דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
פנחס פרשת השבוע רה"י הרב יעקב שפירא
'פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן'
  על הפסוקים בתחילת הפרשה 'וידבר ה' אל משה לאמר פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל' ,  אומר רש'י 'לפי שהיו –השבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע'ז והרג נשיא שבט מישראל לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן'. המפרשים שואלים על רש'י, הרי ודאי בנ'י ידעו שפינחס היה נכד של אהרן הכהן ושהוא היה בן של אלעזר, ובכל זאת הם אמרו שהוא היה גם מזרעו של בן פוטי שפיטם אבי אמו עגלים לע'ז?! אלא רש'י רוצה לומר שאע'פ שהם ידעו שהוא נצר אהרן, היו השבטים מבזים אותו בגלל שיש לו גם גנים של 'פוטי שפיטם עגלים לע'ז.'
איך יכול להיות שבני ישראל רואים אדם כמו פינחס הורג ראש שבט ובכך עוצר את המגפה, כמו שכתוב 'והיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף והמגפה נעצרה', ובמקום להתייחס לכך שהוא עצר את המגפה, באים אליו בטענות, על זה שהוא הרג את זמרי בן סלוא? בחז'ל כתוב שהארבעה ועשרים אלף שמתו במגפה כולם היו מאותו שבט של זמרי, משבט שמעון. איך באים אליו בטענות על זה שהוא עצר את המגפה? הרי אם הוא לא היה עושה את מה שהוא עשה לא הייתה נעצרת המגפה!  יש פה שתי שאלות, האחת מה הועיל היחוס לאהרן, והשנייה  איך מבזים אחד כזה שעשה כאלה –דברים טובים ובאים אליו בטענות, 'מה שעשית זה היה מהגנים הלא טובים שיש לך במשפחה'? הרי בנ'י ראו שהוא עצר את המגפה. אולי הכוונה היא שהיחס לייחוס של פינחס הוא בנקודה אחרת. אע'פ שביזו את פנחס הוא שתק. מאיפה באה לו היכולת לשתוק? הרי אדם בשר ודם, באופן טבעי לא יכול לשתוק כל השאלה זה רק מתי הוא מגיב מיד או אח'כ. אבל פינחס שתק לגמרי . בא הכתוב ויחסו אחר אהרן הכהן. הגמרא (קידושין עא:) אומרת על בני בבל ששתיקותא זה היחוס הכי גדול. אדם ששומר על הפה זה מעלה, מאיפה היה לפינחס את הכח? על זה אומרים חז'ל שהוא היה פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שאהרן הכהן זה מידת החסד. אני לא בטוח שזה הפשט, אבל הדברים נכונים. ויותר מכך, פינחס לא רק ידע לשתוק, הוא מחל על עלבונו, וזה מעלה גדולה יותר, מעלה של לימוד תורה לשמה.  המשנה (אבות ו,א) אומרת: 'רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה... נקרא רע, אהוב, אוהב את המקום... ונהנין ממנו עצה ותושיה... ונותנת לו מלכות וממשלה, ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, והוי צנוע וארך רוח, ומוחל על עלבונו...'. זאת אומרת שהדרגה כמעט הכי גבוהה של אדם שלומד תורה לשמה זה מוחל על עלבונו, זה מדרגה שלא כל אחד מגיע לזה. וחז'ל אומרים שזה היה פינחס. בגלל שהוא היה משבט אהרן, שבט הכהונה, אוהבי שלום ורודפי שלום. וראה בעין איה שבת 8 (ח'א עמ' א - פס' י'ג) שיש שלום כזה, שהוא אצלם רק 9 אמצעי להנאותיהם הפרטיות, ושכזה אינו יכול להיות שנקרא בתור שם משמות הקודש. (עיין עו'ר ח'א עמ' רנ'ז שלום קיומי לעומת שלום תכליתי). וברכת השלום לפנחס היא כמו שכתבו חז'ל על שתי הדעות של ב'ש וב'ה, ש'אלו ואלו דברי אלוקים חיים', שלום של ריבוי הגוונים ולא טשטושם.
