דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

שיחת פרשת השבוע- פרשת וארא תשע'ז

רה"י הרב יעקב שפירא
וארא

'כל אחד יש בו בחינה מעולה'
'וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם'. ובסוף העניין נאמר: 'ונתתי אותה לכם מורשה אני ה''.
נשאלת השאלה: מה פשר הפירוט הנרחב הזה? מדוע אי אפשר פשוט לכתוב 'וארא אל האבות', או ניסוח דומה? מדוע צריך לפרט את כל שמותיהם של האבות?
כותב בעל שו'ת 'פנים מאירות' (ח'א סימן ל'ט):
'אשר בקש מכ'ת ממני להודיע טעמו למה אנו אומרי' אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ג' פעמי' אלהי והי' סגי בפעם אחד לומר אלהי אברהם יצחק ויעקב ועוד למה אנו אומרי' גבי יעקב ואלהי בוי'ו ולא גבי יצחק אמרתי להשיב לך טעמו של דבר ע'פ נגלה דהא מצינו דאמר דוד לבנו בדברי הימי' סי' כ'ח פסוק ט' ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו הפירוש הפשוט שאין לאדם להאמין באלוה מצד מנהג אבותיו כי זה מנהג האומו' אלא מצד החקירה ע'פ תורתינו הקדושה שהוא אל הבורא יתברך ויתעלה שמו ולכך אמר דע את אלקי אביך מצד החקירה ומצינו באברהם שהוא היה חוקר ראשון אלהותו והוא הודיע אלהותו בעולם כי בימיו היו עובדים לעכ'ום ואם היינו אומרים אלהי אברהם יצחק ויעקב הייתי יכול לומר שאברהם הי' חוקר ראשון שחקר אלהותו ויצחק ויעקב בניו סמכו על אמונת אבות ומנהגם ולכך אנו אומרים אלהי אצל כל אחד ואחד כדי להודיע שכל אחד מצד עצמו עמד על החקירה ומצא שאין אחד אלא אלהינו והוא חיזוק אמונתינו הקדושה ומה שאנו אומרי' ואלהי בוי'ו אצל יעקב ע'פ סוד יש טעם גדול ואין לנו עסק בנסתרו' כי אין אתנו יודע עד מה עיין בזוהר פ' וארא ואני לא כתבתי אלא ע'פ הנגלה כדי שתדע להשיב וכו''.
כיוצא בדבר כותב ה'אור החיים' הקדוש: 'טעם שהזכירם בפרטות וארא אל אברהם ויצחק ויעקב לפי שכל אחד יש בו בחינה מעולה, אברהם היתה מעלה שלו שנתעלה והכיר את בוראו בתחילה מבלי שיקדם אליו דבר מאיתו יתברך. ולכן אברהם נקרא אוהבו של מקום, שהוא אהב אותו על אף הנסיונות. יצחק היתה בו מידה אחרת שפשט צווארו על גבי המזבח ויעקב היתה בו מידה שהיתה מיתתו שלמיה, וכל ג' הדרגות.....למשה רבינו'.
וכך גם כותב הרב ב'עולת ראי'ה' (חלק א' עמ' רס'ט): 'אלהי אבותינו, אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. כל אחד ואחד מהם קנה מדרגה מיוחדת בדרכי עבודתו. ואע'פ שהיו מחולקים במדרגתם מ'מ ענין האחדות הוא שלם ביחוד גמור של העבודה לגבוה מעל כל גבוה ית''.
האבות הם לא אחד כפול שלוש אלא כל אחד זו יחידה בפנ'ע. לכל אחד משלושת האבות היתה את הבחינה שלו, המידה שלו בעבודת ה'. אבל כולם שאפו לאותו אב, לאותה אלוקות, לאותו יחוד ה'. לכן מפרטת לנו התורה את  שמותיהם. מכיוון שההתגלות לכל אחד מהם היתה התגלות שונה מההתגלות לחבירו. לכל אחד היתה צורה אחרת של גילוי שכינה.
