דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

מצוַת סיפור יציאת מצרים

פסח

הרב איתן שנדורפי

מצוַת סיפור יציאת מצרים - במה להאריך ובמה לקצר,
ומה צריך להרגיש?

הקדמה

         הדבר המרכזי בליל הסדר הוא סיפור יציאת מצרים, שחז'ל תיקנו לנו בהגדה. רבותינו אמרו: 'כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח'.

         יש להתבונן במספר שאלות:

  1. במה כדאי להאריך ובמה כדאי לקצר? אי אפשר להאריך בכל פרט מפרטי ההגדה, שהרי זמן הסדר קצר: מתחילים מאוחר יחסית, אחרי שקוראים את ההלל בבית הכנסת, וגם צריך לסיים את ההגדה מוקדם יחסית, כדי להספיק לאכול את האפיקומן לפני חצות.
  2. 2. כתב הרמב'ם בהלכות חמץ ומצה (פ'ז ה'ג): 'וצריך לעשות שינוי בלילה הזה, כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו: 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות'? עד שישיב להם ויאמר להם: 'כך וכך אירע, וכך וכך היה'. וכיצד משנה? מחלק להם קליות ואגוזים, ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו, וחוטפין מצה זה מיד זה, וכיוצא בדברים האלו.

         אין לו בן - אשתו שואלתו. אין לו אשה - שואלין זה את זה: 'מה נשתנה הלילה הזה', ואפילו היו כולן חכמים. היה לבדו - שואל לעצמו: 'מה נשתנה הלילה הזה''.

         מה הענין הגדול בשאלה, שהוא חשוב עד כדי כך שאפילו מי שהיה לבדו שואל לעצמו?

  1. נאמר במשנה (פ'י מ'ד, קטז ע'א) ונפסק ברמב'ם (שם ה'ד): 'וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח'. מה הענין בזה? מדוע חייבו חז'ל להתחיל בגנות ולסיים בשבח?
  2. מדוע 'כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח'?
  3. נאמר במשנה (שם) ונפסק ברמב'ם (שם) שקריאת ההגדה היא שידרוש מ'ארמי אובד אבי' עד שיגמור כל הפרשה. מה הענין בזה? מדוע לא תיקנו חז'ל לקרוא פסוקים המתארים את השעבוד והגאולה בפרשיות יציאת מצרים: שמות, וארא ובא?
  4. שאלו ראשונים ואחרונים רבים: מה התחדש במצות סיפור יציאת מצרים של ליל הסדר בנוסף לחיוב הזכרת יציאת מצרים של כל לילה?
  5. מה צריכה להיות ההרגשה בזמן אמירת ההגדה?

א. במה כדאי להאריך ובמה כדאי לקצר?

         כדי לענות על שאלה זו עלינו לבחון תחילה את מרכיבי ההגדה, כלומר: את המרכיבים של חלק ה'מגיד' שבהגדה. כאשר מתבוננים רואים שהוא בנוי מארבעה מרכיבים עיקריים:

  1. מהם מרכיבי ההגדה?

         א. השאלות - מה נשתנה, וגם שאלות שלושת הבנים הראשונים מארבעת הבנים (הבן הרביעי אינו יודע לשאול!).

         ב. הדגשת החיוב לספר ולהאריך בסיפור, ודוגמה מהחכמים שהאריכו לספר ביציאת מצרים כל אותו הלילה, הפסוקים שמובאים בארבעת הבנים, שם רואים שהתורה חוזרת שוב ושוב על סיפור יציאת מצרים, וזמן המצוה: 'יכול מראש חדש' וכו'.

         ג. עצם הסיפור - בתחילה בקיצור: 'עבדים היינו', ואחר כך בהרחבה, בדרשת הפסוקים של 'ארמי אבד אבי'.

         ד. ההודאה וההלל - 'והיא שעמדה', 'כמה מעלות טובות למקום עלינו', 'לפיכך אנו חייבים להודות'.

  1. היכן כדאי להאריך והיכן כדאי לקצר?

         אחרי שראינו את מרכיבי ההגדה יקל עלינו להבין היכן להאריך והיכן לקצר, שכן רבותינו אמרו: 'כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח', ושניים מן המרכיבים אינם חלק מהסיפור, אלא הקדמות לסיפור: השאלות הן הקדמה לסיפור, אמנם חשובה מאד, כפי שהובהר לעיל וכפי שעוד יוסבר בהמשך, וגם הדגשת החיוב לספר ולהאריך היא הקדמה שענינה זירוז לקיום מצות הסיפור בהרחבה, שלא כמו בכל הלילות, שבהם רק מזכירים את יציאת מצרים בקיצור (ובזה יש תשובה לשאלה 6, ועוד נשוב ונעסוק בה בס'ד בהמשך). ממילא ברור שצריך להאריך בעצם הסיפור, ולהסביר כיצד הסיפור עונה על השאלות שנשאלו! ולא להאריך בהסבר השאלות ובפיסקאות שענינן רק זירוז לקיום המצוה. אין כוונתי שלא להרבות בשאלות, שהרי, כפי שראינו ברמב'ם מצוה לעשות שינויים כדי לעורר שאלות, אלא שלא להאריך בדיונים סביב השאלות.

         כך כתב הרב נבנצל בפירושו להגדה 'ירושלים במועדיה' (עמ' סו הערה 18): 'ראיתי לעורר ולהעיר שצריך לדעת שעיקר מצות סיפור יציאת מצרים הוא הסיפור על השעבוד והניסים שנעשו בארץ מצרים, הן בשעת השעבוד והן לכשהתחילה הגאולה בשליחות משה ואהרן ומשם ואילך, כל הדברים המפורשים בתורה ובדברי חז'ל, וכן בהתבוננות בהלכות פסח מצה ומרור, כדלהלן. אמנם בכל הפלפולים וההערות שאומרים בנוסח ההגדה שאין משתמע ואין נלמד מהם ענין השעבוד והגאולה, ואף לא הלכות פסח מצה ומרור, אין יוצאים בזה כלל ידי מצות סיפור יציאת מצרים.

