דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

שיחת פרשת השבוע אחרי מות- קדושים תשעז

רה"י הרב יעקב שפירא
פרשת שבוע

'פרשה זו בהקהל נאמרה'
'קדושים תהיו'. רש'י מפרש שהכוונה היא 'הוו פרושים מן העריות'. הרמב'ן מרחיב את זה יותר, וכותב ש'קדושים תהיו' מתמקד לא רק בפרישה מעריות, אלא זה לא להיות נבל ברשות התורה. שאדם לא יגיד: 'יש דברים שלא כתובים במפורש בתורה, ולכן אני אעשה את זה'. יש דברים שגם ללא ציווי מפורש של התורה כדאי להתרחק מהם.
הביטוי של 'נבל ברשות התורה' שכתב הרמב'ן, יל'פ ע'פ הפסוק: 'עם נבל ולא חכם'. ושם בתרגום: 'עמו דקבילו אורייתא ולא חכימו'. ז'א, ע'פ התורה צריך לדעת איך לנהוג גם בדברים שאינם מפורשים. שהרי כל מש'כ 'קדושים תהיו', זה תמרור דרך והגדרה שלשם צריך להגיע. ו'נבל' הוא לשון נפילה – 'נובלות'. ואדם שכזה, נופל מדרגתו. ושם ברמב'ן מבאר, שמי שאינו מכיר טובה אלא גומל רעה תחת טובה הוא 'נפול' מדרגתו  וה'נ כאן (וע'ע מש'כ השל'ה הק' בעשרה מאמרות מאמר ז' בביאור הרמב'ן. ובר' יונה לאבות, פרק ג' משנה י'ז).
מוסיף רש'י במקום, שפרשה זו של 'קדושים תהיו' בהקהל נאמרה. מה פירוש? כתוב בגמרא שכשמשה רבינו לימד את עמ'י תורה, הוא קודם כל לימד את אהרן, לאחר מכן את בניו של אהרן, לאחר מכן את הזקנים, ובסוף את כלל ישראל. לעומת זאת, כשהוא הגיע לפרשת 'קדושים תהיו' (בין לפי רש'י בין לפי הרמב'ן) הוא דיבר עם כל עמ'י בבת אחת. מדוע?
אומר השפ'א: לפעמים, כשמדברים על דברים מאד מרוממים, אדם יכול לחשוב שזה לא בשבילו. שאלו מדרגות שמיועדות לצדיקים, אבל הוא מכיר את עצמו, וזה לא מתאים לדרגתו. לכן אומרת התורה: 'פרשה זו בהקהל נאמרה'. כדי לומר לנו: זו צורת החיים הנורמלית של יהודי. זו לא מדרגה שמיועדת לצדיקים ויחידי סגולה. זה ציווי שמיועד לכלל ישראל.
מסופר שכשה'חפץ חיים' נפטר, הרב זצ'ל אמר עליו שהיו הרבה אנשים שהספידו אותו ואמרו שהוא היה צדיק. זה נכון, הוא היה צדיק, אבל העיקר חסר מן הספר – ה'חפץ חיים' היה היהודי הנורמלי.
וניתן לומר פה עוד עניין. הבאנו בשבוע שעבר את ההקדמה של ה'שערי יושר', שכותב שקדושה אמיתית אינה כשאדם דואג רק לעצמו. קדושה אמיתית זה כשאדם מחובר לכלל. כשהוא יודע שכל התעלות אישית פרטית שלו היא לא רק התעלות פרטית שלו, אלא התעלות שמשפיעה על כלל ישראל. כשהוא מבין שככל שהאני העצמי שלו מחובר יותר לכלל, כך הוא גדל יותר. ואם אדם מתרחק מהשפעות על הכלל, הוא בעצם מתרחק מעצמו (ע'ע אוה'ק ח'ג עמוד קמ'ז – קנ'ז).
