דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

שיחת פרשת השבוע - אמור תשע'ז

רה"י הרב יעקב שפירא
אמור

'הכהנים בני אהרון'
'ויאמר ד' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרון ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו'.
יש כאן דגש שלא מופיע בשאר המקומות. בדר'כ, הקב'ה מדבר או אל אהרן או אל הכהנים. השילוב הזה של 'אמור אל הכהנים בני אהרן', מופיע רק כאן.
הרמב'ן על התורה באמת שואל: מדוע כתוב פה 'אמור אל הכהנים בני אהרן', וכי אנחנו לא יודעים שיש כהנים מבני אהרן?
[בפרס היה מנהג שהיו קונים את הכהונה (כנראה חשבו שהכהונה זה תואר לשם כבוד, כמו ד'ר וכד'...), לכן בשו'ת 'בניין אב' של הרב בקשי דורון כותב שאם ישנם ספקות על כהנים שהגיעו מפרס - כמובן בלי לפסול אף אחד - צריך לבדוק את מקור הייחוס של הכהונה שלהם.
לעומת זאת בג'רבא ישנה עיר שמוגדרת 'עיר שכולה כהנים', יש בה המון כהנים, ונוצר מצב שיש בית כנסת שלם שכולו עולה לברכת כהנים, ואין אף אחד מישראל שעונה על הברכה שלהם. הגמ' דנה מה עושים במקרה כזה בברכת כהנים, את מי מברכים. אומרת הגמ': את אחיהם שבשדות.
אני מכיר אחד שמברך ברכת כהנים כדברי הגמ' שאומרת שצריך לברך בקול רם. הוא מברך בקול רם שממש 'וינועו אמות הסיפים'. מישהו שאל אותו פעם: תגיד לי, למה אתה מגביה כ'כ את הקול? את מי אתה רוצה להוציא ידי חובה? ענה לו: אני מקווה, שלפחות במוצא שומעים אותי...]
מתרץ הרמב'ן, ומבאר אותו היטב בהרחבה ה'כלי חמדה' על התורה [חיבר אותו אחד מגדולי פולין. ואמר לי דודי הרב רענן, שכשהיה נכנס הרב זצ'ל לסעודה שלישית בשבת, היו מונחים שלשה ספרים על שולחנו חוץ מהחומש - שפ'א, ליקוטי תורה של בעל התניא, וכלי חמדה על התורה]: בכהנים יכולה להופיע קדושה מצד זה שהם 'בני אהרן' ללא שתופיע בהם קדושת הכהונה, ולפעמים יכולה להופיע בהם קדושת הכהונה גם בלי זה שהם 'בני אהרון'.
מסביר הכלי חמדה: כהן שנמצא חלל עבודתו כשרה כי על כל פנים הוא בן אהרן, אע'פ שחסר לו בקדושת הכהונה. אבל האיסור להיטמא למתים איננו בגלל שהוא בן אהרן, אלא בגלל שהוא קדושת כהונתו, שהיא מעלתו העצמית. לכן כשנמצא כהן שהוא חלל מותר לו להיטמא. (ועיין בדיון בין המשך חכמה בבהעלותך (פרק כ'ה) לבין המנ'ח (מצוה קפה) מה הדין בכה'ג שנמצא חלל, אם כשר להמשך עבודתו ביוה'כ.)
 
הזמנת שאינו שומר שבת לשבת
הייתי השבוע בגלות, בהולנד, בכינוס רבנים גדול, של רבנים מכל אירופה. והופתעתי מאד לטובה – פגשתי שם רבנים בוגרי הישיבה, שמשמשים כעת ברבנות באירופה. ראיתי שם כמה רבנים שצריכים עידוד. כ'א נמצא בקהילה שלו ויש לו צרות ובעיות, הוא צריך להתמודד עם אנטישמיות. (שם יש אנטישמיות, ובמה התקשורת בארץ מתעסקת? בזה שמישהו הדביק דבק על הבית של חבר כנסת. ממש רואים את הפער בין מה שמעניין פה לבין מה שמעניין אותם שם).
היו שם רבנים מכל החוגים, ומכל מיני מדינות. היה שם רב מה'ישיבה יוניברסיטי' בארה'ב, אני הייתי שם, ר' דוד כהן מישיבת חברון, הרב רלב'ג מארה'ב, ועוד.
הנושא הכללי של הכינוס היה קירוב – הן מהבחינה הרעיונית, והן מהבחינה ההלכתית.
יש גם שאלות הלכתיות בקירוב רחוקים, כגון: האם מותר להזמין אורח לשבת כשאני יודע שהוא עתיד לחלל שבת? אני יודע בסתר ליבי שגם אם אזמין אותו לכל השבת, ואכין לו מקום לישון - אחרי שיגמרו הגרעינים הוא ייסע הביתה. האם אפשר בכל זאת להזמין אותו? האם אין בזה 'לפני עיוור'?