         ואף שגדולי ישראל אמרו פירושים רבים בנוסח ההגדה, אפשר ורצוי לפלפל בפירושים אלו בחול המועד וביום טוב, שהרי גם גדולי ישראל לא כתבו את ההגדה ופירושיה בלילה זה. אך בלילה זה המצוה היא לספר לבנים את סיפור יציאת מצרים עצמו. וזה לשון הרמב'ם: 'כיצד? אם היה קטן או טיפש אומר לו: 'בני, כולנו היינו עבדים, כמו שפחה זו, או כמו עבד זה, במצרים, ובלילה הזה פדה אותנו הקב'ה ויוציאנו לחירות'. ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים, ונסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו'. ומצות הלילה היא 'למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אֹתֹתי אשר שמתי בם' (שמות י, ב). ושאר חידושי תורה שיש בנוסח ההגדה אין מקומם כאן בלילה הזה, כי אם במשך שאר יום טוב וחול המועד'.

         כך כתב גם בהקדמת הגדה של פסח עם ליקוט 'לאור הנר' [לרב שלמה לווינשטיין (בני ברק תשס'א עמ' יג-יד)]: 'בהרבה בתים מכלים את הזמן על אמירת 'ווארטים' ודיוקים, שכשלעצמם הם תורה, והם חשובים ויפים, אך אינם קשורים להגדה של פסח. ואז כשמגיעים לעשר המכות, שהם לב ליבו של 'את אשר התעללתי במצרים' כבר אין זמן, ואומרים זאת במהירות, כדי להספיק את האפיקומן לפני חצות. וכך כתב תלמיד הגר'ח מוולוז'ין בספר 'מנוחה וקדושה' (ח'ב עמ' 94): 'ודע שאף אם תעסוק כל הלילה בדברי חידודים בפירוש ההגדה או בפסוקי התורה, לא יצאת ידי חובתך, אך ורק להסביר לו [-לבן] היטב מכל דבר עומק הנס, וגבורת ד', ויכולתו לשנות הטבע כרצונו, ואהבתו לעמו, ושומרו החסד לאוהביו לדורותם, וכל הרחבת דברים בכיוצא בהם''[1].

  1. דברי הרמב'ם

         כתב הרמב'ם בהלכות חמץ ומצה (פ'ז ה'א): 'מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן... אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים. וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח'.

בהלכה זו לא פירט הרמב'ם היכן בדיוק צריך להאריך, אבל בהמשך (ה'ד) כתב הרמב'ם:

'וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח.

כיצד? מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים, וטועין אחר ההבל, ורודפין אחר עבודת אלילים. ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו, והבדילנו מהאומות, וקרבנו ליחודו.

וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו, ומסיים בנסים ונפלאות שנעשו לנו, ובחירותנו. והוא שידרוש מ'ארמי אובד אבי' עד שיגמור כל הפרשה. וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח'.

         הרמב'ם כותב להאריך בדרש פרשת 'ארמי אובד אבי'! כמדומה שבימינו דוווקא שם רגילים לקצר, וקוראים מהר!

  1. דברי ה'משנה ברורה'

         מדברי ה'משנה ברורה' נראה שכדאי להרחיב בפיסקא 'עבדים היינו', שכך כתב בסימן תעב (ס'ק נ): 'וצריך לעוררם שלא יישנו עד אחר 'עבדים היינו' וכו', שידעו ענין יציאת מצרים, דעיקר המצוה הוא התשובה על שאלת בנו, וכמו שנאמר: 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר: בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים', ולא כמו שעושין איזה המון, שאחר אמירת 'מה נשתנה' מניחים לילדים לילך ולישן, ואינם יודעים שום תשובה על שאלתם'.

         רואים מה'משנה ברורה' שכדאי להסביר ב'עבדים היינו' כיצד סיפור זה עונה על כל השאלות!

         נראה שעדיף להאריך שם, כיון שממש לפני כן נשאלו השאלות של 'מה נשתנה', וראוי להסביר כיצד סיפור יציאת מצרים עונה על כל השאלות! מה שאין כן דרשת 'ארמי אובד אבי' רחוקה מאד מהשאלות[2]!

  1. דברי הרב נבנצל

         הרב נבנצל בדרשת שבת הגדול[3] פירט נקודות מספר בהן ראוי להרחיב: 'מצוה להרבות לספר ביציאת מצרים, ואין בכלל זה פלפולים על ההגדה, אלא לספר: (1) מדוע נגזרה עלינו גלות מצרים, (2) ומה עשו לנו פרעה והמצרים בגזירותיהם הרעות, (3) והשגחת ד' על ישראל גם בתוך השעבוד, (4) והדברים שבזכותם נגאלנו ממצרים, (5) והניסים שנעשו למשה ולאהרן, (6) ועשר המכות שהביא הקב'ה על המצרים בפרטיהן, (7) ומצוות פסח מצה ומרור לפרטיהן והקשר שלהן ליציאת מצרים'[4].

ב. מדוע חייבו חז'ל לשאול ולהתחיל בגנות ולסיים בשבח?

  1. מדוע חייבו חכמים לשאול?

         כתב המלבי'ם בפירושו להגדה בפיסקא 'מה נשתנה': 'מה שמסלקים את הקערה כדי שישאלו התינוקות אין הכוונה כדי שישאלו השאלות הללו שבנוסח 'מה נשתנה', אלא שישאלו מה שישאלו, כמו שכתבו התוספות בפסחים (קטו ע'ב) ד'ה 'כדי', וכל תינוק ישאל כפי הבנתו ושכלו. ועושים כן כדי שיהיה זה פתח להיכנס עמם בדברים, כדאמר לקמן: 'ושאינו יודע לשאול - את פתח לו' - עשה לו פתח להיכנס עמו בדברים. אבל הנוסח 'מה נשתנה' אם אין הבן חכם לשאול מעצמו אביו מלמדו, או ישאלו גדולים זה לזה[5]. וקבעוהו חובה על הגדולים לאמרו לפני התחלת סיפור יציאת מצרים, והטעם בזה כי בהזכרת השינויים, אכילת מצה ומרור וטיבול והסיבה, אשר השניים הראשונים מורים על עבדות ומרירות, והשניים האחרונים על הישועה והחירות, תיכנס על ידי זה תיכף הרגשה בלב והכרה פנימית להודות ולהלל לשם ד', ויתחיל לספר ביציאת מצרים תיכף בהתלהבות הלב והתפעלות הנפש. כי בלא זה תתאחר הכרת הלב והתרגשות הנפש לבוא רק אחרי המשך הסיפור הארוך, אחרי אשר יתודעו לו המעשים אשר נעשו. אבל בהתעוררו על השינויים המרמזים תמצית כל המאורע, הלא תיכף יתפעל, וטרם יכנס אל הסיפור בפרטות, כבר ימצא את נפשו מחויבת לספר בנפלאות ד' ומעשיו ברנה. כי השינויים האלה כוללים בקצרה כל הנעשה לנו מתחילה ועד סוף, להרע ולהיטיב. ובזכרונם יעבור לפניו תמצית כל הענין להלהיב הלב, להכיר חובת ההודיה מקרב לב עמוק. ועל כן, גם אם אחד הוא, ואין שני שישאלהו - מחויב לשאול לעצמו, לעמוד על השינויים לפני התחלת הסיפור שהוא זכרון כל המעשים, כדי שתיכף בהתחלת הסיפור יהיה מחומם ונלהב בהתעוררות פנימית אל הסיפור, שהוא השבח והתהילה לחי העולמים'.

