דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

שיחת פרשת שבוע- בשלח - תשע'ז

רה"י הרב יעקב שפירא
בשלחתאריך העלאה: 10/02/2017 12:12:05

'פן ינחם העם'

'ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה'.

אומר רש'י: 'פן ינחם העם - יחשבו מחשבה על שיצאו, ויתנו לב לשוב'. דהיינו, כל הסיבה שהקב'ה סובב את עמ'י דרך המדבר היתה חשש מהמחשבה של העם. 'פן ינחם' זה דברים שבלב, החשש הוא שיחשבו מחשבה, שירצו, גם אם בסופו של דבר זה לא יצא לפועל. עצם המחשבה 'אולי חבל שיצאנו ממצרים', מסוכנת.

אז זה נראה לנו כאילו סתם, רש'י אומר לנו מתרגם לנו כאילו מה זה וינחם, רש'י גם כותב בפרשת נח שהקב'ה ניחם כי עשיתי את האדם הראשון, רש'י אומר מה זה נחמה? שאדם רוצה כאילו להחזיר את הגלגל אחורנית. על קטרגו על בריאת האדם, שאין לו זכות קיום וכו' וכו'.

הקב'ה לא רצה שבני ישראל יפסיקו להאמין בעצמם. אם אדם מפסיק להאמין בעצמו זה  לא משנה אם הוא חוזר למצרים או לא. עצם המחשבה 'לא טוב לי פה, במצרים ישבנו על סיר הבשר', אפילו שבאמת הוא היה מלא תבן וקש, הרסנית. יש אנשים שפסיכולוגית מעדיפים לגור בניו יורק. אין להם כלום, הם שוכבים בנמל מהבוקר עד הלילה, ובכ'ז הם קוראים לעצמם 'יושבים על סיר הבשר' - לא יושבים בתוך הסיר, אלא על הסיר... הם מרגישים שהם חיים בשכונה מכובדת, בעיר מכובדת. יש בה מגדלים, תנועה, יש בה הכל. מה יש לנו במדבר? ענן ה' לפניהם, ענן מאחוריהם. כל הזמן מוקפים בעננים. לא רואים כלום... כמו שאומר 'מרכבת המשנה' - הם כל הזמן נמצאים בכרמלית... הם לא רוצים את זה. הם רוצים להיות במקום רחב, גדול. מה אתה מביא אותנו אל מקום כזה? זהו החשש 'פן ינחם העם'.

 

'חכם לב יקח מצות'

'ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע...'.

אומרים חז'ל (סוטה י'ג.) על משה רבינו: 'ת'ר: בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצות, שנאמר: 'חכם לב יקח מצות'. כל ישראל היו עסוקים בביזה, ואילו משה רבינו היה חכם והתעסק בהבאת עצמותיו של יוסף. אע'פ שגם הביזה הייתה מצווה, הוא העדיף להביא את יוסף מאשר ליטול כסף. וקשה, כל מי שעושה מצווה אומרים עליו 'חכם לב יקח מצות'?

הפשט הוא עפ'י מה שכותב רש'י בפרשת עקב על הפסוק 'כל המצווה אשר אנכי מצווך היום תשמרון לעשות'. אומר רש'י: 'כל המצוה - כפשוטו. ומדרש אגדה: אם התחלת במצוה גמור אותה, שאינה נקראת אלא על שם הגומרה, שנאמר: 'ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם'. והלא משה לבדו נתעסק בהם להעלותם? אלא לפי שלא הספיק לגומרה וגמרוה ישראל, נקראת על שמם'.

כלומר, משה רבינו ידע שהוא לא ייכנס לא'י, ובכ'ז הוא לקח את עצמות יוסף עמו. מדוע? מכיוון שהוא לא עשה את זה לשם נטילת שכר, הוא לא עשה את זה כדי שהמצווה תיקרא על שמו, הוא עשה את זה בגלל עצם ההבטחה שהבטיחו ליוסף. ומי שמתאמץ, ומקיים מצווה למרות שהוא יודע שהיא לא תיקרא על שמו, עליו קוראים חז'ל את הפסוק 'חכם לב יקח מצות'.

 

עצמות יוסף

לקיחת עצמות יוסף לא היתה חלק שולי בכל הסיפור הגדול של יציאת מצרים. הסיפור של יוסף קשור במהות ליציאת ישראל ממצרים. כשם שלא שייך היכי תמצי של יציאת ישראל ממצרים ללא ביזה, כך לא שייכת יציאת ישראל ממצרים בלי לקחת את עצמות יוסף עימם.

