דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
מטות פרשת מטות רה"י הרב יעקב שפירא
'וה' יסלח לה'
בתחילת פרשת מטות כתובה פרשת נדרים 'איש כי ידר נדר לה' או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה'. בהמשך כתוב 'ואשה כי תדר...' ללמד שלאבא יש רשות להפר. ואח'כ כתוב 'אם היו תהיה לאיש' ללמד שלבעל יש רשות להפר. כל הפרשה הראשונה מדברת על הנושא של הנדרים ולמי יש רשות להפר לאשה -  לאבא, לארוס ולבעל.
בפסוק ו' כתוב 'ואם הניא אביה אותה ביום שמעו כל מוצא שפתיה לנדריה ולאסר נפשה לא יקום אישה הפרם וה' יסלח לה'. וקשה, מדוע צריך לסלוח לה הרי האב הפר לה את הנדר והיא בכלל לא עברה עבירה? אומר רש'י שהכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה, והיא לא ידעה שבעלה הפר לה. והאשה הייתה עוברת על נדרה ושותה יין ומטמאה למתים, זו היא שצריכה סליחה, אע'פ שהוא מופר, בכל זאת צריכה סליחה. וזה מפני שהיא התכוונה לעשות משהו שאסור לה לעשות. ומוסיף רש'י בשם הספרי, 'ואם המופרים צריכים סליחה ק'ו לשאינן מופרים'. מה הפירוש בהוספה הזאת? הרי אנחנו לא צריכים ק'ו שילמד שלאדם אסור לעשות את מה שהוא אסר על עצמו. אז מה רש'י מוסיף בשם הספרי אם המופרים צריכים סליחה, אע'פ שזה מופר ואין פה שום איסור, ק'ו לשאינם מופרים? לכאורה לא צריך את הק'ו, מפני שאם הנדר תפס ולא הפרו, אז היין זה אסור עליה, התבשיל אסור עליה ולכן היא צריכה סליחה, לא צריך ק'ו לשאינם מופרים ללמוד את זה מנדרים שהפרו והיא לא יודעת.
נדרי איש ואישה
דבר נוסף, משום מה התורה שמביאה את הדין של נדרים, היא מתחילה באיש כי ידור נדר ואחרי זה היא עוברת לאישה כי תדור נדר, ושם היא מאריכה בכל ההיכי תמצי, האבא הפר, הארוס הפר או הבעל הפר. למה התורה מביאה את עניני הנדרים דווקא באישה? והמפרשים עומדים על זה. נכון שבאישה יש יותר היכי תמצי שאביה מפר, בעלה מפר הארוס מפר, אבל עדיין למה יש מעבר מאיש לאישה?
'זה הדבר'
עוד שאלה, רש'י על הפסוק 'זה הדבר אשר ציווה ה'' אומר שלומדים מפה דבר חדש, שמשה נתנבא ב'כה אמר ה' כחצות הלילה' והנביאים נתנבאו ב'כה אמר ה'', מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון 'זה הדבר'. איפה התורה מציינת שנבואתו של משה מדוייקת יותר משאר הנביאים שכולם אומרים ב'כה' והוא אומר 'זה'? דווקא בפרשת נדרים. מה זה קשור לנדרים? איפה שהתורה אומרת 'פה אל פה אדבר בו' וכו', ועוד שבחים של משה רבינו שם היינו צריכים להגיד שהנבואה שלו מדויקת בלשון 'זה הדבר אשר ציווה ה''. התורה מחכה עד סוף המדבר, לפני הכניסה לא'י ללמד אותנו את פרשת נדרים, ושם בדרך אגב היא אומרת לנו שנדע שמשה רבינו היה דייקן בנבואה שלו, כל הנביאים התנבאו ב'כה' והוא בלשון מדוייקת. מדוע? הרי זה שייך לכל הנבואות. למה התורה צריכה לציין את זה פה בפרשה של נדרים?
אתחלתא דפורענותא
דבר נוסף, הגמרא אומרת (תענית כט.) שהיה מן הראוי שתשעה באב יהיה בעשירי: 'אמר רבי יוחנן אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי מפני שרובו של היכל בו נשרף'. אבל למסקנה הגמרא אומרת שמתענים בתשיעי, מפני שבתשיעי הייתה האתחלתא דפורענותא, אז התחיל החורבן. אמנם בפועל נשרף בעשירי, אבל האתחלתא הייתה בתשיעי. יוצא לפי זה שהאתחלתא דפורענותא זה דבר מכריע יותר מאשר המעשה עצמו. מה ההיגון פה? בגלל שזה האתחלתא? נכון שפה בישיבה אנחנו מאוד רגילים לאתחלתא, אבל אנחנו מדברים פה על אתחלתא דגאולה שגם לזה צריך להתייחס, אבל אתחלתא דפורענותא?
