דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

שיחת פרשת השבוע -פרשת בא- תשע'ז

רה"י הרב יעקב שפירא
באתאריך העלאה: 03/02/2017 12:04:09

גוי קדוש
'ויושב את משה ואת אהרן אל פרעה ויאמר אליהם לכו עבדו את ה' אלקיכם מי ומי ההלכים, ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנתינו בצאננו בבקרנו נלך כי חג ה' לנו'. אמר להם פרעה: 'ראו כי רעה נגד פניכם'. לכן, 'לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אותה אתם מבקשים'.
אומר רש'י: ''לא כן' - כאשר אמרתם להוליך הטף עמכם אלא לכו נא הגברים ועבדו את ה', 'כי אותה אתם מבקשים' - כי אותה בקשתם עד הנה נזבחה לאלהינו, ואין דרך הטף לזבוח'. ואז - 'ויגרש אתם מאת פני פרעה'.
על מה היה הוויכוח פה? וכי פרעה לא ידע שמשה רבנו רוצה להוציא את ישראל ממצרים? הרי משה אמר לבנ'י מראש שהוא יוציא אותם ממצרים ויביא אותם לא'י. ואין ספק שגם פרעה שמע את זה, מפני שאם היו כאלה שסיפרו לפרעה שמשה רבנו הרג את המצרי זאת אומרת שהיו שם כל מיני 'צדיקים'... אז את זה לא סיפרו לפרעה? שבא פתאום איזה גואל חדש ואומר 'פקד פקדתי'?
ויותר מכך, בפרשת שמות נאמר: 'לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם ה' אלקי אבותיכם נראה אלי... אעלה אתכם אל ארץ הכנעני והחתי... אל ארץ זבת חלב ודבש ושמעו לקולך ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו ה' אלקי העבריים נקרה עלינו ועתה נלכה נא דרך שלשה ימים במדבר ונזבחה לה' אלקינו ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה'.
כלומר, התורה מספרת פה במפורש, שמשה נצטווה לומר לבנ'י שהוא עתיד להוציא אותם ממצרים, ואילו לפרעה עליו לספר שהם הולכים דרך שלושת ימים במדבר לזבוח לקב'ה. מדוע מלכתחילה משה רבנו לא אמר לפרעה 'אני שליח של הקב'ה להוציא את ישראל ממצרים'? מדוע צריך לספר סיפורים על שלושת ימים וקרבנות?
ושאלה נוספת. מדוע פרעה מתחיל לעשות את כל החשבונות הללו? מדוע הוא נכנס לפרטים ומתחיל לדון האם בשביל לעבוד את הקב'ה לא צריך לקחת את הקטנים? והשפ'א מוסיף, שלכאורה פרעה צדק בשאלתו, שהרי גם בפרשת הקהל נאמר: 'הקהל את האנשים הנשים והטף', והגמרא בחגיגה שואלת: 'טף למה הם באים'? כלומר, השאלה 'טף למה באים' זו כן שאלה!
 
הפירוש הוא כך. אין ספק שפרעה ידע ש'פקד פקדתי', שבאים לגאול את ישראל. ובמבט חיצוני, הוא לכאורה היה אמור להסכים לזאת - אומה שסובלת קרוב לארבע מאות שנה אפילו באו'ם יסכימו לשחרר אותה... כל שונאי ישראל יסכימו שזה הדבר הכי לגיטימי. אם אפילו בדרום אפריקה ביטלו את העבדות, אז למה במצרים זה כן צריך להיות? אלא שהגויים ה'צדיקים' האלה מתעוררים נגדנו כשהם מתחילים להבין מה מסתתר מאחורי השחרור הזה. אילו היה מדובר על שחרור פיזי פשוט, יכול להיות שהם לא היו מתנגדים. אבל כשמשה רבנו אמר לפרעה שהם הולכים לשלושה ימים, הוא לא בא רק לספר לו מה הם עושים. הוא גם לא בא להונות אותו ולספר לו שזו גיחה רק לשלושה ימים. לא. הוא התכוון לומר לו שהזביחה לה' זו המטרה העיקרית של יציאת מצרים. משה רבנו לא בא לומר לפרעה לאיפה אנחנו הולכים, אלא לשם מה אנחנו הולכים. אנחנו הולכים לזבוח לה', להיות עבדי ה'. הרמב'ן אומר שקרבנות זה מלשון קירוב. כלומר, הקרבת הקרבנות הזו לא תהיה רק לצורך ריחוק מע'ז, אלא תגרום להתקרבות לקב'ה. וברגע שמשה רבנו אומר לפרעה שאנחנו צריכים ללכת לזבוח לה', שלנו יש אידיאולוגיה רוחנית קדושה, שאנחנו לא כמו כל אומות העולם, לזה פרעה מתנגד. וכי התנין הגדול, האומר 'לי יאורי ואני עשיתיני', יכול לסבול את העובדה שמלכות ה' תתפשט בעולם?