קנאי בן קנאי
 אבל בפשט, מה רש'י אומר? הגמרא (סנהדרין פב). קוראת לפינחס 'קנאי בן קנאי,' לגבי 'הבועל ארמית קנאים פוגעים בו'. שזמרי אמר למשה בת יתרו מי התירה לך, 'וירא פינחס' ראה מעשה ונזכר הלכה, הבועל את הכותית קנאים פוגעים בו. בא מלאך וכו'. ועל המעשה הזה של פינחס בקשו מלאכי השרת לדוחפו לפינחס , אמר להם הקב'ה הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא. מה זה קנאי בן קנאי? אומר רש'י משבט לוי שקנא במעשה דינה, דכתיב 'הכזונה יעשה את אחותנו' (בראשית לד,ל). אז אצל פינחס יש בגנים מצד אחד בן אהרן הכהן, מידת החסד. מצד שני הקב'ה אמר עליו תניחו לו במה שהוא עושה, למה? מפני שיש לו גנים חיוביים של קנאות, הוא בא משבט לוי שקנאו על 'הכזונה יעשה את אחותנו'. זה לא סתירה, להיפך, אחד משלים את השני.
כותב הרב (אורות הקודש חלק ג עמוד שסד) שישנה אהבת ה' שמביאה לידי קנאה, קנאת ה' צבקות, והדבר תלוי בנקודת המוצא של הקנאה, שתהיה קנאה לשם ה'. הנצי'ב מסביר בהקדמה לספר בראשית שספר בראשית נקרא ספר הישר מפני שהאבות היו ישרים גם בבין אדם לחבירו. לעומת מה שהיה בבית שני, שאז חשבו שמי שלא חושב כמוהם אז הוא צדוקי ואפיקורס ומצווה לשנוא אותו וכו', ועל זה נחרב בית שני. לעומתם ספר בראשית נקרא ספר הישר, שהם היו ישרים, הגונים גם בבין אדם לחבירו, לא הייתה להם קנאות משוגעת. הזכרתי בעבר שלכן בקנאות של פינחס כתוב 'ויקח רומח בידו'. יש הבדל בין הקנאים: יש קנאים שהם לא צריכים לקחת רומח, הם רק קמים בבוקר וכבר יש להם את הרומח בכיס. הם מחפשים רק לפתוח את הרדיו לשמוע. לכן אומרת התורה שפינחס לא היה כזה. כשהיה צריך לעשות קנאות הוא היה צריך ללכת לקחת את הרומח, זה לא היה איזה תכשיט שכל הזמן ליווה אותו.
שמעון ולוי אחים
 יש פה שאלה היא עצומה מאוד. אם פינחס היה קנאי מהגנים של שבט לוי, אז איך שמעון לא היה כזה? הרי שמעון ולוי אחים, על שניהם יעקב אבינו כעס. איך קורה שפינחס שהוא קנאי בן קנאי משבט לוי, הוא מקנא את קנאת ה' צבאו-ת, ושמעון שהוא קנאי באותה מידה לכאורה, עשה בדיוק את הצד השני של העבירה. שניהם נלחמו על דינה עם שכם, אחד נהיה פתאום קנאי לשם שמים, והשני בדיוק ההיפך, לא סתם מישהו משבט אחר, דווקא שמעון שהוא היה שותף שלו? [אפשר לומר שכמו הדרך הכללית של הקנאים, לפעמים הם נלחמים אחד עם השני, אבל ודאי שזה לא הפשט.] איך זה קורה דבר כזה? בפרשת דברים בפרשת 'וזאת הברכה 'לא מוזכרת ברכה לשבט שמעון, משה לא ברך אותו