         לפי המלבי'ם השאלות באות לעורר את האדם להרגיש את גודל ההודאה לד', ומתוך כך הוא יספר את ההגדה בשמחה פנימית!

  1. מדוע חייבו חכמים להתחיל בגנות ולסיים בשבח?

         עוד כתב המלבי'ם שם: 'כי לפי ערך העינוי והמרירות, ולפי רוב הצרה הקודמת תהיה התודה תולדה מחויבת מצד הבינה והדעת וחובת הלב, וימצא את עצמו מחויב לספר ביציאת מצרים מצד עצמו, לא כפורע חוב קיום מצות התורה בלבד'.

         לפי המלבי'ם המטרה של 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח' היא שעל ידי הזכרת הגנות ירגיש יותר את משמעות השבח והרגשת ההודאה לד', כשם שהשאלות באות לעורר את האדם להרגיש את גודל ההודאה לד', ומתוך כך הוא יספר את ההגדה בשמחה פנימית[6].

         כעין דבריו האחרונים של המלבי'ם 'ויתחיל לספר ביציאת מצרים תיכף בהתלהבות הלב והתפעלות הנפש' כתב גם 'ערוך השולחן' (אורח חיים סימן תעג סעיף כב): 'כשמסיים השואל 'מה נשתנה' מגלה הפת ומתחיל לומר 'עבדים היינו' בקול ובהתפעלות ובשמחה ובחדוה'.

         כעין זה כתב כבר הריטב'א בפירושו על ההגדה בפיסקא 'ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים': 'מצוה לספר בשמחה ובהודאות'.

         כעין זה כתב גם האבודרהם בפירושו על ההגדה בפיסקא 'ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים': 'אנו מצווים לספר ביציאת מצרים בשמחה ובהודאה'[7].

ג. גם ההודאה כלולה במצות סיפור יציאת מצרים

  1. דברי הרמב'ם בספר המצוות

         כתב הרמב'ם בספר המצוות: 'מצוה קנ'ז היא שציוונו לספר ביציאת מצרים בליל חמישה עשר מניסן, בתחילת הלילה, כפי צחות לשון המספר. וכל מי שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו ד', ומה שעשו לנו המצרים מעול וחמס, ואיך לקח ד' נקמתנו מהם, ולהודות לו יתעלה על כל הטוב אשר גמלנו, יהיה יותר טוב, כמו שאמרו: 'כל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח''[8]. מפורש כאן ברמב'ם שההודאה כלולה גם היא במצות סיפור יציאת מצרים.

  1. דברי הרמב'ן והראב'ע

         כעין זה כתב גם הרמב'ן על הפסוק 'ליל שימורים הוא לד'... שימורים לכל בני ישראל לדורותם' (שמות יב, מב): 'שישמרו אותו לעבוד בו לפניו באכילת הפסח וזכירת הניסים, ולתת הלל והודאה לשמו'.

         כעין זה כתב גם הראב'ע שם (בפירוש הארוך): 'ליל שמורים הוא לד' - שלא ישנו, רק יודו ויספרו גבורת ד' בצאתם ממצרים. וככה רמזו חכמינו ז'ל: הגיע זמן קריאת שמע של שחרית (הגדה של פסח)'. כעין זה כתב גם החזקוני שם.

  1. דברי ספר החינוך

         כעין דברי הרמב'ם בספר המצוות כתב גם ספר החינוך במצות סיפור יציאת מצרים (מצוה כא): 'לספר בענין יציאת מצרים בליל חמישה עשר בניסן כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח ד' יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם, שנאמר: 'והגדת לבנך' וגו' (שמות יג, ח).

וענין המצוה, שיזכור הניסים והענינים שאירעו לאבותינו ביציאת מצרים, ואיך לקח הא-ל יתברך נקמתנו מהם. ואפילו בינו לבין עצמו, אם אין שם אחרים, חייב להוציא הדברים בפיו, כדי שיתעורר לבו בדבר, כי בדבור יתעורר הלב'.

  1. מה בין שבח להודיה?

         יש לשאול: האם דברי הרמב'ם בספר המצוות שכתב 'להודות לו יתעלה על כל הטוב אשר גמלנו' ודברי ספר החינוך שכתב 'להלל ולשבח ד' יתברך על כל הנסים שעשה לנו' הם זהים? כלומר: האם ההודיה זהה להלל ולשבח?

         לא. השבח כלפי ד' הוא מצד גדולתו של ד', גם בלא קבלת טובה מד', ואילו ההודיה היא על הטובה שקבלנו.

         לדוגמא: אם ירד גשם אדיר ביבשת אחרת, ואין לנו שום טובה מכך, אבל שמענו על כך, וכל שכן אם ראינו זאת - יש לנו לשבח את ד' על גדולתו וגבורתו, אבל אין לנו מה להודות על כך, כיון שלא קיבלנו שום טובה בגשם זה.

         לעומת זאת, אם ירדו גשמים פחותים בהרבה מהגשמים ההם, אבל הם ירדו בארצנו הקדושה, והרוו את אדמתה - יש לנו להודות לד'[9].