משה רבינו ידע שצריך כבר עכשיו לחשוב מה יהיה בהמשך. שם יהיה המבחן האמיתי של העם - אם יכנס מורך בלבבם, אם יחזיקו מעמד או לא. וגם משום כך הוא השתדל בהבאת עצמותיו של יוסף. יוסף נועד להיות הסמל לבני ישראל - תראו מה התוצאה של מסירות נפש. ובאמת, יש  מחלוקת בין ר' מאיר לר' יהודה בגמרא, האם כל אחד מהשבטים התנדב לקפוץ ראשון לים, או שכל אחד מהשבטים התחמק עד שקפץ נחשון. בכל אופן, עפ'י שתי הדעות, בסופו של דבר התגלתה מסירות נפש עצומה שעל ידה נבקע הים. בלי עצמותיו של יוסף זה לא היה קורה. בלי שאתה רואה משהו מוחשי שתובע מהאדם את היכולת לעמוד נגד הנטיה הטבעית שלו (עיין בתוספתא ברכות).

וזה מה שאומרים חז'ל במדרש )בראשית רבה וישב פרשה פ'ז( : 'שמעון איש קטרון אמר: בזכות עצמותיו של יוסף נקרע הים לישראל, הה'ד: 'הים ראה וינוס', בזכות 'ויעזוב בגדו בידה וינס'. לולי יוסף, לולי מסירות הנפש שלו מול פיתוייה של אשת פוטיפר, הים לא היה נבקע.

המהר'ל כותב שהמים מסמלים את החומר. כשהים נבקע, כתוב בחז'ל ורש'י מביא את זה, שנבקעו כל מימות שבעולם. דהיינו, התרחשה תופעה שהרוחניות באופן עקרוני גברה על הצד החומרי של העולם. מי ששולט על טבעו, על החומריות שבו, ממילא אח'כ הוא גם שולט על הטבע. ובעבר ביארנו שהכוונה ב'כל מימות שבעולם' לכל הדברים שקשים כקריעת ים סוף – פרנסה, שידוכים. כולם נבקעו עם בקיעת ים סוף.

השפ'א שואל: מדוע בתוך השירה מודגש 'סוס ורוכבו' כמה פעמים? אומר השפ'א: הסוס זה שיא הכח הגשמי שהיה קיים אז. סוס לא יצא ממצרים. הכל היה בנוי שם על כח גופני. זה מה שמדגישים כל הזמן 'סוס ורוכבו רמה בים' - הם חשבו שאפשר לנווט את העולם עם כוחות גשמיים, וסופם היה 'שקר הסוס לתשועה וברוב חילו לא ימלט'.

מסופר בגמרא שר' פנחס בן יאיר חצה ועבר את הירדן. שואלים המפרשים: אם ר' פנחס בן יאיר לבדו היה יכול לחצות את הירדן לשנים, מה הנס הגדול בכך שישראל ומשה רבינו חצו את הים?

אומר האור החיים הק':

'אכן תנאי זה הוא בכלל התנאים שהתנה ה' על כל מעשה בראשית להיות כפופים לתורה ועמליה ולעשות כל אשר יגזרו עליהם וממשלתם עליהם כממשלת הבורא ברוך הוא, ולזה תמצא כמו כן בשמים ובארץ ובכוכבים ובשמש וירח שלטו עליהם הצדיקים יחידים ואין צריך לומר מרובים כאשר חקק ה' להם בעת הבריאה, והוא סוד אומרו (ישעי' מ'ג) בוראך יעקב וגו' ואמרו ז'ל (ויקרא רבה פל'ו) שאמר הקדוש ברוך הוא לעולמו מי בראך מי יצרך ישראל והכל בכח התורה. וצא ולמד מ'ש בפסוק בראשית. והנה ביציאת ישראל ממצרים עדיין לא קבלו התורה ואין גזירתו על הנבראים גזירה ולזה לא הסכים הים ליחלק להם וטען למשה אתה נבראת בששי ואני בג' זה רמז כי אינו בן תורה שאם היה בן תורה הנה הוא קודם לו כי התורה קדמה לעולם כולו, ולזה נתחכם ה' והוליך ימינו לימין משה פירוש הראהו כי הוא בן תורה המתיחס לה ימין דכתיב (דברים לג ב) מימינו וגו' וכשראהו תיכף ומיד נקרע כתנאי הראשון, ולזה כל צדיק וצדיק שיעמוד אחר קבלת התורה יביא בידו שטר חוב א' לכופו ליחלק לפניו, ותמצא שכשלא רצה ליחלק לר' פנחס בן יאיר ולהמתלוה עמו רצה לקונסו ופחד הים ממנו'

קריעת ים סוף התרחשה לפני מתן תורה, ובכ'ז ישראל הצליחו להתעלות לשליטה על עצמם, ולכן נבקע הים. לאחר מתן תורה, ודאי שת'ח יכול לעשות את זה.  בשביל ת'ח לעשות נס, זה הרבה יותר פשוט מאשר להגיד סברא עמוקה בתוספות.  זה ההבדל בין ר' פנחס בן יאיר לבין בני ישראל.

 

ההבדל בין יציאת מצרים לקריעת הים

'וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם'. בפסוקים הללו מופיעה שש - שבע פעמים המילה 'מצרים'. דהיינו, אומר האב'ע, מצרים עדיין הייתה קיימת בתודעה של בני ישראל. הם יצאו ממצרים אבל בנפשם עדיין לא הרגישו שמצרים יצאה מהם. כיצד מחנה כזה גדול שראה ניסים ונפלאות במצרים, פתאום כשמצרים רודף אחריהם הם מבקשים 'בואו נחזור למצרים'? הם שכחו מה היה להם במצרים?