על פניו הפשט הוא כך. כתוב בפסוק בנביא 'ובאו בה פריצים וחללוה' (יחזקאל ז,כב). הגמרא מדברת על זה (נדרים סב.). כשהגויים נכנסו לבית המקדש פקעה הקדושה מהמקום שהגויים נכנסו אליו, חללוהו. אומר בעל שו'ת 'בית יצחק', שכשהיהודים יחזרו ויכבשו, אז כל אותם המקומות שהתחללו בגלל שהגויים באו וחללוה, אוטומטי זה חוזר למצב הקודם שלו. אבל ברגע שנכנסים הגויים, באותו רגע פקעה הקדושה. זה מה שאומרת הגמרא, אנחנו לא צמים בעשירי מפני שהקדושה פקעה כבר ביום תשיעי. למה? מפני שברגע שבאו הפריצים, חללוה. עצם הכניסה של הגויים למקום זה מחלל את הקדושה. אז האבילות על החורבן של המקדש הוא לא על האש ששרפה את הלבנים, אלא על זה שהתחללה הקדושה והקדושה התחללה כבר בתשיעי לזה הגמרא אומרת זה אתחלתא דפורענותא.
עצם המחשבה ועצם התעוזה לבוא לפגוע בדבר שהוא קודש הקודשים, זה הפורענות, מפני שהמחשבה של האדם היא היסוד. הזכרנו כמה פעמים, ומסתמא נזכיר עוד כמה פעמים את מה שהרמב'ם אומר שהרהורי עבירה קשים מעבירה, מפני שהמחשבה זה המותר של האדם מן הבהמה. כוח החשיבה, זה גילוי כבוד ה' בעולם. כך כותב הרמב'ם בפירוש המשניות במסכת חגיגה. כשאדם פוגע בכתר הזה זה החילול הכי גדול. זה הכתר הכי גדול. [היה פעם סיפור באחת הישיבות, סיפור אמיתי, לא מעשה שלא היה כך היה... שאחד למד בישיבה ובסוף הוא הלך מהישיבה והעדיף ללמוד חזנות, וכשהגיע פעם שוב לאותה ישיבה ראש הישיבה כבד אותו לעבור בתפילת מוסף לפני העמוד. והוא כמובן התחזן כיד ה' הטובה עליו. כשניגש אח'כ לראש הישיבה להגיד לו שבת שלום, אז ראש הישיבה עצר אותו אומר לו אתה חושב שגולת הכותרת זה לדבר על 'כתר יתנו לך' לסלסל בגרונך בתפילת מוסף? הכתר הכי גדול זה הכתר שהיית צריך לעשות, הכתר של התורה. אני נתתי לך לעבור לפני התיבה כדי לשמוע איך אתה מסלסל בכתר, כדי שאני אוכל אח'כ להגיד לך את מה שאמרתי לך, שתדע מה הוא הכתר האמיתי.] המחשבה זה הכתר של האדם. אומר הרמב'ם במורה נבוכים, שעל זה אמרו הרהורי עבירה קשים מעבירה. הגמרא בתענית אומרת שיש מושג שהאתחלתא גם באתחלתא דפורענותא, אז מידה טובה מרובה על מידת פורענות, ולכן אין ספק שיש גם אתחלתא דגאולה. וזה בדיוק ר' עקיבא שראה ישמעאלים, שועלים, זה אותו דבר, שמהלכים בהר הבית. הוא אמר ראיתי שהנבואה 'ציון שדה תחרש' מתקיימת אז הוא שמח והם בכו, למה? הגמרא אומרת שזה בגלל שהוא צפה לקיום הנבואות הטובות, נכון? מפני ש'ציון שדה תחרש', אז גם יתקיים 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובו ירושלים'. אבל יש כאן עוד משהו. הגמרא לגבי מלאכת שבת אומרת שחרישה זה ההתחלה של הזריעה. אז 'ציון שדה תחרש' זה לא רק במובן שיהרסו אותה, אלא גם מי שיהרוס הוא בעצם יעשה פה את ההתחלה לנטיעה חדשה. 'נפש החיים' כותב שבמצוות קבורה לא עלינו שלא נגיע לזה, האדם חוזר לשורש מקום היצירה שלו, ולכן משם הוא יברא מחדש. 'ציון שדה תחרש', זה ההכנה לזריעה. נכון שהיינו מוחלים טובות ומעדיפים שלא יחרשו. אבל אם זה מה שקרה, 'ציון שדה תחרש', מלשון חרישה, זה ההכנה לתיקון.