         אמנם יש לציין שפעמים רבות ההודיה והשבח מעורים זה בזה, שכן כאשר מודים לד' על הטובה שהוא עשה לנו, יש גם לשבח אותו על כך מלבד ההודאה, ובמיוחד כאשר הטובה שעשה לנו ד' נעשתה בדרך מיוחדת של ניסים גדולים והתגלות כבוד ד' באופן מיוחד.

         מתוך סיפור יציאת מצרים עלינו להגיע גם להודאה וגם להלל ולשבח: להודות על כל הטובות שזכינו בהן ביציאת מצרים, ולשבח ולהלל את ד' על כל הניסים והנפלאות שעשה.

         אכן כך נאמר במשנה, וכך אנו אומרים בהגדה של פסח: 'לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, לגדל, ולהדר, ולנצח, למי שעשה לנו ולאבותינו את כל הנסים האלו, והוציאנו מעבדות לחירות, ומשעבוד לגאולה, ומיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול, ונאמר לפניו 'הללויה'', ולאחר מכן אומרים את ההלל.

  1. מנין למדו שההודיה היא חלק ממצות סיפור יציאת מצרים?

         יש לשאול: מנין למדו שההודיה היא חלק ממצות סיפור יציאת מצרים?

         ניתן לומר שהדבר פשוט מסברה: מי שנעשו לו טובות גדולות כאלו ועל יד נסים גדולים כאלה כיצד יתכן שלא יודה וישבח. כך אמרו במסכת פסחים (קטז ע'א): 'אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה: עבדא דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא, מאי בעי למימר ליה? אמר ליה: בעי לאודויי ולשבוחי'. [אמר לו רב נחמן לדרו עבדו: עבד שאדונו מוציאו לחירות ונותן לו כסף וזהב, מה צריך לומר לו? אמר לו: צריך להודות ולשבח].

 

         יש להוסיף שהאבודרהם בפירושו לתחילת ההגדה, בביאור המלה 'הגדה' כתב: 'יש מפרשים 'הגדה' שהוא לשון הודאה ושבח לקב'ה על שהוציאנו מארץ מצרים, כמו שמתרגם בירושלמי: 'הגדתי היום לד' אלקיך' (דברים כו, ג) - שבחית יומא דין'.

         יש לציין שלפנינו בתרגום הירושלמי על הפסוק 'הגדתי היום לד' אלקיך' (דברים כו, ג) כתוב: 'אודינן ושבחינן יומא דין'. כלומר: 'מודים ומשבחים', ובתרגום המיוחס ליונתן כתוב רק: 'אודינן יומא דין'. כלומר: 'מודים'.

         לפי זה עולה שפירוש המלה 'הגדה' הוא שבח והודיה, ולא רק סיפור[10]!

         לפי זה גם מובן מדוע תקנו חכמים לדרוש בליל הסדר דווקא את פרשת 'ארמי אבד אבי', כיון שמהפסוק המקדים פרשה זו למדנו שההגדה כוללת גם את חיוב ההודיה מלבד חיוב הסיפור[11]!

ד. מדוע 'כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח'?

  1. הסבר 'ספר החינוך' ומפרשים נוספים: חיזוק האמונה בד'

א. הסבר 'ספר החינוך'

         כתב ספר החינוך במצות סיפור יציאת מצרים (מצוה כא): 'לספר בענין יציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח ד' יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם, שנאמר: 'והגדת לבנך' וגו' (שמות יג, ח). וכבר פירשו חכמים דמצות הגדה זו היא בליל חמשה עשר בניסן בשעת אכילת מצה. ומה שאמר הכתוב 'לבנך', דלאו דוקא בנו, אלא אפילו עם כל בריה.

         וענין המצוה, שיזכור הניסים והענינים שאירעו לאבותינו ביציאת מצרים, ואיך לקח הא-ל יתברך נקמתינו מהן. ואפילו בינו לבין עצמו, אם אין שם אחרים, חייב להוציא הדברים בפיו, כדי שיתעורר לבו בדבר, כי בדבור יתעורר הלב.

         משרשי מצוה זו, מה שכתוב בקרבן הפסח. ואין מן התימה אם באו לנו מצוות רבות על זה, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו. ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותינו ובתפלותינו: 'זכר ליציאת מצרים', לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם, וכי יש אלוק קדמון חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות אל היש שהם עליו, ובידו לשנותם אל היש שיחפוץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים ששינה טבעי העולם בשבילנו, ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים, הלא זה משתק כל כופר בחידוש העולם, ומקיים האמונה בידיעת השם יתברך, וכי השגחתו ויכלתו בכללים ובפרטים כולם'.

         ספר החינוך לא הסביר מדוע 'כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח', אבל על פי הסברו למצוה נראה שזו הסיבה לכך ש'כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח', שעל ידי כך הוא מחזק בקרבו את שורשי האמונה.

 

         יסוד הדברים כבר כתוב ברמב'ן בסוף פרשת בא (שמות יג, טז): 'לכן יאמר הכתוב במופתים: 'למען תדע כי אני ד' בקרב הארץ' (שם ח, יח), להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם. ואמר: 'למען תדע כי לד' הארץ' (שם ט, כט), להורות על החידוש, כי הם שלו שבראם מאין. ואמר: 'בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ' (שם ט, יד), להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו. כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים, אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כולה'.

         עוד הוסיף הרמב'ן שלכן צריך לזכור את יציאת מצרים בכל יום: 'ובעבור כי הקב'ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה, כמו שחייב כרת באכילת חמץ (שם יב, טו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט, יג), והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו: 'אמת ויציב דאורייתא' (ברכות כא ע'א), ממה שכתוב: 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך' (דברים טז, ג), ושנעשה סוכה בכל שנה, וכן כל כיוצא בהן מצוות רבות זכר ליציאת מצרים, והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלקים'.

         הרמב'ן הסביר מדוע מצוות רבות הן זכר ליציאת מצרים, ומדוע יש חובה להזכיר יציאת מצרים בכל בקר ובכל ערב, אלא שהוא לא הזכיר במפורש את מצות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר.