לכן פרשת 'קדושים תהיו' בהקהל נאמרה. כדי לומר  שהקדושה האמיתית נוצרת תוך כדי חיבור לכלל. תוך הבנה שהדברים שהאדם עושה מרוממים את כל עם ישראל. פרשה זו נאמרה בהקהל מפני שבלי החיבור הזה קשה לקבל כחות.
 
ההבדל בין תחילת הפרשיות לסופן
יש משהו מאוד משותף לשתי הפרשיות הללו. פרשת אחרי מות עוסקת בשני קצוות, וגם פרשת קדושים עוסקת בשני קצוות. פרשת אחרי מות עוסקת בתחילתה בשיא הקדושה עלי אדמות – כניסת כהן גדול לקודש הקודשים ביום הכיפורים. לעומת זאת, סוף פרשת אחרי מות עוסק בהפך הקדושה - כל פרשת עריות (גם ביום כיפור אותו הדבר. בקריאת התורה של שחרית, אנו קוראים את 'בזאת יבוא אהרן', ואילו במנחה קוראים את ההפך הגמור מקדושת אהרן).
בפרשת קדושים אנו מוצאים את אותו עניין. בתחילת הפרשה, התורה מצווה עלינו: 'קדושים תהיו'. היינו מצפים שכשמדברים על קדושה, התורה תצווה אח'כ על כל מיני מצוות שבין אדם למקום שעל ידיהן האדם ייתפס בקדושה ויתחבר לקב'ה. כיוון שלכאורה החיבור לקב'ה הוא בדברים שבין אדם למקום. אבל כשמתבוננים בפרשה, רוב המצוות שבפרשת קדושים סובבות סביב עניינים שבין אדם לחבירו, סביב עניינים שנראה לנו שהם לא קשורים לקדושה.
 
'הקב'ה חפץ בבין אדם לחברו'
ה'משך חכמה' כותב בפרשת בשלח (עה'פ 'והמים להם חמה מימינם ומשמאלם'): 'בהתבונן בדרכי התורה נראה, כי במצות שמעיות כמו עו'ג ועריות יש כרת וסקילה ושאר מתות ומלקות, לא כן בנמוסיות ומדות כמו מחלוקת לשון הרע רכילות גזל, אין מלקות, דהוי לאו הניתן לתשלומין או דהוי לאו שאין בו מעשה. אולם זה דווקא ביחיד העושה, אבל אם הצבור נשחתין, בזה מצאנו להיפך בירושלמי דפאה, דורו של דוד כולם צדיקים היו, וע'י שהיו בהן דילוטרין היו נופלים במלחמה וכו', אבל דורו של אחאב עובדי עו'ג היו, וע'י שלא היו בהן דילוטורין היו יורדים למלחמה ומנצחין בו. שאם הצבור נשחתין בעו'ג ועריות, ע'ז נאמר 'השכן אתם בתוך טמאתם', אבל בנמוסיות ומדות לשון הרע ומחלוקת, ע'ז כתוב 'רומה על השמים' וכו' כביכול סלק שכינתך מהם. וגדולה מזו אמרו שבמקדש ראשון היו עו'ג עריות ושפיכות דמים, ובמקדש שני היו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, ומפני מה חרב מפני שנאת חנם, ושם שאלו מי הם גדולים, תנו עיניכם בבירה שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרנוים הרי דאם הצבור נשחתין במדות,גרוע יותר מאם נשחתין במצוות'.
כלומר, כשל'ע, בזמן שהציבור נשחת בע'ז ועריות, התורה אומרת: 'השוכן איתם בתוך טומאותם' (אלא אם כן מגיעים למציאות של 'ולא תקיא הארץ אתכם'). אבל כשבני ישראל פרוצים חלילה בדברים שבין אדם לחבירו, ובנימוסין, זה יותר גרוע. שם לא כתוב 'השוכן איתם בתוך טומאותם'.