אותו רעיון  כתוב גם לגבי התפילות. הגמ' בברכות אומרת: 'אברהם תיקן שחרית, יצחק תיקן תפילת מנחה, ויעקב תיקן תפילת ערבית'. כל אחת מן התפילות נלמדת מלשון אחרת. תפילתו של אברהם נלמדת ממה שכתוב 'ויעמוד אברהם', ואין עמידה אלא לשון תפילה ('עשרה נסיונות נתנסה אברהם ועמד בכולם'. מה פירוש 'ועמד בכולם'? הצליח בהם בזכות התפילה). תפילתו של יצחק נקראת 'שיחה', ותפילתו של יעקב נקראת 'פגיעה'.  וכותב הרב זצ'ל ב'עין אי'ה' (פ'ד אות ב') שהלשונות השונות באו ללמד שלכל תפילה ישנו תפקיד שונה. זו לא אותה תפילה בזמנים שונים, אלא לכל תפילה בכל זמן יש את התפקיד המיוחד שלה.
והתפקיד המיוחד של שחרית זה שהאדם יתחיל את היום ברגל ימין, כדי שתהיה לו חסינות מכל מה שאמור לעבור עליו בעיסוק היום יומי שלו. החיסון הכי גדול זה כשהאדם מתפלל. כמו שכתוב אצל חזקיהו. בספר 'בעלי הנפש' לראב'ד ב'אגרת הקודש' כתוב הרבה על קדושת המחשבה, ובסוף הוא כותב כך: 'וראשון לכל החושים כולם, שידע האדם את יוצרו ויכיר כוחו, ויתן ליבו למי יעבוד וממי ירא ומצוות מי הוא עושה. ויזהרו כמו שאמר דוד לשלמה 'דע את אלוקי אביך ועבדהו בלבב שלם'. ואם הוא (הכוונה ה') נעלם מעיני כל חי, אך הוא נמצא בלבבות ונגלה במחשבות'. מחפשים להתחבר אל ה', זו נקודת המוצא! הוא נמצא בלבבות ונגלה במחשבות, וכמה שאדם מטהר יותר את המחשבה שלו, עוסק יותר בידיעת התורה הוא מתחבר אליו יותר.
ר' צדוק כותב ב'רסיסי לילה': 'השכל והרצון הם שני מנהיגי האדם... שהשכל מוליד הרצון'. כעין זה כתוב באורות הקודש (רנה) 'שהרגש הוא כמו הגוף שבו מתלבש האידיאל השכלי'. כלומר, הואיל והרצון קשור בדת, הדת והשכל הם אלו שמכוונים את הרצון של האדם. לכן ככל שאדם גדול בדעת, רצונותיו עמוקים יותר וגם התפילה שלו מפני שהתפילה היא ביטוי של הרצון. ועיין מה שכתב הרב זצ'ל בהקדמה למוסר אביך שכל עוד שאדם לא מתבונן על התכנים שמזכיר בתפילתו הרי שתפילתו איננה התפילה הרצויה (ע'ש בלשונו). שאם יש אנשים שחושבים שאפשר להתפלל גם אם לא יוקדם לתפילה החיבור לתורה, זה כמו שאדם חלול ברוחניות שמחפש רק ריגושים ותו לא. הרי מה זו תפילה? זה ביטוי לרצונות האדם. הכל תלוי במה האדם רוצה. כמה שהוא יותר מחובר לרוחניות, אז דרגת השאיפות שלו, הרצונות שלו, מקבלים מימד הרבה יותר גבוה, ולכן יש קשר ישיר בין הדברים.
 
'אבות – מכלל דאיכא תולדות'
אומר רש'י על מילת 'וארא': 'אל האבות'. ושואלים שאלה ידועה: הרי התורה עצמה אומרת 'וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב', אז מה מוסיף פה רש'י, כשכותב שהקב'ה נראה אל האבות? וכי אנו לא יודעים שאברהם יצחק ויעקב הם אבותינו?
אלא, רש'י לא בא לומר לנו שנדע שאברהם יצחק ויעקב הם אבותינו. הכוונה היא כמו שכותב ר' חיים מוואלוז'ין על המשנה באבות (פ'ה, ג'): 'עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום'. שואל ר' חיים: מדוע לא נכתב 'אברהם'? מדוע נכתב 'אברהם אבינו'?  ואומר ר' חיים, שה'אבינו' כאן זה ע'ד מה שאמרו במסכת שבת 'אבות - מכלל דאיכא תולדות'. כלומר, ה'אבינו' כאן, בא ללמד שכל מה שהאבות השיגו בעבודתם הרוחנית, לא נשאר כדרגה רוחנית פרטית, אלא יש לזה תולדות, זה הוטבע בנפשו של כל יהודי מיוצאי חלציהם. ומביא ר' חיים דוגמאות לכך:
ההיענות של אברהם אבינו אל הציווי 'לך לך מארצך... אל הארץ אשר אראך', הטביעה אצל כל יהודי תכונה של השתוקקות לא'י. יהודים ישתוקקו לארץ לא רק בגלל המצווה של 'וירשתם אותה וישבתם בה', אלא מסיבה שורשית הרבה יותר – ההיענות של אברהם לצו האלוקי.