ב. הסבר רבנו מנוח

         כעין דברי ספר החינוך כתב גם בחידושי רבנו מנוח על הרמב'ם (בהלכות חמץ ומצה פ'ז ה'ה): 'לכל המצוות יש טעם, וידיעת טעם המצוה עיקר גדול... ואם ידיעת טעם שאר המצוות טוב, כל שכן דרישת טעם המצוות בפסח, לפי שבהזכרתה יתעורר האדם להאמין בד' אמונה תמה ושלמה, כי בגאולה ההיא נגלה לכל ישראל, וגלוי לכל העמים, כי לו לבדו הממשלה בשמים ובארץ'.

ג. הסבר התשב'ץ

         כעין זה כתב גם בחידושי התשב'ץ בספרו 'יבין שמועה' מאמר 'חמץ ומצה': 'מצות עשה מן התורה לספר בליל הפסח בנסים ונפלאות שעשה הקב'ה לאבותינו ביציאת מצרים, שנאמר: 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר: בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים' (שמות יג, ח), כמו שהוא מפורש בהגדה. וזאת המצוה היא מיוחדת בליל הפסח, נוספת על מצות זכירת יציאת מצרים ביום ובלילה שאומרים פרשת 'ויאמר', שנאמר בה יציאת מצרים. אבל זאת המצוה מיוחדת בזמן הגאולה, להגיד לבנים זכר הניסים והנפלאות שנעשו לנו בזמן הגאולה, כדי שישאר לנס נזכר לדורות, כמו שנאמר: 'עליה לבניכם ספרו, ובניכם לבניהם, ובניהם לדור אחר' (יואל א, ג). כדי שיגדלו הילדים וגם עד שיבה וזקנה על זאת הידיעה, כי היא עיקר האמונה, ומבטלת כל דעת פילוסוף ומין ואפיקורס ומכחיש אלוקות וחידוש ונבואה וידיעת הא-ל והגמול והעונש. וזה כי מה שנעשה לאבותינו להוציאם ממצרים מתחת יד מלך עז, על ידי מכות משונות על ידי נביא שלוח בדבר הא-ל, מורה כי הא-ל הוא משגיח במעשה בני אדם לגמול טוב לטובים ולענוש לרשעים. וזהו עיקר התורה כולה, ואם הוא גומל ועונש - כבר קדמה לו הידיעה בהם, וזהו כנגד האומרים 'עזב ד' את הארץ'. ושיהיה זה במכות יוצאות מהדרך הנהוג במנהגו של עולם, כמו מכת הדם והצפרדע ושאר המכות, וכל שכן קריעת ים סוף, שתי כיתות סמוכות זו לזו, האחת עוברת ביבשה והשניה צוללת כעופרת, זה יורה כי יש אלוק מחדש העולם ומשנהו כרצונו, וזה סותר מאמיני הקדמות כי לעולם לא נתחדש דבר, אלא כך היה. וזו הדעת נשארה לפילוסופים של יון וחיברו בו ספרים. ואילו ראו קריעת ים סוף - שרפו כל ספריהם.

         וכשראינו אנחנו, או הגידו לנו אבותינו דור אחר דור הגדה מפורסמת שאי אפשר להכחישה - הרי הוא כאילו ראינו אנחנו בעינינו קריעת ים סוף! בשעה קלה ראינו חידוש העולם! ואם הוא מחודש יש לו מחדש, מזהיר על ידי נביאיו בתורתו, ויודע ומשגיח וגומל ועונש. על כן ציוותה התורה להגיד זה לבנינו מנעוריהם, וגם עד זקנה ושיבה לא יעזבוהו, עד יגידו זרוע ד' לדור אחרון, לכל יבוא גבורותיו, וזה תועלת זאת המצוה, והיא תועלת גדולה לנפשות ולגופות בעולם הזה ובעולם הבא'[12].

ד. הסבר 'יסוד ושורש העבודה'

         כתב בספר 'יסוד ושורש העבודה' (שער תשיעי פרק ו): 'חיוב מצות עשה של סיפור יציאת מצרים בלילה הזה הוא על כל איש מאישי ישראל עם קדוש אף אם הוא יחידי... אך... עיקר מצות הסיפור הוא לבניו ולבני ביתו להודיע להם גבורותיו יתברך שמו, ואת ישועת אלקינו יתברך שמו ויתעלה, אשר עשה עמנו עם קדוש בהוציאנו ממצרים, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו. ועיקר כוונתו יהיה להכניס בלבם האמנה שלמה באלקותו יתברך שמו ויתעלה ובגודל גבורותיו ונפלאותיו... ולא די לפרש להם כלליות הניסים מה שכתוב בהגדה, רק לפרט ולבאר באר היטב כל נס ונס על פי מה שנמצא כתוב בגמרא ובמדרשים ובשאר ספרים... ולספר פרטיהם לבניו ולבני ביתו בליל שימור פסח, כדי להגדיל בעיניהם הנס, ויתנו בלבם יותר שבח והודיה לבורא יתברך שמו ויתעלה'.

         יש לשים לב שבסוף דברי 'יסוד ושורש העבודה' יש תוספת על הנאמר בחינוך ברבנו מנוח ובתשב'ץ: ההודאה והשבח, שעליהם דברנו בפרק הקודם.

  1. הסבר נוסף של רבנו מנוח: שנירא את ד'

         הסבר נוסף כתב רבנו מנוח (שם ה'ו): 'ובזכירה הזאת תהיה יראת ד' על פניו תמיד, בראותו השגחת ד' שהיתה בישראל, ולא יסור לבו ממנו לעולם'.

  1. הסבר נוסף של רבנו מנוח: שנבטח בד' שיגאלנו מהגלויות

         עוד כתב רבנו מנוח (שם ה'ו): 'ואם יצר לו זמנו מאד יבטח בד' 'מקוה ישראל מושיעו בעת צרה' (ירמיהו יד, ח), וכמו צרת גלות מצרים היתה סיבה להיטיב להם באחריתם, כן כל צרות הגלות הזה הם סיבה לישראל להושיעם תשועת עולמים'.

         דברים אלו של רבנו מנוח דומים למה שכתב ספר הכוזרי (ג, יא): 'ואם ייאשנו שטנו מזה, באמרו: 'התחיינה העצמות האלה' (יחזקאל לז, ג), לגודל מה שנכחדנו מגוי ונשכח זכרנו, וכמה שנאמר: 'יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו' (שם, יא), יחשוב באיכות יציאת מצרים ובכל מה שנאמר בכמה מעלות טובות למקום עלינו, ולא יהיה קשה בעיניו איך נשוב לקדמותנו'. וכן כתב הסמ'ק במצות האמונה בד', שמתוך האמונה בד' שהוציא אותנו מארץ מצרים מבית עבדים אנו מצווים להאמין בגאולה העתידה.

