דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

”כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל”

רה"י הרב יעקב שפירא
פסח

”כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל”

 הרמב”ם בהלכותיו (הלכות חמץ ומצה פ”ז ה”ו) פוסק:

”בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים, שנאמר ”ואותנו הוציא משם וגו’”, ועל דבר זה צוה הקדוש ברוך הוא בתורה: ”וזכרת כי עבד היית” כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית”.

ההבנה הפשוטה היא שיש לנסות ולחוות את היציאה מעבדות לחירות. לדוג' אצל חלק מעדות תימן נהוג לעשות פעולות המדמות את יציאת מצרים באופן פיזי, כמו להניח מצה על הכתף וכדו'. אולם יש לשאול האם די בכך? האם באמת זו כוונת הרמב'ם?

הרמח'ל (דרך ד' ח'ד פ'ז אות ו) מסביר שבכל חג, ד' מוריד לעולם את אותן סגולות שבאו לעולם באותו זמן שבו היה המאורע שהיה - 'כל זמן מאיר בתכונתו'. אם יציאת מצרים מתבטאת רק בחירות הגופנית, משיעבוד לחירות, מה הכוונה שניתן להרגיש בכל שנה בליל הסדר את אותה הרגשת חירות שהייתה ביציאת מצרים?

 

כדי להבין דבר זה נתבונן בדברי בעל ההגדה.

בפתיחת ההגדה אנו אומרים: 'הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם. כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח'. בפשטות הכוונה שאנו מזמינים את האורחים העניים לבוא ולאכול עימנו. ידועה השאלה (עי' בדרשות בית הלוי דרוש טז), מה העניין לומר זאת אחר שנועלים את הדלת ועושים קידוש? וכי אנו מרמים מישהו? הלא צריך להזמין את האורחים קודם לכן, בבית הכנסת, ולא אחר שנכנסו לביתנו וסגרנו את הדלת..

[פעם ניגש יהודי אחד לאבי מורי זצ'ל אחר תפילת מעריב של ליל הסדר, ואמר לו שאין לו היכן לערוך את הסדר. אבי מורי הזמין אותו שיבוא לאכול איתו. אמר לו אותו יהודי: 'האמת היא שיש לי מקום. רק רציתי לראות אם מתייחסים ברצינות למה שאומרים. אחרים אמרו לי: יש מרכז קהילתי, יש בית חב'ד, כל מיני דברים כאלה'...]

הרב זצ'ל (עולת ראיה ח'ב עמ' רסב-רסד) מסביר שאין הכוונה באמירה להזמין אורח בפועל, את זה באמת צריך לעשות קודם לכן. אלא הכוונה להבליט את הנקודה המרכזית שקבלנו ביציאת מצרים, את מידת החסד.

 

זנרחיב מעט את הדברים -

אחת התכונות הבסיסיות ביותר לעם ישראל היא מידת החסד - ”ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים” (דברים רבה ג ד; יבמות עט ע”א)[1]. החסד היא תכונה שמושרשת בנו, בעצם היותנו עם ישראל - ”עצמות החפץ של היות טוב לכל... זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמת כנסת ישראל” (אורות ישראל פרק ד עמ’ קלט, ועיין תניא פרק א’). מידה זו היא המקור לכל המידות הטובות הקיימות (זוהר בלק קצא ע”ב). את התכונה הזאת ירשנו מאברהם אבינו, שמידתו מידת החסד - ”חסד לאברהם” (מיכה ז כ).

מידת החסד של אברהם אבינו איננה מתבטאת רק בעשיית חסד גשמי עם הבריות, אלא יותר מכך בהופעת האמונה בבורא עולם – עשיית חסד רוחני. התוספות (ברכות מט ע”ב ד”ה ‘למנוחה’) כותבים שהטעם שאין מזכירים ”מלכות” בברכה הראשונה בתפילת שמונה עשרה, כלומר, מזכירים בנוסף ל”ברוך אתה ד’” את ”אלוקינו מלך העולם”, הוא משום ש”אלוקי אברהם” זה מלכות. אברהם אבינו הוא הראשון שקראו להקב”ה אדון (ברכות ז ע”ב), ולכן הזכרת שמו של אברהם מבטאת את מלכות ד’. גילוי האמונה הוא חלק ממידת החסד של אברהם אבינו, כפי שאומרים חז”ל שלאחר שהאכיל והשקה את האורחים, אמר להם: ‘ברכו למי שאכלתם משלו’ (סוטה י ע”א ופס”ז וירא כא לג). זוהי ההטבה הגדולה ביותר שיש לעשות עם הבריות.