דוגמא שנייה אומר ר' חיים זו היכולת למסור את הנפש על קידוש ה'. אברהם אבינו היה סמל לקידוש ה'. משום כך, מעשה העקדה גדול יותר ממעשה חנה ושבעת בניה, למרות שחנה הקריבה בפועל ואברהם רק עקד. מכיוון שגבורת הרוח של חנה, נבעה כל כולה ממעשה העקדה של אברהם אבינו.
[אחד מתלמידיו של הרב סולובייצ'יק היה רב בארה'ב, כומר העיירה מת, וראש העיר הודיע לרב שהוא חייב להשתתף בטקס הלוויה שיתקיים בכנסיה. שאל התלמיד את הרב סולובייצ'יק: מה לעשות? סיפר הרב סולובייצ'יק: הכרתי את התלמיד הזה, וידעתי שאם אענה לו מייד, הוא יחשוב שהשאלה הזו זו שאלה שאפשר לענות עליה כלאחר יד.  הוא לא יתייחס לסוגייה הזאת ברצינות. לכן אמרתי לו: תשמע, זו שאלה מאוד קשה אני צריך לעיין. תצלצל אלי לפנות בוקר כשאתה צריך להחליט מה לעשות. למחרת הוא התקשר אליו, והרב אמר לו: עיינתי בכל השו'ע, בכל הרמב'ם, בכל ר' חיים, ולא מצאתי בשום מקום תשובה בדיוק למה ששאלת, חוץ ממקום אחד.
בפרק שמיני בסנהדרין יש ויכוח האם במקום שההלכה אומרת ש'יעבור ואל יהרג' אדם יכול להחמיר על עצמו בכ'ז לההרג. הנמו'י שם אומר שאם הוא חסיד וקדוש, בעל מדרגה – יכול, וזה נפסק ברמ'א. הרמב'ם חולק ואומר שאסור לו להחמיר על עצמו. הרמב'ן ב'מלחמות' חולק על הרמב'ם, ואומר: 'פוק חזי מאי עמא דבר'. יש דברים שאולי אין לי להם ראיה מהגמ', אבל אנחנו יודעים שבכל הדורות היתה תופעה שאנשים מסרו את נפשם על קידוש ה' גם כשלא היו חייבים, ולכן א'א לומר שאסור לו למסור את הנפש. תלוי במדרגה או לא.
אמר הרב סולובייצ'יק: גם כאן, 'פוק חזי מאי עמא דבר', היהדות והנצרות חס וחלילה לא הולכות יחד (גם אם יבוא יהודי בשם הרב אקשטיין שיש לו איזו קרן ידידות ולוקח כספים מהנוצרים האוונגליסטים שרוצים וכו'... ורוצה לטהר את השרץ בכל מיני טעמים. וכשיש רבנים שיוצאים נגדו, אז לאחרונה הוא הוציא ספר שבו הוא מכפיש אותם, וכותב שהם נכנעים לכל מיני פלגים חשוכים. ה' ישמרנו. אסור לשמוע לו). יהודי שמכבד את יהדותו לא נכנס למקומות של הדת הנוצרית. אל תלך ואל תפחד.]
כתוב בתנא דבי אליהו: ' חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי'. מה פירוש 'מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי'? מישהו יכול להגיע למעשי אבותיו?
אומר השפ'א בשם ר' שמחה בונים מפשיסחא: 'יגיעו' זה מלשון מגע. הלוואי שהדברים שאנו עושים יהיה להם איזשהו מגע במה שעשו אבותינו. בכל דרגה שהיא אנו מושכים ויונקים את היכולות והכוחות שלנו ממה שעשו האבות. כיוון ש'מעשה אבות סימן לבנים'.
ה'ילקוט שמעוני' כותב (בהעלותך רמ'ז תשל'ט) על הפסוק 'והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה': ' מכל האדם אשר על פני האדמה ולא מאבות'. מה פירוש?