אלא רק רמז ברכה לשמעון בתוך הברכה של יהודה. מדוע? אומר שם רש'י שזה בגלל שהוא כעס עליו על מה שהיה פה, עם מדין, עם זמרי משבט שמעון. עד כדי כך ההיפך מלוי, הרי לכאורה יש להם את אותם התכונות, את אותם הגנים. הפירוש הוא, שכדי לבחון אם קנאות היא לשם שמים או לא ,צריך לראות מה עושים במקום של הלכה ואין מורין כן, שכמו כאן שהורג פנחס בועל ארמית .ה'אלשיך' על התורה כותב בשם הזוהר שפינחס תיקן את החטא של נדב ואביהוא שהם הורו הלכה במקום רבם, במקום משה רבינו, שלקחו אש מעצמם בלי ששאלו את משה רבינו, והם נתגלגלו בפינחס, והוא תיקן את החטא שלהם שגם במקום שזה הלכה ואין מורין כן,  אז הוא הלך קודם למשה רבינו, ואמר לו אתה תעשה. (אני עוד לא בטוח אם האמרה הזאת נכונה לענ'ד, מפני שלכאורה מורה הלכה בפני רבו זה רק במקום שהלכה ומורין כן, והוא לא שאל את רבו אבל כשיש הלכה ואין מורין כן, אז מי אמר שיש בזה עניין של מורה הלכה בפני רבו, זה לא בטוח, זה נושא לדיון. עיין כעי'ז בפירוש שיירי הקרבן על הירושלמי סנהדרין פרק ט' הלכה ז') רק אחרי דורות, יכולים לראות האם מה שהיה פעם זה באמת לשם שמים, או כמו שהזכרנו פעם שיש כאלה שאצלם ה'לשם שמים' שלהם זה או השמיים כסאי, או השמים כיסי. לאיזה שם שמים התכוונו שמעון ולוי ? על זה אומרת לנו התורה, אותו שמעון ולוי שהגמרא בסנהדרין אומרת שזה היה בגנים, אבל לוי שעשה את זה לשם שמים זה נתן את האות לטובה גם אצל פינחס. שמעון, אע'פ ששניהם אמרו ליעקב 'הכזונה יעשה את אחותנו', בכוונה לא היה אותו דבר. ועל כן דווקא פנחס שעשה לשם שמים, תורה לשמה, הגיע לדרגת 'מוחל על עלבונו'.
 
כוונה מההתחלה
 לכן רואים ששבט לוי לאורך כל שנות המדבר, היה השבט היחיד שנימול במדבר. 'מי לה' אלי' נאספו אליו כל שבט לוי, על כן קרא שמו לוי בספר בראשית. אומר רש'י מי קרא את שמו לוי? הקב'ה. לא האבא והאמא. לשם לוי יש משמעות מיוחדת 'הפעם ילווה אישי אלי', לשון של חיבור. שמעון בדיוק הפוך, למה היא קראה לו שמעון? כתוב בפסוק שהיא קראה לו כך בגלל שהיא ראתה 'כי שנואה אנכי.' רק אח'כ שנולד לוי הגיע מהות גדולה יותר, של חיבור : הפעם ילווה אישי אלי' ולכן היא קראה לו לוי. ההבדל בין שמעון ללוי מתחיל מהתחלה, מתחילת היצירה, קריאת השם. הרמב'ם בתחילת הלכות ע'ז כותב שלאברהם היה אלפי חסידים. ויעקב אבינו הפריש את לוי מתוך שאר השבטים ומינה אותו להיות מרביץ תורה בישראל, כבר אז. זה מה שאנחנו לומדים מפה. ודאי שקנאות לשם שמים זה טוב.
