דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

התוכן הפנימי

רה"י הרב יעקב שפירא
ימי זיכרון

דברי זכרון באזכרת מרן ראש הישיבה הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ'ל -תשע'ז

כבוד הרבנים שליט'א, תלמידי תלמידיו הי'ו:
יומא דריגלא של מו'ר הרצי'ה תמיד חופף לפרשת תצווה. בפרשה זו לא מוזכר בה שמו של משה רבינו אלא רק 'ואתה תצוה'. אומר בעל הטורים שהואיל ומשה אמר 'מחני נא מספרך אשר כתבת' לא מוזכר שמו בפרשה. אומנם יש עוד פירוש – הקב'ה פונה אל משה בלשון נוכח, בפניה ישירה, מפני שזה מביע יותר את מעלתו של משה רבינו ואת קירבתו לקב'ה. קירבה זו הגיעה מפני שהוא מסר נפשו על הדבר.
כך אומר גם האור החיים על מה שכתוב אצל אברהם 'וירא אליו ד'', שד' לא התגלה אליו כפי השם שלו ברבים – אברהם, אלא על פי מהותו – 'אליו'. כך גם לגבי 'ואתה תצוה' – משה הוזכר בלשון נוכח מפני שהוא הגיע לדרגה גדולה כזו שד' פנה אל מהותו הפנימית, מפאת שמסר נפשו על כלל ישראל.
באחד החגים בישיבה מו'ר נמנע ברגע האחרון מלומר שיחה בישיבה מסיבה כלשהי. למחרת התלמידים ביקשו בערב חג בבוקר להעביר שיחה על החג. הרב נענה, אך במקום לדבר על החג הוא הביא ירושלמי שאומר שאנחנו איננו יכולים כלל לדבר על ר' יוסי מפני שאין אנו מכירים את גדלותו. אני חושב שבכל שנה גם אנחנו מרגישים שאיננו יכולים לומר את הדברים הנכונים על מו'ר. האם אנחנו יכולים לומר את גדלותו האמיתית?
הרב יצחק הוטנר כותב במכתב לרצי'ה, שעכשיו אחרי הרבה זמן, הוא מרגיש שהוא מבין יותר את דברי הרב זצ'ל והוא מרגיש עכשיו שהוא תלמידו יותר. כך גם לגבי מו'ר – ככל שעוברות השנים אנחנו מגלים עד כמה הוא צדק בכל דבר שהוא אמר, עד כמה הוא ידע לראות למרחוק, גם כאשר אנשים חשבו שהוא איננו מחדש דבר, או אפילו אומר דברים שאינם מובנים דיים.
על משה רבינו כתוב שנתן מסווה על פניו. אין הכוונה דווקא למשה, אלא אדם שכל כולו פנימיות, שאינו מדבר בחיטובי לשון וכד'. החסרונות האלו הם רק למי שלא ידע לראות בראיה פנימית. גם ה'מסווה' שהיה בקולו ובדיבורו של הרצי'ה לא היווה חציצה לתוכן אותו הוא העביר. המסווה הזה לא היה רק בדיבור שלו, אלא בכל תהלוכות החיים שלו – בצורה של הבית, בצורה שלן הלבוש. בלי גינונים, הסתפקות במועט – גם זה היה חלק מהמסווה שהיה על פניו.
רוב השנים של מו'ר הרצי'ה הוא היה ספון בביתו בלימוד, בכתיבה ובעריכה של ספרי הרב זצ'ל – בתחילה את ספרי ההלכה ולאחר מכן את ספרי האמונה. רק מתוך כך הוא זכה להשפיע על כל העולם, מתוך זה שהוא הוריד את הדברים של הרב זצ'ל מעולם האצילות לעולם העשייה.
לא כל דברי הרב זצ'ל ירדו לעולם בשעתו, ובנו הרצי'ה זצ'ל נטה ידו בביאור הנעשה בעולמנו, בארץ ישראל ומדינתה – שאין לך גאולה גדולה מזו. על אחת כמה וכמה שעל פועליו המעשיים של הרב זצ'ל – יסוד הישיבה המרכזית ויסודה של הרבנות הראשית שהם שני צנתרי דדהבא – הוא מסר את נפשו עליהם לשומרם מכל פגעי טרוטי עיניים והדומים להם.
אנשים שהכירו את הרב לפני כן ידעו את כוחו. סיפר הרב יהושע הוטנר שבזמן שהוא היה בפולין ונודע לו על פטירתו של הרב מטבריג הוא נהג בכי של שלושה ימים, ואז פירסם שם בפולין מודעות אבל ופירסום לאזכרה שתיערך לזיכרו. שם הוא הספיד אותו לעיני המוני אנשים על אף שהוא לא הספיק להכיר אותו כל כך.