זהו פשר הויכוח של פרעה עם משה רבנו. פרעה טען: מדוע צריכים לשלוח את הטף? כמו שגוי, להבדיל, לא שייך, גם הטף לא שייך! (וכמו שאמרנו לעיל, במובן מסויים הוא צדק).
משה רבנו, לעומת זאת, עונה לו: 'בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו, בצאננו ובבקרנו נלך', ומדוע? 'כי חג ה' לנו'. מה פירוש 'כי חג ה' לנו'? אומר משה: מפני שאנחנו לא הולכים לבצע איזשהוא טקס ששולחים אליו נציג אחד מכל שבט. אנחנו הולכים לעבוד את הקב'ה. מדובר פה על משהו נפשי. כשמדובר על עבודת ה', אין בעמ'י אחד שהוא מחוץ למחנה. אין אחד שלא שייך. נכון שמי שעובד את הקב'ה זה הגברים, אבל אנחנו צריכים לקדש את הכל, גם את מי שלא עובד, גם את הטף. יש עניין להיטפל לעושי מצווה. גם זה דבר בפני עצמו. גם על הטף בהקהל הגמרא אומרת בסוף הדיון שהם באים כדי 'לתת שכר טוב למביאיהם'. מפני שכשאדם נמצא באטמוספירה רוחנית של עבודת ה' זה משפיע עליו גם אם הוא תינוק. הגמרא אומרת על רבי יהושע 'אשרי יולדתו', מכיוון שבזמן שהיה קטן ומוטל בעריסה אמו הייתה מביאה אותו לבית המדרש לשמוע את קול התורה. אדם מבחוץ, שלא יודע מה זו תורה יכול לומר: 'תנו לו לשחק במשחקים'. ואמנם צריכים לתת לילד לשחק, אבל גם האזניים קולטות.
מוסיף על כך ה'נועם אלימלך' (פרשת בא): 'בנערינו ובזקנינו נלך נראה לפרש כמו שאיתא בגמרא בשמחת בית השואבה אשר ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו', לא הייתה סתירה בין תקופות החיים שלהם, הכל היה בקדושה. 'וזה מה שכתוב 'חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה'. שהכל ילך בדרך ישרה... גם בנינו בנותינו נדריך אותם בקדושה וגם צאננו ובקרנו, הדברים הגשמיים וכד', הכל יהיה רק בלתי לה' לבדו'.
 
 
'משארותם צרורות'
'וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארותם צרורות בשמלותם על שכמם'. אומר רש'י: ''משארותם' - שירי מצה ומרור'.
גם לאחר קיום המצווה דרושה התנהגות מיוחדת לתשמישי המצווה. את מה שנשאר מהפסח הם אמנם הוצרכו לשרוף, אבל מה שנשאר להם מהמרור והמצה הם הניחו באמתחותיהם, מכיוון שאין זורקים שיירי מצווה. אין זורקים את הדפנות של הסוכה סתם כך (ויש אומרים שגם בסכך יש לנהוג בכבוד), מפני שדבר שהוקצה למצווה לא נוהגים בו בזלזול. היחס לשיירי המצווה, מראה מה הרגיש האדם בעת קיום המצווה עצמה.
הרמב'ם בהלכות אבלות כותב שיש מצווה ללוות את האורח. לכאורה, המצווה הגדולה יותר היא להכניס אורחים, אז מדוע הרמב'ם פותח בלווי האורח? מפני שלפעמים את ההתחלה מבצעים בהתלהבות, כשבא אורח אומרים לו בשמחה 'שלום עליכם!'. אבל לאחר כמה ימים אומרים: 'שהנודניק הזה כבר ילך מפה'... הליווי מראה מה היחס שהיה לאדם למה שהוא עשה.