אלא, הענווה היתה מצויה כבר אצל האבות הקדושים. אברהם אמר 'ואנוכי עפר ואפר'. לכל אחד מהאבות היה ביטול  בדרגת 'מל'ך' – 'לית ליה מגרמיה כלום'. אומר המדרש, ענוותנותו של משה רבינו יש לה שורש במעשה אבותיו, בענווה שהיתה אצל אברהם יצחק ויעקב. לכן משה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה, אבל לא יותר מהאבות. מלך הוא סמל הענווה. בפרשת מלך כתוב 'ולא ירום לבבו', והרמב'ן שם כותב שמכאן קל וחומר לשאר אנשים.
'הבטחתים ולא קיימתי'
אומר רש'י: 'וידבר אלהים אל משה - דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר (לעיל ה כב) למה הרעות לעם הזה'. ומה היתה תשובתו של הקב'ה למשה? אומר רש'י: 'ארא - אל האבות... הבטחתים הבטחות... לא נכרתי להם במדת אמתות שלי שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי'. ובכ'ז, אומר הקב'ה, האבות לא באו בטענות כלפי שלא קיימתי את הבטחותי אליהם.
נשאלת השאלה: אמנם נכון שהאבות לא באו בטענות כלפי הקב'ה מדוע לא קיים את הבטחותיו להם. אך, האם משה רבינו בא בטענות למה הקב'ה לא קיים את הבטחותיו לו? הרי כל תלונתו היתה מדוע הקב'ה לא קיים את הבטחותיו לעם ישראל? משה רבנו לא בא בטענות לה' 'לא נתת לי את מה שהבטחת לי'. למשה היה אכפת מכלל ישראל. על כך היתה תלונתו. אז מה פשר ההשוואה בין השנים? הרי גם האבות אמנם העבירו על מידותיהם  כשזה נגע להם אישית, אבל לא שתקו כשזה היה נוגע לאחרים. אברהם לא התפלל על סדום? מלבד זאת, חז'ל אומרים במדרש שהקב'ה כעס על משה רבינו, והסיבה שלא העניש אותו היתה העובדה שהוא התלונן על צרותיהם של ישראל, ולא על צרותיו שלו. רואים אם כן, שה' עצמו לקח את זה בחשבון, אז שוב - מה פשר ההשוואה בין משה לאבות?
אלא, עפ'י דרכנו לעיל, נבאר גם את הנקודה הזאת.
הקב'ה אמר למשה: גם לאבות הבטחתי ולא קיימתי, ובכל זאת הם לא התלוננו. היית צריך ללמוד מהם – 'מעשה אבות סימן לבנים'. זו לא פעולה פרטית, שהאבות לא מתלוננים כשלא מקיימים את ההבטחות האישיות שלהם, אלא זו הנחיה כללית, גם לדורות הבאים, שגם אם ישנה התמהמהות בקיום הייעודים שהבטיח הקב'ה, אין להתלונן, ויש להאמין באמונה שלמה שהם אכן בוא יבואו.
 
'מורשה'
'ונתתי אותה לכם מורשה אני ה''.
אומר רבינו בחיי: 'מורשה. ולא ירושה, לרמוז שלא יהיו יורשים אותה, לפי שעתידין היו יוצאי מצרים למות במדבר אבל יהיו מורישים אותה לבניהם, ובניהם יכנסו לארץ ולא הם, ולכך הזכיר לשון מורשה, וכן יש לפרש בפסוק (דברים לג, ד) 'תורה צוה לנו משה מורשה' ולא אמר ירושה, כי היה במשמע שהתורה לא תהיה ירושה כי אם לאותו הדור שקבלוה בלבד ועל כן אמר 'מורשה', שצריך להורישה לבניהם וכענין שכתוב: (דברים ו, ז) 'ושננתם לבניך', כי גם הדורות העתידים חייבים הם בקיום התורה כאותם שקבלוה, ועל דעת רז'ל שם היו (פסיקתא זוטרתא ואתחנן ה, ג) וכענין שכתוב: (דברים כט, יד) 'ואת אשר איננו פה עמנו היום''.
כלומר, בשני מקומות נאמר 'מורשה' - ארץ ישראל ותורה – 'תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב'. אומר ר' בחיי: יש מכנה משותף בין תורה לא'י, והוא המורשה. מה ההבדל בין 'ירושה' לבין 'מורשה'? ירושה לא תלויה במעשים, אדם שמת בניו יורשים אותו באופן אוטמטי. מורשה זה דבר שצריך לעשות פעולות כדי להנחיל אותו.
