הפסוק 'הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב' שכשעמ'י הוא בדד, כשהוא לא מתחבר עם הגוים, כשהוא חי לפי התרבות שלו, ישכון. אבל אם הולכים עם הגוים, אז הגוים לא יחשיבו אותנו, הם לא יכולים לסבול שעמ'י חושב להיות חלק מהם. ויש לנצי'ב קונטרס, בסוף פירושו לשיר השירים, שנקרא 'קונטרס שארית ישראל'. ושם הוא אומר שזו הסיבה האמתית לאנטישמיות. כשהגוים מרגישים שהיהודים רוצים להיות חלק מהם, הם ימצאו את  הדרך לעשות הפוך.
הרמב'ם בהלכות מלכים (יא,א) כותב שהפסוקים שמלמדים אותנו את האמונה בביאת המשיח, הם פסוקים מפרשת בלק. 'דרך כוכב מיעקב' וכד', הם המקור לאמונה בביאת משיח. ומוסיף על  זה הרמב'ם שם, שמי שלא מאמין במשיח, או שהוא לא מחכה לביאתו הוא כופר בתורה וכו'. למה כתוב גם לא מאמין במשיח וגם לא מחכה לביאתו? לכאורה אם הוא מאמין הוא גם מחכה לביאתו. אלא הפשט הוא שאע'פ שהוא מאמין בגדול שהמשיח יבוא, אם הוא לא מאמין שעכשיו זה יכול לקרות, זה נראה לו אגדה רחוקה שאי פעם תגיע, הוא נקרא כופר בביאת המשיח. האמונה בביאת המשיח שזה לא דבר רחוק, כמו שהעולם אומר, אל תתנו למציאות לטשטש את העובדות. אנחנו צריכים להשתמש בזה במידה החיובית, לא להסתכל מה שקורה. חובת הציפיה למשיח לא רק לעצם בואו, וכמ'ש הרמב'ם, אלא גם לקיום ההבטחות שלימות המשיח, שהרי כתב בהלכות מלכים (יא, א) 'שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' את שבותך וריחמך...' זאת אומרת שבתוך הציפיה כלולה גם ציפיה לקיום ההבטחות, וכ'כ רש'י בשבת (לא, ב) ציפית לישועה לקיום דברי הנביאים. וא'כ, הרי הרמב'ם (מלכים יב, ד) כותב לא נתאוו חכמים לימות המשיח אלא כדי שיהיו פנויים בתורה ובחכמתה, כדי שיזכו לחיי העוה'ב. א'כ הציפיה צריכה להיות גם שתרום קרן התורה.
רב ועצום
'וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא', ואחרי זה כתוב 'ועצום הוא ממני'. זה בדיוק אותם הלשונות שפרעה השתמש כנגד עמ'י. 'הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו'. רב ועצום לא מסמל פחד רגיל, שינצחו אותם במלחמה. המפרשים שואלים הרי הקב'ה אמר 'אל תצר את מואב'. אז ממה הם פחדו, אסור לנו להלחם איתם. והגמרא (ב'ק לח) שואלת למה היה צריך להזהיר את משה 'אל תצר את מואב' (דברים ב,ט), וכי משה עושה מלחמות בלי ציווי של הקב'ה? אומרת הגמרא שמשה עשה ק'ו בעצמו, שמואב יותר גרועים ממדין, אז אם את מדין צריך להכות, כ'ש את מואב, לכן הקב'ה הוזקק לומר לו, 'אל תצר את מואב'. אבל למה בלק היה צריך ללכת לבלעם, הם לא ידעו הבנת הנקרא? תורה שבכתב מותר ללמד לגוי...[1]
אלא הם לא פחדו ממלחמה, זה ברור כשמש. הם פחדו מ'את כל אשר עשה ישראל לאמורי'. אומר הזוה'ק הכוונה היא לא על מה שכתוב בפרשת חוקת – ניצחון סיחון ועוג, אלא על מה שכתוב על יעקב אבינו, שנקרא ישראל – 'אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי' (בראשית מח,כב), ואומר האונקלוס, 'בצלותי ובבעותי'. מזה הם פחדו, הפחד מרוחניות, הפחד מהשפעה סביבתית, 'הדתה', זה פחד גדול יותר מכל דבר אחר. מי יודע יעשו לנו פה, יגיירו את כולם. הם ראו שיש פה אומה שנגד 'חרבי וקשתי' לא יעזור שום דבר, הקב'ה תמיד איתם. זה פירוש נפלא מאוד, מסביר עוד דברים בפרשה.