הרב יחיאל ויינברג זצ'ל אמר פעם לאחד ממקורביו שהרצי'ה על אף כל צדקותו הוא מעורב לחלוטין בענייני הכלל, דווקא מתוך צדקותו. זאת בניגוד להרבה אנשים צדיקים שספונים בבתיהם ולא מתערבים בציבור. הרצי'ה אמר דברים בריש גלי ללא מורא בשר ודם. סיפר לי הרב שטיינר שליט'א שכאשר הייתה כאן חנוכת הבית הרצי'ה דיבר על 'משפטים בל ידעום' והתבטא כלפי בית המשפט העליון בחריפות יתירה ללא כל מורא.
שמירת הלשון
מעל הכל הייתה שמירת הלשון. שמירת הלשון איננה כמו שהעולם מבין שיש מצווה לשתוק. אחד מקנייני תורה הוא 'מיעוט שיחה'. העולם מבינים שהכוונה לא לדבר. הגר'א מפרש להיפך – צריך גם לדבר קצת, ולא רק ללמוד ללא הפסקה. החפץ חיים על אף שמירת לשונו לא היה שתקן, אלא הוא הצליח לנווט את הדיבור בצורה נכונה ולא לדבר לשון הרע. מפני שהדיבור הוא המראה של האדם. הסגנון, כידוע, זה האדם. אדם שמרגיל את סובביו ואת עצמו לדבר בצורה מתלהמת מפסיד את העיקר. יש מושג שנקרא 'צניעות הדיבור', כמו שכותב רבינו יונה. הדבר היחיד שהרצי'ה שינה פה בישיבה הוא להזיז את תפילת מנחה מאחת לאחת ורבע, כדי שיספיקו ללמוד לפני התפילה שמירת הלשון. ומתוך כך הוא זכה שדבריו יושמעו ויתקבלו בכל העולם. לצערינו, חדרו למחננו סגנונות שהן יותר 'מולדת חוץ' מאשר 'מולדת בית'. גם אם הנושאים הם כאלו שיש לדבר עליהם – לא כל הרוצה יבוא ויטול.
'כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים'. הרצי'ה פירש בספר אור לנתיבתי שהכוונה היא שהדברים יישמעו לעצמו. אחרי שהוא יאמין ויחיה את הדברים שהוא אומר – גם אחרים ישמעו ויאמינו לדבריו. אחרי שלא שמעו פעם אחת לדבריו, הרצי'ה בא ואמר לרב אברהם רמר – 'כנראה שאין לי מספיק יראת שמים'.
התוס' בב'ב (כא.) כותב שכאשר אדם היה מגיע לירושלים ורואה את עבודת המקדש הוא היה מתגדל מכך שהוא רואה את הקדושה שיש שם, ואת עבודת ד' האמיתית. אומר שם החת'ס:
'כי מציון תצא תורה - תוס' כתבו לפי שהי' רואה קדושה גדולה וכו' ונראה בתקנת המלמדי' נמי הוא שיהי' ירא שמים יותר מדאי בשעה שמלמד עם הבנים כי דברי היוצאי' מן לב ירא וחרד נכנסי' ללב ומלהיבי' כאש בוער ביראת ה' ואהבתו בלב הנער. ועד'ז יתפרש והי' הדברי' האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ואז ושננתם לבניך. וההיפוך אפי' דייק וגריס ואין לבבו נכון עם ה' מלכתו רמי' ומחריב הנער ודבריו כעכ' מוסר אויל ועד'ז יתפרש השמר לך פן תשכח הדברים אשר ראו עיניך והודעתם לבניך ובני בניך פי' גם זה בכלל האזהרה כשתרגיש בעצמך שכחת ה' ואין לבבך שלם לא תלמדם אז לבניך כי למה תחטאו נפשות נקיים אביוני' ועד'ז יתפרש מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים ואי' באיכה רבתי דקאי על בתי כנסיות של מקרי דרדקי שהי' בירושלי' תפ'א גמטרי' 'מלאתי' ע'ש ונ'ל דמרומז זה זה במאי דכתי' צדק ילין בה ולעיל ח' ע'ב אמריני' ומצדיקי הרבי' אולי מלמדי תינוקות ע'כ צדק ילין בה היינו תשב'ר והוכיח הנביא עיר שמרוב קדושתה הכניסו לה כל תשב'ר למען ילמדו ליראה את ה' וע'כ הי' מלאה משפט צדק ילין בה ועתה מרצחי' ועשי' כל רע וטוב להרחיק התינוקו' משם למען לא ילמדו ממעשיהם. ואולי י'ל ועתה מרצחי' אותן התינוקו' שלמדו לעשות רע וכל המחטיא יותר מן ההורגו'
דהיינו, מכאן לימוד למלמדים שככל שהם ישמרו על עצמם בקדושה, ובפרט בקדושת הדיבור – התלמידים ישמעו יותר לדבריהם.