שאלה נוספת. מדוע רק כשנבקע הים 'אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה''? מדוע לא שרו קודם? על יציאת מצרים לא צריך לשיר? מדוע דוקא על קריעת ים סוף?

ועוד, מדוע 'שמעו עמים ירגזון' נאמר רק על קריעת ים סוף? למה לא על עשרת המכות ויציאת מצרים? וגם אצל יתרו מצינו כך – 'וישמע יתרו כהן מדין', אומר רש'י: 'מה שמועה שמע? קריעת ים סוף'. רש'י לא כותב ששמע על עשרת המכות ולא על יציאת מצרים. ופה מדובר על יתרו, זה כבר לא סתם הגויים האחרים.

בסדר ההגדה מופיעה מחלוקת בין החכמים כמה לקו על הים. מדוע לא דורשים כך גם על עשרת המכות, שבעצם כל מכה היתה כפולה ומכופלת? רק כשמגיעים לקריעת ים סוף, אז אנחנו אומרים: אל תחשוב שב'יד החזקה' היו  רק 'חמש אצבעות'. זה כלל הרבה יותר מזה. מה סיבת ההבדל הזה?

אם נתבונן בשירת הים וכן ב'עזרת אבותינו', נראה שפתאום, לאחר קריעת ים סוף, אז אנחנו מכנים את מצרים בכל כינויי הגנאי שיכולים להיות. 'זדים', 'צריהם', 'אמר אויב'. לפני כן, התורה לא מתארת את המצרים ככאלה. ידענו שפרעה רשע וזה הכל. לא כתוב 'אויבך', לא כתוב 'זדים', לא כתוב 'צריהם'. וכנגד זאת, דווקא לאחר קריעת ים סוף אנו משבחים את עמ'י – 'בכורך', 'אהבת', 'שבחו אהובים', 'ידידים'. מדוע לא מצינו תארים כאלה קודם לכן?

 

מכל השאלות הללו רואים שישנו הבדל מהותי בין עשרת המכות ויציאת מצרים לבין קריעת ים סוף. יציאת מצרים היא עניין אחד, וקריעת ים סוף היא דבר אחר.

ההבדל בין שני המאורעות הוא כך. יציאת מצרים היתה חלק מההבטחה לאברהם אבינו. 'ודור רביעי ישובו הנה... וגם את הגוי אשר  יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול'. הכל מופיע בהבטחה לאברהם אבינו. לעומת זאת, קריעת ים סוף לא מוזכרת כלל בברית בין הבתרים. על זה לא היתה הבטחה לאברהם אבינו. שמה מתחיל סיבוב חדש. וזו הסיבה שבני ישראל נבהלו. הם חשבו שאחרי ניסים ונפלאות כמו אלו שהתרחשו בזמן יציאת מצרים, 'אביב העולם כולו', שורש כל הגאולות העתידיות, לא יתרחש עוד דבר לאחר מכן. כיצד ייתכן שיתרחש פה עוד משהו? הרי זה לא מוזכר בהבטחה לאברהם? לכן הם באו לפני משה רבינו בטענות: אנחנו חשבנו שהיציאה ממצרים היא 'סוף פסוק', ופתאום – 'אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל'! ולכן הם נתקפו בפחד שהגויים רוצים להרוג אותם אע'פ שזה לא היה נכון. כתוב שמצרים רדפו אחריהם רק כדי להחזיר אותם לעבדותם, לא כדי להרוג אותם – 'מה זאת עשינו כי שילחנו את ישראל מעבדנו'.

אבל, כשבכל זאת מתרחשת ישועה, גם במקום שאין הבטחה, זה יכול לקרות רק בגלל סיבה אחת – מכיוון שלעם ישראל יש כזו סגולה עצמית, שגם במקום שאין להם זכות אבות, גם במקום שלא נכרתה ברית עם אברהם אבינו על 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול', גם כשלא היתה הבטחה של 'וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי', בכל זאת לקב'ה ישנה השגחה פרטית מיוחדת על עם ישראל, והוא דואג שהגוים לא יכחידו אותו. כמו שהגמרא אומרת בבבא בתרא )קט'ו( : 'לא כלא שבטא'. אין מציאות כזאת שיכלו את ישראל.

לכן פה נבהלו הגוים. כשקרה מה שקרה ביציאת מצרים - זו היתה הבטחה לאברהם אבינו, 'שלא יאמר אותו צדיק'. אבל כשגם אח'כ, כשמתרחשת ישועה כשאין הבטחה מאברהם אבינו, פתאום הגוים גילו אלו כוחות, איזו השגחה פרטית יש לקב'ה על ישראל. ולכן שירת הים נאמרה דווקא על קריעת ים סוף. מפני שקריעת ים סוף התרחשה כתוצאה מאתערותא דלתתא. עם ישראל האמינו בעצמם, הם האמינו שהקב'ה אוהב ורוצה אותם. לכן השירה הייתה על קריעת ים סוף ולא על עשרת המכות. ואז גם מתברר ההבדל הגדול שבין ישראל לעמים, וממילא מופיעים הביטויים 'זדים' ו'צריהם', ולעומת זאת – 'בכורך', 'אהובים'.