אצל אוהבי ה' אחד המבחנים שלהם זה שהם שונאים את הרע. השאלה מתוך מה זה נובע. הגמרא (ברכות ו:, כו:) אומרת שאין עמידה אלא תפילה שנאמר 'ויעמוד פינחס ויפלל', שזה פסוק בתהילים שנאמר על פינחס שהתפלל בזמן שהוא עשה את הקנאות. הזכרנו פעם שבזמן שאדם עושה מצווה שמיוחדת אליו, אז זה הופך את הזמן הזה לעת רצון. ההגהות מימוניות (סוף ספר זרעים) אומר שלכן כשיש שלוש מצוות מיוחדות לאישה, נדה, חלה והדלקת הנר, זה שעת רצון ואז צריך להתפלל. וזה מה שעשה פינחס במצווה המיוחדת שהייתה לו. ובתפילות בימים נוראים ובסליחות אומרים את זה מפורש 'מי שענה לפינחס בקומו מתוך העדה הוא יעננו'. למה הוא ענה לו? מפני שאז התפלל, הוא לא סתם עשה את זה. לכן גם מביאי ביכורים אחרי שהם עשו את המצווה שלהם הם מבקשים מהקב'ה 'השקיפה ממעון קדשך מן השמים', (משנה בסוף מסכת ביכורים.)
'פינחס זה אליהו'
כתוב בחז'ל שאליהו הנביא יושב בכל מוצאי שבת ומונה זכויותיהם של ישראל. אותו אליהו, שהוא פינחס, שזכור לנו ממה שכתוב שהוא אמר לקב'ה 'קנא קנאתי', הקב'ה לא אהב את מה שהוא עשה בדור המאוחר יותר. במדבר לא הייתה עליו ביקורת, הוא עשה מה שצריך, אבל סתם לקטר על לישראל על זה הקב'ה נותן ביקורת. [סיפר לי איזה חסיד אחד שנגש פעם לאיזה יהודי שכנראה לא שומר עדיין תורה ומצוות, לצערנו הגדול, והציע לו להניח תפילין. בא אליו מישהו אחר ואמר לו, מה אתה מתעסק עם אחד כזה להניח לו תפילין? א'ל אותו חסיד, אני לא מבין אותך. אילו הוא היה נוסע בשבת באוטו, אז היית צועק עליו שבעא'ס, אז בשביל זה הוא יהודי ובשביל להניח תפילין לא?] הקב'ה כעס בשלבים מיוחדים על אליהו, אבל כשעשה את זה ע'פ ציוויו של מקום זה מקבל משמעות אחרת. 'פינחס זה אליהו' .
'אוזר ישראל בגבורה'
על אליהו נאמר 'איש ואזור עור אזור במתניו'. מה הפשט איש ואזור עור אזור במתניו? מתי אדם מברך 'אוזר ישראל בגבורה' ?הגמרא אומרת, מעיקרא דדינא, שכשאדם לובש את החגורה, או הגרט'ל, לא משנה שחור או לבן, אז הוא צריך לברך 'אוזר ישראל בגבורה' למה? כי החגור הוא החלק שמפריד בין הצד הגשמי לצד הרוחני, בין הלב לחלקים אחרים של הגוף. הרב בעולת ראי'ה (ח'א עמ' ע'ה) מסביר שכשמדברים על הגבורה הישראלית, לא מדברים רק על גבורת הגוף, אלא מדברים גם על גבורת הרוח, גיבור ומושל ברוחו. אליהו הנביא 'אזור עור חגור במותניו' (מלכים ב' א, ח) זה לא היה סתם אזור, כתוב בפרקי דר'א שהאזור של אליהו היה מאותו איל שאברהם אבינו הקריב תמורת יצחק, במקומו של יצחק. חז'ל אומרים שמהאיל הזה לא היה דבר של חולין מפני שזה היה דבר של מסירות נפש. מקרנותיו נעשה שופר שתקעו בו בהר סיני, מהעור שלו נעשה האזור הזה של אליהו הנביא. המהר'ל כותב (גבורות ד' פרק כ'ט) ובאבות, אילו של א'א נברא בע'ש בין השמשות. ובפרקי דר' אליעזר (פרק ל'א) עורו של האיל הוא האזור של אליהו, וביה'ש הוא קצת חול וקצת קודש ובו נבראו דברים שאינם טבע לגמרי- החיבור של מסירות נפש עם מסירות נפש, זה הכל נהפך לגבורה אחת גדולה. גבורתו של אליהו מתבטאת גם במה שכתב התוס' יו'ט (סוף עדויות) : הכוונה לב אבות ובנים אשר –'והשיב לב אבות על בנים' נפל בם מורך ופחד, ישיב אותו היום לגבורתו.