  1. הסבר 'ערוך השולחן': שנשתעבד לד'

         הסבר אחר כתב 'ערוך השולחן' (אורח חיים סימן תעג סעיף כב): 'עיקר אמירת ההגדה הוא שעל ידי יציאת מצרים נשתעבדנו עד עולם לדורי דורות לד' ולתורתו ואנחנו עבדיו, וזהו מדין גמור, כי בן חורין אינו נקנה לעבד בעל כרחו, אבל מי שהיה עבד לאחד ולקחו אחר מבעליו לו לעבד אין צריך דעת העבד, ונקנה לו בעל כרחו של העבד, כמבואר ביו'ד סימן רס'ז. ועתה כיון שהיינו עבדים לפרעה והקב'ה פדה אותנו מידו ולכן בעל כרחנו אנחנו עבדיו. וזהו שאמר הכתוב: 'כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים' (ויקרא כה, נה), כלומר: כי לי בני ישראל עבדים בעל כרחם, שלא ברצונם, מפני שהוצאתים ממצרים שהיו שמה עבדים. ולכן בכל דור ודור חייב לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים ונקנה לו להקב'ה לעבד עולם, ואינו רשאי לפרוק עול התורה מעל צוארו. ומביא ראיה מקרא ד'בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים' (שמות יג, ח), וזה קאי על כל דור ודור. ולפי שמי שירצה להתעקש יכול לומר דקאי רק על הדור שיצא ממצרים, כשאלת הרשע שאומר: 'מה העבודה הזאת לכם', כלומר: הלא אתם לא יצאתם ממצרים! לזה מביא ראיה מקרא ד'ואותנו הוציא משם' (דברים ו, כג), דמסיים: 'לתת לנו את הארץ'. והרי כל יוצאי מצרים מתו במדבר! אלא וודאי דאכל דור קאי! וזהו שאמר רבא בגמרא (קטז ע'ב): צריך לומר: 'ואותנו הוציא משם''.

         יסוד דבריו של 'ערוך השולחן' נאמר בהסבר הרמב'ן לפסוק 'אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים' (שמות כ, ב): 'הדבור הזה מצות עשה. אמר: 'אנכי ד'', יורה ויצוה אותם שידעו ויאמינו כי יש ד', והוא אלקים להם, כלומר: הווה, קדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלקים להם, שחייבים לעבוד אותו. ואמר: 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים', כי הוצאתם משם תורה על המציאות ועל החפץ, כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו משם. וגם תורה על החידוש, כי עם קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו. ותורה על היכולת, והיכולת תורה על הייחוד, כמו שאמר: 'בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ' (לעיל ט, יד). וזה טעם 'אשר הוצאתיך', כי הם היודעים ועדים בכל אלה.

וטעם 'מבית עבדים' – שהיו עומדים במצרים בבית עבדים, שבויים לפרעה. ואמר להם זה שהם חייבין שיהיה ד' הגדול והנכבד והנורא הזה להם לאלקים, שיעבדוהו, כי הוא פדה אותם מעבדות מצרים, כטעם: 'עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים' (ויקרא כה, נה)'.

  1. הסבר ה'פלא יועץ': אהבתנו את ד' ואהבת ד' אותנו

         בספר 'פלא יועץ' בערך 'פסח' כתב גם הוא כדברי ספר החינוך והמפרשים שבשיטתו, אבל הוסיף על דבריהם וכתב: 'ועיקר זכירת יציאת מצרים בכל הימים ומצות תפילין, הכל הוא כדי שהחי יתן אל לבו הדברים האלה לעומק ולרוחב, וישמח ישראל בעושיו, ויבוא ליראה ולאהבה את ד' הנכבד, ולדבקה בו, ולעובדו בלבב שלם, כי כן ראוי אחרי הודיע אלקים אותנו אהבתו וחיבתו, וגודל יכולתו ועוצם השגחתו [-כמו שכתבו ספר החינוך והמפרשים שבשיטתו]. וזהו הטעם שציונו יוצרנו בליל פסח להרבות לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח... כדי שירבה לקבוע בלבו ובלב בני ביתו אהבת הא-ל יתברך שמו ויראתו, כי זה כל האדם, וזהו עיקר מצות הסיפור: להגיד לבני ביתו בסיפור יציאת מצרים איך הראנו ד' אלקינו את כבודו ואת גדלו, ואהבתו וחמלתו, ויכולתו והשגחתו, ושעל כן ראוי לנו לעובדו בלבב שלם, ולשמור את כל מצוותיו'[13].

סיכום

         א. יש להאריך בסיפור יציאת מצרים, וכבר ב'עבדים היינו' יש להאריך ולהסביר כיצד פיסקא זו עונה על השאלות שנשאלו.

         ב. אין להאריך בפלפולים וב'ווארטים' שאין משתמע מהם ענין השעבוד והגאולה.

         ג. יש ענין גדול בשאלה, שהוא חשוב עד כדי כך שאפילו מי שנמצא בליל הסדר לבדו - צריך לשאול את עצמו, ורק אחר כך לענות. כיון שעל ידי השאלות האדם מתעורר להודות לד' ולשבח אותו ולספר ביציאת מצרים מתוך התלהבות פנימית.

         ד. זו גם הסיבה ש'צריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח', כיון שעל ידי הזכרת הגנות, האדם מתעורר להודות לד' ולשבח אותו על גודל הטובה שד' עשה לו.

         ה. זו גם הסיבה שקריאת ההגדה היא שידרוש מ'ארמי אובד אבי' עד שיגמור כל הפרשה, כיון שהפסוקים מתארים את הדברים בגוף ראשון, כמי שנעשה לו עצמו הנס, ולכן הוא מודה לד' על הנסים שנעשו לו.

         ועוד ששם נאמר: 'הגדתי היום לד' אלקיך כי באתי אל הארץ', בדומה למה שנאמר 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר'.

את המלה 'הגדתי' תרגמו התרגומים הירושלמי ויונתן לשון שבח והודאה.