'הנה כסה את עין הארץ', מה הכוונה? רש'י לא אומר, אבל לכאורה מדובר על עם ישראל, שתופסים הרבה מקום. 'בעל הטורים' אומר 'והוא יושב ממולי' – 'שיושב כנגדי ורואה אותי ואני איני יכול לראותו מפני העננים שמקיפים אותו'. כלומר, 'הנה כסה את עין הארץ' הכוונה היא, יש פה אומה שממולאת בענני כבוד, ואיך אני יכול להלחם איתם? 'כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך' – כל הזמן מוקפים בענני כבוד. אז הוא רואה אותי ואני לא רואה אותו, הם פחדו מענני כבוד. אז כשבלק לוקח את בלעם הוא אמר לו שצריך לראות את קצה העם, 'ויהי בבקר ויקח בלק את בלעם ויעלהו במות בעל וירא משם קצה העם'. מי זה קצה העם? בפשטות הוא ראה רק קצת, א'א לראות את כולם, אומר התרגום יונתן בן עוזיאל, שהוא ראה משם את שבט דן 'דמהלכין בקצת עמא דְאִתְפָּרְסִימוּ מִתְּחוֹת עֲנָנֵי יְקָרָא' - הוא ראה את שבט דן שהענן פלט אותם החוצה. כלומר, הוא אמר לו אתה יכול לפחות לפגוע באלה שלא נמצאים תחת ענני כבוד, זה שבט דן, המאסף לכל המחנות. אותו דבר במלחמת עמלק, שכתוב עמלק פגע ב'נחשלים אחריך'. מי הם היו? אומר ה'ילקוט שמעוני' שהנחשלים זה שבט דן, שנפלטו בגלל המעשים שהם היו עובדי ע'ז, מחוץ לענני הכבוד. [ואולי 'קצה' לשון קיצוניות...]
'ותהי עליו רוח אלוקים'
אז זה מה שבלעם אמר לבלק באופן ספונטני, אתה מפחד מאומה כזאת, שמנצחת 'בחרבי ובקשתי' וכל הזמן מוקפת ענני כבוד, בא תראה את קצה העם. גם שם יש מקום שאפשר שם להיתפס. איפה הזבובים בד'כ באים לשבת, בקצה, בשוליים. בסוף העניין אחרי שלוש פעמים שבלעם לא הצליח לקלל, בפעם הרביעית כתוב 'וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים... וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלקים'. על מי הייתה רוח אלוקים? רש'י אומר על בלעם. הגר'א מביא בשם הזוה'ק שעכשיו בלעם ראה שלא טוב בעיני ה' לקלל את ישראל, אז פתאום הוא ראה את המציאות כפי שהיא, לא כמו שהוא דמיין אותה עד היום. 'וירא את ישראל שוכן לשבטיו', שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה. לא הכוונה רק הפתח של הבית, אלא גם הפה נחשב לפתחיהם, שלא היו מכוונים זה נגד זה.  כך כותב התלמיד של הבעש'ט. 'ותהי עליו רוח אלוקים', הכוונה על עמ'י. כשהוא ראה שהוא לא מצליח את פתאום הוא רואה את האמת, איזה שטויות אני עושה, הרי יש עליו כל הזמן רוח אלוקים. כך מביא הגר'א בשם הזוהר, שזה לא הולך על בלעם, אלא הולך על עמ'י. ואז התחיל להגיד את הנבואות היותר גדולות, 'וירום מאגג מלכו' וכו', ואז בלק התייאש.