 

אמון האדם בעצמו

ממילא, מתבררת נקודה נוספת. דווקא בפרשה של קריעת ים סוף, הקב'ה אומר 'מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו'. אומר רש'י: 'אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא עת עתה להאריך בתפלה שישראל נתונין בצרה'. והרמב'ן, ושאר המפרשים שואלים: מתי כן העת להאריך בתפילה אם לא עכשיו? הרי זו ממש תפילה בשעת צרה! ותפילה בשעת צרה היא לכו'ע דאורייתא, לעומת סתם תפילה שזה מחלוקת רמב'ן ורמב'ם אם היא דאורייתא או דרבנן.

אומרים המפרשים בשם הזוהר, כוונת הקב'ה היתה:  עכשיו זה תלוי בהם. לא בי. כשאין הבטחה  לאברהם אבינו, כשאין זכות אבות, התפקיד של עמ'י הוא להאמין ביכולות שלו, בכוחות שיש לו, ואז הוא יצא גם מהמצב של 'מצרים רודפים אחריהם'.

'ויאמינו בה' ובמשה עבדו', אומר ר' צדוק ('צדקת הצדיק' אות קנ'ד): 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו', הכוונה היא שהם האמינו גם בעצמם. הם האמינו שהקב'ה היושב בשמים רוצה לראות מה עושות הבריות שנמצאות פה בארץ. הם האמינו שכמו שאכפת לקב'ה ממשה רבינו שאמנם הוא נביא, אבל אחרי הכל הוא בשר ודם, סימן שלקב'ה יש עניין גם במה שאנחנו עושים. אומר ר' צדוק, גם זה כלול ב'ויאמינו בה' ובמשה עבדו' - שלבני ישראל התברר שהם חשובים לפני המקום.

מעין זה כותב ב'נפש החיים' על המשנה 'דע מה למעלה ממך'. כותב ר' חיים: דע שמה שיש למעלה, מה שמתרחש בשמים למעלה - נובע ממך, ממעשיך למטה. שלפי מה שהאדם עושה פה, כך מנווטים את העניינים בשמים למעלה.

לכן אומר השפ'א (לפסח): 'דבר אל בני ישראל וישובו כו'. ולמה צוה השי'ת שיחזרו למצרים. ויראה כי ע'י שיציאת מצרים היה שלא עפ'י זכות ישראל רק ע'י שהבטיח השי'ת לאבות להוציאנו ממצרים. ורצה השי'ת שישובו ויהי' להם גאולה שני' מצד זכותם. וז'ש בקריעת ים סוף שהיו נתונים בדין. שהי' הרצון עתה להיות נושעים גם עפ'י הדין. והרי זכו בדין ג'כ. ע'י שהאמינו ושבו לצד מצרים. וכתיב נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. כי וודאי בלי הקדמת יציאת מצרים לא היו יכולין לזכות מעצמם. ועשה השי'ת כן שאחר שראו הנסים במצרים יוכלו לחזק באמונתם ולזכות מעצמם ג'כ אף עפ'י דין כנ'ל. וז'ש וייראו מאוד. ואין מובן מאחר שהבטיח השי'ת שישובו כדי לאבד חיל פרעה ופרשיו מה הי' להם לירא. בפרט מרע'ה דכתיב מה תצעק למה צעק. אך כי ידעו זה שצריכין להיות גוברים עפ'י זכות עצמותם ולכך יראו אף שראו במצרים כל הנסים ובוודאי האמינו בהשי'ת שיוכל להושיעם כהרף עין. רק כנ'ל שהי' בדעתם שלא יהי' להם נס רק שיהי' הכל בכוחם והרגישו שאין להם כח כל כך. ואפשר שגם זה הפי' מ'ש הלא זה הדבר כו' חדל ממנו כו'. שטענתם הי' שאם הי' מיד במצרים הגאולה ע'י זכותם הי' טוב יותר כי הבטיח הקדוש ברוך הוא לאבות להוציאם והי' הבטחה זו מסייע. אך הקדוש ברוך הוא רצה שיזכו לגמרי מעצמם ע'י הכנת גאולת מצרים כנ'ל. וזה ההפרש שבין יצ'מ לקריעת ים סוף. כי יציאת מצרים רק שיוצאין מהמיצר אבל נשאר המיצר. וקי'ס הוא שנדחה כל המיצר מפניהם והוא מטעם שיציאת מצרים הי' רק בחסד השי'ת ולא יוכל להיות נדחה המיצר רק ע'י עבודת האדם שזכו בקי'ס לנס מצדם וממילא נעשה הנס תוך גוף המיצר. וי'ל בזה הפי' אלו קרע לנו הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה כו'. כי הקדוש ברוך הוא עשה זה הנס ע'י ישראל וז'ש העבירנו שע'י שעברו בים נעשה יבשה. ולכך כתיב כי לא נקרע עד שירדו לים עד חוטמם. וז'ש היתה יהודה לקדשו כו' ממשלותיו. שבכוחם נקרע הים. וזהו שמשבחין שלא קרע השי'ת הים רק ע'י ירידת ישראל.'

