דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

תכלית שבעים נתלה על חמישים

הרב אבינועם זומר
פוריםתאריך העלאה: 11/03/2017 20:00:57

 
בס'ד פורים שנת 'שבעים שנה' לפ'ק (תשע'ז)
 
תכלית שבעים נתלה על חמישים
 
ביוצרות לשבת זכור אומרים (סוף הפיוט שנקרא 'זכור'):  'זָכוֹר תָּבַע לְהָפֵר חֻמָּשִׁים. תְּמִימָה קָצַב לְכַלּוֹת חֲמֻשִׁים. תַּכְלִית שִׁבְעִים נִתְלָה עַל חֲמִשִׁים'.
ויש להבין מה כוונתו שבסוף 70 נתלה על 50.
נכנס יין יצא סוד (גימ' 70),  ישנם הרבה מספרים במגילה אבל המספר 70 לא מופיע. אלא שבמגילת אסתר הרבה דברים נסתרים, וננסה בשנת 'שבעים שנה' לחשוף ולגלות את מספר 70 המוסתר במגילה.
מבואר בגמ' שאחשורוש עשה את המשתה, מכיון שעל פי חשבונו שהבטחת הקב'ה לעם-ישראל שאחרי 70 שנה יחזרו מגלות בבל  ויבנה ביהמ'ק (כמופיע בירמיהו כט, י), כבר הגיעה זמנה. ומכיון שלא נבנה ביהמ'ק, על זה עשה משתה והוציא את כל כלי המקדש. יוצא שמשתה היין היה בעיקרו על שעברו יי'ן שנים.
עוד מצאנו 70, שבעים יום, שהאגרות השניות נכתבו בכ'ג לחודש סיון (מגילה ח,ט), 70 יום לאחר שנכתבו האגרות הראשונות בי'ג ניסן, [אמנם הרמ'א בחיבורו מחיר יין מבאר שהיה אחרי 68 ימים כמנין חיים].
ויש להבין, מדוע חיכה מרדכי ולא שלח ישר את האגרות השניות הרי אחשורוש מלך הפכפך היה, ומדוע הוא נותן לעם ישראל להיות חרדים  מהחלטת המלך להרוג ולאבד אותם, ולא לבשר להם שיש אפשרות להיקהל ולעמוד על נפשם.
הגר'א והמלבי'ם נותנים תשובה פרקטית. שאם היה שולח מוקדם את האגרות החדשות, האנשים היו אומרים למה להאמין לשליחים השניים אולי הראשונים צודקים, ולכן מרדכי רצה לשלוח ע'י אותם שליחים שיודיעו שהאגרות הראשונות בטלות – הפה שאסר הוא הפה שהתיר . אולם בדבריו עדיין אין קשר למס' 70.
המהר'ל (אור חדש) מבאר שכאשר גאלם ה' מהצרה נחשב שגאלם מ-70 האומות כי עמלק ראשית גוים של כל ע' האומות ולכן כאשר האגרות נשלחו לאחר 70 יום נחשב שנגאלו מצרת 70 האומות.
אולם במדרש (ב'ר פרשה ק אות ו) מצאנו כיוון אחר: 'אמר רבי אבהו אותם שבעים יום שבין אגרת לאגרת, כנגד שבעים יום שעשו מצרים חסד עם אבינו יעקב, שנא' ויבכו אותו מצרים שבעים יום'.
היערות דבש (ח'א סוף דרוש יז, ח'ב תחילת דרוש טו) מבאר שכמו שמצאנו בפורענות המרגלים שהלכו ארבעים יום ואמר הקב'ה יום לשנה, כך לטובה. ומשום שנגזר על אותו דור כליה  וגדולה הסרת טבעת וכו' רצה מרדכי שבמשך 70 יום, יום לשנה, יעסקו בתשובה ויהיו מוסרים נפש להריגה וכאילו תקנו כל שנות חייהם, וכך יזכו לנצח את אויביהם. וזה כוונת המדרש שכמו שהמצרים בכו 70 יום כנגד שנות האדם יום לשנה כך גם בנ'י שבו יום בשנה כנגד שנות האדם. לפיו יוצא שהקשר בין הבכי על יעקב לבין שליחת האגרות הוא מקרי ולא קשר מהותי
ובפירוש עץ יוסף (על המדרש) מבאר כי זכות יעקב עמד לישראל בימי המן, כמ'ש 'ואתם בני יעקב לא כליתם' (מלאכי ג,ו) שהרי יעקב אבינו מת בפסח ואז היתה גזירת המן, ובשבעים ימי אבלו לא היתה זכות יעקב מגינה, ולכן רק לאחר ימי אבלו היתה היכולת לבטל את גזירת המן. ולדעתו צריך להוסיף את מש'כ ר' יהונתן אייבשיץ שהמצרים בכו 70 יום - כנגד שנות האדם.