אומר הגר'א בבאורו ל'ובא לציון גואל' (ישעיהו נט,כ), ש'רוחי אשר עליך' הכוונה על הרוח שכתוב בפרשת בלק – 'ותהי עליו רוח אלוקים'. ועל זה ממשיך הפסוק ואומר 'לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך',  שהשכינה הזאת של ההשגחה הפרטית על עמ'י היא לא תעבור מעמ'י לאורך כל הדורות.
הראייה של בלעם
היה פה מאבק רוחני, מואב לא פחדו ממלחמה. לכן הם לקחו את בלעם, ולכן כל הפרשה הזו מלאה בראיות. 'וירא פנחס', 'וירא בלק', והאתון ראתה, כל הפסוקים מלאים בכוח ראיה. רק בלעם לא ראה את מה שהוא צריך לראות. פנחס כשהוא ראה אז הוא נזכר בהלכה, הוא ידע מה לעשות. אבל ראיה של בלעם היא הייתה שתום העין, היא הייתה מטושטשת. הוא לא הבין לקראת מה הקב'ה מוליך אותו. זו נקודה אחת אבל היא לא מספיקה. מפני שמצד האמת בלעם לא רק שהוא לא ראה טוב, הוא גם לא שמע טוב את מה הקב'ה רוצה ממנו. [ספרתי פעם את המעשה עם ה'בית ישראל'. בא אליו יהודי שהיה צריך לעבור ניתוח בעיניים, וביקש ברכה שהניתוח יצליח. א'ל הבית ישראל אני אתן לך ברכה שלא תצטרך ניתוח. א'ל אותו יהודי ת'ח, אבל הרופא אמר לי שאני צריך ניתוח ואני מבקש ברכה שהניתוח יצליח. א'ל אבל אני מברך אותך שלא תצטרך בכלל ניתוח. וככה זה חזר פעם שלישית ופעם רביעית, עד שבסוף הבית ישראל א'ל, נדמה לך שאתה לא רואה, אני רואה שאתה לא שומע...]
האתון אמרה לבלעם 'מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים' ומסביר רש'י למה אתה מכה אומה החוגגת שלושה רגלים. מה הקשר, ולמה זה מה מעניין את בלעם? מצוות שלושה רגלים זה אמנם לחגוג, אבל זה גם לעלות לרגל להראות לפני ה'. האתון אמרה לו אתה לא רואה מה שבנ'י רואים. יש לך איזה סוג ראיה משונה כזאת, הכל אצלך מטושטש. אדם שלא יודע קרוא וכתוב לא יעזרו לו משקפיים. אתה לא יודע קורא וכתוב, אתה לא קורא טוב את הנבואה שלך. זה נקודה אחת. שלוש רגלים, כתב הטור (או'ח תי'ז) שלושת הרגלים כנגד שלושת האבות, וגם היו מוכנים י'ב ראשי חודשים להיות ימים טובים כנגד י'ב שבטים, אלא שמחמת חטא העגל נטלו מהם. והקשה השפ'א (חנוכה תרל'ט ד'ה ואיתא) למה לא בטלו גם ג' רגלים בחטא העגל? וביאר כי הם כנגד ג' אבות, וכוחם למעלה מהטבע וא'א לבטלם, אפילו בחטא, משא'כ כוחם של י'ב שבטים ע'ש.