עפ'י דברי ה'משך חכמה' הללו, ניתן לבאר את ההבדל בין תחילתה של פרשת קדושים לסופה. פרשת קדושים עוסקת בקדושתו של האדם שאמורה להתבטא גם ע'י המצוות שבין אדם לחבירו. זה מה שאומר המשך חכמה, שהתורה הקפידה יותר על 'נימוסיות' ומידות שבין אדם לחבירו, יותר מאשר  ע'ז ועריות. כמובן שאסור לזלזל בשום דבר, אבל רואים ש'השוכן איתם בתוך טומאותם', נאמר כשחטאו בעריות ובע'ז. זה מה שאומרת לנו התורה, 'קדושים תהיו', החיבור האמיתי לקדושה מתרחש כשאדם עובד את הקב'ה לא רק בדברים שבין אדם למקום, אלא שהוא יודע שחלק מעבודת הקב'ה אלו גם הדברים שבין אדם לחברו.
בכל בוקר אנו אומרים את המשנה במסכת פאה: 'אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והביכורים... ותלמוד תורה כנגד כולם'. אומר הרא'ש בפירושו למשנה: 'גמילות חסדים וכו' – 'הקב'ה חפץ בבין אדם לחברו מאשר בבין אדם למקום'. אם אתה באמת רוצה להיות קדוש במדרגת דברי הרמב'ן - לא להיות נבל ברשות התורה, אז זה שאתה מחובר לקב'ה במצוות שבין אדם למקום זה מצויין מאד, אבל אם לא תחבר את עצמך גם בדברים שבין אדם לחברו, לא תוכל להגיע למדרגה הזו. מפני שכפי שאמרנו קודם, המושג של קדושה בא תמיד ב'הקהל'. דהיינו, מתוך חיבור לכל הקהל.
 
הרמב'ן על התורה כותב שאדם שקיבל על עצמו נזירות קיים 'קדושים תהיו'. אם האדם הזה נטמא, הוא צריך להביא חטאת על כך שהוא ציער את עצמו מן היין. מדוע? הרי מה שקרה זה שנפל עליו מת בפתע פתאום?. תשימו לב לפעמים כשאדם הולך למעלה מהמדרגה שלו, אז לפעמים הוא זה שקורה לו משהו בפתע פתאום אומר הנצי'ב (בפרשת נשא): התורה מרמזת לאדם הזה שהוא טרם הגיע למדרגה הזאת של נזירות. ולכן הוא צריך להביא קרבן ע'כ שהוא ציער עצמו מן היין. כיוון שאמנם אדם צריך תמיד לשאוף כמה שיותר למעלה, אבל קבלת נזירות זה דבר כ'כ גבוה, שצריך לבדוק האם זה מתאים לאדם. אם כן, אז לא יפול עליו מת בפתע פתאום. אבל אם נופל עליו מת בפתע פתאום זה סימן שהוא טרם הגיע למדרגה הזאת, ולכן הוא צריך להביא חטאת. זה פירוש נפלא מאוד של הנצי'ב.
 
הסמיכות בין 'קדושים תהיו' לציווי על השבת
הרב כותב באיגרת תקנ'ה, האיגרת המפורסמת על סגולת ישראל, שקדושת ישראל היא ירושת אבות. היא מונחת בטבע הנפש של יהודי ברצון ה'. לא בגלל שאנחנו יצרנו אותה. וזה קדושה שא'א לה להשתנות. הרב מדבר על זה שם באריכות. התפקיד של האדם זה לגלות את זה כמה שיותר ולהתחבר לזה כמה שיותר, וח'ו לא לעשות פעולות שגורמות שלא יהיה היכר לקדושה שקיימת בכל יהודי. אבל בלי קשר לפעולותיו של היהודי, יסוד הקדושה הוא דבר שהקב'ה הטביע בכל יהודי בלי קשר למעשיו. אדם יכול לטמא את עצמו, אבל את הנק' השורשית, את ה'מגן אברהם', א'א לקחת ממנו (וכך כותב הרב גם בהקדמה ל'שבת הארץ').