ובמקום אחר:

'עיקר הנס בקי'ס הי' שיזכו בנ'י בעצמם עפ'י מעשיהם. כי מקודם. שנגאלו במצרים הי' ע'י שהבטיח הש'י לאבות הקדושים לגאול אותם. ואח'כ הי' הרצון שישובו ולהיות גאולה שניה מצד זכות אמונתם שלא הי' דבר קטן לשוב. כי בוודאי הבינו הפי' שישובו להיות באמת משועבדים שנית לפרעה לפי שעה. וכתיב לפני פי החירות. הוא בנקודה התחלת החירות. וכ' משכני אחריך נרוצה. שע'י הנס ביום א' דפסח שהי' מהשי'ת למדו בנ'י איך לעשות אח'כ בפ'ע. וז'ש ויושע ה' ביום ההוא אף שהתחלת הגאולה עיקר הנס שמצווין לזכור תמיד. רק ביום ההוא הושיע את ישראל דייקא שהושיע להם. את. פי' עמהם ועל ידיהם כנ'ל. וז'ש שהיו נתונים בדין כמ'ש במ'א ע'ש'.

הקב'ה אמר לבני ישראל 'וישובו ויחנו לפני פי החירות' - תחזרו אחורה. למה לחזור אחורה כשרואים את מצרים רודפים אחרינו? לכאורה הקב'ה היה צריך לצוות: לכו לצדדים, תיכנסו למנהרות ולמקלטים – 'לך עמי בוא בחדריך'? הקב'ה אומר: לא, תלכו אליהם. אומר השפ'א: הקב'ה רצה לומר להם: עכשיו הכל תלוי בכם. עם טיפ טיפת אמונה, 'כזית' אמונה, 'רביעית' אמונה, לא יהיה מישהו שיוכל לעשות לכם משהו נגד רצונו של הקב'ה.

הבעיה היא שכשאדם, לאחר גאולה שכולה אתערותא דלעילא, פתאום מרגיש שישנם דברים שתלויים בו, אז מתעוררת בו מין ענווה מזוייפת שכזו - 'מי אני, מה אני'.

אומרת התורה: 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו'. הם האמינו שיש להם את הנק' הזאת של סגולת ישראל שהיא מעבר לכל ההבטחות, בתנאי שאתה מאמין באמת שאתה שייך לאומה הזאת. אתה מאמין באמת שהקב'ה מצפה למה שאתה עושה

 

'לאיתנו'

'וישב הים לפנות בוקר לאיתנו'. וברש'י הביא מהמדרש (בראשית רבה, בראשית פרשה ה'): 'לאיתנו - לתנאו שהתנה עמו'. כל בריאת העולם הייתה מלכתחילה על דעת זה שיבקע הים. איפה כתוב בבריאת העולם שיבקע הים? אומר בעל הטורים: מה כתוב בבריאה ביום השלישי? 'יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה'. איך? כותב הרשב'ם שם - על ידי הרוח. הוא מוסיף שזו אותה הרוח קדים שהקב'ה הביא בזמן קריעת הים.

אך עדיין קשה: לכאורה התנאי היה שהים יבקע, ואילו הפס' הזה מדבר על הזמן שהים חזר לאיתנו? אלא זה גופא מה שהקב'ה רצה  בבריאת העולם. שכל דבר  שיראה לך נס, תדע לך שזה הטבע של העולם. שגם הרגע של הנס לא שונה מהרגע שבו הים שב לאיתנו.

ישנם מצבים מסוימים שבהם ההנהגה הניסית היא הטבע של אותו הזמן. לדוגמא: כתוב בהלכה שאדם ששכח לומר 'על הניסים' בחנוכה, יכול לבקש בברכת המזון 'תעשה לנו ניסים כמו שעשית' וכו' וכו'. הא כיצד? הרי כתוב שאדם לא יבקש נס? אומר בעל שו'ת 'שואל ומשיב' בספרו על התורה: יש זמנים שהזמן גרמא, וכשהקב'ה ניהל את בני ישראל בתקופה מן התקופות בהנהגה ניסית, הנס הופך להיות הטבע של הזמן הזה גם בתקופות הבאות. ממילא ההנהגה הניסית היא לא מחוץ לגדרי הטבע, ומותר להתפלל על דבר שבגדר הטבע. זו נקודה הפלא ופלא.