בלעם ואברהם אבינו
כשלומדים את רש'י לעומק, אז רואים שרש'י בכמה מקומות כותב שבלעם היה ההפך מאברהם אבינו, אע'פ שלכאורה בלעם היה ההפך ממשה רבינו. על הפסוק 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה' (דברים לד,י) אומרים חז'ל בישראל לא קם כמשה, אבל באומות העולם קם, כדי שלא יהיה להם פתחון פה לומר, למה לנו לא נתת נביא? אם היה לנו נביא גם אנחנו היינו יותר טובים. [וראינו כמה הם נהיו יותר טובים...] אבל המשנה בפרקי אבות אומרת לנו 'מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע'?[2] מה פתאום עושים הבדלה בין בלעם לבין אברהם? היה צריך לעשות הבדלה בין בלעם לבין משה, שניהם היו נביאים כמעט באותה דרגה, זה לטובה וזה לרעה. המשנה אומרת שצריך ללמוד מה ההבדל בין בלעם לבין אברהם, מהיכי תיתי אברהם בכלל? התשובה לזה מופיעה ברש'י על התורה. 'כי ידעתי את אשר תברך מברך', זה אותו לשון שכתוב אצל אברהם אבינו, 'ואברך מברכך'. אברהם שב למקומו וגם כתוב שבלעם 'וישב למקומו'. לא נשתנה שום דבר. כשבלעם הולך להקריב קורבנות, אז כתוב ברש'י כבר קדמך אברהם אבינו, הוא בנה מזבחות לפניך. 'וישכם בלעם בבקר' אז אומר רש'י עוד פעם, כבר קדמך אברהם, מה נכנס פה אברהם? אז נכון שבלעם עצמו מנבא על אברהם אבינו, 'כי מראש צורים...' וצור זה אברהם אבינו. ומסביר הרמב'ם במורה נבוכים שאברהם נקרא דווקא צור, סלע, מפני שמי שמוריד חתיכת אבן מסלע,  אז לחתיכה הזאת יש את כל התכונות של הסלע, כך לכל הבנים שבאים מאברהם אבינו, אז יש להם את כל התכונות שיש לאברהם אבינו.
רואים שיש משהו מקביל בין בלעם לאברהם, ככה רואים בתורה שבעל פה, וכך גם מתורה שבכתב. השאלה היא מה הפירוש.
אברהם אבינו נלחם להציל את לוט, אע'פ שבשלב מסוים שהוא אמר לו בוא תפרד מעלי. אבל גם אחרי שהם נפרדו הוא יצא להילחם בארבעת המלכים כשהוא שמע שלוט נלקח בשבי, והלך להציל אותו. למה הוא הלך להציל אותו, מה יש לו איתו? הרי לוט אמר אי אפשי לא באברהם ולא באלוקיו! יותר מזה, על 'אל תצר את מואב' אומרת הגמרא (ב'ק לח) שהבאנו בהתחלה, למה 'אל תצר את מואב'? בגלל שעתידה לצאת משם רות המואביה שהיא היסוד של מגילת רות, דוד המלך ומשיח בן דוד. אברהם אבינו לא נלחם על לוט בגלל לוט, אברהם אבינו נלחם על לוט כתוב בחז'ל כדי לא לאבד את המשיח שהוא יוולד מהמקור הכי מוחשך בעולם. ובזה בלעם הוא היפך אברהם אבינו, ונסביר עוד.
משיח בא בהיסח הדעת