הציווי שבא מיד לאחר 'קדושים תהיו' הוא 'את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תיראו אני ה''מה הקשר בין הציווי על הקדושה לבין הציווי על השבת?
בחומש שמות נאמר על השבת: 'כי אות היא ביני ובינכם'. ומבאר רש'י במקום שזה שהקב'ה נתן לנו את השבת זהו סימן שהקב'ה בחר בנו. הוא לא נתן אותה לגויי הארצות, אלא דווקא לנו, מכיוון שהשבת מעידה על המיוחדות שיש לעם ישראל.
עפ'י זה יובן מדוע כשהתורה מדברת על הקדושה של כל יהודי, היא מיד מביאה את העניין של 'שבתותי תשמורו'. אומרת התורה, כשאתה עוסק בקדושה, תדע דבר ראשון שהקדושה היא בנו, מכיוון שהקב'ה בחר בנו. ולכן מיד אחרי 'קדושים תהיו' צריך להסמיך לזה את 'שבתותי תשמורו', כיוון שהשבת היא זו שמעידה שהקב'ה בחר בכנסת ישראל – 'כי אות היא ביני וביניכם'.
וזה מה שהרב כותב באיגרת תקנ'ה. כשמדברים על קדושה צריך לדעת שזה לא דבר שאדם יצר אותו וממילא יכול לשנות אותו עפ'י רצונו. הקדושה שיש בכל יהודי היא קדושה שבטבע (גם לגבי קדושת א'י כותב הרב שזו קדושה שבטבע). ולכן יש סמיכות בפרשה בין קדושת האדם לקדושת השבת, כדי שאדם לא ייבהל מהנושא הזה של הקדושה. שיבין שזה לא דבר שהוא עצמו צריך לרכוש אותו, אלא הוא צריך לחיות את זה, הוא צריך להפנים את זה, הוא צריך לגלות את זה ולפתח את זה עוד יותר, אבל זה דבר שהקב'ה הטביע בנו. ולכן הקב'ה יכול לתבוע את זה ב'הקהל', דהיינו מכל יהודי ויהודי שזו תהיה נורמת החיים שלנו - להגיע למצב מסויים שיהיה ביטוי לקדושה שהקב'ה דורש מאיתנו.
כשיו'ט חל בשבת, חותמים את הברכות בשמו'ע בנוסח 'מקדש השבת וישראל והזמנים'. מדוע מסיימים בשלושה דברים? הרי כתוב שאפילו בשנים לא חותמים?
אומר רבינו יונה במס' ברכות: יסוד הקדושה בעולם נובע מהשבת. השבת היא הדבר הראשון שלגביו כתוב בתורה לשון קדושה – 'ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו'. אפשר לדעת מה שורשו של עניין עפ'י המיקום שבו הוא מופיע בפעם הראשונה בתנ'ך. וקדושה מתבטאת בעיקרה בפעם הראשונה בקדושת השבת. אומר רבינו יונה: 'מקדש השבת וישראל והזמנים' – שלושת העניינים הללו נחשבים לדבר אחד. מפני ששורש הקדושה הוא בשבת. הקב'ה קידש את השבת ונתן לנו אותה. כלומר, קדושת ישראל בעצם נובעת מהשבת. לכן אומרים:  מקדש השבת, והשבת היא הגורמת את הקדושה לישראל, וישראל הם יוצרים את הקדושה בזמנים.