וכשם שהתורה מנחה אותנו לתת את היחס הנכון לאחר המצווה, היא מנחה אותנו כיצד להתכונן לקראת המצווה. כותב השפ'א (שיום פטירתו חל בשבוע שעבר) יסוד גדול מאוד (בא תרנ'ט, וכן בפסח תרמ'ג, ובהאזינו תרל'ד): 'יערף כמטר לקחי, כי בכל איש ישראל יש נקודת חיות, מה שצריכים לעורר את הפנימיות ע'י התורה', התורה היא כמו המטר שמחייה את מה שקיים, 'וכמו אדמה שיש בה כל להוציא תבואה ופירוש והמטר מעורר את כחה כך נקרא אדם ע'ש האדמה ולכן תורה שבע'פ כתוב וחיי עולם נטע בתוכנו זו תושב'ע שהיא יש לה כח להוציא פירות ותולדותיהם של צדיקים הרי זה מצוות ומעשים טובים... יותר כח והצלה יש בהכנת המצוות מאשר בגוף קיום המצווה כי עשיית המצווה היא לשעתה ....והרצון וההכנה למצווה לעשותו כרצונו יתברך היא חשובה מאוד, ויש לדון ק'ו ממה שכתוב הרהורי עברה קשים מעברה, מדה טובה מרובה והרהורי מצווה שאדם מהרהר ומשתוקק לקיים פקודת השי'ת...ועל ידי זה אין עושים עוונות'.
כלומר, כתוב בחז'ל 'הרהורי עברה קשים מעברה', אומר השפ'א: 'מדה טובה מרובה ממדת פורענות'. אם כן, אם הרהורי עברה קשים מעברה, אז ודאי שהרהורי מצווה יש להם ערך גם כן. מה משמעותו של ההרהור? ההכנה של האדם לביצוע המעשה. מכאן למדים שההכנה של האדם מעידה מהו היחס האמיתי שיש לאדם לדבר שהוא הולך לעסוק בו. מכיוון שכך, תמיד נצרכת הכנה לכל דבר שבקדושה. ניתן לכך כמה דוגמאות:
חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת לפני התפילה, ושעה לאחריה.
שלושים יום לפני החג שואלים ודורשים בהלכות הפסח.
כהן גדול וכהן שמתעסק במעשה פרה אדומה היו מפרישים אותם עוד קודם כדי שיהיו מוכנים.
פסח מצרים מקחו בעשור. צריך להקדים את קיחתו ארבעה ימים קודם הפסח.
המדרש אומר שארבעת הימים שבין יוה'כ לסוכות מכסים על העוונות שנשארו. והט'ז בהלכות סוכות (סי' תקפ'א) שואל: ימי ההכנה לסוכות הם גדולים יותר מעשיית מצוות סוכה בעצמה, שחז'ל כ'כ מדגישים את ההכנה לסוכות?
בשו'ע (סי' ת'ל) נאמר: 'שבת לפני פסח קוראים לו שבת הגדול'. מה ההלכה פה? מה הנפק'מ? הרמ'א מוסיף שנוהגים לומר בשבת בגדול 'עבדים היינו', אך השו'ע לא מזכיר זאת. אלא משמע שיש ערך עצמי לשבת שמהווה הכנה לפסח, עד שהיא ראויה לסעיף נפרד בשו'ע, בשביל לדעת שזו השבת המקדימה לפסח, כמבואר להלן.
שמחת בית השואבה היתה על כך ששאבו מים במוצא כדי לנסך מים במקדש. וגם כאן, רואים שהחשיבות הגדולה ועיקר השמחה היתה בשאיבת המים שהיא רק הכנה למצווה למרות שלכאורה היו צריכים לשמוח בזמן הניסוך עצמו. [כתוב במס' שבת שאשה הייתה יכולה לברור חטים בעזרת האור שבקע מהמקדש בזמן שמחת בית השואבה. וראיתי באחד הספרים שכתב: תראו איזה פספוס, יש כאלה אורות מהמקדש, ומה הולכים לעשות איתם? לברור חטים...]
השפ'א אומר בפרשת כי תבא (שנת תרמ'ג), שההכנה לפסח מצרים לא היתה סתם הכנה, זו הכנה שיש לה השלכות לכל מה שנעשה אחר כך באותו תאריך. למשל, בעשירי בניסן שבו בנ'י לקחו את הצאן, באותו תאריך ישראל כרתו ברית עם הקב'ה לפני שנכנסו עם יהושע בן נון לא'י. אומר השפ'א: כל זה היה כתוצאה מההשפעה של י' בניסן.