'מורשה קהלת יעקב' - מסביר השפ'א (פרשת וזאת הברכה), שמכיוון שהתורה היא דבר כ'כ גדול, לכן היא מורשה לכלל ישראל, 'קהלת יעקב'. אבל למרות זאת, לכל אחד יש החלק הפרטי שלו בתורה. כמו הדברים שהבאנו לגבי האבות, שלכל אחד מהם היתה דרך מיוחדת משלו. כותב שפת אמת (סוכות סוף שנה תרנד-תרנו): 'בפסוק תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. ואיתא אל תקרי מורשה אלא מאורסה. ואיתא התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. ובפסוק כ' מורשה. אבל אית תורה ואית תורה. ויש תורה לגוף ויש תורה לנשמה. והנה אבות הראשונים תקנו בעובדא ממש כל דרך התורה עד שלא ניתנה. וזה היה באמת התיקון מה שניתן אח'כ התורה ע'י משה רע'ה בכח הכנות האבות. והוא בחינת הקדמת נעשה לנשמע. ויש לנו ב' התיקונים מהאבות שאנחנו יוצאי חלציהם בבנין הגוף ממש. ומשה רבינו שנקרא אביהן של ישראל בכח הפנימיות. שכל המלמד לבן חבירו תורה כאלו ילדו והוא בבחי' הנשמה ונפש. והתורה שקיבל מרע'ה בסיני מיוחדת היא לנשמת בנ'י והיא מורשה בכתיב. אבל הקרי אמרו מאורשה שצריך האדם לתקן עצמו להוציא מכח אל הפועל רשימות אותיות התורה שנחקקו בנפשות בנ'י. ע'י תיקון הגוף להיות כלי שיאירו בו אותיות התורה. והוא עצמו הרמז התקן עצמך בפרוזדור שתכנס לטרקלין. כי הגוף הפרוזדור והנשמה הטרקלין'
עוד כותב השפת אמת (סוכות תרמז ד'ה בפסוק ביום): 'ובמשנה איתא התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. ונראה שבודאי מקודם צריכין לתקן עצמו להיות כלי מוכן לקבל הברכה והמתנה. הגם שבאמת התורה ירושה ומתנה הוא אבל היגיעה הוא להיות מוכן לזה. ואחר התיקון אז נקרא קהלת יעקב ואז מקבלין הירושה והמתנה. וז'ש רז'ל אל תקרי מורשה אלא מאורסה. שמקודם צריך האדם להיות משתוקק ברוב עבודה בדחילו ורחימו אל התורה ואז היא מורשה. ובימים הקודמין הם ימי עבודה. ובחג האסיף נגמר להיות נק' קהלת יעקב. ואז בשמיני עצרת מורשה היא לנו'
משום כך אמרו בגמרא בסוכה שילד קטן שמתחיל לדדבר מלמדים אותו בתחילה את הפסוק 'תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב', כדי לדעת שתפקיד התורה הוא להורישה גם לאחרים.
'ושמי ה' לא נודעתי להם
'וארא... באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם'. מה רצה הקב'ה לומר כאן? מה זה משנה באיזה שם הוא התגלה, ובאיזה שם הוא לא התגלה?
אומר הרמב'ן: הקב'ה אומר למשה: הנהגתי עם האבות היתה אמנם בדרך נס, אבל הנס היה מובלע בדרך הטבע. עם עמ'י, איתו אני צריך לנהוג בדרך  של נס גלוי יותר.
לכן רש'י כותב בסוף הפרשה הקודמת: 'לפיכך עתה תראה. העשוי לפרעה תראה, ולא העשוי למלכי שבעה אומות, כשאביאם לארץ'. כיוון שכשחוזרים לא'י, ההנהגה חוזרת להיות ע'פ הטבע. יש אמנם השגחה פרטית מיוחדת בא'י, אבל הנהגתו של ה' היא הנהגת הטבע, ולא הנהגת הנס הגלויה.
ה'משך חכמה' בפירושו לבראשית (פרשת וירא) מביא את הגמ' בב'ב שאומרת (ט'ו:): 'א'ר יוחנן: גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב: 'כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה', ובאיוב כתיב: 'איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע'. שואל ה'משך חכמה': מי יותר גדול ממי? לכא' על איוב התורה מעידה שהיה גם ירא אלוקים וגם תמים וגם סר מרע! איוב היה יותר מאברהם? [אמר פעם אחד מתלמידי החכמים הגדולים שהיו בישיבה שהצרה הגדולה ביותר של איוב היתה שהוא סבל כל כך הרבה, ובסוף עוד אומרים שהוא לא היה ולא נברא...]