סליחה על המחשבה
זה גם מה שאומרת לנו התורה פה. אל תסתכל על הבן אדם שאכל את מה שהוא אסר על עצמו ותאמר שהפרו לו אז למה שיהיה חייב. אם הוא לא ידע שמפרים לו את הנדר אז אע'פ ש בעצם הוא אכל דבר שמותר לו מבחינת האמת, אבל מבחינת המחשבה שלו הוא אוכל דבר האסור. על זה אומרת התורה וה' יסלח לה. הוא לא יסלח לה על זה שהיא אכלה דבר אסור, כי זה מותר, הפרו לה, רק שהיא לא ידעה. על מה ה' יסלח לה? על המחשבה. על הגישה, על האתחלתא דפורענותא, על איך אתה ניגש לעניין. ועל זה אומר רש'י שיש פה ק'ו. מה הק'ו? ואם המופרים צריכים סליחה, על מה הם צריכים סליחה? על המחשבה, לא על המעשה. מבחינת האמת זה מותר. על זה הוסיף רש'י ק'ו לשאינם מופרים. שאדרבא אלה שאינם מופרים הרי זה חפצא של איסור, אלא שהק'ו זה על המחשבה. אם במקום שהפרו אתה חייב סליחה בגלל המחשבה, ק'ו כשלא הפרו לך אז אל תחשוב שהקב'ה בודק רק את המעשה אם זה נכון או לא נכון. אלא הוא גם בודק את הגישה של האדם, את המחשבה, ולכן האדם חייב על שני הדברים. הגמרא במפורש אומרת שמחשבה רעה הקב'ה לא מצרפה למעשה. אבל אם זה בא לי ע'י פעולה, זה יצא מידי מחשבה למעשה, אז הקב'ה דן אותו גם על המחשבה וגם על המעשה. על זה צריך ק'ו.
יסוד הדיבור
וכל הפרשיות האחרונות, ברובן, עוסקת בנושא הזה - בדיבור. נדרים זה דיבור, בלק ובלעם זה דיבור. ורש'י כותב במפורש 'ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע חמשת מלכי מדין ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב'. שואל רש'י למה בחרב? ועונה: 'הוא בא על ישראל והחליף אומנתו באומנותם שאין נושעים אלא בפיהם ע'י תפלה ובקשה ובא הוא ותפש אומנותם לקללם בפיו אף הם באו עליו והחליפו אומנותם באומנות האומות שבאין בחרב שנאמר 'על חרבך תחיה'. זה הייתה גולת הכותרת הרעה של בלק ובלעם, שהם החליפו את האומנות. יעקב אבינו קבל את הברכה של 'הקול קול יעקב', ובלעם ניסה להשתמש בכוח של ישראל, נגד ישראל. לכן הרגו אותו בחרב, באומנות שלו, 'על חרבך תחיה', נגדו. משה לא הסכים לתת להם את ארץ סיחון ועוג, אלא רק לאחר שישובו מכיבוש הארץ. והם ביקשו שבזמן שיהיו חלוצים, כבר אז 'אתנו אחוזת נחלתנו'. והביאור כי משה רצה שמקום זה יתקדש בקדושת א'י, וזה רק כשקודם לכן יכבשו את א'י, כש'מ חז'ל בטעם של כיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש.
בני גד ובני ראובן
אותו דבר עם בני גד ובני ראובן. על מה משה בא אליהם בטענות? לכאורה הם דברו מאוד יפה, היו מנומסים, היו להם עורכי דין הכי טובים, דרשה כזו ארוכה. על מה מוכיח אותם משה רבינו? הוא לא מוכיח אותם על זה שהם הולכים לעבר הירדן כשיש להם את א'י. עיקר הדגש בפסוקים הוא איך אתם מחלישים את האחרים, איפה הערבות? ומשה אמר להם את זה מפני שהם לא ידעו את זה עדיין. הגמרא אומרת שישראל קבלו ערבות הדדית אחד על השני רק בערבות מואב. המקור בתורה לערבות הוא מהפסוק 'הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם' (דברים כט,כח). רש'י שם מביא מחז'ל שאחד נתפס על השני, בנ'י ערבים. אבל מתי הם ערבים אומרת הגמרא רק מאז שהם באו לא'י. אז השתנה הסטטוס, מאז הם ערבים אחד על השני.
אמנם עבר הירדן זה לא מאה אחוז מא'י. הרי בכורים כתוב שלא מביאים מעבר הירדן, כי המביא בכורים אומר שהוא מודה על הארץ 'אשר נתת לי', ואומרים חז'ל שנתת לי ולא שנטלתי מעצמי. והם בקשו לקחת את עבר הירדן עוד לפני שזה חלק מא'י. וההלכה אומרת שא'א לקדש שום חלק מחוץ לגבולות א'י לפני שכבשו את א'י עצמה. ומי שמדייק בפסוקים רואה שמשה רבינו אמר להם תלחמו ורק אח'כ תקבלו את מה שאתם רוצים. והם אמרו לו לא ככה. הם אמרו שבזמן שנצא להלחם כבר יהיה בידינו החלק הזה. למה משה רצה לומר תלחמו בכיבוש וחילוק ואחרי זה תקחו? מפני שמשה רבינו דאג שמידת הערבות תהיה גם בבני גד ובבני ראובן. מפני שאם הם יקבלו את עבר הירדן אחרי שכובשים את א'י, אז מתקיים הפסוק 'כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם', אז גם שם יש ערבות. אבל בני גד ובני ראובן אמרו אנחנו נצא להלחם אבל באותו שלב כבר שיהיה לנו את החלק הזה, ואז לא חל על זה קדושת א'י. מפני שאם כובשים שטח נוסף, אי אפשר להחיל עליו קדושת א'י אם הוא נכבש לפני שכבשו את כל ארץ ישראל עצמה.