 
הזוהר כותב בפרשת חיי שרה שאע'פ שהקב'ה דן את האדם רק לפי מעשיו באותה שעה, ולא לפי הדברים הרעים שהוא יעשה לעתיד לבוא, כל זה רק לגבי הדברים הרעים שיעשה, אבל הדברים טובים שהאדם יעשה לעתיד לבוא, נלקחים בחשבון גם אם עכשיו טרם ביצע אותם בפועל, מכיוון שכל טוב משפיע קדימה ומשפיע אחורה.
מנגד, נאמר על אברהם אבינו 'וירדף עד דן'. אומר שם רש'י: 'שם תשש כחו, שראה שעתידין בניו להעמיד שם עגל'. מדובר על משהו רע עתידי, ולמרות זאת, לפעמים גם דברים כאלה נחשבים כמשהו קיים. 
 
אנו מברכים 'מקדש ישראל והזמנים'. הגמרא בברכות אומרת ש'ישראל והזמנים' זה לא נחשב לשתי נוסחאות, מפני ש'ישראל קדשינהו לזמנים', אבל גם אם יו'ט חל בשבת גם אז מברכים 'מקדש השבת וישראל והזמנים'. אומר רבנו יונה בברכות: גם אלו הן לא שלוש נוסחאות, שלושה סיומים שונים. מכיוון שקדושת השבת היא הקדושה הראשונה שמופיעה בתורה, ומכוחה יש קדושה לישראל, ומכוח הקדושה הזאת ישראל יכולים לקדש את הזמנים. לכן הכול נחשב לדבר אחד, 'מקדש השבת וישראל והזמנים'.
שואלים נושאי הכלים בשו'ע: אם שבת הגדול היא זכר ללקיחת השה, מדוע מציינים זאת דווקא בשבת שלפני פסח? שיציינו זאת בי' בניסן?
אלא זה מפני שכל היכולת שלנו להקדיש משהו, היא רק בגלל שבעולם ישנה קדושת שבת. לכן הפתיחה לקרבן פסח צריכה תמיד להתחיל משבת. מפני שהכול בא מכוח הקדושה של 'קביעא וקיימא' של שבת.
בספר ויקרא בפרשת המועדים נאמר: 'אלה הם מועדי', ומיד לאחמ'כ כתוב: 'ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי קדש', ורק לאחר מכן עוברים למועדים. שואלים המפרשים: אם פותחים ב'אלה הם מועדי', מדוע התורה מקדימה את השבת למועדים?
אלא מפני שכל היסוד של קידוש המועדים, של 'ישראל קדשינהו לזמנים' נובע מכך שיש לנו את קדושת השבת, וממנה שואבים כוח גם למה שישראל קדשינהו לזמנים. לכן הפתיחה לפרשת המועדות באה ע'י שבת.
אותו רעיון נמצא בדברי רש'י הראשון על התורה: 'אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם', שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים...'.
על פניו, מי שקורא את רש'י יכול להבין שהיתה פה תחלופה - במקום להתחיל בפרשת החודש, התחילו בבראשית מכיוון ש'כח מעשיו הגיד לעמו'. אבל האמת היא שזה הרבה יותר עמוק. כתוב בהלכה שקידוש החודש לא יכול להתבצע בשום מקום אחר מלבד א'י. בחו'ל אין כוח לסנהדרין לקדש את הזמנים. אז כשאומר לנו רש'י שפתחנו בזכותנו על א'י במקום בפרשת החודש, הכוונה היא שזכותנו על הארץ היא התשתית של 'ישראל קדשינהו לזמנים'. אם איננו יודעים את המעלה של א'י, את הקדושה שבא'י, אז אין מקום שבו ישראל יוכלו לקדש את הזמנים. על זה אומר רש'י 'כוח מעשיו הגיד לעמו' - הקב'ה נותן לעמ'י את הכוח לקדש את הזמנים. אבל צריך לדעת מי נתן להם את הכוח, מכח מה יש להם האפשרות לקדש את הזמנים, וכשלומדים את קדושת א'י אז יכולים להבין למה לבנ'י יש כח גם לקדש את הזמנים. זה לא סתם תחליף אחד של השני, אלא זהו היסוד של כל דבר. ועל כן מבואר בקדמונים שיהושע תיקן את תפילת 'עלינו לשבח' בכניסה לא'י. משום שכתוב בה 'לתת גדולה ליוצר בראשית'. כלומר, נתינת גדולה להקב'ה שיצר את הבראשית שעניינה כפרש'י שם - להבליט את שייכותה של ארץ ישראל אלינו.