 
תשגיח על בני דורך
כותב החת'ס על התורה: 'קדושים, אומר המדרש, יכול תהיו קדושים כמוני, תלמוד לומר כי קדוש אני ה', קדושתי למעלה מקדושתכם. יש לפרש, ודאי לא עולה על הדעת שאדם יהיה פרוש כהקב'ה, אך יש בקדושה שני עניינים, האחד שהוא פרוש והוא יהיה בסופו כמו חנוך שנהפך להיות מלאך וכו', לעומת זה מצד אחר אינו יכול להיות כמו הקב'ה, כי חנוך כ'כ עסק בפרישות, הוא העלים את עינו מבני דורו, ואין הקב'ה חפץ בזה אלא קדוש כמו אברהם אבינו שהיה פרוש וקדוש אבל מעורב עם הבריות, ועשה נפש בחרן, והמשיכם לעבודת ה' ית', ומפאת זה היה קדוש כהשי'ת, אשר על כן נקרא אלקינו היותו משגיח עלינו עם עוצם פרישותו. והכי נמי, אברהם אבינו אף על פי שלא היה בפרישתו מתדמה להשי'ת, ובאלה חפץ ה'. והכי נמי, אתה בעוצם קדושתך תשגיח על בני דורך'.
אל תטעו. אין הכוונה שמעכשיו צריך להסתובב ברחובות ולהפיץ תורה ויהדות כל היום. לא. אדם צריך לגדול. אבל הוא צריך להאמין שככל שהוא גדל יותר, כך האומה גודלת יותר, ובסופו של דבר הקדושה מתפשטת. הקדושה מתבטאת בכך שאדם יודע להשפיע בדרך סגולית או בדרך אחרת עם הקדושה שלו על כל העולם כולו.
וכך מבואר מה שאמר אברהם אבינו 'ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם'. ז'א גם לאחר התעלותינו נחזור להייטיב ולהקרין גם עליכם, שנשארו מאחור (ע'ש ב'עולת ראי'ה').
 
אהבת ישראל
הרבה מדברים על אהבת ישראל, מאוד יפה לדבר על אהבת ישראל, לא לפגוע בשני. מסופר שיהודי אחד עשה קידוש. באמצע הקידוש מישהו צועק לו: איזה קידוש אתה עושה? הרי זה נגד השו'ע! ההוא מאוד נבהל, ושאל אותו מה הבעיה. אמר לו: אתה לא יודע שעפ'י ההלכה צריך לכסות את החלות כשעושים קידוש? איך אתה עושה קידוש בלי לכסות את החלות? פנה אליו רב אחד שהיה באותו מעמד, ואמר לו: אתה כזה אדם מעוות, הרי למה מכסים את החלות בזמן הקידוש? כדי שהחלה לא תראה את בושתה שעושים קידוש על היין ולא עליה. ומה אתה עושה פה? אתה מבייש את האדם הזה! אז על הבושת של החלה אכפת לך, אבל על הבושה של היהודי הזה לא אכפת לך?
'הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא'. אומר רש'י: אל תבייש אותו. אם אתה מבייש אותו אז עדיף שלא תוכיח.
ר' חיים מוולאזין כותב בהנהגותיו שמי שיש לו נטיה לרגזנות פטור ממצוות התוכחה, מפני שברור שלא יקבלו ממנו.
ספר החינוך כותב שגם הלאו של 'לא תשנא את אחיך בלבבך' זה רק אם אתה הוכחת אותו קודם.
כתוב בשם הבעש'ט. שאם האדם רואה מומים באחרים, הקב'ה לא מראה לו את המומים שיש באחרים, אלא את המומים שיש בו. הוא מראה לו ממה הוא צריך להזהר.
'הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין', מה הקשר בין השנים? אומר הבעש'ט האדם צריך להזיר עצמו מן היין מפני שאם הקב'ה סיבב שתראה סוטה בקלקולה, סימן שהוא יודע שאתה צריך להיזהר.
כותב הרב באורות, שאהבת ישראל אמיתית זו אהבת ישראל שבאה מתוך תורה. אבל אם היא לא באה מתוך תורה, זו אהבת ישראל בוסרית. אהבת ישראל אמיתית זה כשאתה יודע את מי אתה אוהב, ולמה  אתה אוהב אותו. אותו הדבר קדושה, כל אחד לפום דרגה דיליה.