]יום או יומיים אחרי הטבח שהיה בבית הכנסת בהר נוף, פגשתי יהודי ת'ח שניצל משם. ראיתי אותו מאוד חיוור, ואמרתי לו: תשבח לקב'ה, ניצלת! אמר לי: נתמעטו זכויותי. זה מה שכאב לו. למה 'נתמעטו זכויותי'? מפני שכתוב בחז'ל, שמי שעושים לו נס מתמעטות זכויותיו. זה מה שאמר יעקב אבינו -'קטנתי' – כתוצאה מ'כל החסדים'.

אמרתי לו: ר' צדוק הכהן מלובלין כותב בספר 'פוקד עקרים' (סימן א'), שדבר שבד'כ בא בדרך הטבע לאדם,  גם אם זה בא אליו באופן אישי בדרך של נס, על זה לא אומרים 'נתמעטו זכויותיו'. 'נתמעטו זכויותיו' זה על דבר שלא יכול להתרחש בעולם ללא נס. לחיות זה דבר שבא בדרך הטבע, רק שכאן החיים באו בדרך של נס. על זה לא אומרים 'נתמעטו זכויותיו'. אמרתי לו: תסתכל ב'פוקד עקרים' הזה.[

 

עוברין שבמעי אמן אמרו שירה

כותב הרב ב'עין אי'ה' )ברכות פ'ז פסקה מח'(:

'היה ר'מ אומר מנין שאפי' עוברים שבמעי אמן אמרו שירה על הים שנאמר במקהלות ברכו אלהים ד' ממקור ישראל.

יראת ד' ואהבתו הקשורה בלבן של ישראל עם ד' אלה, בנוי' מכמה סיבות קדושות, מהם קבלת התורה וההנהגה בתורת ד' המשיבת נפש... אמנם לבד מכל פועל של חינוך מעשי, פועלת הקדושה הטבעית מצד עצמה, בשום האדם על לבו שהוא ממקור ישראל, וע'כ הוא ראוי להיות חדות ד' מעוזו, ששם חלקו להיות מבני הגוי הגדול הזה אשר לו אלהים קרובים אליו... התחלת ההרגשה שבאה לישראל שהם יש להם סגולה נפלאה מצד מקור מחצבתם, נתגלה לישראל על הים, כי שם לא הצטיינו בכשרון מעשים, היו הללו והללו עובדי עבודה זרה... ובכל זאת ראו יד ד' הגדולה, בפועל פעל עמהם להפליא, בין במצבם החמרי להצילם מיד שונאם ולראות נקמות מרודפיהם, בין במצבם הרוחני שרמה נפשם לשיר שירי קודש... אמנם עוברים שבמעי אמן להם אינו נמצא כ'א ההרגשה התכונית הכמוסה רק מפני שהם ממקור ישראל'.

אין אצל עובר במעי אימו מעשים חיצוניים שעל ידם אפשר להגדיר את מעלתו. מעלתו נגזרת מעצם המציאות שהוא ישראל. משום כך גם הם אמרו שירה, מכיוון שהשירה הייתה על עצם העובדה הזאת, השירה היתה על הנס של קריעת ים סוף שביטא את הצד הסגולי שיש בעם ישראל. הנסים שקודם לכן היו בזכות ההבטחה לאברהם אבינו, אבל הנס הזה, כפי שביארנו לעיל, היה אך ורק כתוצאה מסגולתם של ישראל.

 

ט'ו בשבט

אנחנו מברכים בכל יום בבוקר 'וחיי עולם נטע בתוכנו'. על איזו נטיעה מדובר? כתוב בטור: 'וחיי עולם נטע בתוכנו, זו תורה שבעל פה'.

'כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל'. ואחרי זה בא הציווי להיזהר מאיסורי ערלה. אומר המדרש )ויקרא רבה קדושים פרשה כ'ה(: 'ר' יהודה בר' סימון פתח אחרי י'י אלקיכם תלכו. אמר ר' יהודה בר סימון וכי אפשר לאדם לבשר ודם להלוך אחרי הקדוש ברוך הוא, אלא מתחילת ברייתו שלעולם לא נתעסק אלא במטע תחילה, הה'ד ויטע י'י אלקים גן בעדן (בראשית ב, ח), אף אתם כשאתם נכנסין לארץ ישראל לא תתעסקון אלא במטע תחילה, כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל'. כלומר, מה שכתוב 'כי תבואו אל הארץ ונטעתם', אין הכוונה אם תטעו אז תצטרכו להיזהר באיסורי ערלה, אלא גם מה שכתוב 'ונטעתם' זו מצווה. למה? משום ישוב א'י. 'ויצא יצחק לשוח בשדה'. חז'ל אומרים לשוח - להתפלל. הרשב'ם אומר על דרך הפשט - לטעת אילנות. זו מצווה.

אבל כשם שיש מצווה לטעת אילנות, יש גם מצווה של 'וחיי עולם נטע בתוכנו'. שהתורה שאנחנו לומדים תינטע בקרבנו, שתהיה חלק מהותי ממנו. וכשם שאנו מידבקים במידותיו כשאנו נוטעים נטיעות שבצומח, כך גם אנו מידבקים במידותיו כשאנו נוטעים בקרבנו חיי עולם, שהרי אף הוא נטע בקרבנו חיי עולם.