לפני שיוצאים בפועל ממצרים באה פרשת 'החודש הזה לכם'. זו מהות הגאולה - שליטה על הטבע. כמו שנאמר אצל אברהם אבינו 'ויוצא אותו החוצה' ומסביר שם רש'י למעלה מן  הכוכבים. בדומה למה שהסברנו לעיל שהשבת שקודם ליציאת מצרים - שבת הגדול - מודגשת.
 
ישנו ביטוי בגמרא: 'אילן אילן, במה אברכך? פירותיך מתוקים, צילך נאה, אמת המים עוברת תחתיך. אלא יה'ר שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך'. איזו מין ברכה זאת? ראיתם פעם אילן שבמקום לגדל תפוזים הוא יגדל תפוחים? ודאי שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך!  מה הברכה פה?
כותב ר' צדוק: 'כי האדם עץ השדה'. הרבה פעמים יש אצל האבות  הרבה דברים וכוחות, שהם רק בכוח ולא בפועל, אבל היות וזה נמצא אצל האבות, ממילא זה כבר בגנים של הבנים, והרבה פעמים הדור השני או השלישי מוציא מן הכוח אל הפועל את מה שהיה טמון עמוק עמוק אצל האבות ולא הספיקו לממש בפועל. 'יה'ר שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך' הכוונה היא, שהם יוציאו אל הפועל דברים שהמקור הראשון לא הספיק.
'כי האדם עץ השדה'. 'ויצא יצחק לשוח בשדה', אומרים חז'ל: 'אין שיחה אלא לשון תפילה'. ולומדים משם שיצחק תיקן את תפילת מנחה. תפילתו של אברהם נקראת 'עמידה', ותפילתו של יעקב 'פגיעה'. כל אחד זו מהות אחרת, כל אחד זה זמן אחר, לכל אחד היתה את הדרגה שלו בעבודת ה' שהתבטאה בתפילה שלו.
אומר הרב ב'עין אי'ה' (ברכות פרק ד' פסקה ב): מה המשמעות של תפילה שנקראת 'שיחה'? 'שיחה' זה מלשון שיח. דבר שגדל, דבר שפורח, שכשאתה נותן לו את הנתונים הנכונים, כשאתה משקה אותו, הוא מוציא מן הכוח אל הפועל דבר שבאופן טבעי היה צריך לצאת. התפילה היא השתפכות הנפש לפני הקב'ה. וזמן המנחה הוא זמן שמוציא מתוך האדם את הנטיה הטבעית שקיימת אצלו לדבקות בקב'ה. זו הייתה מעלתו של יצחק, ולכן זה נקרא שיחה.
'אפילו שיחתן של תלמידי חכמים צריכה לימוד'. כותב הרב (פנקסי הראי'ה פנקס ד'): שיחה היא הדיבור הלא מתוכנן, השיחה הטבעית,לא שיעור מאורגן. כשאתה מדבר עם ת'ח אתה רואה שהתורה שבו מתבטאת בכל מה שהוא מדבר.
'ישראל לא שינו את לשונם, לא שינו את שמם'. מה הפשט 'לא שינו את לשונם'? שבמה שהם עשו התבטא התוכן התורני שלהם. הגמרא אומרת: 'מברכותיו של אדם ניכר אם הוא ת'ח או לא'. לפי איך שהוא נזהר בדיבורו, לפי איך שהוא מתבטא, רואים מי האדם. על זה אומרים חז'ל: אע'פ שהיינו במצרים, לא שינינו את הלשון, לא הכנסנו לתוך ביהמ'ד שלנו כל מיני סגנונות שהם מולדת חוץ ולא מולדת בית. אין לנו שום שייכות לדברים האלה.
אמרתי לכמה תלמידים היום: מדוע יום כיפור ניכר מאוד בכל העולם היהודי, ואילו שבת פחות? מכיוון שזה אירוע חד שנתי וזה בכל שבוע?!
לא. הסיבה היא שאת יום כיפור אנחנו לוקחים בשיא הרצינות, אז הרצינות הגדולה שאצלנו משפיעה גם על האחרים. אם היינו לוקחים את השבת באותה רצינות של יום כיפור אז ודאי שגם השבת הייתה משפיעה אותו דבר.
כתוב בהלכה: מי שהולך ורואה אילנות מלבלבים צריך לברך עליהם 'שברא בריאות טובות ואילנות טובים ליהנות בהם בני אדם' (כל ראש ישיבה צריך לברך את זה על התלמידים שלו...). ומאידך גיסא, במסכת אבות כתוב הפוך - 'המפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה... הרי זה מתחייב בנפשו'. למה? הרי הוא רוצה להודות לקב'ה?