ובשיח יצחק (לר' יצחק אייזיק חבר – דרוש לשבת זכור) מבאר  את הקשר בכיוון הפוך. שלא היתה גזירת כיליון כמו בזמן המן, ונמצא שהיה אז יעקב בבחינת מת, ודבר זה נמשך 70 יום, ולכן ויבכו אותו מצרים 70 יום, כי כאשר הוא בגדר חי לא שייך ע'ז מיתה כלל, ואומרת הגמ' שיעקב אבינו לא מת, אלא הבכי היה רק כנגד אותם 70 ימי הגזירה. והסיבה שהגזירה של המן נמשכה 70 יום כנגד יין המשכר 70 כוחות הסט'א, והם שבעים בנים של המן (עי' מגילה טו:( [ומוסיף שלכן תקנו זכר לנס בשתיית היין, יין טוב שהוא משמח]
לפי מה שכתבנו עד עכשיו, המפרשים על יוצרות מבארים ש'תכלית שבעים נתלה על חמישים' הכוונה לסיום  70 שנות גלות בבל שהמחשבה שהם הגיעו לסיומן  גרם שבסופו נתלה המן על עץ 50 אמה. ועוד מפרשים שהכוונה 'תכלית שבעים' שלסוף 70 יום התבטלו האגרות הראשונות. ועדין צ'ב הרי התליה היתה קודם, ואולי צ'ל שמכח  שנתלה על 50 ממילא התבטלה לאחר 70 יום הגזירה שלו.
והנה מצאנו במגילה עוד מספר 70.
במנות הלוי (פרק ג,ב דף צח:) מביא 'כי כן צוה לו המלך'- לא היתה שררתו של המן אלא 70 יום כמנין כ'ן.  
הרוקח מבאר שהסיבה שהכתיב הוא מומכן (הקרי- ממוכן) מלשון מומ-כן, שבסוף 70 ימים (כן בגימ') נגמר המומ שלו, וכנגד זה גזרה אסתר גם אני ונערותי אצום כ'ן - 70 שעות. 
ע'פ זה מבארים היע'ד והשיח יצחק שזהו 'תכלית שבעים נתלה על חמישים' ,שנתלה בסוף 70 ימי גדולתו.
והטעם שגדולתו דווקא 70 יום, מבאר היערות דבש כי בממלכת פרס הקביעות לתפקיד המשנה למלך באה רק לאחר 70 יום. ולכן לא בא המן אל המלך מיד כשראה שמרדכי לא משתחווה, אלא חיכה שיעברו הימים שיוצר קביעות לתפקיד המשנה למלך, לכן גם מרדכי רק לאחר שקיבל תוקף לתפקידו יכול לבקש לכתוב אגרות אחרות. והשיח יצחק מבאר שגדולתו 70 יום כי כל כוחו לקח מן הקדושה, שעל זה נא' יכרסמנה חזיר מיער – ע' תלויה, כי כוחו מצד שישראל עוזבים את התורה שנדרשת בע' פנים (ע'ש), וממילא כאשר ישראל שבו אל התורה ע'י מרדכי ושוב היה להם בחי' ע' פנים של תורה תכלית 70 - ממילא פסק כוחו של המן ונתלה על 50
[ולפמש'כ המהר'ל י'ל שגדולתו 70 כי הוא ראשית גוים ולכן גדולתו היתה לרמז לנו מהו עמלק, כי הצרה צרת 70 אומות]
אמנם עדיין אנחנו לא מבינים מה הקשר בין תכלית 70 לנתלה על 50 דווקא, לכאורה העיקר שנתלה ולא על מה.