אחד הדברים הנוספים שתלויים בארץ חוץ מהמצוות התלויות בארץ, זה מה שהגמרא אומרת, ערבות זה רק מאז שעברו את הירדן. 'ונתן לך לב רגז' (דברים כח,סה), כתוב בתוכחה לא עלינו, ואומרת הגמרא (נדרים כב.) 'ונתן לך לב רגז' בבל כתיב. בא'י אז גם המידות משתנות. עבר הירדן הוא נחלה בפני עצמה. וע'כ כתב הרמב'ן בפרשת וזאת הברכה  עה'פ 'ברוך מרחיב גד' שחלוקה ע'פ הגורל הייתה רק בא'י ולא בעבר הירדן, וכ'כ הספורנו בסוף פרשת מסעי עה'פ 'זאת הארץ שתיפול לכם בנחלה, והטעם כי אין בה קדושת א'י.
ארץ ישראל
יש ספר קבלה שנקרא 'חסד לאברהם', יש לו פרקים שלמים על א'י, והוא כותב שאדם שמגיע מחו'ל לארץ מקבל נשמה חדשה, ככה הוא כותב. ומה יקרה אם הוא נסע חזרה? אז אבי זצ'ל אמר שלא יקחו לו את זה, כי השמיים לא קמצנים, השמיים נותנים ולא לוקחים חזרה. לכן גם בני גד ובני ראובן אחרי שהיו שותפים בכיבוש א'י, הכל השתנה גם כשהם חזרו לעבר הירדן. על הפסוק 'וענווים ירשו ארץ' (תהילים לז,יא).  כותב הרב ב'מוסר אביך' שמי שיש בו את מידת הענווה הוא זוכה באמת לא'י. אע'פ שיש פה אבסורד נוראי ממש. מי היה העניו הכי גדול בעולם? 'והאיש משה עניו מאוד מכל אדם אשר על פני האדמה', אז לא היה מישהו כמוהו שהיה לו שייכות לא'י, ודווקא הוא לא נכנס לא'י. ולכן משה רבינו כתוב שהתפלל המון תפילות בשביל להיכנס, 'אעברה נא' וכו', הקב'ה נתן לו רק לראות, אבל להיכנס הוא לא נכנס אע'פ ש'ענווים ירשו ארץ'.
'ונתן לך לב רגז' מדבר על חו'ל. אבל בא'י הכול נראה אחרת, גם המידות של האדם, זה מה שהיה אכפת למשה רבינו. הוא תפס את בני גד ובני ראובן על הדיבור שלם. תזהרו בדיבור שלכם, הדיבור, הבקשה שלכם יכולה להוביל אותם למצבים שמשה רבינו לא רצה שהם יגיעו לשם. כמו שהגמרא (נדרים כב.) אומרת 'ונתן לך לב רגז' הכוונה כשנמצאים בבבל, וגם בעבר הירדן.
'אוירא דא'י מחכים'. למה? הנצי'ב כותב בפרשת 'כי תשא' שזה מפאת הקדושה, כלומר קדושת המקום משפיעה על האדם. הרד'ק ואחרים כותבים שזה הטבע של הארץ הזאת. גם בלי להכנס לצד של הקדושה, אם הקדושה משפיעה, שזה מה שהגמרא אומרת, 'לב רגז' זה לפני שנכנסת לא'י. בא'י עם אוירא דא'י מחכים הקדושה משפיעה, לא רק על הצד השכלי של האדם, באופן כללי, על כל המבנה שלו. ועיין בליקוטי מוהר'ן ח'א קנה, בא'י מיתקן מדת הכעס כי הכעס בא מחוסר אמונה, ובא'י כתוב 'שכון ארץ ורעה אמונה'. זו סגולת הארץ מפאת קדושתה, מפאת קרבת ה' שם. 'ענוים ירשו ארץ' כי על בעל גאוה נאמר 'אין אני והוא יכולים לגור בכפיפה אחת'. והרי א'י היא מקום השראת שכינה. ובמכות דף י בגלעד שכיחי רוצחים, כי חסרה להם קדושת א'י וכנ'ל.