אולם כאשר ירדנו למצרים, לא יכולנו לבטא את הנקודה היסודית שבעם ישראל - מידת החסד להיטיב לאחרים:

חז”ל (מדרש שוח”ט תהלים קטו) מבטאים את היציאה ”מכור הברזל מארץ מצרים” (דברים כד ו) בשני דימויים: אחד כזהבי שפושט ידו ונוטל הזהב מן הכור, והשני כרועה שמושיט ידו ושומט עובר ממעי הבהמה. המהר”ל (גבורות ד’ פ”ג עמ’ כה) מסביר שהיו בשעבוד ישראל במצרים שני חסרונות: הראשון – מצד המצרים ששעבדו את ישראל תחת ידם, והשני מצד ישראל שהיו בעצמם טפלים למצרים, ”שלא היה להם מציאות בפני עצמם”. מה הכוונה שישראל היו טפלים למצרים? על הפסוק ”וירעו אותנו המצרים” (דברים כו ו) – מבאר הרב זצ”ל (עולת ראיה ח”ב עמ’ רעח), שאין הכוונה רק כפשוטו, שהמצרים העבידו אותנו בעבודה פיזית קשה, אלא הכוונה שהפכו אותנו להיות רעים. זו הכוונה שישראל היו טפלים למצרים, לא הייתה להם מציאות בפני עצמה, משום שמהותם באופן הנגלה הייתה כשל מהותם של המצרים.

מציאותנו כטפלים למצרים גרמה לכך שמידת החסד שלנו הייתה ‘מוקפאת’, היינו עם בלי יכולת ביטוי של מהותו ותוכנו, כל אותן תכונות יהודיות היו קיימות בעם ישראל רק בכוח, ממילא השייכות שלנו אל אברהם אבינו הייתה בייחוס בלבד, אבל לא היה לכך שום ביטוי חיצוני בפועל.

כשאנו אומרים ”הא לחמא עניא” אין הכוונה לעוני הגשמי בלבד. העוני האמיתי הוא בכך שלא יכולנו לבטא את המהות שלנו! אין לך גלות גדולה מזו, בין אם זו גלות מצרים בין אם זו גלות אחרת.

אולם כאשר הוציא אותנו הקב”ה ממצרים, הכל ‘השתחרר’ כמו קפיץ מתוח שבבת אחת חוזר וגדל. כל התכונות של עם ישראל ובייחוד מידת החסד, שהיא השורש לשאר המידות, שהיו ‘חנוקות’ בזמן הגלות, חזרו לצאת אל הפועל ”במלוא עוזם, באפס מעצור” כדברי הרב זצ”ל שם.

יציאת מצרים אין פירושה רק היציאה הפיזית של הגוף מארץ מצרים, אלא היציאה בנפש לגילוי התכונה הישראלית מהאבות. רק כאשר יכלו ישראל לבטא את ההמשכיות של האבות, להמשיך את התכונות היסודיות שאברהם אבינו הוריש לבניו ולבני בניו, רק אז נקראו ‘גאולים’[2].

וכך כותב הרמב”ן, בהקדמתו לספר שמות:

”והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים... אז שבו אל מעלות אבותם, שהיה סוד א-לוה עלי אהליהם, והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים”.

כיוצא בזה כותב גם השפת אמת (פרשת ויקרא תרל”ו), כי עיקר הגאולה ממצרים הייתה הנקודה הראשיתית שבלב כל איש ישראלי להיות לד’.

 

לפי זה, מסביר הרב זצ”ל, ”כל דכפין ייתי וייכול” אין הכוונה להזמין אורח בפועל, את זה היינו צריכים לעשות קודם לכן. אלא הכוונה להבליט את הנקודה המרכזית שקיבלנו ביציאת מצרים - נקודת החסד! האמירה של ‘כל דכפין’ מבטאת את ההודאה על אחד מניסי יציאת מצרים - הופעת תכונת החסד והחזרתה אל עם ישראל. עצם זה שיש לנו יכולת ורצון להזמין אורחים ולהיטיב להם, התגלה מחדש ביציאת מצרים. בעצם האמירה הזו אנו מודים לקב”ה על כך.

אך מעבר להודאה המסתתרת במשפט זה, טמונה בו בעיקר ההכרזה שרצוננו הוא לגלות חסד לעולם כולו! פתיחת ליל הסדר היא דווקא בנושא הזה, מתוך ההבנה שהנקודה הבסיסית של יציאת מצרים היא החזרה למי שאנחנו באמת, חסד לאברהם, האפשרות לצאת מהכוח אל הפועל, מתוך כך, אנו עומדים ומצהירים שאנו רוצים להופיע את מלכות ד’ בעולם כולו, שזה חלק ממידת החסד של אברהם כפי שהזכרנו.

לפי זה נבין יותר מה שמצינו בטור (או”ח תיז), שפסח הוא כנגד אברהם דווקא. משום שמידתו היסודית של אברהם היא מידת החסד וההטבה לזולת ומתוך כך גילוי האמונה, וזה אותה נקודה של עניין יציאת מצרים- שמידת החסד של עם ישראל ושאר המידות היוצאות ממנה שבו להופיע בחזרה.