 
'ובחוקותיהם לא תלכו'
'כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו'.
שואל השפ'א שאלה בפשט: מדוע התורה צריכה להקדים 'כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען'? ראשית כל, העריות שבני ישראל מצווים אלו לא העריות שבני נח מצווים עליהן. ושנית, האם כל הסיבה שאני צריך להימנע מהדברים הללו היא בגלל שאלו דברים שהכנענים והמצרים עשו? עוד הוא שואל, הרי אח'כ התורה מפרטת מה אסור. ולמה צריך להקדים שאלו הם מעשים של ארץ מצרים וכנען.
אומר השפ'א (אחרי מות תרל'ח):
'בפסוק כמעשה א'מ כו'. לא כתיב מעשה אלא כמעשה. א'כ נכלל זה בכל מעשים אף דברי רשות לא יהיו נעשים כמעשה ארץ כנען שצריך להיות ניכר הפרש בין מעשי איש הישראלי לשאר אומות. הן בעובדא הן ברעותא. לכן אמרו במד' ע'ז כשושנה בין החוחים היינו מה שמתקדש אדם במעשה גשמיי לעשותה בקדושה כנ'ל. וכן יש לפרש אשר יעשה אותם האדם פי' אותם באמצעיות המשפטים והחוקים יתקן כל בחי' העשי' ואז מעורר החיות שיש בכל המעשים מכח מאמרות הבורא ית'. ואין לעשות שום מעשה רק בהשתתפות איזה מצוה כמאמר בכל דרכיך דעהו כו'. וברש'י קבלתם מלכותי קבלו גזירותי כו'. כי בשעת מ'ת היו בנ'י קדושי עליונים והיו מרוחקין מהגשמיות והוא ביטול גמור למלכות שמים. אח'כ נתקלקל העשי' כמ'ש הזהרו בנשמע כו'. לכן ניחם הש'י אותם כי הגם שנפלו ממדרגתם הראשונה. עכ'ז ע'י תיקון המעשה יוכל להיות יותר מעלה כשושנה בין החוחים. כענין שחורה אני ונאוה כו'. במקום שבע'ת עומדין כו'. והכל ענין אחד כי מקודם היו בנ'י חיים ממש חרות חירות ממה'מ כו'. אח'כ ניתן עצה ע'י המצות לעורר החיות כנ'ל והבן כי קצרתי'.
וכך הוא כותב גם בשנת תרל'ה:
'כמעשה א'מ כו' וכמעשה ארץ כנען כו' לא תעשו ובחקותיהם לא תלכו את משפטי תעשו כו' אשר יעשה אותם כו' וחי בהם. קשה אי מכוון הפסוק על עריות המפורשין למה תלה אותם הכתוב במעשה מצרים וכנען. אבל נראה כי המכוון. בכל המעשים לא נעשה אותם כמו שעושין אותם בא'מ וכנען. כי בכל המעשים יש בהם פנימיות וחיצוניות ובוודאי שורש כל המעשים הוא בקדושה. כי הכל לכבודו ברא ונקודה הפנימיות ניתן לבנ'י וזה כל מעשיך יהיו לש'ש. לכן נק' מעשה הגוים חוקות כמ'ש ובחקותיהם ל'ת. כי אין להם שייכות לפנימיות הטעמים של כל המעשים ודבקים רק בחצוניות. ובאמת בנ'י יכולין לעשות כל המעשים בקדושה ע'י המצות. וז'ש את משפטי תעשו כו'. עי'ז תוכלו לעשות כל המעשים שלא כמעשה א'מ וכנען. וז'ש ללכת בהם. אשר יעשה כו' האדם וחי בהם. פרשנו ג'כ שע'י המצות ימשך החיות לכל הדברים. פשוט כמ'ש ז'ל כל מ'ע נגד אבר מיוחד. וכפי מה שמבטל חיות כל האבר אל המצוה חוזר וממשיך חיות מהמצוה אל האבר ועי'ז יכול לעשות כל המעשים בקדושה כמ'ש קדשנו במצותיו. והוא באמת ענין שבת קודש שניתן לבנ'י כי בששת ימים עשה השמים וארץ כו'. אעפ'כ שבת הוא השלמת כל המעשים כמ'ש רש'י ז'ל על ויכל כו' ביום השביעי כו' ופי' שיש נקודה קדושה תוך הבריאה שהיא למעלה מהעשי' והיא בחי' שבת שנותנת שלימות וחיות לכל הנבראים. לכן נק' שלום. וכמ'ש תכלית שמים וארץ. ששורש מעשה בראשית הוא בחי' שבת וניתן לבנ'י שמעשיהם בקדושה כנ'ל'.