אומר ה'משך חכמה', אברהם גדול יותר מאיוב כי אברהם ע'י יראת השמיים בלבד הגיע למדרגות הכי גבוהות, ואילו איוב היה צריך פירוט יותר גדול - גם להיות ירא שמים, גם תם, גם ישר, גם סר מרע. שום מדרגה לא הביאה אותו באופן טבעי למדרגה הבאה.
'ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעו אבותיך'. אומרים רבינו בחיי והרמב'ן: הקב'ה מתנהג עם כל הדורות בדרך ניסית, אבל בדרך ניסית שמולבשת בדרך הטבע. המן לעומת זאת, היה כולו דרך נס. אומר ר' בחיי: זה מה שה' אמר לבנ'י - אתם זכיתם לדבר שהדורות הקודמים לא זכו. זכיתם להנהגה ניסית שלא בדרך הטבע. לכאורה, נאמר שהדורות האחרונים גדולים יותר מהדורות שלפניהם, שהרי הם זכו לגילויי אלוקות נראים לעין. אבל, במבט עמוק יותר, זה בדיוק הפוך. הדורות הקודמים לא היו צריכים את ההנהגה הניסית הנגלית כדי להאמין בקב'ה. הם ראו את יד ה' גם במה שמכונה בלשוננו הטבע. כשהדורות ירדו, אז ה' לא שוכח את רמתו של הדור, ומשפיע השפעה לפי ערכו. זה מה שאומר הפסוק - אתה דור כזה שהיו צריכים לעשות לך את הנס הגלוי, המפורסם. כמו שהגמ' אומרת 'כמה מכוער אדם זה שנצרכו לעשות לו נס שלא כדרך הטבע'.
'לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן' (מכילתא בשלח ט, לא). מה הפירוש? כפשוטו – לא נתנה תורה אלא למי שמסתפק במועט?
ישנו פירוש עמוק יותר, שמביא אותו גם הרב חרל'פ: המן ירד משמיים יום יום. אדם שלומד תורה וחושב שאסמוך היום על מה שלמדתי אתמול - על זה אמרו 'לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן'. לאלו שמבינים שלכל יום יש את הדרגה המיוחדת שלו. כמו שלכל אחד מהאבות היה את הדרגה שלו, כך גם לכל יום יש את ההבנה שלו בלימוד. אל תסמוך על מה שלמדת אתמול. היום תלמד את זה מחדש! מכיוון שכל יום יש לו את הדרגה החדשה שלו, כמו המן שירד בכל יום מחדש.
אמנם בשבת לא ירד מן, ולכן יש שאלה בראשונים מה אפשר ללמוד בשבת. ה'מאירי' מביא מחלוקת הפוסקים האם בשבת צריך ללמוד מה שלמד במהלך השבוע ולחזור, או שבשבת ילמד דברים חדשים, כיוון שבשבת יש נשמה יתירה -  אדם מבין מעבר למה שמבין באמצע שבוע. ופוסק, שכל אחד לפי העונג שבת שלו. אבל זה לבחור אחת משתי האפשרויות. אין אופציה לא ללמוד בכלל...
[בפרשת השבוע הקודמת, אומר רש'י על הפס' 'שני אנשים עברים נצים': 'דתן ואבירם, הם שהותירו מן המן'. זו העוולה היחידה שעשו דתן ואבירם? הם עשו מחלוקת נגד משה רבינו! הם הלכו להלשין אצל פרעה נגד משה רבינו! מדוע רש'י מציין דווקא את העניין שהותירו מן המן? המהר'ל שואל את זה. התשובה לכך היא שבד'כ כל מחלוקת עוטפים אותה באידאולוגיה. לדתן אבירם וקורח היה אידאולוגיה שלמה - אתה ממנה את הקרובים שלך, 'מדוע תתנשאו על עם ה''?  זו לא דמוקרטיה! גם כשהלכו לפרעה להלשין על משה, היתה להם אידיאולוגיה סביב זה. הם טענו כנגד משה: למה אתה מתקוטט עם השלטון? יהודי צריך לתת את הלחי השניה. אנחנו יכולים לצאת נגד השלטון של פרעה? אז למה אתה עושה פעולות נגד השלטון? (וכיצד משה הצליח באמת לעמוד בלחצים הללו? ה'נתיבות' בפירושו למגילת אסתר שואל: מדוע מרדכי לא כרע ולא השתחווה להמן? הרי זו סכנה?  מדוע הוא צריך להתגרות בו? כותב ה'נתיבות' יסוד: כשה' רוצה להציל ולגאול את עמ'י הוא עושה את זה בדרך נסתרת, ונוטל את הבחירה מצדיקי הדור כדי להוביל את המהלך הזה. כלומר, מה שמרדכי עשה, היה כתוצאה מכך שה' ניווט אותו, 'לב מלכים ושרים ביד ה'', זה כנראה גם אצל יהודים. עפ'ז, ניתן לומר, שגם משה נווט בידי הקב'ה להעיז לגשת אל פרעה).