חז'ל אומרים בשני מקומות דברים שלכאורה סותרים אחד את השני. מצד אחד מי שרואה אילנות מלבלבים צריך לברך ברכת האילנות, ומצד שני, כתוב ש'המפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו'. התורה לא נגד אסתטיקה, התורה  לא נגד יופי, ניקיון, ח'ו. אז מה הפשט?

אומר הרב צבי יהודה: אם כשאדם רואה 'מה נאה אילן זה' הוא מרגיש שזה הפסק, הוא לא יודע שגם היסוד של האילן הזה שורשו בתורה בקב'ה, מי שלא רואה גם במציאות הזאת את התגלות ה', על זה כתוב  'הרי זה מתחייב בנפשו'.

האדמה חטאה בזמן אדם הראשון, שלא היה טעם העץ כטעם הפרי. התיקון של חטא אדם הראשון, זה שתבואו לארץ 'ונטעתם' - נטיעה כזאת שיהיה טעם העץ כטעם הפרי. כשמשה רבינו שלח מרגלים, הוא אמר להם: תראו מה שיש בארץ, 'היש בה עץ אם אין'. אומר הרב חרל'פ: אין הכוונה סתם לראות אם יש בה עצים. הכוונה היא שיבדקו האם בארץ ישראל טעם העץ כטעם הפרי. אולי שם לא נשאר חטא האדמה. תבחנו את מצב הארץ לפי איזה סוג עצים יש לה.

כותב הרב באורות התשובה )פרק ו'(, מה היה החטא שטעם העץ לא היה כטעם הפרי? ומשיב, שיש הרבה דברים בחיים שיש להם מגמה, יש להם תכלית, ויש אמצעים כדי להגיע לתכלית. כשיש נתק בין התכלית והמגמה לבין האמצעים, זה נקרא שאין טעם העץ כטעם הפרי, ובזה חטאה האדמה. לעתיד לבוא, התיקון יהיה  ע'י זה שאנחנו ניטע בא'י עצים שטעם פרים ועצם יהיו שווים. גם מבחינה רעיונית - שלא יהיו הפרשים כלל בין הרעיון הגדול, בין התכלית שאליה אנו שואפים, לבין האמצעים שיקרבו אותנו אליהם.

יש דעה שעץ הדעת היה אתרוג. ובגמרא בסוכה כתוב ש'טעם עצו ופריו שווים'. זהו התיקון לחטא אדה'ר. וכתוב שאדם יתפלל בט'ו בשבט שהוא יזכה לאתרוג מהודר בחג הסוכות ודווקא בט'ו בשבט, בזמן שהארץ מתחילה לתת את פריה, כיוון שבקשה שמתחילה מיד בתחילת הגידול - הבקשה מתקיימת יותר.

]מסופר על הרבה גדולים, כל חסיד מספר את זה על הרב'ה שלו. שהיתה אישה שהבן שלה הגיע לגיל שנה - שנתיים, ורצתה לבקש מהרב'ה ברכה שהילד הזה יגדל לתורה ויראת שמיים. אמר לה הרב'ה: איחרת בשנתיים. על זה צריך להתפלל עוד לפני שהוא הגיע לעולם. אף פעם לא מאוחר, אבל כמה שיותר מוקדם הרבה יותר טוב מפני שהתפילה פועלת. יש איגרת שהסטייפלר כותב על הבן שלו, ר' חיים, כמה  דמעות הוא שפך עליו כדי שהוא יגדל בתורה. מסירות הנפש של תפילות האמהות יחד עם של האבות, זה עוזר להצמיח.

כתוב בחז'ל: 'נשים במאי זכיין?' איזו זכות יש לנשים? הרי הן לא לומדות תורה? אומרת הגמרא: על כך שהן ממתינות לבעליהן בבית. אני רוצה לשאול אתכם שאלה. אלה שבאים ללמוד עם הפלאפונים,  יש שכר לנשותיהם? הם לא גוזלים את השכר לנשותיהם? הרי מה הפשט ב'ממתינות'? שהיא מוכנה להיות מעין רחל אשת ר'ע, לוותר עליו כל יום לכמה שעות. הוא פה והיא שם. נכון? אבל אם יש כל הזמן קשר שא'א לנתק אותו, לא גוזלים מהאשה את הממתינות לבעליהן'? זו שאלה גדולה. שמעתי בשם ר' אלעזר אבוחצירא, שאמר שפשוט לו שאין בזה שכר 'ממתינות'. זה לא קטרוג ח'ו, תחשבו על זה טוב ותראו שזה מאוד נכון. יש שכר שאסור לנו לאבד בידים. זה שכר. הקב'ה נותן לנו דברים בידיים. אבל יש זכויות שהקב'ה נותן לנו אותן וצריך להתחשב בהם.[