למדנו במס' שבת (דף ג') שגם כשאין 'לפני עוור', בכ'ז יש דין של מסייע לדבר עבירה, אבל יש ראשונים שאומרים שאין להלכה דין של מסייע, לא כמו תוס', וכך פוסק הרמ'א. זו דעת הרמ'א. אבל הרב עובדיה יוסף כותב שבשו'ע בהלכות שבת שכותב את הדין של העני נטל מידו של בעה'ב כתוב שבעה'ב פטור. בכל מקום פטור, כוונתו שפטור אבל אסור. זאת אומרת שהשו'ע פוסק בהלכות שבת שמסייע אסור. אז גם אם אין לפני עוור כשאני מזמין אותו לשבת, מפני שיכול להיות שגם בלעדי הוא היה מחלל שבת. ואף על פי שבלעדי הוא היה מחלל שבת פחות, הריטב'א כותב במס' ע'ז בדף ו' שאם אני רק מרבה את האיסור של השני אין בזה דין של לפני עוור, זה יותר דומה למקום שהוא יכול לעשות את האיסור לבד, בין איסור קטן בין איסור גדול. שאלה דומה היא מה הדין אם אדם גרם לחברו לבטל מצוות עשה? תמיד אנחנו יודעים ש'לפני עוור' זה כשאדם מושיט כוס יין לנזיר שאסור לו לשתות יין, אבל מה יהיה הדין אם הוא נותן לבני אדם לאכול כשהם ודאי יאכלו בלי ברכה? זה ביטול עשה! יש לפני עוור או אין לפני עוור? ר' איצל'ה מפונוביז' כותב בתשובות 'זכר יצחק' שאין לפני עוור במקרה כזה, אבל במקומות אחרים שהוא גורם לו לעבור על איסור לאו משמע שיש איסור של לפני עוור. למשל, אם אחד הכניס לבית שלו מישהו בסוכות, והוא הושיב אותו תחת מקום שהסכך מעליו פסול לפי שיטות מסוימות שאותו אורח סובר כמותם: כתוב בריטב'א בסוכה בדף י' שאין בזה לפני עוור, מפני שהוא גורם לו לעבור על עשה בלבד, אחרים אומרים שיש בזה לפני עוור. השאלה היא האם סוכה היא ביטול עשה, או שהעובדה שאני עושה מעשה של אכילה במקום לא כשר הופכת את זה לקום ועשה? (ודן בזה הפנ'י במסכת סוכה בעניין עוסק במצוה עיין שם דבר נפלא)
ובשו'ע או'ח הביא להלכה שלא לתת לאכול למי שאינו מברך וגם ולגבי מי שלא נוטל ידיים כתב (קסג,ב): 'לפי שעובר בלפני עיוור', ואילו בדין הראשון לא כתב טעם זה. ולכאורה החילוק הוא בין קום ועשה לשב ואל תעשה, ע'ש במשנ'ב.
אומר ר' שלמה זלמן אויערבאך, אין בלהזמין אורח לשבת לפני עוור ואין בזה משום מסייע. למה? מפני שאתה מציל אותו באותו שעה שהוא אצלך בבית מלעשות עבירות אחרות, ובנוסף אתה מרבה אהבה וגורם שלא יהיה שנאה, אז מדין הצלה זה מותר. אבל הגאון ר' משה פיינשטיין כותב בדיוק הפוך: הרי זה מסית ומדיח! הוא מביא בן אדם למצבים שבהם הוא יחלל שבת - הפוך ממה שאומר ר' שלמה זלמן. במה זה תלוי? בחקירה של האחרונים - גדולי האחרונים - שאדם מכשיל את חבירו בלפני עוור, האם ה'לפני עיוור' הוא לאו בפני עצמו, או שהמכשיל עובר חלק מאותו לאו שהכשיל את פלוני, ואם הכשיל אותו באיסורי שבת, אז נחשב שגם המכשיל שהוא עבר על איסורי שבת. (עיין רעק'א שבת ג) אם לפני עיוור הוא חלק מהאיסור שהאורח עובר - ודאי שאסור לחלל שבת, כמו שאמר הרב פיינשטיין. אך אם הוא איסור בפני עצמו - מותר לחלל שבת, כמו שאמר ר' שלמה זלמן. זה לא פשוט, זה סוגיות. אמרתי להם גם שבדור שלנו קירוב זה לא רק לרחוקים, קירוב זה גם לקרובים. 'המקרב את קרוביו'. יש היום כ'כ הרבה בתים שיש שמה אנשים שהם קרובים וצריכים כ'כ שיקרבו אותם, לא צריכים לחפש דווקא אחרי שקורה משהו. יש את זה בכל מקום. גם את הרבנים צריכים לקרב, הרבנים מצילים את כל הקהילות בעצם המציאות שלהם. היה שם רב אחד מגרמניה שסיפר לי שבקושי בשבת יש לו מניין, אבל בלעדיו - יהיה פי כמה יותר התבוללות.