לכן רש'י כותב על דתן ואבירם דווקא את העובדה שהם אלו שהותירו מן המן. רש'י אומר כאן דבר הפלא ופלא: אתה רוצה לדעת עם מי יש לך עסק? אל תתרשם מזה שהוא עוטף את הכל במאמרי מערכת רשימות וקונטרסים. אל תתפעל מזה, את המחלוקות אפשר לעטוף באיצטלא אידיאולוגית. אבל זה שדתן ואבירם הותירו מן המן – את זה אי אפשר לעטוף בשום אידאולוגיה. דתן ואבירם לעיני כל ישראל לא שמעו לה'! כאן אתה מבין שאין לך עסק עם איזה אידיאולוג דגול, אלא סתם עם אדם שלא שומע לה'.
 
חודש שבט
ב'ה אנחנו בתחילתו של חודש שבט. ומלבד ראשי התיבות 'שיהיו בשורות טובות', זה גם חודש של צמיחה, יש בו את ר'ה לאילנות, וכו'.
'הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר'. מתי זה קרה? 'בעשתי עשר חודש באחד לחודש' - בר'ח שבט. אם התורה מציינת שאז 'הואיל משה באר', ואומר רש'י, ש'אז חזר ופירשה להם', כנראה שזו אחת התכונות שיש בחודש שבט, שאדם יכול לדלות ולחזור ולפרש את מה שהיה נראה לו ברור עד עכשיו. זה המיוחד בחודש שבט, תורה שמתחילה לנבוט ומתחילה לצמוח.
השנה ר'ח שבט חל בשבת. הגמ' בזבחים אומרת שכשיש מפגש לשתי הקדושות הללו זה הופך את קדושת ר'ח לקדושה גדולה יותר.
הגמ' בברכות אומרת שכשאדם מסיים תפילה הוא לא חותם את הברכה לשנים. שואלת הגמ': איך אומרים 'מקדש ישראל והזמנים' בחגים? אומרת הגמ': 'ישראל קדשינהו לזמנים', לכן אלו לא שתי קדושות אלא אחת משלימה את השניה. שואל רבינו יונה (דף ל מדפי הרי'ף): מה יהיה כשחל בשבת? חותמים 'מקדש השבת בישראל והזמנים'? מ'מ, חותמים פה בשנים? אומר ר' יונה: שורש הקדושה בעולם זה משבת.  מפני שהשבת זה הדבר הראשון שכתוב בתורה שה' קידש אותו, ואיפה שמופיע עניין מסויים בפעם הראשונה בתורה, שם הוא שורש העניין הזה. אז כשאנו אומרים 'מקדש השבת וישראל והזמנים' אלו לא דברים נפרדים, קדושת השבת היא המקור לקדושת ישראל, וישראל הם אלו שמקדשים את הזמנים.
אז כשיש לנו גם שבת, וגם ר'ח ובמיוחד אם זה ר'ח שבט, אין ספק שזו לא שבת שגרתית. זו שבת מאוד מאוד מיוחדת. שנדע בעז'ה כל אחד כמו שאמרנו לפי יכולותיו, לפי כוחותיו, להוציא מן הכח אל הפועל. 'כי האדם עץ השדה' גם לאדם יש כח של צמיחה. לא כל רגע ורגע אדם רואה את זה. אם יגידו לאדם שהוא צריך לעלות או לרדת במשקל, אם כל חמש דק' הוא יעלה על המשקל הוא לא יראה שום דבר. רק כשעוברת תקופת זמן, רק אז מבחינים בשינוי. ישנן גם תמונות כאלה שככל שהן יותר רחוקות אז רואים את התמונה יותר טוב. אם שמים את הדברים צמוד לפנים של האדם זה לא תמיד הולך.