הגמ' ביומא שאומרת שלומדים פרישה לכ'ג ממה שמשה פרש כשהוא היה צריך לעלות להר סיני. שואל הר'ן (דרוש שלישי) – איך אפשר להשוות בין הדברים? הרי משה עלה להר סיני לקבל תורה, ואילו הכהן גדול נשאר כאן בארץ! אומרים המפרשים שהמעלה הגדולה של קודש הקודשים היא ארון הברית והתורה ששם. לכן הכניסה למקום כזה והחיבור שיש שם לתורה – היא כעין העלייה להר סיני של משה רבינו. כך כל עיסוקו של תלמיד חכם – 'ונשמע קולו בבואו אל הקודש'. כשמתרומם אל הקודש – דבריו נשמעים.
הרצי'ה הוציא מן הכוח אל הפועל את אותם דברים שהרב זצ'ל כתב עליהם. לדבר על סגולת ישראל, לדבר על אהבת ישראל, לדבר על קדושת א'י, לדבר על קדושת האדם זה דבר אחד. אבל לחיות את כל הדברים הללו, שזה בא לידי ביטוי עכשיו בכל אחד ואחד – זה לא כל אחד זוכה. הרצי'ה חי את קדושת ישראל, חי את קדושת הארץ, חי את כל מה שהוא הוציא מהפה, בניגוד לכאלו שכאשר הם צריכים להוציא משהו מהפה – כגון בענייני א'י וכד' - הם אינם אומרים אותו, ולא מדין שמירת הלשון.
מסירות נפש על ארץ ישראל
בגלל ההתמסרות של הרצי'ה לישיבה ולכתבי הרב זצ'ל לא הספיק להוציא את כל הדברים שהוא אמר וחשב, ורק תלמידים הוציאו שיחות שלו ושיעורים שלו. היה עוד דבר אחד שהוא זיכה את כולם – ההערות הנפלאות שלו שעל ספר עולת ראי'ה. היה שבת אחת שהתפללנו בביתו והוא אמר לנו שצריך לדייק במילות התפילה לא פחות ממה שמדייקים במילות הגמ' והראשונים. אחר כך הוא אמר לנו שבברכת המזון יש לברכות – ברכה ראשונה 'הזן את העולם כולו בטובו'. ברכה שנייה היא 'נודה לך ד' א-לוהינו על ארץ חמדה טובה ורחבה'. הוא אמר – שימו לב, הברכה הראשונה מדברת על כל העולם ולא רק על עם ישראל. בברכה זו לא מודים לקב'ה בצורה ישירה אלא בגוף שלישי – 'הזן... בטובו וכו''. כשמגיעים לדבר על א'י – שם כבר מדברים בלשון נוכח, מפני שככל שהדברים הם בעלי משמעות גדולה יותר, צריך להודות לקב'ה בצורה גדולה יותר.
הוא אמר לנו גם לגבי מה שאומרים 'מגדיל\מגדול ישועות מלכו', שבגלל שהשבת מופרשת מימי החול – שם צריך לומר את הפסוק שמובא בספרי הנביאים, ולא כמו בחול שאומרים פסוק מספר תהילים.
כתוב בפרשת שלח שמשה רבינו שלח את המרגלים וביקש מהם 'וראיתם את הארץ מה היא... היש בה עץ אם אין... והתחזקתם ולקחתם מפריה'. כתוב בספר ילקוט ראובני שמכאן שא'י צריכה חיזוק. הגמ' במסכת ברכות (לב:) כותבת שד' דברים צריכים חיזוק – תורה, מעשים טובים, תפילה ודרך ארץ. רש'י שם מפרש שהכוונה ב'דרך ארץ' לאומן באומנותו. על פי הילקוט ראובני יש פירוש אחר לדרך ארץ – א'י. זה מדוייק מכך שהגמ' שם לומדת זאת מהפסוק (ש'ב י,יב) 'חזק ונתחזק בעד עמינו ובעד ערי א-לוהינו' שעוסק בא'י.
הרצי'ה לא רק חיזק תורה, תפילה וא'י, הכל במקשה אחת, אלא לולא שהוא הרים את הכפפה, לולא שזעק את הזעקה הגדולה על א'י – ייתכן שהדורות שהיו באים אחריו היו 'נבוכים הם בארץ'. אמירה אחת, דיבור אחד השפיעו כל כך, נתנו כל כך הרבה כוחות לנושא מרכזי ומהותי כל כך במשנתו של מו'ר זצ'ל.