בסוף השיעור אמרתי להם: רבותי - כל הפטפוטים טובים, כל פטפוטי דאורייתא טבין. אבל האמת היא, שאין עתיד ליהדות אירופה. המקום שלהם הוא פה בארץ. וככל שיהיו מחוברים יותר לארץ, כך לכולם יהיה טוב יותר.
לשון מורשה מופיעה לגבי שני דברים: א'י - 'ונתתי אותם לכם מורשה', ותורה – 'תורה צווה לנו משה מורשה קהילת יעקב'. אומר רבינו בחיי בפרשת וארא: לשני הדברים הללו יש מכנה משותף של 'מורשה'. מה זו 'מורשה'? אומרת הגמ' בב'ב שמורשה זה משהו שצריך להוריש אותו. 'ירושה' זה מה שאני יורש מאחרים, ואילו 'מורשה' זה מה שאני מוריש לאחרים. אומר רבינו בחיי, על שני הדברים הללו כתוב שצריך להנחיל אותם לדורות הבאים.
הבאתי להם, בין השאר, דברים שאמר א'מ זצ'ל בשעתו בכינוס רבנים באירופה: הנביא מלאכי היה אחרון הנביאים ואמר 'אז נדברו יראי ד' איש אל רעהו... זכרו תורת משה עבדי'. מבאר הר'ן על התורה שכיון שהנבואה נסתלקה ויש חשש של חולשה על הדור מהעדר הנבואה, היה הנביא מחזקם 'זכרו תורת משה עבדי', התורה לא תתבטל, ואדרבה חכם עדיף מנביא. אבל לשם כך צריך את ה'אז נדברו יראי ד' איש אל רעהו' בכוחות משותפים, 'איש את רעהו יעזורו'.
סיפרתי להם שאבי זצ'ל נשאל בכינוס רבנים בארה'ב שבגמרא (ב'מ פד) נאמר על ר'ל שמי שאמר לו שלום היו מלווים לו בלי עדים. אם כן, גם אתם הרבנים תזהרו עם מי אתם נפגשים, כי אתם מכשירים על ידי הפגישות את האנשים כמו רח'ל בזמננו. אמר להם אבי מורי זצ'ל – ר'ל היה תלמיד של ר' יוחנן. למה לא אמרו כך על ר' יוחנן, שלמי שאמר שלום היו מלווים לו בלי עדים? אלא שר'ל היה בעל תשובה, והיה צריך הנהגות מיוחדות, אבל ר' יוחנן שהיה מגדולי ישראל זהו תפקידו, לומר שלום לכל אדם.
 
מתנות עניים - ביטוי לאחדות ישראל
לאחר שהתורה עוסקת בקדושת האדם - קדושת הכהונה, היא עוברת לעסוק בקדושת המועדים. ובאמצע הפרשיה של קדושת המועדים מופיע העניין של מתנות עניים.
מביא רש'י את שאלת חז'ל: 'אמר רבי אבדימס ברבי יוסף מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכפורים והחג מכאן?'.
ונראה לתרץ כך: המילה 'מועד' נובעת מלשון התוועדות - מקום שמתקבצים ביחד. כך גם המילה 'רגל' משמעה זמן ומקום שכל ישראל מתקבצים בו. כמו שדורשים חז'ל (מדרש זוטא - שיר השירים (בובר) פרשה ז) עה'פ 'מה יפו פעמיך בנעלים': 'מה הן פעמים? אלו הרגלים שנקראו 'רגלים', 'פעמים' ו'אשורים'... אימתי כשהיו ישראל עולים לרגל בירושלים בזמני המועדות. כמה שנאמר 'שלש פעמים בשנה' וגו'. ... ד'א 'מה יפו פעמיך בנעלים' - כשאדם רואה ברגלו של חברו היה אומר לו: כמה נאה רגלך במנעל. כך כשיטלו ישראל את הכבוד יהיו כל האומות אומרים לא היה הכבוד נאה אלא לכם, לכך נאמר בת נדיב. כמה שנאמר בהתנדב עם וגו' (שופטים ה' ב').'
כלומר: איזה יופי זה לראות את עמ'י עולה לרגל. וכך אומר הרמב'ן על הלשון 'מקראי קודש', שהכוונה היא שיש עניין שישראל יתפללו בחג יחד. ועיין בהפלאה בחיבורו 'נתיבות לשבת' על שו'ע אה'ע סי' ג' שמסביר את הטעם שבחו'ל עולים לדוכן רק ביו'ט, שכיון שאנו מסתפקים על כשרות הכהונה ויוחסיהם, אז רק כאשר יש רבים בבהכ'נ יש סברא של 'לא חציף איניש' ונותנים להם לעלות לדוכן. ע'ש סברא מקורית.