         ו. זו גם הסיבה ש'כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח', כיון שעל ידי ריבוי הסיפור האדם מתעורר יותר להודות לד' ולשבח אותו על גודל הטובה שד' עשה לו. וכמו כן האדם מתחזק באמונה בד', בעבודת ד', ביראת ד', באהבת ד' לעם ישראל ובבטחון בגאולה העתידה.

         ז. בזמן אמירת ההגדה צריך האדם להרגיש התלהבות ושמחה.

         ח. כל הדברים הללו - האריכות בסיפור, דרך שאלה ותשובה, התחלה בגנות וסיום בשבח, אמירת הדברים בשעה שמצה ומרור מונחים לפנינו, והודאה והלל - התחדשו במצות סיפור יציאת מצרים של ליל הסדר בנוסף לחיוב הזכרת יציאת מצרים של כל לילה[14].

סיום

         כתב בספר 'יסוד ושורש העבודה' (שער תשיעי פרק ה): 'אחר כך ילך לביתו לשלום בשמחת הלב מאוד ומאוד באהבת הבורא יתברך שמו ויתעלה, שבחר בנו בלילה הזה להיות לו לעם סגולה מכל העמים כיום הזה שהוציאנו ממצרים, וכוונתו יתברך שמו ויתעלה בהוצאה זו לקרב אותנו לעבודתו בתורתו ובמצוותיו הקדושות. ועיקר עבודת האדם לד' יתעלה היא שמחת הלב באלקותו יתברך שמו וזכרו לעד ובעבודתו'.

         אחר כך כתב לגבי הקידוש: 'אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון - יתן הודאה עצומה במחשבתו בשמחה עצומה במאד מאד על זה שבחר בנו עם קדוש מכל עם ולשון לחלקו ולגורלו לעבדו.

ברוך אתה ד' מקדש (השבת) וישראל והזמנים - יתן הודאה עצומה במחשבתו בפרטיות (על השבת בפני עצמה) ועל ישראל בפני עצמם ועל הזמנים בפני עצמם.

         וברכת שהחיינו יברך גם כן בשמחה והודאה עצומה במחשבתו לד' יתעלה, שהאריך ימי חייו עד זמן זה לקיים מצוותיו הקדושות השייכות לרגל זה, וגם על שהאריך ימי חיי בניו עד זמן זה ויאמר בלבו: בני הקטנים, אף שיברכו ברכה זו בעצמם, לא יתנו הודאה במחשבתם כראוי לו יתברך שמו, אתן אני בשבילם הודאה עצומה'.

         בספר 'אדר היקר', שכתב מרן הרב קוק זצ'ל על חותנו הגאון האדר'ת זצ'ל, הביא חלק מהדברים שכתב האדר'ת על עצמו, ביומנו 'נפש דוד'. כך כתב האדר'ת: 'הגדת סיפור יציאת מצרים הלהיבה נפשי ולבבי וכל קרבי, עד כי בכל מאמצי כוחותי הגדתיה. ובאמרי 'והיא שעמדה' נזכרתי כל התלאות וההרפתקאות שהיו לאחינו בית ישראל מאז ומעולם, אשר לא יאומן ולא יתואר הנס הנפלא שעוד נתקיימו, 'וגדול הרועה שמצילן' (אסתר רבה י, יא), לא יכולתי להתאפק בשום אופן מבכיות, ועיני נגרו מעצמן בלי הפוגות, עד שבושתי מבני ביתי' (אדר היקר עמ' סז).

 

 

[1] עיין גם במה שכתב הרב יעקובסון בספר 'מעינות' לפסח (מאסף לעניני חינוך והוראה, המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה, ההסתדרות הציונית העולמית ירושלים תשל'ט) עמ' 55-56 ובספר 'הלילה הזה' לרב אריה אלכסנדר מנדלבוים (ירושלים תשנ'ה) עמ' 23, ועמ' 87 בשם ספר 'שפתי חיים' ח'ב עמ' שנה.

[2] בהגדה זו הרחבנו להביא את השאלות שמתעוררות אצל הילדים עוד לפני אמירת 'מה נשתנה', וענינו עליהן מיד ב'עבדים היינו', על פי ה'משנה ברורה'.

[3] שנדפסה ב'עטורי כהנים' גליון 172 עמ' 24 סעיף י'ב 'סיפור יציאת מצרים'.

[4] שלחתי מכתב לרב נבנצל ובו שאלתי: 'זכיתי לראות את דבריו הנפלאים של כבודו שנדפסו בחוברת 'עיטורי כהנים' גליון 172, ושם (בעמ' 24) כתב הרב שצריך לספר 'מדוע נגזרה עלינו גלות מצרים', ולא הבנתי למה כוונת הרב. האם לומר את שלש הדעות שנאמרו בנדרים לב ע'א, או גם את הרמב'ן בבראשית יב, י ומפרשים נוספים, והאם אין בכך הִכָּנסוּת לפלפולים על ההגדה'.

וזאת היתה תשובתו אלי: 'אני רגיל בלי נדר לומר את הטעמים שבגמרא, אך בודאי כל המרבה הרי זה משובח. אין כאן פלפול, אלא רק סיפור הדברים שקרו'.

[5] עיין רש'י פסחים קטז ע'א על המשנה 'מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו': 'וכאן הבן שואל אביו - מה נשתנה עכשיו שמוזגין כוס שני קודם אכילה'.

בחדושי מהרי'ח על המשניות שם (פ'י מ'ד) כתב: 'שאלני חכם אחד: הלא זו השאלה לא נזכרה ב'מה נשתנה'!

וזה אשר השבתי לו: דהיה קשה לרש'י למה הכניס בין הדבקים: 'אם אין דעת בבן אביו מלמדו', ועוד כל השאלות שהוא שואל, מנין יודע הבן זו השאלה. הראשונה: 'שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה', פירוש כשאנו רוצים אוכלים או חמץ או מצה, שמא הלילה הזה אביו רוצה במצה! וכן בכל השאלות, דוק מעצמך. לכן פירש רש'י 'וכאן הבן שואל' פירוש השאלה של הבן היא רק מה שרואה: שמזגו כוס שני קודם אכילה, ותו לא. ומפרשת המשנה: 'ואם אין דעת בבן' - אז אביו מלמדו, ואומר לו אביו: הלא יש כאן כמה שינויים שבכל הלילות וכו'. ומסיימת המשנה: 'ולפי דעתו של בן אביו מלמדו' - הכל מבאר לו אביו'.