רמז לקשר בין 70 ל 50 מצאנו בדברי הרוקח (מובא במנות הלוי פרק ו,יא דף קעא:) : 'מתחילת פ' אמור עד ספירת העומר 70 פסוקים (פר' כא,א – כג,יג) וסופי הפסוקים כג,יג-טו הם 'ההין', 'מושבותיכם', 'תהיינה' וסופי התיבות יוצא המ'ן, ונתלה המן בקצירת העומר, ולכן ע' של יכרסמנה חזיר מיער תלויה, ונשאר מיר גימ' עמלק ויש משם עד סוף המזמור (תהלים פ) נ' תיבות. [והעץ מן התיבה היה נ' אמות רחבה ועליה רמוז המן שנא' הוציאה מסגר נפשי ר'ת המן, ובב'ר דרשו את הפס' הזה על מה שנאמר לנח צא מן התיבה], עכ'ד. ויש להסיף שלא רק שנ' תיבות מופיעות לאחר הע' התלויה, אלא ספירת הנ' ימים ע ד קבלת התורה מופיעים אחרי ה70 פסוקים של אמור, מתחילים בסופו (סופי תיבות) של המן
וממילא לפי השיח יצחק תכלית 70 בקשר לתורה קשור לנתלה על 50 ימי הצפיה למ'ת.
אם כך אפשר להתקדם ולחפש ע' פסוקים במגילה
וכך נא' במדרש (במדבר רבה פרשה יד סימן יב) : 'ד'א למה שבעים כנגד מראש ספר בראשית עד קללת נחש שבעים פסוקים, א'ר פנחס שני אויבים לא נאררו עד שהשלים עליהם שבעים פסוקים הנחש והמן הרשע, הנחש מבראשית עד ארור אתה מכל הבהמה שבעים פסוקים, המן מאחר הדברים האלה גדל המלך וגו' עד ויתלו את המן שבעים פסוקים, לתכלית שבעים נתלה על חמשים. ד'א כנגד שבעים שמות הקדושים מן בראשית עד פרשתו של נחש'.
בעל הכלי יקר בספרו עוללות אפרים (חלק ב' מאמר שד- שו) מבאר את המדרש.
הוא מוסיף עוד מדרש הקושר בין הנחש להמן 'א'ר בן סנסן ארבעה הן שפתחו באף ונאבדו באף, ואלו הן נחש, שר האופים עדת קרח, והמן. נחש – ויאמר אל האשה אף ... המן - אף לא הביאה אסתר (ב'ר פח,ו)'. ארבעתן ר'ת קנא'ה
ובגמ' – (חולין קלט:) המן מן התורה מנין שנא' המן העץ. ומבואר בכתבי האר'י שהמן היה בחי' נחש הקדמוני (עי' בני יששכר ריש מאמרי חדש אדר ריש מאמר ד).
ומבאר העוללות אפרים שהמן הטיל זוהמה בחוה, ואע'ג שכאשר ישראל עמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, היא לא פסקה לגמרי, שהרי עם ישראל תלו עיניהם לטעון מודעא רבא לטעון טענת אונס על הכפית הר כגיגית. ולכן המן המשיך ללכת באותו קו של הנחש ולהמשיך להטיל בה זוהמה, ולהחזיר חטא אדה'ר. ולכן יש רמז במה שנא' 'המן העץ' לרמוז שע'י שיתלה המן תיפסק זוהמה זו מכל וכל. ולכן היתה אז קבלת התורה מאהבה ולכן ימי הפורים לא יתבטלו.
ומוסיף שהחטא של הנחש קשור לעין. ראשית מצד שפיתוי האדם היה שילכו אחר העין 'וכי תאוה הוא לעינים', שילכו אחר תאות העוה'ז שהנאתם חיצונית נראה עין בעין ,משא'כ תאות הנפש. וכן המן שביקש להעבירם מעל תומ'צ, מבטו היה מבט חיצוני שבעין החיצונית נראה שכביכול עם ישראל מפוזר ומפורד.  ושנית שחטא הנחש היה בעין דהיינו בעין הרע שביקש להכניס באדם על חוה, וכן המן ביקש להכניס עין הרע על ישראל, כי המן קינא במרדכי וכל קנאי הוא בעל עין הרע. [ולכן הקב'ה הקדים מחצית השקל לשקלי המן כי השקלים באו להגן מעין-הרע כדי שלא ימנו אותם וישלוט בהם עה'ר]
לפיכך לקו הנחש והמן לסוף  70 פסוקים, דהיינו עין תחת עין.