יהודי וגוי בנדרים
ולכן הגמרא אומרת שבני גד ובני ראובן הם היו ראשוני הגולים, מפני שהם קצת קצת התרחקו מהחיבור האמיתי לא'י. זה מה שאומרת לנו התורה בכל ההקשרים האלה של הדיבור. דיבור זה לא משהו ערטילאי, דברתי וזהו. דיבור פועל חלויות, הדיבור הופך את החפץ שאדם אסר על עצמו לדבר שאסור והוא עובר באיסור 'לא יחל'. והספרי זוטא פה אומר 'לא יחל' זה רק ביהודי שנדר נדר. ההלכה אומרת שגם גוי יכול לנדור, אבל אם הוא יעבור על הנדר שלו הוא לא יעבור על איסור 'לא יחל'. אין לדיבור שלו כוח לקדש משהו שאם הוא יעבור עליו זה נקרא שהוא מחלל את הדיבור, זה רק בישראל. מפני שהדיבור כמו שאמרנו מקודם זה הגילוי של המחשבה של האדם. ועל זה אומרים חז'ל, שר' עקיבא היה מגיע לפסוק הזה 'וה' יסלח לה', אז הוא היה בוכה בגלל הק'ו. הקב'ה כ'כ רוצה אותנו שהמחשבה תהיה נקייה. למה? המחשבה של יהודי היא פועלת, המחשבה פועלת קדושה, לכן יהודי ולא גוי עובר על 'לא יחל'.
'זה הדבר'
אז נחזור לשאלה הראשונה, למה התורה מדגישה את כוחו של משה רבינו, שהוא מדייק בנבואה שלו דווקא בעניינים של נדרים? מפני שיש משהו משותף בין כוח הדיבור שבנדר ששם רואים שהדיבור הוא לא סתם דברתי, אמרתי, אלא זה פועל חלויות. בפרשת נדרים רואים יותר מאשר בכל שאר הפרשיות שהדיבור הוא בממשות יוצר חלויות. לכן פה התורה מדגישה, תלמד מפה את כוחו של משה רבינו. נבואה זה לא סתם סיפור דברים. זה משהו ממשי, מציאותי. התורה את זה מלמדת אותנו במקום שמדברים על כוח הדיבור שהוא פועל ויוצר  ועושה. ועוד יתכן, כי כאן נבואתו האחרונה של משה בדרגת 'זה הדבר' שהרי המהר'ל בתפארת פרק ע'ג כותב שדברי משה בספר דברים הם כדרגת שאר הנביאים, וע'כ כאן הודיעה התורה את דרגת נבואתו.
'עקירת רצון כעקירת מעשה'
למה ביו'כ פותחים בכל נדרי? כבר התרנו נדרים בערב ר'ה. למה פותחים את יו'כ שוב בכל נדרי? אלא שצריך להבין. איך פועל התרת נדר? אדם נדר, הוא חייב להיות נאמן למה שהוא הוציא מהפה. הוא בא לחכם ואומר לו אילו הייתי יודע שאני לא אוכל לעמוד בנדר הזה, אז מלכתחילה לא הייתי נודר, נכון? זה ההיתר. אם חכם לא מוצא פתח, לא מועיל. [היה פעם סיפור בישיבה שאחד בא לאבי זצ'ל ואמר לו נדרתי ואני לא יכול ואני לא יודע מה לעשות. אז אבי לעיני כולם התחיל לנזוף בו, מה אתה חושב לך, נדרים זה דבר של מה בכך, וכו'. ולא הבנו למה צריך לצעוק עליו. ואז תוך כדי דיבור אבי אומר לו, אם היית יודע שאני אנזוף בך על הנדר היית נודר? הבחור ענה לו שלא אז אבי זצ'ל אמר לו שהנדר מותר] אומר ה'מסילת ישרים' שאם ראובן הכה את שמעון, ובערב יו'כ הוא שולח אליו שליחים ואומר שהוא בא להתפייס, שופך דמעות, אומרים לשמעון שלל יהיה אכזרי, שימחל לו. אבל המכה היא מכה, מה מועיל כל תהליך התשובה? זה שאלה יסודית עמוקה מאוד של ה'מסילת ישרים'. והוא עונה שיש ביטוי בחז'ל 'עקירת רצון כעקירת מעשה'. אם אדם עשה פעולה ואח'כ התברר לנו למפרע שהוא היה שיכור. אז אתה יכול לדון את הבן אדם על מה שהוא עשה בזמן שהוא היה שיכור? לייחס אליו פעולה שהוא עשה בבלי דעת? אם אתה באמת ברצון האמיתי שלך אתה לא מזוהה עם מה שעשית, אתה מחרט נורא, עקירת רצון כעקירת מעשה כאילו שלא עשית. אבל איפה יש בתורה דבר כזה? זה משפט יפה, עקירת רצון כעקירת מעשה, איפה מוצאים בתורה דבר כזה? רק בפרשת נדרים. ששם אדם בא לחכם ואומר אילו הייתי יודע שאני לא אוכל לעמוד בנדר שלי, חשבתי שאני יכול לגמור ש'ס בארבעה חודשים, אם הייתי יודע שאני לא יכול לא הייתי נודר, מתירים לו את הנדר. למה? בגלל שעקירת רצון כעקירת מעשה. לכן פותחים את יו'כ בכל נדרי. לפני שפונים לקב'ה ורוצים להתוודות ומבקשים סליחה ומחילה ותשובה וכפרה, צריך קודם כל שאנחנו נפנים ונאמין מה זה שעקירת רצון כעקירת מעשה. כמו שזה פועל בנדר. אומר ה'מסילת ישרים' שזה היסוד של תשובה, ולכן אומרים בכל נדרי, 'בכולהון איחרטנא בהון'. כתב בספר תפארת שלמה – לרבי מרדומסק בפרשת 'כי תשא': כתוב בגמרא כתובות שאם הלכה לחכם להתיר נדריה – מקודשת. אצל רופא וריפאה – אינה מקודשת. כי חכם עוקר את הנדר מעיקרו, ורופא מרפא מכאן ולהבא. ומסופר על ת'ח אחד שבא לפני רבו, להראות לו צילומים בנוגע לרפואתו, והרבי נאנח. א'ל אותו ת'ח אני באתי אליך בתור חכם ולא בתור רופא. והרי חכם יכול לעקור הכל מעיקרו. ואולי זה הביאור במ'ש מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם.