יש פירוש נפלא מאוד של הרצי'ה ב'לנתיבות ישראל', במאמר 'נויו של אילן'. הוא כותב שם שהמפסיק הוא אדם שאינו יודע שהתורה מחיה גם את העץ, שהתורה מחיה את כל מה שיש בעולם. הרב חרל'פ היה אומר ש'אסתכל באורייתא וברא עלמא'  אינו רק משהו היסטורי שהיה לפני כך וכך שנים, אלא זהו תהליך שמתמשך כל הזמן. התורה היא החיות של העולם, כל מה שמתפתח, אפילו בעולם המדע, נובע מכך שאנחנו כל העת 'מסתכלים באורייתא', וכך נברא העולם. אבל מי שמנתק את השנים, 'המפסיק ממשנתו', אינו רואה שיש חיבור בין השניים. אצלו התורה היא לחוד, וכאילו אינה משפיעה על המציאות, וממילא - 'הרי זה מתחייב בנפשו'. מפני שהכח המעמיד האמיתי של החיים זו הרוחניות, זו התורה. כשאדם יודע שהוא הולך לעסוק בדברי תורה, אז היחס מקבל צורה אחרת, אז הוא יודע שהוא צריך ימים של הכנה קודם, הוא יודע שגם 'משארותם', גם מה שנשאר אח'כ, זה ג'כ דבר שאסור לאבד אותו. צריך שיהיה רשימו למצוה, שתהיה השפעה גם לאחר קיום המצוה זה מה שמשה רבנו אמר לפרעה: 'תתרגל שיש אומה חדשה שעבודת ה' שלה היא עבודת ה' האמיתית'. 'בנערינו ובזקנינו נלך כי חג ה' לנו' אין דבר שיכול לצאת מחוץ למחנה כשהולכים לעבוד את הקב'ה. עבודת ד' משפיעה על המציאות, ולכן 'גם טפנו ילך עמנו', כמו בהקהל.
ובפנקסי הראיה ( ח'א עמוד קצד) מוסבר שיש הבדל בין שבת, שהיא קביעא וקיימא, ליו'ט שישראל קדשינהו לזמנים. וכך זה גם בדרגות שבין תלמידי חכמים. דרגת יו'ט שיש אחריה אסרו חג היא שהיא משפיעה לאחריה גם בגלוי, בעוד שהשפעת שבת קודש לאחריה בדרך נסתרת.
ייתכן שזה מה שאמר משה לפרעה 'כי חג לד'' - זה יו'ט עם כל השפעותיו הנגלות גם לאחריו, ובוודאי גם על הטף. באמונה וביטחון לרמב'ן כותב שאין מברכים על הבשמים במוצאי יו'ט כי אומנם גם ביו'ט יש נשמה יתירה, אבל שם היא איננה מסתלקת ועל כן אין צורך לברך ברכת הבשמים.
 
'עד מתי מאנת?'
'ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו... ויבא משה ואהרון אל פרעה ויאמרו אליו כה אמר ה' אלקי העברים עד מתי מאנת לענות מפני שלח עמי ויעבדני'.
איזו מן שאלה זאת? הרי הקב'ה לקח מפרעה ומעבדיו את כח הבחירה - 'כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו'? כיצד אפשר לבוא לפרעה ולומר לו 'עד מתי מאנת לענת מפני'? מה פרוש 'עד מתי'? הרי הקב'ה נתן לו רגע לפני כן תירוץ! הוא יכל לטעון אני אנוס! מה זה 'עד מתי מאנת'?