דהיינו, גם בדברי הרשות שאליהם התורה לכאורה לא מתייחסת, אומר השפ'א, גם בהם צריך שהם ייעשו בצורה שונה מאומות העולם. זו פשר ההקדמה הזו - לא רק מה שכתוב בפרשת עריות לא תעשו, אלא קודם כל אנחנו צריכים לא לעשות דברים כמו הגויים, 'בחוקותיהם לא תלכו' - ישנם גדרים מתי כן ומתי לא, ובאילו דברים אני אומר את זה.(באחרונים היה ויכוח האם מותר להניח זר פרחים על קבר, האם זה חוקות הגויים או לא. רוב הפוסקים מקילים, אבל יש כאלה שאומרים שאסור. היום זה כבר נכנס, אז זה כבר לא חוקות הגוים.)
אומר השפ'א, התורה לא באה לצוות על עריות נטו, אלא עיקר הציווי הוא אל תהיה כמו גוי גם בדבר הרשות. אם אתה רוצה להגיע לקדושה, תיבדל מהגויים. אל תחקה אותם. מהם לא יצא שום דבר טוב.
וע'כ רש'י מפרט 'קדושים תהיו' – מן העריות, ומן העבירה, ז'א לפרוש הן מצד המצוה, והן מצד עצם הדבר שהוא כיעור אצל בני ישראל. עיין תוס' מס' ב'ב (ל') לגבי עשו שבא על נערה המאורסה שאע'פ שב'נ לא נצטוה על כך, עכ'פ זה דבר מכוער. וכעי'ז כותב בשו'ת הרא'ש, הרי נדב ואביהו נכנסו שתויי יין למקדש, והיכן נצטוו שלא להיכנס בצורה כזו? הרי רק לאחר מותם באה האזהרה? ומסביר הרא'ש, שיש דברים שהשכל מחייב אותם (והארכנו בזה בשיחה לפרשה זו בשנת תש'ע ע'ש).
 
אנו מתפללים בתחילת ברכת 'אהבת עולם' לקבלת עול מלכות שמים, ולאחר מכן מבקשים: 'ושבור עול הגויים מעל צווארנו'.  מדוע? מפני שאם אתה רוצה לקבל עול מלכות שמים, אל תהיה משועבד לכל מודה שמגיעה מפריז. גם זה נכלל בכלל 'ושבור עול הגויים מעל צווארנו'. מי החליט שצריך להתלבש בצורה מסויימת? יהודי צריך להתלבש כמו הגוי? יהודי צריך להתלבש בצורה יפה ומסודרת.
ונראה לי שלכן נאמר בסוף פרשת קדושים, 'והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה'.
אומר רש'י: 'אין צריך לומר בין פרה לחמור, שהרי מובדלין ונכרין הם, אלא בין טהורה לך לטמאה לך, בין שנשחט רובו של סימן לנשחט חציו. וכמה בין רובו לחציו, מלא שערה'.