פעולת הדיבור
הגמרא (כתובות סב:) אומרת 'כי שגגה אשר תצא מלפני השליט ונח נפשיה'. חז'ל מספרים שם על ת'ח שהקפיד על מישהו, ולא עלינו אותו אחד נפטר. [יש סיפור חסידי שהיה איזה רב'ה שמישהו פגע בו, והרב'ה הזה אמר, אותו אחד על מעשה כזה הוא לא ישלים את שנתו. והאדם הזה השלים את שנתו, אז אמרו לרב'ה מה עם כוח הדיבור שלך, הוא אמר מה אני יכול לעשות, היהודי הזה שדברתי עליו אין לו אמונת חכמים..] אומר שם הקובץ שיעורים (כתובות אות רח): 'בכל מקום שמצינו כי ברכותיהן וקללותיהן של צדיקים מתקיימות הטעם פשוט, כי 'רצון יראיו יעשה', אבל הכא א'א לומר כן, דהא לא היה רצונו כלל שימות' אבל יש מקומות שהאדם פלט משהו מהפה בלי שהוא התכוון שזה יקרה. 'ומוכח מכאן, דהדיבור של פה קדוש פועל בטבע אפילו בלי שום כונה, כמ'ש 'ואשים דברי בפיך לנטוע שמים וליסד ארץ', והוא כמו הגרזן החוצב גם בלא כונה רק מטבעו, כן הוא גם דיבור האדם, אלא שאם טימא שפתיו בדיבורים אסורים הוחלש כוחן, כמו הסכין שעלה עליו חלודה הרבה שאין בכוחו לחתוך עד שיסירו החלודה ממנו'. וכעין זה כותב האוה'ח הקדוש פה בפרשה במילה אחת, לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. דיבור של מי מתקיים ברכה של מי מתקיימת,  של אדם שהדיבור שלו הוא לא דיבור של חולין, אדם שלא מחלל את הדיבור, 'אז ככל היוצא מפיו יעשה'. כך כותב פה האוה'ח הקדוש. מה שנשאר לנו לברר, אז למה התורה אומרת לנו את ההלכות האלה דווקא באישה כי תדור וכו'?