כתוב לפני בריאת העולם 'ורוח אלוקים מרחפת על פני המים', ואומרים חז'ל שזה אורו של משיח, שקיים עוד לפני בריאת העולם. אותו משיח יצא דווקא מלוט, מהשיקוץ הזה, מהחושך הכי גדול. המהר'ל והשפ'א אומרים 'עני ורוכב על חמור' (זכריה ט,ט), הכוונה על חומריות. דווקא מהמקום הכי לא צפוי, משם נולד הטוב, משם נולד המשיח. וכאברהם אבינו הולך להלחם כדי להציל את לוט, אומרים חז'ל (בראשית רבה מב), אם ראית מלכויות מתגרות זו בזו, צפה לרגליו של משיח. איזה משיח יש שם? אלא במלחמה של אברהם עם ארבעת המלכים היה רגליו של משיח. שם היה המאבק כדי להציל את לוט שממנו יבוא המשיח. אז גם דברים שנראים לנו רחוקים, משם אתה בונה את העולם העתידי. וכאברהם הלך למלחמה כתוב במדרש שהוא נתן גט לשרה אמנו, למה? מפני שכל היוצא למלחמת בית דוד נותן גט כריתות לאשתו, איזה מלחמת בית דוד הייתה שם? מלחמה של משיח, משיח בן דוד. יש פסוק (תהילים פט,כא), 'מצאתי (לשון מציאה) דוד עבדי'. איפה מצאתי אותו? אומרים חז'ל, בסדום. מציאה ומשיח באים בהיסח הדעת (סנהדרין צז.), מהמקום הכי לא צפוי. וככה באמת דוד המלך נמלך. המשפחה לא חשבה שהוא ראוי למלוכה בכלל, עד ששמואל אמר תביאו את הנער שנמצא במקום שלא חשבתם שהוא ראוי להיות מלך. והוא אמר, שהוא זה שצריך להיות המלך. ולמה זה באמת כך? אומר ה'שם משמואל' על חג השבועות (שנת תרע) שמלכות צריכה גם גאווה, גאווה של מלכות, 'מלך פורץ [גדר] לעשות לו דרך' (ב'ק ס: ורש'י שם). על הפסוק 'לבלתי רום לבבו מאחיו' (דברים יז,כ) אומר הרמב'ן על התורה שהאזהרה להיות בעל ענווה נאמר דווקא פה בפרשת מלך. מפני שמלך לפעמים צריך יותר משמינית שבשמינית שבגאווה, ולכן שם במיוחד וכ'ש כל הציבור, לומדים את איסור הגאווה. ולכן שאול, אומר ה'שם משמואל', לא נתקיימה מלכותו מפני שהוא היה מלכות שאין בו דופי, לא הייתה בה שום התנשאות, הוא היה עדין. 'בן שנה שאול במולכו' (שמואל א ,יג,א), בלי חטא. לכן הקב'ה גלגל שהמלכות העתידית האמתית שתגאל את כולנו תבוא מסדום, שהיא הסמל של השחצנות, סמל של הגאווה. הרב ב'שמונה קבצים' כותב שזה גם מה שחז'ל אמרו שבעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא. בשביל משיח צריך קצת... לא שצריך את החוצפה יסגא, אבל זה תקופה כזאת שהיא שייכת לעקבתא דמשיחא. [אמר פעם הרב אברמסקי, שיסגא זה מלשון סגי, מספיק. בעקבתא דמשיחא אתה לא צריך להיות חכם, ודאי לא ת'ח, אם אתה קצת חצוף זה מספיק] הגמרא אומרת שחוצפא זה מלכא בלא תגא, זה מלך בלי כתר. אני חצוף אז אני כזה. אני שייך לדור הגדול הזה, שיושב על דברים גדולים ומרוממים, לא כמוכם אנשים קטנים שלא עושים כלום... אומר ה'שם משמואל' שלכן המלכות יצאה מסדום. לא כדי להראות כסדום אלא בדיוק להפך, כדי לא להראות כמוהם. ובגמ' סנהדרין (קה) 'אמר ר' נחמן, חוצפא אפילו כלפי שמיא מהני, ולמדים מבלעם, מעיקרא כתוב 'לא תלך עמהם', ולבסוף: 'קום לך אתם' אמר רב ששת, חוצפה – מלכותא בלא תאגא'. והרי בלעם הוא המנבא על עיקבתא דמשיחא שאמרו במסכת סוטה (מט, ב), בעיקבתא דמשיחא חוצפא יסגי. ובנבואה העוסקת בענייני משיח, שם בא לימוד על החוצפא שבדור. ועיין מש'כ בצדקת הצדיק לר' צדוק אות מ'ו.