אלא שהרבה פעמים אדם אומר: מה אני יכול לעשות? אני אנוס! 'אונס רחמנא פטריה!'. אבל מה היה עושה האדם אם הוא לא היה אנוס? אז הוא כן היה מקיים או לא היה מקיים? לפעמים אדם משתמש בטענת האונס מפני שכרגע הוא אנוס אז יש לו תירוץ למה הוא לא עושה. אבל לא זה המבחן. המבחן הוא מה היית עושה אלולא היית אנוס, האם גם אז היו לך תירוצים. זה מה שמשה רבנו אומר לפרעה: נכון שהקב'ה נטל ממך את הבחירה, אבל הרי גם קודם שניטלה ממך הבחירה לא שילחת את ישראל. אז אחד כמוך יכול לתרץ 'אני אנוס'? הרי גם לפני שהיית אנוס לא עשית שום דבר. כתוב בהלכה שכשיש אונס ורצון אז אין טענת אונס. מתי יש טענת אונס? כשהאדם אומר: אילולא שהייתי אנוס הייתי עושה את זה. אומרת לנו התורה: תראו מי זה פרעה. הוא לא כמו אדם מישראל שהלב שלו טוב ביסודו. פרעה הוא לא אחד כזה שיש בו כוחות חיוביים ורק צריך את ה'יערוף כמטר לקחי' כדי להוציא את זה מן הכוח אל הפועל. אצל פרעה המצב בדיוק הפוך. מה שיש לו בפנימיותו זה רוע, ולכן גם לפני שניטלה ממנו הבחירה הוא לא עשה שום דבר טוב. ממילא, גם אח'כ הוא לא יכול לטעון 'אני אנוס'. זה מה שפרעה שומע ממשה רבנו. 'עד מתי מאנת?' - מה אתה מספר שאתה כן רוצה, הרי האמת היא שאתה לא רוצה, ולכן אם גם אתה אנוס זה לא מועיל לך. (עיין במה שכתב השפ'א פרשת בא תרל'ב ובתויו'ט אבות פרק ד' משנה ו')
[יהודי אחד בא לאחד מגדולי ישראל ואמר לו: תראה, אני חייב לפלוני חוב מאוד גדול, אבל אני לא יכול לשלם לו אותו. בבקשה תשפיע עליו שיקצץ קצת מהחוב. וכך התחיל להתנהל בין השנים מו'מ, במקום מאה ישלם תשעים, שבעים, שישים וכו'. אמר אותו גדול ללווה: אם אני אשכנע אותו להתפשר איתך על החוב ותהיה חייב לו פחות, את יתרת החוב אתה כן תשלם? או שבין כה וכה אתה לא מתכונן לשלם לו? מפני שאם אתה בכלל לא מתכונן לשלם לו, אז חבל על כל המאמצים.]
 
יש אנשים שאומרים: מה אתם מחמירים עלינו בכל כך הרבה דברים? אין לנו כוח, תנו לחיות! אבל נשאלת השאלה: ואם יוותרו ח'ו על משהו, שאסור לא מדאורייתא ולא מדרבנן, אז על מה שיישאר אחרי הוויתור כן ישמרו?
 
הגירוש מעמונה
כותב רש'י בתחילת פרשת בראשית: 'אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם', שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים', שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו'.
מדייק הרב חרל'פ ב'מי מרום' על התורה: אם כל המסר מיועד לאומות העולם - 'שאם יאמרו אומות העולם לישראל... הם אומרים להם...', אז מדוע בפס' נאמר 'כח מעשיו הגיד לעמו'?
מתרץ הרב חרל'פ מעין שאמרנו לעיל לגבי יום כיפור: כמה שנהיה יותר אמיתיים וחזקים ומלומדים במצוות א'י. כמה שלנו זה יהיה יותר ברור, כמה שלנו זה יהיה יותר אמיתי, כמה שאנחנו נהיה יותר עם אמונה אמיתית ומוצקה בדברים האלה, בין שנרצה ובין שלא נרצה, זה גם ישפיע החוצה. 'חכמות בחוץ תרונה', זה גם ישפיע הלאה, לכן כתוב בפסוק: 'כח מעשיו' - קודם כל הקב'ה נותן אותו 'לעמו', שבני ישראל יהיו משוכנעים מזה, ואז, ככל שנהיה יותר משוכנעים, יהיה יותר קשה לאלה שלא משוכנעים לעמוד מנגד. וזה התפקיד שלנו. לחיות את הדברים וללמוד אותם. לא להירתע מכאלה שהם לא כ'כ מאמינים, כאלה שלא כ'כ למדו את זה, שלא כ'כ מבינים את זה, חושבים שכל הדברים האלה זה סתם איזה ויכוח על כן בית משפט – לא בית משפט. ובספר אור לנתיבתי מבאר הרצי'ה זצ'ל שכוונת הגמ' 'מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים' היא שהם נשמעים לעצמו, ומתוך כך ישמעו גם לאחרים.