מדוע נאמר שצריך להיות גיבור דווקא כארי? כותב הרב זצ'ל במצוות ראי'ה שזה מפני שאצל האריה הגבורה היא בטבע, לא שעכשיו השעון העיר אותי, אלא גבורה שבטבע. הבאנו פעם דברי השפת אמת שאומר שזו הייתה הסיבה שבלעם בשבוע שעבר אמר 'כרע שכב כארי'. לומר שגם בזמן שהוא כרע ושכב, בזמן שהוא לכאורה מנמנם, אז זה זמן שאתה לא רואה את הגבורה המעשית שלו. על זה העיד בלעם על ישראל, גם בזמן שהוא כרע ושכב , התכונה הנפשית שלו היא כל הזמן גבורה של ארי, זה גבורה שבטבע.
'ת'ח ובין המצרים'
כתוב ב'אליה רבה' על השו'ע, שבכל שנה חוץ משנה מעוברת קוראים את פרשת פינחס אחרי י'ז בתמוז, בימי בין המצרים. שזה זמן שצריכים ללמוד את התכונה הישראלית יותר מאשר בשאר ימות השנה. אותם עשרים ואחד יום, שכתוב במהרש'א שהם כנגד עשרים ואחד יום שמראש השנה עד הושענא רבה, ימי הדין. שאחד מתקן את השני, ושניהם זה עשרים ואחד יום של התבוננות, ובתוכם צריך להתבונן גם מה אפשר ללמוד מפרשת פינחס.
עיקר החובה בימים אלו זה על אלה שלומדים תורה. המשנה (פסחים ד,ה) אומרת שת'ח בטלים בתשעה באב. שאר אנשים זה תלוי במקום שנהגו, עושים מלאכה לא עושים מלאכה. אמנם גם מי שעושה מלאכה כתוב שהוא לא רואה ברכה באותה מלאכה, אבל ת'ח בטלים בכל מקום, למה? כותב תוספות הרשב'א שם במסכת פסחים (נד:), שזה בגלל שלת'ח יש יותר דעת להכיר מה איבד, הוא יודע יותר את הערך של בית המקדש, הוא יודע איך העולם צריך להראות עם בית מקדש ואיך הוא נראה עכשיו בלי בית מקדש. היסוד הזה הוא גמרא מפורשת גם במקום אחר, בב'ק (נט:), על זעירא שהלך עם נעליים שחורות, אמרו לו איזה ת'ח אתה שאתה נוהג מנהגי אבילות על המקדש. מה הבעיה להתאבל על המקדש אם הוא לא ת'ח? אלא שלא כל אחד היה כנראה בר הכי. גם על איסור שאילת שלום לת'ח בתשעה באב כתוב ברמב'ם בהלכות תענית וברמב'ן בספר 'תורת האדם' , שבעיקר זה נוהג בת'ח. מפני שאלה שלומדים תורה יש להם יותר הרגשה והבנה, וכמו שתוספות הרשב'א כותב שיש להם יותר דעת. חז'ל הרי אומרים לנו, שמי שיש לו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו. דעה לא הכוונה על איזה אינטלגנציה. דעה הכוונה היא על 'חננו מאיתך דעה בינה והשכל', על תלמוד תורה ,כמה שאדם מחובר יותר לתורה, הוא מבין יותר מה המשמעות של בית המקדש.