השכל והרגש
חרטה זה לא דבר פשוט, גם חרטה על נדר. [היה סיפור שבא לאבי פעם מחנך מסויים, וא'ל יש לי תלמיד, זה היה בגיל תיכון, שכמעט כל דבר אצלו לא בסדר, והוא כל פעם מבטיח לי הרב זה יהיה בסדר והרב זה יהיה בסדר, וזה תקופה ארוכה כבר שא'א להמשיך ככה. מה אני עושה איתו? אבי אמר לו תראה, מבחינת האמת אתה צודק, אבל אני רוצה לומר לך שאתה מאוד שובר אותי. אנחנו כל שנה עומדים לפני הקב'ה בר'ה ויו'כ ואנחנו מבטיחים שנהיה יותר טובים ושנה רודפת שנה, אם הקב'ה יתנהג איתנו כמו שאתה רוצה להתנהג עם התלמיד שלך, אז לאיפה נגיע? אין לנו פתחון פה. אין ספק שזה דיבור שחודר ללב, לא? איך אנחנו נראה לפני הקב'ה? התלמיד הזה שבמשך שנתיים מבטיח ולא מקיים אתה רוצה להפטר ממנו, ואנחנו הרבה יותר שנים עומדים לפני הקב'ה ומתחרטים ומבטיחים ושנה הבאה אנחנו שוב באים, אם הקב'ה יסתכל עליך כמו התלמיד הזה, מה הוא יעשה איתנו?] הגמרא אומרת (שבת לב:), 'תניא רבי נתן אומר בעוון נדרים מתה אשתו של אדם'. כותב הרב (עין אי'ה שבת, פרק ב ריג): 'האדם הוא מחובר משכל ורגש, אשרי האדם שהשכל והרגש שניהם הם בו בשלימות ובהתאמה להיטיב. כלל המעשים הטובים שבהם נכלל ג'כ לימוד התורה וכל מכשיריה, הם מפתחים את השכל עם הרגש. אמנם ישנן מצות כאלה הקרובות יותר לשמירת הדיעות האמיתיות שהן מקיימות השכל, וישנן כאלה הקרובות יותר לקיום הרגש הטוב במעמדו ולהעלותו במעלה הוגנת באופן שיתאים עם השכל הטוב. מקור ההבדל הנפשי שבין איש ואשה, שהוא כח הפועל וכח הנפעל שבמין האנושי ביחוד, הוא שיסוד ההשלמה של האשה היא עדינות הרגש הטהור והטוב, והשכל יעזר על ידו כפי המדה האפשרית. ובאיש, השכל הוא העומד בראש והרגש עוזר על ידו, ואשרי אדם אשר זכהו ד' ב'נחלת שדי ממרומים', 'אשת חיל עטרת בעלה', שכחות נפשה משלימים ביחוד ברגש את הצדדים הצריכים מילוי שבנפש האיש, אשר יסוד כח המרכזי שלו הוא השכל הטהור והחד, המוכן לפעולה ולחשבון, אשה כזאת היא עזר באמת ומי שזכה לה מספר ימיו כפליים.' הרב ממשיך ואומר שלכן נדרים מצויים יותר באישה, מפני שנדרים זה לא עניין שכלי, זה עניין רגשי. אחד הדברים שצריכים להזהר זה לעבוד את קב'ה עם שני הכוחות של האדם, אבל צריך לדעת מה למעלה ומה למטה. שהשכל יהיה מרא דאתרא שלנו, ולא להפוך את הרגש שלנו לבד למרא דאתרא בלי שיהיה מחובר לשכל שלנו. לכן הפרשה פה פותחת בעניין נדרים, אמנם איש כי ינדור, גם אצלו שייך של נדר אבל רוב הפסוקים מדברים על אישה שנודרת כי זה הביטוי לצד הרגשי שקיים בעולם.
תורה ובית מקדש
'כשם שמשנכנס אב ממעטים בשמחה, כך משנכנס אדר מרבים בשמחה' (תענית כט.). מה זה ה'כשם'? היה צריך להגיד שני דברים שונים, משנכנס אב ממעטים בשמחה, משנכנס אדר מרבים בשמחה, אבל אם בגמרא כתוב 'כשם' אז יש ביניהם איזו שהיא שייכות. אחת ההסברים זה שכמה שאדם יודע יותר את המשמעות של אתחלתא דפורענותא. של האבידה של המקדש, של השכינה, 'באו בה פריצים וחללוה' והשכינה מסתלקת, הוא יודע יותר למה משנכנס אדר אז צריכים להרבות יותר בשמחה. יש דברים שאנחנו לומדים בחיים רק מתוך החוסר שלהם. לומדים את היש, רק מהאין. כשהדבר נמצא אנחנו לא יודעים להעריך אותו, אוויר, חמצן, מים, כשאדם נמצא במצוקה בדברים הבסיסיים האלה, אז הוא יודע יותר להעריך את היש בזמן שיש לו. בזמן שיש חורבן הבית אז אדם מבחינת האמת צריך לחוש יותר את החסרון. כשיש בית המקדש הוא שמח, אבל לפעמים אדם מתרגל לזה, הוא נולד עם כפית זהב, עם בית מקדש. זה אחד המובנים של ללמוד את היש מהאין. הגמרא בחגיגה אומרת שאחר, אלישע בן אבויה, היה שומע זמר יווני, ולכן אע'פ שהוא עסק בתורה התורה לא הגינה עליו. מה הקשר? יש הרבה אנשים שלומדים תורה, כולם מושלמים? מה החיסרון הגדול שזמר יווני הוא שמע? אומרת הגמרא, היה לו להניח את הזמר היווני בגלל חורבן הבית. אם גזרו על זמרה מסוימת שבזמן הזה לא שומעים אותה בגלל חורבן הבית, אז מי שלא זהיר בזה זה מעיד על כך שחורבן הבית לא תופס אצלו את המשמעות האמיתית שזה צריך לתפוס. אומרת הגמרא שזו הסיבה למה התורה של אלישע בן אבויה לא הייתה תורה שמגנא ומצלא. שתורה שהיא באה בהתנגשות, שהיא לא מחוברת עם ההזדהות שאין בית מקדש, זה לא כמו תורה של אדם שעוסק בדברים שלילים, כולנו בשר ודם. האי הזדהות עם חורבן הבית זה מה שאומרת הגמרא, זה גורם שהדרגה של התורה שלו היא לא תהיה בדרגה של מגינא ומצלא.