וצריך להוסיף לפימש'כ בספר מדרש אליהו (לבעל שבט מוסר)  שאסתר ומרדכי גלגול של חוה ואדה'ר. ואסתר בחי' חוה הזמינה את המן בחי' הנחש למשתה יין אצל מלכו של עולם, כדי להפיל את הנחש ביין שלדעת ר'מ (סנה' ע) עץ הדעת היה הגפן, וחוה סחטה ענבים ונתנה לאדה'ר לשתות יין. ולכן כמו שהנחש דחף את חוה כך כאן המלאך דחף את המן על אסתר (חוה) כדי להפילו. וממילא כנגד חוה שגרמה מיתה לעולם כאן בא התיקון של אסתר להציל את עם ישראל, וממילא כל העולם כי אם אין ישראל העולם חוזר לתוהו ובוהו.
ממשיך העוללות אפרים לבאר רצונו של המן להטיל עליהן עין הרע, אלא  שחודש אדר מזלו דגים שלא שולט בהם עין הרע, כמו שנא' לבני יוסף  וידגו לרוב בקרב הארץ, כי את יוסף בירך אביו בן פורת עלי עין, אל תקרי עלי עין אלא עולי עין ,שאין עה'ר שולט בהם, כי הם מכוסים כדגים, וידגו – כדגים שחיים בקבוצות ולא מפוזר ומפורד.
יוצא המן לא הצליח ולבסוף נתלה כי אנו דגים אנו נו'נ דג בארמית וזה הכוונה שנתלה על 50 על נו'ן
ולפמש'כ המדרש אליהו יש להוסיף, שמבאר ר' צדוק (פר'צ ויקהל אות ג) שאדה'ר נתן לכל בעה'ח לאכול מעץ הדעת חוץ מהדגים ולכן לדגים אין שמות, לא מתו במבול, ולא מקריבים מהם קרבנות, ואין בהם איסור דם.
א'כ המן שנפל פור בחודש אדר שמח כיון שהוא דג גדול ויאכל דגים קטנים, (ילקוט תתרנד), אך לא ידע שזה יגרום לו לנפילה, שהרי אם הוא רצה להמשיך חטא עה'ד הרי דווקא הדגים הם לטובתינו שנצליח להפיל את הנחש, כיון שהדגים הם היחידים שלא חטאו בחטא עץ הדעת, וממילא נצליח לתקן חטא אדה'ר וזהו עומק המדרש שתכלית שבעים – לאחר הגדלות שנמשכה במשך 70 פסוקים  (דג גי' 7 וממילא 70 שלימות של הדג)  מתברר שדג נהפך לרועץ ועליו עצמו נתלה, על הנו'ן ה-50, על הדג בשפה הארמית. כי ראשית גוים עמלק, שרש השבעים לשונות,, אך ארמית היא מעל ה-70 לשון כמ'ש המהר'ל (תפארת פ' יג) כי התרגום הוא למעלה העליונה, היא מדרגת עוה'ב, ואינו נחשב לשון כלל, ומלאכי השרת אינם מבינים אותו, לכן עליו נתלה. אם הא חשב שהוא שייך לשער הנו'ן (המ-ן אדם נ, מהר'ל אור חדש עמ קעה), מתברר שדווקא אנחנו קשורים לבחי' נו'ן.
וזהו מה שנותן לאומה הישראלת בנסיעתה בנתיבות ההיסתוריה שאויביה יפוצו ממנה, שהרי נ.ס.ע ר'ת נונא סמא לעינים (נדרים נד:), בחי' הנון, הדג,  רפואה מפני הע' אומות, זהו עומק המילה נס. מדוע יש לנו נס, כי בחי' הנו'ן שבישראל הוא הס' האות ה-15 (טו' אדר) היחידה המוקפת חומה הרומזת להגנה לשמירה (עי' ריש מילין)
ומכיון שבתלית המן מתברר ה'ונהפוך הוא' זה שהחודש הטוב להמן כביכול נהפך בעצמו לדבר הרע
ומכיון שה'ונהפוך הוא' בא לידי ביטוי בדברי שחוק (ר' צדוק לקו'מ אות טז) ממילא מי שפתח את הלימוד תורה במילי דשטותא - בבחי' הפוך בה ...דכולא בה - הוא רב המנונא חיבור המן ונונא (עי' אוה'ק ח'א עמ' עח הקושר דרכו לנוני ימא) .
 
א'כ הצלחנו לקשור בין 'שבעים שנה' (תשע'ז) לבין 'הפוך' x  'בה' (תשע'ז)