 
'משפטי צדקך'
חצות לילה זו שעה מיוחדת. דוד המלך אמר 'חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך'. על איזה משפט מדובר? כתוב במדרש רבה (רות ו') ש'משפטי צדקך' הכוונה היא למשפטים שה' עשה במצרים. על זה יש חובה להודות בחצות הלילה. אז בפרשיות האלה של יציאת מצרים, 'חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך'.
הגמ' בברכות אומרת שדוד היה קם בחצות והיה לומד עד הבוקר, ובבוקר נכנסו אליו חכמי ישראל ואמרו לו: עמך ישראל צריכים פרנסה, והוא נתן להם עצות מה לעשות. מה הגמ' באה ללמד אותנו? שדוד היה מסודר? שהכינור היה מעיר אותו כל לילה בחצות ותו לא? שהיו לו שעות קבלת קהל?
הגמ' באה לומר: מדוע חכמי ישראל נכנסו לדבר עם דוד בבוקר גם על עניינים גשמים? מכיוון שדוד היה קם בחצות ללמוד תורה, וחכמי ישראל ידעו שאם הולכים להתייעץ עם מלך כזה שלומד מחצות עד הבוקר, אז גם אם בבוקר ישאלו אותו על גשמיות של כלל ישראל, תהיה לו יותר ס'ד לכוון לאמת בתשובות בזכות התורה שלמד מחצות עד הבוקר. לכן הגמ' אומרת שדוד קם בחצות, כדי להסביר לנו מדוע באו להתייעץ דווקא עם דוד.
הרמב'ם אומר שהמלך ליבו זה לב כלל ישראל. זה לב של אדם אחד שבעצם בכולו מרוכז כל הכלל. יש גמ' ביומא שאומרת שיחיד ששב מוחלים לו ולכל העולם כולו. מי זה היחיד הזה ששב? יכול להיות כפשוטו - כל אחד. השפ'א שם ביומא אומר: 'יחיד ששב - כגון מלך'. ישנם אנשים שכל מהות חייהם זו הדאגה לכלל ישראל. זה היה דוד המלך.
'הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה'. אומר רש'י זה אחד מקל וחומר שבתורה. וצריך בירור - הרי התורה מעידה שישראל לא שמעו בגלל קוצר רוח. אם כן, מהו הק'ו ופרעה לא ישמע? אומר האור החיים הקדוש - הקוצר רוח הוא בגלל שבני ישראל עדיין לא קיבלו את התורה, כי התורה מרחיבה דעתו של אדם. זאת אומרת, על אף שישראל הם מאמינים בני מאמינים, יש דרגה של 'אמונה תורית' שלא הייתה להם. על זה אמר משה - אם לבני ישראל שאין להם 'רק' דרגה של אמונה תורית לא שמעו אלי, ק'ו שפרעה שהוא כופר גמור לא ישמע אלי. אם כך, מדוע ישראל בפעם הראשונה כן שמעו למשה? הרי גם אז הם היו קודם מתן תורה! התשובה היא שבפעם הראשונה משה דיבר איתם על גאולה לאומית גאולה גופנית - להביאם לארץ זבת חלב ודבש. בפעם השנייה משה מבשר להם שהם יהיו עם ישראל, הם יהיו נושאי הגרעין הא-לוהי בעולם. הם יזכו לקבל תורה - 'ולקחתי אותכם לי לעם' יש כאן יצירה חדשה - מכור הברזל, שהוא מקור היצירה החדשה, לארץ ישראל שהיא מורשה. דבר שמעיד על מעלה רוחנית גבוהה, כמו מורשה שכתוב בתורה. זהו עומק דברי האור החיים, שעכשיו בפעם השני שמייעדים אותם לעם, לנושאי דגל ד' בעולם - הם לא האמינו בגלל שהם לא היו עדיין בני תורה. ועיין בחומש 'תורה שלמה' בשם המדרש שכותב בשם מדרש לקח טוב שכשאמר פרעה 'הנה עם בני ישראל' נהיו עם. ואילו במגן אברהם (ס,ה) כתוב שמה שאומרים בתפילה 'ובנו בחרת מכל עם ולשון' מדבר על מתן תורה במעמד בר סיני, שאז נבחרנו לעם. הדברים לא סותרים אלא משלימים - נבחרנו לעם ישראל, אבל קדושת ישראל חלה רק במעמד הר סיני. (עיין חידושי הגרנ'ט כתובות סי' כח)
 
בעז'ה שתהיה לכולנו שבת מבורכת.