הראיה שמביא הטור לכך ש’פסח הוא כנגד אברהם’ הוא מהפסוק: ”לושי ועשי עוגות” (בראשית יח ו), ודרשו חז”ל ש”ערב הפסח היה” (ב”ר מח יב). המדרש דורש שה’עוגות’ שציווה אברהם אבינו לעשות למלאכים, לא היו לחם רגיל, אלא מצות של ליל הסדר[3]. במעשה זה של הכנסת אורחים, מתבטא מידתו היסודית של אברהם - מידת החסד ומתוך כך גילוי האמונה. אולם, ביום זה אברהם אבינו אינו רק מכניס אורחים, אלא עושה חסדים נוספים עם הבריות: מייד לאחר שבאו אליו המלאכים הוא מתפלל על סדום שלא תחרב. גם מלחמת אברהם בחמשת המלאכים נדרשת ע”פ חז”ל באותו ליל הסדר: ”ויחלק עליהם לילה” (בראשית יד טו) הוא ליל הסדר (רש”י שם). ולכן מלכי צדק מלך שלם, מוציא לפניו אחר ניצחון המלחמה מצות ויין, שיספיק לאכול את המצות קודם חצות.

א”כ אנחנו רואים שמעשי החסד הגדולים המסופרים על אברהם נעשו דווקא בליל הסדר. כלומר, מעבר לכך שמהותו של אברהם היא מידת החסד, גם תוקף גילוייה היה דווקא בפסח. אפשר שזו הסיבה שגם אנחנו יצאנו ממצרים דווקא בפסח, כדברי הרמח”ל בו פתחנו, שכל זמן חוזר ומאיר בתכונתו.

אפשר שזו המשמעות של מה שאנחנו אומרים, לאחר שאנו מכריזים ”כל דכפין ייתי וייכול”: ”השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל”. הרב כותב שאדם מישראל אינו יכול להוציא את סגולותיו הטבעיות, אלא רק בא”י. רק שם זה המקום הטבעי שלו (שמונה קבצים קובץ ה קפז, אורות א”י ג-ד). כך מצינו, להבדיל, לגבי חכמי אתונה, שכשרבי יהושע לקח אותם לרומי איבדו את חכמתם וגאותם, עד שהביאו להם מהעפר של מדינתם (בכורות ט ע”א, וראה חידושי אגדות למהר”ל שם). המקום הטבעי שלנו הוא ארץ ישראל, ולכן מידת החסד, התכונה הטבעית שלנו, באה לידי מימוש אמיתי רק בארץ ישראל.

 

נראה שזו גם כוונת דברי הרמב”ם בו פתחנו.

הרגשת החירות שמוטל על האדם להרגיש בליל הסדר- ”להראות את עצמו” היא גילוי תכונת נפשו, גילוי של מידת החסד, של היותו מזרע אברהם אבינו. זו סגולת הזמן שכותב הרמח”ל, שמתגלה בליל הסדר הנקודה הראשיתית שבלב כל איש ישראל להיות לד’, להוציא את תכונת נפשו מן ההעלם לגילוי.

אין זה רק יציאה פיזית- גופנית ממצרים, אלא יציאה של הנפש מכבלי מהות מצרים, לגילוי הופעת מלכות ה’ בעולם כולו. וכפי שמגדיר הרב זצ”ל בפתגמיו (מאמרי הראי”ה מגד ירחים תרע”ד, חודש ניסן): ”יציאת ישראל ממצרים, תישאר לעד האביב של העולם כולו”.

 

 

[1].  כפי שאומרת הגמ' בכתובות (ח ע'ב) שכשהיו מנחמים אבלים היו אומרים: 'אחינו גומלי חסדים בני גומלי חסדים המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו'.

 

[2]. על הבן הרשע, אנו אומרים בהגדה ש'אלו היה שם, לא היה נגאל'. נשאלת השאלה, הרי היו רשעים שאכן יצאו ממצרים כמו דתן ואבירם (שאף במצרים כבר היו רשעים, כדברי חז'ל (שמו'ר א כט)), וא'כ מה הכוונה ש'הבן הרשע' לא היה נגאל, הרי רואים שלא כן היה.

אבי מורי זצ'ל תירץ על פי הרמב'ן שהבאנו - אכן גם הרשעים יצא בגופם ממצרים, אבל הגאולה במשמעותה האמיתית היא להגיע למעלת אבותיו, וכיוון לרשעים במצרים לא הייתה השייכות הנפשית הזאת להגיע למעלת אבותם, על כן נחשב שלא נגאלו.

[3].  אפשר שיש טעם נוסף מדוע נתן אברהם אבינו דווקא לחם: הגמרא במסכת ברכות (מ ע'א) כותבת: 'שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן'. אברהם חשב שהמלאכים הם עובדי עבודה זרה (ב'ר מח ט). לכן אברהם אבינו ידע שעד שהוא לא ייתן ל'תינוקות שנישבו' הללו לחם, הם לא ידעו להגיד אבא... הם לא יכירו שיש בורא לעולם.