לסיכום: פרשת השבוע, שבת שירה. שירה של כל היקום, שבת ט'ו בשבט ושירת ישראל לאחר שיצאו ממצרים. 'אז ישיר' פירש'י - עלה בליבו לומר שירה, והתורה עצמה נקראת שירה - 'ועתה כתבו לכם את השירה הזו'. ומוסיף רש'י 'ישיר לשון עתיד, מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה'. ויש לשאול: וכי כאן המקום לרמוז על תחיית המתים לעת'ל? ענה האדמו'ר מבעלז: הרי יצאו ממצרים אחד מחמישה בלבד. אם כן, היאך מסוגלים לומר שירה? לכן פירש'י שמכאן יש רמז לתחיית המתים מן התורה, שכשיש אמונה עתידית כזו אפשר לומר שירה שנובעת מעומק הלב.

'ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן'. אצל יחזקאל כתוב שראה בקעה מלאה עצמות - 'התחיינה העצמות האלה'? ולא ידע מה לענות. ואילו יציאת מצרים הייתה גם תחיית המתים, עם ישראל יוצא למרחב, חוזר למהותו. זו הכוונה ב'ראתה שפחה על הים', היא ראתה חיות חדשה שיחזקאל לא ראה. 'זה א-לי'. משה רבינו התנבא בלשון 'זה' לעומת שאר הנביאים שהתנבאו בלשון 'כה', ומכך הייתה ההתעלות שהביאה אותם לומר שירה.

רבי פנחס בן יאיר אומר 'רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים'. לכן בני ישראל שזכו בקריעת הים לרוח הקודש, זכו גם לאמונה בתחיית המתים.

'אין אומרים שירה על נס שבחו'ל' (מגילה) וכתבו התוספות )סנהדרין לז( 'אין בני ישראל אומרים שירה אלא בשבת'. יום שהוא עצמו 'משבח ואומר', שירה שקשורה למקום קדוש ולזמן קדוש היא שירה באמת, ולכן התורה נקראת שירה.

'והייתה אמונת עיתיך - אמונה זה סדר זרעים', ופירש תוס' 'שמאמין בחי העולמים וזורע'. 'וחיי עולם נטע בתוכנו - זו תורה שבעל פה' (טור או'ח). גם זה מתוך אמונה, אמונה בד' ואמונה בעצמותו, ביכולתו ובסגולתו היהודית. היא מביאה את הנטיעה האמיתית. כשם שביציאת מצרים האמונה שלהם הביאה אותם לדרגת שירה, כך בכל נטיעה ונטיעה.

'שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך' - שהרי הארץ חטאה שלא היה טעם העץ כטעם הפרי. וכאן באה הברכה שכל פירות שיטעו ממך יהיו כמותך, ללא חציצה או הבדל בין האמצעי לתכלית (אורות התשובה ו,ז על חטא הארץ). לכך ביאר הרב חרל'פ זצ'ל (נימוקי המקראות עומד רו) שמשה ביקש מהמרגלים לראות בארץ ישראל 'היש בה עץ אם אין'. דהיינו, האם קיימים בארץ ישראל גם האמצעים לעבודת ד'.

'ת'ח לא יפסיע פסיעה גסה' ומבאר שם הרב בעין איה שיש אנשים שהעיקר אצלם הוא רק להגיע אל המטרה. הם אינם מבינים את ערך הדרך, את הצירוף של כל פסיעה ופסיעה בעבודת ד'. ועל זה אמרו 'ת'ח אל יפסיע פסיעה גסה', שהתכלית לא תהיה מנותקת  מהאמצעי והדרך אליה - 'והודעת להם את הדרך ילכו בה'. כך כותב הרב גם בישראל ותחייתו )לב(:

ט'ו בשבט הוא זמן חניטה. )עיין ר'ה יד ובפרש'י שם( מאז החניטה מתייחסים אל הפרי כפרי ואלו דברי רש'י בפרשת קורח 'ויוצא פרח ויצץ ציץ - הוא חניטת הפרי כשהפרח נופל', לאחר נשירת הפרח בא הפרי. ט'ו בשבט הוא זמן להפוך לפרי גם התעוררות שאינה ניכרת עדיין בפועל.

הירושלמי )שקלים יב'( מקביל את החנטה לזמן עיבור הבהמה, שעל אף שלא ניכר בתחילתו הוא עיבור. הנשמה כבר נזרקה בו, הכלים מתחילים להבנות. גם לפוטנציאל עצמו יש חשיבות עליונה, כמו לצמיחה שהחלה מבעד לאפרירות של החורף. כך גם האדם- 'כי האדם עץ השדה', נטיעותיו הן מתוך אמונה בעצמותו, ביהדותו, בתורתו ובחלקו בתורה. 'שמאמין בחי עולמים וזורע'. גם הנטיעה של 'וחיי עולם נטע בתוכנו- זו תורה שבעל פה', היא מתוך שמאמין בחי העולמים.

 

שתהיה שבת שלום ובשורות טובות.