מלחמת בלעם במשיח ובאברהם
בלק ידע שאסור לישראל להלחם עם מואב, אבל הוא ידע גם את הטעם למה. שהטעם הוא כמו שהגמרא בב'ק אומרת, שמשם תצא רות המואביה. בלק ידע שזה המאבק שיש לו עם ישראל. 'רב ועצום ממנו' לא מבחינה גשמית אלא מבחינה רוחנית. איך מתמודדים עם אידיאולגיות הרסניות, זה מפחיד יותר מכל מלחמה אחרת. להבדיל, הקומוניזם כשהולידו את השיטה המוטרפת שלהם, היא כבשה את כל המוחות של היהודים הגדולים ביותר, זה היה מין התלהבות המונית כזאת, מין אידיאל גדול שלא בדקו אותו בלמעשה, עד היום אנחנו רואים איך זה מתבטא למעשה. מזה בלק פחד, לא רק כמו שאמרנו בהתחלה מה שעשה יעקב לאמורי 'בחרבי ובקשתי', שזה עוצמות רוחניות. זה לא סתם עוצמות רוחניות, זה מלך המשיח. זה ההפך הגמור ממה שבלק ובלעם רוצים בעולם. בלעם בסופו של דבר, היה כמו המלאך רע שאומר בעל כרחו אומר אמן. ראה בר' בחיי (כג, י) 'אילו שמענו הבטחות מופלגות כאלו מפי נביא אחד מנביאי ישראל לא היה כבודנו ותפארתנו כמו עתה ששמענו מפי נביא אומות העולם, שהוא קטגורינו ונאמן בזה יותר מאחר שהוא מלאך רע ועונה אמן בעל כורחו.' עכ'ל. ולכן דווקא הוא היה זה שבסופו של דבר בישר את הבשורה, כמו שהבאתי מהרמב'ם בהלכות מלכים שיש אמונה בביאת המשיח. הבלעם הזה שניסה לעזור לבלק להלחם נגד הרוחניות הזאת שתתבטא בביתו של משיח צדקנו, הוא זה שהקב'ה שם לו בפה את הנבואה הזו. מזה בלק פחד ולא הצליח. לכן אנחנו עושים הקבלה בין בלעם לבין אברהם אבינו. אברהם אבינו היה הראשון שנלחם על הנושא הזה. אברהם אבינו היה הראשון שניסה להוציא מן הכוח אל הפועל את כל הרוע שטמון גם בסדום, במואב, הוא התפלל עליהם, הוא השכים בבוקר, הוא הקריב קורבנות, הכל בשביל מטרה אחת, להאמין בביאת המשיח הוא דבר שיהיה לדורי דורות, ואע'פ שיתמהמה. לכן המשנה משווה, מה בין בלעם לבין אברהם.
מה היה ההבדל בין אברהם אבינו לבלעם הרשע? אומרת המשנה שההבדל היה במידות, וזה השורש של הכל. כשאין מידות לא שווה כל התורה שהאדם לומד. המאור שבה מחזירו למוטב, זה רק שיש לאדם מידות. אבל כשאדם מושחת במידות, התורה מגדלת מושחת. כך כותב הגר'א באבן שלמה וכך כותב ר' חיים ויטאל בספר שערי קדושה, שזו הסיבה שאין ציווי מפורש בתורה להיות בעל מידות. מפני שזה לא מצווה בין התרי'ג, זה התשתית של הכל, ובלי זה אין כלי קיבול לשום דבר. אז נכון שיחד עם הלימוד אתה מקבל את הכלים, אבל צריך לדעת שהתורה מצמיחה את המידות של האדם. זה מה שהמשנה אומרת, אלו ההבדלים שהיו בין אברהם לבלעם, הבדלים של מידות, וכתוצאה מהם יש גם את ההבדלים האחרים.
נחמת ציון וירושלים
הגמרא הידועה בסוף מסכת מכות אומרת: 'וכבר היה ר'ג ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי מפלטה [ברחוק] מאה ועשרים מיל והתחילו בוכין ורבי עקיבא משחק אמרו לו מפני מה אתה משחק אמר להם ואתם מפני מה אתם בוכים אמרו לו הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. | שוב פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור'ע מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו 'והזר הקרב יומת' ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק דכתיב 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו' וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו'] בזכריה כתיב 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם' עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו.'
בסיפור הראשון ר'ע אמר להם, אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו עאכ'ו, ושם לא כתוב שאמרו לו עקיבא נחמתנו. למה רק בפעם השנייה אמרו לו עקיבא נחמתנו, במעשה על הר הבית? כך שואל ה'תפארת ישראל' על המשניות בסוף מסכת מכות.