תורה ובית המקדש
 לא מליבי אני אומר, הגר'א כותב שלכן אחרי תפילת שמו'ע אומרים 'יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך'. אומר שם בסידור הגר'א, שכש'מלכה ושריה בגוים- אין תורה'. מה פירוש שכש'מלכה ושריה בגוים אין תורה'? הרי אתה מדבר על בית המקדש, שכשאין בית מקדש ודאי שאין תורה. והגר'א בכל זאת מביא מקור לכך מ'מלכה ושריה בגויים' אלא הכוונה היא שהגלות לא מתחילה ברגע שיוצאים מהגבולות. הגלות הראשונית שמביאה את הגלות הפיזית זה גלות הדעת. וכשאין בית מקדש אז יש מיעוט הדעת, כשיש מיעוט דעת זה הגלות האמתית שמכחה וממנה ח'ו נובעות הגלויות האחרות. אומר הגר'א 'שיבנה בית המקדש ותן חלקנו בתורתך' זה הולך ביחד. כך חז'ל אומרים על הורדוס שהחריב את בית המקדש, שהוא כיבה אורו של עולם, כשהרג ת'ח, לכן שיבנה את בית המקדש. למה? אין הכוונה רק על הבניין. מפני שאחד משפיע על השני. ולכן חז'ל אומרים ואומרים את זה בתפילות כמה וכמה פעמים. 'רחם על ציון כי היא בית חיינו' (ברכות ההפטרה), ואותו דבר אחרי קריאת התורה בשני וחמישי. מה אומרים? 'שתכונן בית חיינו ותשיב שכינתו בתוכנו'. הכוונה על המקדש.
יש ספר שנקרא פירוש של ר' יהודה בן ר' יקר על סדר התפילה, הוא היה תלמידו של הרמב'ן. הוא כותב שהיות וכתוב בפסוק 'למען ציון לא אחשה' (ישעיהו סב,א) ,ו'ציון' הכוונה למקדש ,ו'לא אחשה' הכוונה היא אני אחזיר שם את המשכן. הוא מוסיף שם ,שכמו שכתוב על המקדש הנקרא בית חייהם, ששם מתפללים, ששם מקריבים קורבנות, ששם שורש החיות. לכן בית חייהם זה נאמר על המקדש. ובית חייהם נאמר גם על ת'ת. (כמבואר גם בסיפור של ר'ע ופפוס בן יהודה (ברכות סא:))
 
חיבור הנשמה והגוף אומר השפ'א בפרשת כי תבוא 'ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה'. וקשה הרי דור המדבר הוא דור דעה שעמדו על הר סיני, אז איך התורה אומרת 'ולא נתן ה' לכם לב לדעת'? כותב השפ'א, התורה לא כתבה שלא נתן לכם דעת, אלא לא נתן לכם לב לדעת, הכלים של לב ועיניים ואוזניים, הם הכלים כדי לקנות, להיות בית קיבול לדעת אמתית. ובודאי כשעמדו על הר סיני הם היו כמו בלי גוף, 'נפשי יצאה בדברו', ואז הם היו ממש דור דעה בלי גוף. רק אחרי שנכנסו לא'י, ניתן להם הציווי לתקן את הגוף. ועל זה אומר הפסוק, התורה הקדושה מלמדת את האדם דעת, כדי שיגיע לדרגה שהוא יוכל להתחבר לבית המקדש, שמחבר שמה את הנשמה ואת הגוף. כמו שאנחנו אומרים בזמירות בשבת, בארמית אמנם, 'אתר די ביה יחדון רוחין ונפשין'. אז זה היה אמנם במעמד הר סיני, אבל אח'כ ישראל ירדו ממעמדם והכל תלוי בדעת, ועל זה אמר משה רבינו שאחרי חטא העגל שירדו ממרדגתם זה התפקיד שלנו, להגיע לאותה דרגה ששם 'יחדון רוחין ונפשין'. בזמן שאין בית המקדש, הדרך שנשארה לנו היא הדרך של החיבור באמצעות התורה שנתנה בהר סיני. 
שהקב'ה יזכה אותנו בעז'ה לתקן את מה שאפשר בשלושת השבועות, בעשרים ואחד יום כנגד העשרים ואחד יום של חודש תשרי שנזכה שיבנה בית המקדש גם במהרה וגם בימינו.
שבת שלום.