[6] עיין במהרש'א בחידושי אגדות לפסחים (קטז ע'א) שהסביר את 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח' בצורה אחרת: 'ענינו שביום שמחת לבו של אדם יזכור תחילת שפלותו וגנותו, שלא תזוח דעתו עליו'. אבל גם הוא הוסיף: 'ומהאי טעמא נמי דורש מ'ארמי אובד אבי', ועל כן בעי לאודויי ולשבוחי טפי'. ועיין גם בספר 'גבורות ד'' למהר'ל פנ'ב ובספר 'נצח ישראל' למהר'ל פ'א.

[7] ועיין ב'משנה ברורה' (סימן תעג ס'ק ע'א) שכתב: 'וקורא כל ההגדה - ואין לומר בהסיבה, רק באימה ויראה (של'ה)'. וזה נראה בניגוד לדברי הראשונים הנ'ל.

אבל נראה שגם ה'משנה ברורה' יודה שבשעה שמגביה את הכוס בפיסקא 'והיא שעמדה לאבותינו ולנו' ובפיסקא 'לפיכך' צריך לומר בשמחה, שכן כתב (בסימן תעג ס'ק עז) 'שאוחז הכוס בידו - כדי לומר שירה על היין', ולימדנו רש'י במסכת ערכין (יא ע'א): 'אין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה וטוב לבב'.

ועיין בספר 'מקראי קדש' הלכות ליל הסדר לרב משה הררי (פ'ו ה'י) שכתב: 'יש לומר את ההגדה באימה וביראה, ומאידך גם בשמחה ובהתלהבות' ובמקורות שם (אות כג) ציין לדברי ה'משנה ברורה', ומצד שני לדברי הזהר הקדוש (שמובאים בהגדה בתחילת ה'מגיד'), ובסוף דבריו שם כתב: 'וכן אמר לי הרב נבנצל שליט'א שיאמרנה באימה וביראה, אך גם בשמחה ובהתלהבות'.

[8] יש להעיר שבהלכות חמץ ומצה (פ'ז ה'א) לא הזכיר הרמב'ם את חיוב ההודאה, אף על פי שהוא מופיע בנוסח ההגדה.

[9] עיין גם ברמב'ם בהלכות יסודי התורה (פ'ב ה'א וה'ב) שכתב: 'הא-ל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו, שנאמר: 'ואהבת את ד' אלקיך' (דברים ו, ה), ונאמר: 'את ד' אלקיך תירא' (שם, יג).

והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ - מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: 'צמאה נפשי לאלקים לא-ל חי' (תהלים מב, ג), וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו, ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה, שפלה, אפלה, עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד: 'כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת, מה אנוש כי תזכרנו' (שם ח, ד-ה)'.

כאן כתב הרמב'ם: 'מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול', אך הוא לא כתב כאן 'מודה'! כיון שכאשר האדם לא קיבל טובה אין הוא צריך להודות, אבל יש לשבח את ד' על גבורתו, גם ללא קבלת טובה בגבורה זו.

[10] עיין עוד בספר 'הלכות יום העצמאות ויום ירושלים' עמ' קמט.

[11] עיין בספר 'מעינות' לפסח (עמ' 56-57) במאמרו של הרב יששכר יעקבסון שחז'ל למדו לדרוש בליל הסדר דווקא את פרשת 'ארמי אבד אבי', בגזירה שוה: 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר' (שמות יג, ח), בדומה למה שנאמר: 'הגדתי היום לד' אלקיך כי באתי אל הארץ' (דברים כו, ג).

ועיין בהגדת 'אור ודרור' [לרב חנן פורת (עמ' 22 בקיצור ועמ' 183-186 באריכות)] שחז'ל תקנו לומר דווקא פסוקים אלו, כיון שהפסוקים מתארים את הדברים בגוף ראשון, כמי שנעשה לו עצמו הנס, ולכן הוא מודה לד' על הנסים שנעשו לו. (וכן כתב הרב יהודה שביב ב'שבת בשבתו' גיליון 484 פסח תשנ'ד)., גם הסבר זה מתקשר למהלך הכללי של חובת השבח וההודאה, כיון שמתוך שהוא מרגיש שהדברים קרו לו - הוא מתעורר יותר להודות ולהלל. ועיין עוד בהגדת הרב רימון.

הסבר אחר כתב הרב מינצברג שליט'א בביאורו להגדה ('בן מלך' עמ' קה): 'נראה בזה שאם כי פעמים רבות נכתב בתורה הסיפור של יציאת מצרים, וידוי בכורים הוא המקום היחיד בו התורה מורה לנו כיצד עלינו לספר את הסיפור. ולכן כאשר אנו באים לקיים את מצות הסיפור, אנו למדים מפרשה זו כיצד לספר אותו. אולם כיון שאנו רוצים להרחיב בדברים, ש'כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח' אנו גם דורשים את הפרשה כולה, ומבארים כל תיבה באריכות'.

[12] עיין גם בדברי האברבנאל בפירושו להגדה בפיסקא 'לפיכך אנחנו חייבים להודות' וכו', שדומה להסבר ספר החינוך, אלא שגם התשב'ץ וגם האברבנאל הרחיבו את עיקרי האמונה שהתבררו ביציאת מצרים יותר מספר החינוך! ועיין במאמרים על עשר המכות בספר 'הדר התורה' שמות בפרשת וארא.

[13] עיין גם בדרשות הר'ן, בסוף הדרוש הראשון שכתב: 'ולכן אנו מזכירין תמיד בתפילתנו ומועדינו: 'זכר ליציאת מצרים', גם במועדים שאינם נמשכים עם יציאת מצרים כלל, כראש השנה ויום הכיפורים, מפני שהענין ההוא הורה שד' יתברך חפץ בנו, ומנהיגנו, ומורנו הדרך אשר נעלה בה אל העולם העליון' (הראני בני יקירי הרב ישעיה מרדכי נ'י).

[14] עיין 'מנחת חינוך' מצוה כא, ו'עמק ברכה' לרב אריה פומרנצ'יק עמ' עו-עז, ו'אנציקלופדיה תלמודית' ערך 'הגדה' פרק א, והגדת הרב רימון.