היות ואנחנו לקראת חודש מנחם אב שהקב'ה יהפוך לנו אותו לששון ולשמחה, אין ספק שצריך לדאוג יותר שהתורה שלנו תהיה תורה כזאת שמחוברת למקדש. הבאתי בשבוע שעבר את ההלכה אומרת שת'ח לא עושה מלאכה בתשעה באב, למה זה דין בת'ח יותר מכל אחד? כותב הר'ש במסכת פסחים פרק מקום שנהגו, מפני שבת'ח יש דעת. מי שיש לו דעת הוא מבין בעומק מה זה עולם עם בית מקדש ומה זה עולם בלי בית מקדש. לכן לת'ח, למי שהוגה בתורה, יש יותר מחויבות לכל דבר שנגזר מהנושא הזה כולל ריבוי התורה. חלק מריבוי התורה לפחות פה בישיבה, זה שתהיה ערבות . זה ידוע, זה דברים פשוטים, כמו שמשה אמר לבני גד. ערבות שאחד ידע שהתורה שלו לא רק משפיעה סגולית על מישהו אחר, אלא כל המגמה של התורה זה גם להעשיר את האחרים בתורה. יש ביטוי באגרת הגר'א, עיקר התורה לשמח אחרים, ואין הכוונה להפוך אותה למין כתר של ליצנות, אלא שתשמח עם התורה שלך גם אחרים, לא רק לעצמך. לקבל חברותא צעיר שמגיע לישיבה. אף פעם א'א לדעת עד כמה אדם במוצא פיו, ביחס החיובי שלו לכל מי שמגיע לישיבה יכול לרומם אותו הרבה מעבר למה שמילים נראות לנו שפועלות. אם דיבור פועל בנדר חלויות, עאכ'ו שדיבור בתורה, עאכ'ו בדיבור של חברותא. להשפיע גם על אחרים. בדוק ומנוסה את הזכות הזאת, אל תאבדו מהידים. בעז'ה שהקב'ה יבשר לנו בשורות טובות, שנוציא את כל המחשבות הטובות מהכוח אל הפועל.
'המלך בשדה'
'כל רודפיה הישיגוה בין המצרים'. בספרי החסידות כתוב כל רודף י-ה, כל מי שרודף אחרי הקב'ה, לפעמים יכולים להתקרב אליו יותר בבין המצרים. למה? מפני ש'המלך בשדה' כמו אז, כשעמ'י יצא לגלות, גם הקב'ה כביכול לא נמצא עם מערכת שצריך להביא שבעה העתקים של כל בקשה. 'המלך בשדה' אפשר לגשת אליו. 'בכל צרתם לו צר'. שעמ'י נמצאים במצבים מסוימיים ובזה הקב'ה נמצא איתנו. 'גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע', כתוב בספרי החסידות 'לא אירא, רע'. אני לא מפחד אני יודע שהכל משמיים, אבל מה כן רע, כי אתה עמדי. כשעמ'י יודע שאם הוא מצטער אז גם הקב'ה מצטער, על זה שאנחנו כביכול גורמים צער לשכינה, לקב'ה, על אמר דוד המלך לקב'ה, 'גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא', הרע היחידי שיש לי זה 'כי אתה עמדי', כאילו בגללנו או בתקופה כזאת לא מביאים מספיק נחת לקב'ה. שהקב'ה יזכה אותנו שהימים האלה יהפכו לששון ושמחה כמו שכתוב בנביא שכל הצומות יהפכו.
סעודת שלמה – למלך שהשלום שלו
כתוב שכשתשעה באב חל בשבת, אדם מעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו. מה הדגש על סעודת שלמה בשעתו? אין אבילות בשבת. אדם מעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו. מה הדגש על סעודת שלמה בשעתו? אין אבילות בשבת, ודאי בפרהסיא. אנחנו צריכים להבין מה זה סעודת שלמה בשעתו, זו הסעודה ששלמה המלך עשה כשהוא חנך בית המקדש. כתוב שבאותה שנה לא צמו ביו'כ, ככה אומרת הגמרא במועד קטן, היו להם לימודים. מפני שזה היה שמחה רוחנית כ'כ גדולה שבכלל מאתיים מנה, על זה כתוב שכשתשעה באב חל בשבת יעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו. לא רק שאין אבילות בשבת אלא תנהג באופן חיובי כאילו שהמקדש כן נמצא, כסעודת שלמה בשעתו. במהרה בימנו אמן.                                                              שבת שלום ומבורך