יש פה שני הסברים, ההסבר הראשון הוא שבפעם הראשונה הוא אמר להם רק סברה, אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו עאכ'ו. בפעם השנייה הוא אמר להם פסוק שכתוב בנביא, שזה מציאות. אמנם צריך לחכות שהיא תתגשם, אבל זו מציאות עובדתית. לכן בפעם השנייה הם אמרו לו עקיבא נחמתנו, כי הוא ענה להם בפסוק מהתנ'ך. זה פירוש אחד, אבל יש עוד פירוש. הגמרא (חגיגה ה:) אומרת שפעם כתוב 'במסתרים תבכה נפשי' (ירמיהו יג,יז), מפני גאוותם של ישראל שנסתלקה מהם, והכוונה היא לבית המקדש. ופעם כתוב 'עוז וחדווה במקומו' (דברי הימים א, טז,כז). אז הקב'ה שמח או שהקב'ה בוכה? אומרת הגמרא שיש הבדל בין בתים חיצוניים לבתים פנימיים. כלפי חוץ, 'עוז וחדווה במקומו', כלפי פנים, 'במסתרים תבכה נפשי על זה שאין לנו בית מקדש'. מה זה בא לומר לנו?
דרגת בית המקדש בחיים שלנו
אומר הרב (אורות הקודש ג, עמוד קפט) 'מיום שחרב בית המקדש, מעת אשר נוטל כבוד מבית חיינו, וכנסת ישראל... נתפזרה בין הגוים...'. למה נתפזרה בין הגוים? אחרי חטא העגל מה כתוב 'ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ'. מה זה אומר? אומר הנצי'ב בהקדמה לשאילתות וגם שם בפסוק שכשעמ'י נתפזר בין אומות העולם הם גורמים לאומות להכיר שיש מושג כזה שנקרא כבוד ה', ולפני החטא היה אפשר להגיע לזה בלי גלות. 'יש חדוה בעולם, יש אושר בעולם, יש תקוה בעולם, יש התפתחות בעולם, ישנם תיקונים מדיניים ותיקונים חברותיים, כל אלה הם שמחות חיצוניות, משמחות הן לאותם שאינם חודרים לסוד ההויה ורזיה. גם אלה השמחות שמחות הן, אבל מבחוץ הן עומדות. זמרי השחק החיצונים [בעיתו ובזמנו בעזרת ה'] יכולים לשמח להרנין ולזמר, בבתי בראי עז וחדוה תמיד נמצא. אבל ברז ההויה הפנימית חושך ובכיה, שם אין התנחומים מתקבלים מכל היפויים והתיקונים החיצונים, שם ישנה תביעה אחת לאור החיים בשפעת היצירה הפנימית, לסדר עולם רווי דשן, מדושן עונג, מראשית יסודו, שמחת עולמים פנימית...'
'קדושי עולם, שחלקם בחיים, כרבי עקיבא וחבריו, אותן הנשמות הקדושות שעלו במחשבה הקדומה, הם הם יכולים הם לשחק כשרואים שועלים יוצאים מבית קדשי הקדשים, וכששומעים קול המונה של רומי. והם הם מנחמי האמת'. למה? מפני שהנחמה שלהם היא רק כשיבנה המקדש. מי שיודע מה זה מקור הניחומים בבית המקדש, הוא יכול לא להבהל משועלים בהר הבית, ומכל המונה של רומי. מפני שרק זה מחזק אותם, מה שכתוב בתורה ובנ'ך, על בניין ביהמ'ק לעתיד לבוא. זאת אומרת שהנחמה האמתית היא אינה חיצוני, אלא רק בנין בית המקדש. לכן דווקא כשר' עקיבא אמר להם את הדרשה מהפסוקים שכשם שנתקימה הנבואה על חרישת הר הבית, ככה גם תתקים הנבואה על זה שהוא יבנה, אז הם אמרו לו עקיבא נחמתנו. אולם בפעם הראשונה שהנחמה לא הייתה על בנייין בית המקדש, זה לא הנחמה האמתית, ולכן בפעם הראשונה הם לא אמרו לו עקיבא נחמתנו. מוסיף על כך הרב ב'עולת ראי'ה' בסוף סדר הקורבנות, לפני התפילה למי שמספיק. 