ועיין מאורות הראיה להגדה של פסח עמוד ר'ו שמביא הסבר נוסף על 'כח מעשיו הגיד לעמו: גם היסודות המוסריים שבבראשית יינתנו ויושפעו על ידי ישראל באמצעות התורה ולא כיחידה בפני עצמה. זה לשון הרב שם: וזוהי כונת דחז'ל (ילקו'ש בא קפז, תנחומא ישן בראשית יא) לא היה צריך להתחיל את התורה כ'א מ'החֹדש הזה לכם' (שמות יב ב), ומ'ט התחיל מבראשית, משום 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים' (תהילים קיא ו), הכונה שהתורה נחלקת לשני חלקים: החלק שמ'בראשית' עד 'החֹדש הזה', הכל הוא נמשך ממעשה בראשית וענין האבות, שהי' הכל ע'פ הסדר וההדרגה. ואם נעשה נס, ליחידים נעשה, אבל הלימוד בקהל, לא הי' כ'א ע'פ המשך הסידור של מעשה בראשית. ותכלית זה המקור הוא לישב חלק המוסר האנושי יפה בלב, ומ'החֹדש הזה לכם', מתחלת המערכה השני', לימודים אלקיים, נובעים מגילוי שכינה ע'י כח הניסים, למעלה בסדר [מסדר?] ההדרגה, שהוא החלק המיוחד לישראל. ולכאורה אותו החלק המיוחס לצד ההשלמה האנושית הי' אפשר להניח על הסדר האנושי, שהרי גם ב'נ חייבים בו, וחסידי האנושיות הם ראויים להשיגו. אבל באמת אינו כן, כי אפילו אותה המעלה האנושית שנקראת נחלת גויים, רצה הקב'ה שתהיה ניתנת לנו מידו דוקא ע'פ התכונה הישראלית. וזהו הנקרא נחלת גויים, בהערכה של תורת משה מורשה שהיא נחלת ישראל, ד' הוא נחלתם. ע'כ אומר 'כח מעשיו הגיד לעמו' ביחוד בדרך הגדה אלהית, ולא סמך ע'ז החלק שיהי' מושלם ע'י ההדרכה האנושית, כי חפצו יתברך הוא לתת להם נחלת גויים, שגם נחלת גויים תהיה ג'כ נתונה לנו מידו ית', שגם צד האנושי שביהודי יהיה ג'כ כולו ישראלי. ע'כ התחילה תורה ממעשה בראשית, להורות שגם אותו העילוי שיוצא מהמוסר הטבעי, הוא ג'כ נתון לנו מד' אלהי ישראל, ואנו למדים אותו מהתורה, ממקור ישראל.
הגמרא בסנהדרין אומרת ששאלו את מנשה הבן של חזקיהו כיצד הוא יכל לעבוד ע'ז. ענה להם מנשה: אם אתם הייתם חיים באטמוספירה שאני הייתי חי, הייתם מרימים את הגלימה שלכם (לא משנה איזו גלימה...), והייתם רצים ביחד איתי לעבוד ע'ז, מפני שהאווירה בחוץ הייתה כ'כ סוחפת שהיה קשה להתמודד מולה. לא צריך לחיות בדור של מנשה כדי שזה יהיה. רואים את זה לצערנו גם בדורנו בכל מיני מקומות, גם בית המשפט, יש מין איזו עבודת פעור כזאת, שמשהו מסית לכיוון לא טוב, לכיוון לא נכון, 'ומשפטים בל ידעום'.
'ואויבינו פלילים' נאמר על כל הערכאות שבעולם, לא משנה מי יושב שם, בין אם יושב שם גוי ובין אם יושב שם יהודי, זה ערכאות, נגד התורה.
ודאי ש'פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר', אבל אנחנו צריכים להיות בטוחים בעצמנו ותמיד להקרין את 'כח מעשיו להגיד לעמו לתת להם נחלם גוים', וממילא הגויים לא יוכלו לפתוח את הפה.
הרב ד'ר יעקב הרצוג, הבן של הרב הרצוג, רבה הראשי של א'י, היה יהודי ירא שמיים, ותקופה מסוימת הוא היה שגריר ישראל באו'ם. הוא כותב בספר שלו שכשהיה צריך לעמוד על דוכן האו'ם ולדבר על זכות העם היהודי על א'י, שום טיעון לא עזר, רק טיעון אחד - התנ'ך. מול התנ'ך, מול מפת הדרכים שלנו, מול הנצח, מול האמת המוחלטת, אף אחד לא יכול להרים את הראש. זה תלוי בנו. ב'כח מעשיו הגיד לעמו'. לא להיות רפויי ידיים. בעז'ה, בשם ה' נעשה ונצליח!
 
שתהיה שבת שלום לכולם!