אומר רש'י: היכן שהתורה מדברת על 'והבדלתם', היא לא מדברת על דבר שניכר – ההבדל בין פרה לחמור הוא ברור. העשה של 'והבדלתם' עוסק בדבר שלא ניכר. וזה מתאים למה שאומר השפ'א ש'כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו' קאי על דברי הרשות. מפני שאני לא צריך ציווי להיבדל מהדברים ששייכים לגויים באופן מובהק. אלא אפי' בדבר שההבדל בו יותר דק, גם שם צריך לעשות את ההבדלה הזו. וככל שיהודי מבדיל את עצמו מהגוי, כך הוא יותר יהודי.
'הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב'. אומר הנצי'ב מוולאז'ין בפירושו על התורה: זו המעלה של עמ'י. למה 'הן עם לבדד ישכון'? מדוע אנחנו יכולים לשמור על עצמנו לבד? מפני ש'ובגויים לא יתחשב'. מפני שיש לנו את החיים שלנו. מפני שאנחנו לא מנסים להדמות אליהם או לחקות אותם.
וכמו כן הוא כותב בקונטרס 'שאר ישראל' (זה קונטרס שהנצי'ב הדפיס בזמנו על עניין האנטישמיות בעולם), שבכל פעם שהיהודים רצו להתקרב לגויים יותר מדי, להתערות בהם, לחקות אותם, שלא יוכלו להבדיל בין איך שנראה גוי לאיך שנראה יהודי רחמנא ליצלן, בכל פעם כזאת התפרצה האנטישמיות בצורה גבוהה יותר ממקומות אחרים. הוא כותב שם שהאנטישמיות לא צריכה סיבה – 'הלכה בידוע שעשיו שונא ליעקב'. אבל גם מצידנו, אנחנו לא צריכים לעודד את האנטישמיות.  איך אנחנו עלולים לעודד את האנטישמיות? יש כאלה שאומרים שככל שאתה מדגיש את 'הן עם לבדד ישכון', כך אתה מעודד את האנטישמיות יותר. הנצי'ב אומר בדיוק להיפך. 'הן עם לבדד ישכון' - בגלל שאנחנו 'לבדד'. אבל אם אנחנו 'בגויים', אם אנחנו יותר מדי מחוברים אליהם - אז לא יתחשב. הם לא יוכלו לסבול את זה שעם ישראל מתדמה להם, זה לא שייך, זה יותר מאיסור כלאיים. ואפילו באיסור כלאיים יש איסור של מקיים כלאים.
 
שהקב'ה יעזור לכולנו בעז'ה, שנזכה להוציא מן הכח אל הפועל את כל הדברים שהתורה אומרת לנו שהם כן שייכים לנו. אלו לא דברים שאנחנו צריכים לרכוש מבחוץ, אלא הם טבועים בנו. וכמו שאני תמיד אומר - עיקר התפקיד שלנו בעולם זה להוציא מן הכח אל הפועל דברים שקיימים בנו. אנחנו לא צריכים לרכוש דברים מבחוץ.
ר' נחמן מברסלב דרש על הפסוק 'של נעליך מעל רגליך', שאם אדם יסיר מעצמו את כל מה שהוא נועל בו את עצמו, כל מיני הרגלים שמקורם זר לו, אז הוא מגלה ש'המקום אשר אתה עומד עליו,, 'אתה' - כפי שאתה, זה ממש 'אדמת קודש'. לא תמיד צריך לפזול לשדה הכביכול יותר ירוק שיש לשכן. לכולנו יש שדה ירוק. את כולנו הקב'ה נטע במקום הטבעי שלנו. וככל שאדם מגלה יותר ומאמין יותר בכוחות וביכולות שיש לו, אין ספק שהוא יכול להגיע למה שהתורה מצפה מאיתנו – 'קדושים תהיו'.
 
שתהיה בעז'ה שבת שלום.