'יהי רצון שנבנה בית המקדש' ויש גירסה 'שיבנה בית המקדש'. גם אחרי שמו'ע אומרים 'יהי רצון שיבנה בית המקדש'. לכאורה זה לא מובן, הרי כבר בקשנו על המקדש בתוך שמו'ע – 'לירושלים עירך ברחמים תשוב' ו'והשב את העבודה לדביר ביתך', על מה מבקשים עוד פעם על בית המקדש? אומר הרב שמה שהזכרנו בשמו'ע זה הכל חסרונות פרטיים. אין תבואה, יש בצורת, יש חולים, בתי החולים מלאים בזיהומים, הכל יכול להיות. אבל יש שורש אחד לכל הצרות שבעולם. מאיפה נובעים כל החסרונות שבעולם? מזה שחסר בעולם ביהמ'ק. אנחנו נולדנו לתוך מציאות כזאת, לכן אנחנו לא יודעים להעריך את זה. אבל חז'ל אומרים על מה מתפללים בתפילה על 'בית חיינו' (ברכות ההפטרה), על בית המקדש. זה שורש החיות, משם נברא העולם. אומר הרב שלכן אחרי שמו'ע חוזרים ואומרים תבנה את בית המקדש, דהיינו שלא יהיה רק ריפוי פרטי לכל חיסרון, אלא שיהיה משהו כולל שהוא היסוד של כל הבריאות, שהוא היסוד של כל סתימת החסרונות שקיימים בעולם. שיבנה בית המקדש במהרה בימינו. אומר הרב בעולת ראי'ה (ח'א קכז) 'ותבנה בית המקדש במהרה בימינו- ההכרה באה, שכל הקלקולים הפרטיים באים רק מחסרונה של הארת החיים הכלליים. חרבן בית המקדש, שנטל כבוד מבית חיינו, הוא הוא הגורם שעולמנו נחשך, והנשמות סובלות מצרים ומחשכים, ועל כן באים הגרעונות הנוראים, המסבבים כל חטא, כל עון וכל פשע. על כן מוכרחת היא הנשמה הישראלית לבקש את תקונה בשרשה, יוחזר כבוד ד' על מכונו, יגלה הדר הקדש וזיוו בעולם, והכל ישוב על מכונו. ותבנה בית המקדש, במהרה בימינו. השאיפה למהירות הבנין נותנת מעוף של קדושה מברקת בנשמתנו, והשקיקה, שהמהירות הזאת תהית בימינו, מקשרת את כל מהות החיים שלנו, גם בצורתם הזמנית, ליסוד הקדושה השלמה העליונה, שכל הארץ תאיר והאירה מכבודה, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו.'
בע'ה שנזכה שיבנה גם המקדש הפרטי של כל אחד. כולנו צריכים לדעת, שכל החסרונות וכל התחלואות וכל המחשבות הלא טובות, הכל נובע מדבר אחד. מזה שבית המקדש עדיין לא נמצא, והמקדש הפנימי של כל אחד עדיין לא בנוי בתפארתו, לכן העולם נראה כמו שהוא נראה היום. אבל כמו שהדברים נכונים לגבי הכלל הלאומי, זה גם נכון לגבי כל אחד, עד שנגיע לדרגה הזו של ר' עקיבא, עקיבא נחמתנו. שבת שלום!
 
 
 
[1] וז'ש (כד, יד) 'איעצך אשר יעשה העם הזה (ישראל) לעמך (מואב) באחרית הימים' ופרש'י על דוד המלך, ואילו ברמב'ן ובחזקוני פירשו על אחרית הימים כפשוטו.
[2] אמר לי אחי הרב שמואל שליט'א שאבא זצ'ל שאל אולי בלעם רצה הרחבת הדעת כמו שכתוב שלושה דברים מרחיבים דעתו, ולכן ביקש 'אם יתן לי וגו''? וביאר א. להרחבת הדעת מניין שצריך את כל שלושת הדברים? ב. בלעם טען שמגיע לו וחייבים לו, וע'כ זה מראה על תכונתו הנפשית הרעה.