'ועלהו לא יבול'
משה אומר למרגלים לבדוק בארץ 'היש בה עץ אם אין', ואומרת הגמ' שהכוונה לבדוק האם יש שם צדיק שמגן בזכותו על הארץ. הגמ' בב'ב אומרת שהכוונה לבדוק האם איוב עדיין קיים 'ששנותיו ארוכות כעץ ומגן על דורו כעץ'. מה הכוונה? הגמ' אומרת שהקב'ה ראה שצדיקים מועטים, עמד ושתלם בכל דור ודור. הכוונה איננה רק לכך שיש צדיקים בכל דור, אלא הכוונה שבכל דור ודור יש את ההשפעה של כל הצדיקים שהיו. כוונת הגמ' היא שהמרגלים צריכים לבדוק אם החיות של איוב ממשיכה גם לאחר פטירתו, האם 'עלהו לא יבול'.
הגמ' (ברכות מ) אומרת שהסימן לעץ הוא שלוקחים את הפרי והענף עצמו ממשיך לגדל פירות, ואם לאו – מברכים עליו בורא פרי האדמה. על פי ההגדרה של הגמ', עץ הוא דבר שגם הענפים מוציאים פירות ופירי פירות. זה מה שמשה אמר למרגלים – האם יש שם צדיקים כאלו שגם אחרי פטירתם ממשיכים להוציא פירות ופירי פירות.
הגמ' בעבודה זרה (לא.) אומרת שר' יוחנן בא למקומו של בר קפרא לאחר שהוא נפטר ושאל האם יש כאן מישהו שיודע את משנתו של בר קפרא? מייד אמרו לו את אחת המימרות של בר קפרא, ודרשו על כך את הפסוק 'מקום שיפול העץ שם יהו', שהכוונה היא שבמקום שהיפטר תלמיד חכם – שם יהיו פירותיו. את זה אומרת הגמ' על כך שהתורות של בר קפרא ממשיכות להיות שגורות על לשון תלמידיו גם לאחר פטירתו.
לכן אותם אלו שהיו צדיקים 'כארז בלבנון', הם אלו שחז'ל אמרו עליו 'עץ חיים היא למחזיקים בה'. משום שכאשר יש לרב משנה סדורה – ההשפעה שלו ממשיכה גם לדורות הבאים, והוא כמו 'עץ חיים' שחי לעולמי עד. על אותו עץ חיים אומרים בברכות התורה 'וחיי עולם נטע בתוכנו'. הכוונה היא לתורה שבעל פה בפרט (טור).
נראה שזהו הפירוש לעוד מדרש (ב'ר פרשה יד):
'אימתי דברי תורה נטועים באדם בזמן שבעליהם נאספין מהם, כל זמן שרבו קיים הוא שואלו, מת רבו הוא יגע יום ולילה לקיים תלמודו'
ברגע שמת הרב, אין לתלמיד את מי לשאול ואז הם יגעים יותר. אומר על כך הפרי צדיק (לל'ג בעומר) שביומא דהילולא מתעורר אותו כוח, ותורתו של אותו אדם גדול מובנת מחדש. התלמידים יכולים להתחבר אליה מחדש.
הרב צבי יהודה ופורים
על אחת כמה וכמה שמו'ר הסתלק בפורים, אותו יום ש'הדור קיבלוה'. השפ'א אומר ש'הדור קיבלוה' בימי אחשוורוש, מפני שבזמן מתן תורה עמלק היה בעולם ולכן היו צריכים לכוף עלינו הר כגיגית. אך בפורים שכילו את עמלק – היה בנו את הכוח לקבל את התורה ללא כל כפייה.
בהלוויה של מו'ר זצ'ל הספידו אותו גדולי עולם. הרב גורן הספיד שם ואמר שיום הפורים בעיקרו הוא משתה ושמחה, יום גדול ליהודים. ויום הפטירה של הרצי'ה חל בו, מפני שזהו היום שמחלק בין פרזים למוקפים. כמו שהר'ן כותב בשם הירושלמי, שהחילוק הזה הוא דווקא על פי ימות יהושע בן נון כדי לחלוק כבוד לא'י. ממילא מתאים הדבר שביום הזה של הפורים ניתן כבוד לרצי'ה שנתן כבוד גדול לא'י, ולא רק נתן בעצמו, אלא עמל להנחיל זאת לדורות הבאים אחריו.
חז'ל משווים את פורים ליום כיפור. ביום כיפור יש מחלוקת בין חכמים לרבי האם עיצומו של יום מכפר או שרק אם עשה תשובה. אומר הרב חרל'פ – המחלוקת הזו היא רק לגבי יום כיפור, אבל לגבי פורים ודאי שעיצומו של יום מכפר. משום כך כתוב שיום כיפור הוא 'כ-פורים'. ועל אחת כמה וכמה שמיתתם של צדיקים, כמו הרצי'ה, מכפרת ביום הזה.
יהי רצון שתורתו תעמוד לנו, להמליץ טוב בעדנו ובעד ערי אלוקינו. להגדיל אורה של תורה לשפע חי ממרומים על כל ישראל