אומרת התורה: היסוד של כל מועדי ישראל הוא האחדות של עמ'י, שאחד ערב על השני. והאחדות הזאת נוצרת ע'י חיבור האדם הפרטי לחברו – 'לעני ולגר תעזוב אותם'. מתנות עניים הם ג'כ חלק מהמועדים. זה חלק מתכלית העניין. וכדברי הרמב'ם בהל' יו'ט (פרק ו', הי'ח): 'אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו'.
כתוב בפרקי אבות: 'איזה דרך ישרה שיבור לו האדם'. אחד הדברים שמופיעים שם, זה שכן טוב. בד'כ מפרשים שמשמעות 'שכן טוב', זה שכן שאם יהיה חסר לי ביצים הוא ילווה לי ולא יזכיר לי בכלל שאני חייב לו, ואם אני ארצה להוציא מרפסת הוא לא יתנגד לי, וכד'...
רבינו יונה מפרש אחרת. 'איזו דרך ישרה שיבור לו האדם... שכן טוב', הכוונה היא - תהיה אתה שכן טוב! לא שתחפש שכן טוב, אלא שאתה עצמך תהיה שכן טוב.
[ה'בית ישראל' אמר לאחד החסידים שלו: כשאתה שוכר או קונה דירה תסתכל מה רואים מהחלון, דברים טובים או לא. על אחרים צריכים לחשוב.]
 
'הוי רץ למצווה קלה כבחמורה'
כתוב בפרקי אבות (פרק ד'): 'בן עזאי אומר הוי רץ למצווה קלה כבחמורה'.
[יש מחלוקת האם בן עזאי התחתן או לא. יש דעות שסוברות שבסופו של דבר הוא לא התחתן.
מסופר שאחד בא לחזו'א, ואמר לו: אני לא רוצה להתחתן, אני רוצה להיות כמו בן עזאי. אמר לו החזו'א: מה רע באביי? למה צריך להיות דווקא קצת משונה, אחרת מכולם? אתה רוצה להיות דומה להם, אז תהיה כמו אביי, כמו רב, למה צריך דווקא כמו בן עזאי?]
אומר רבינו הרמב'ם: 'כבר בארנו פירוש זה המאמר כראוי בפרק העשירי מסנהדרין. וכבר העירו החכמים, עליהם השלום, על חידוש נפלא בתורה, יש בו זירוז על מעשה המצוות, והוא אומרו: 'אז יבדיל משה שלוש ערים' וכו', וידוע שהן לא יועילו, ולא יהיה בהן דין ערי מקלט, עד שיובדלו השלוש האחרות אשר בארץ כנען. אז למה משה רבינו בכ'ז הבדיל שלש בעבר הירדן, הרי בין כה זה לא היה למעשה? אומר הרמב'ם: אמרו: 'יודע היה משה רבנו שאין שלוש שבעבר הירדן קולטות עד שיהו שלוש שבארץ כנען, שנאמר: 'שש ערי מקלט תהיינה', ואמנם הבדיל את אלו לפי שאמר: 'הואיל ובאת מצוה לידי אקיימנה'. ואם איש כמשה רבנו, משיג האמיתות, השלם שבשלמים, נכסף להוסיף חצי מצוות עשה לכל מעלותיו ושלימותו - מה ראוי לאשר נצטרעו נפשותיהם, ונתחזקה צרעתם ונושנה?'.
דהיינו, מפרש הרמב'ם: מה שאמר בן עזאי 'הוי רץ למצווה קלה', הכוונה היא כמו שהגמ' בעירובין (נד.) אומרת: 'האי עלמא כבי הילולא דמיא חטוף ואכול חטוף ואישתי'. אל תאמר 'אני בין כה לא יסיים עד הסוף' - מה שאתה יכול תתחיל. מצווה הבאה לידך תקיימנה, אם משה רבינו כך, אז אתה עאכו'כ.
הגמ' בר'ה אומרת שלא תוקעים בשופר בר'ה שחל בשבת, שמא ייקח שופר וילך אצל חכם שילמדנו לתקוע, ויעבור ד'א ברה'ר.
שואלים תוס': לשיטת בן עזאי, שאומר ש'מהלך כעומד דמי', הרי אין מציאות שהוא יעבור ד' אמות ברה'ר בבת אחת? אז מדוע גזרו? הרי הוא בכ'מ לא יעבור על איסור?
אומרים התוס' (בשם הירושלמי): 'מיירי בקופץ'. כלומר, החשש הוא שאדם יקפוץ כדי שהחכם ילמד אותו לתקוע בשופר.
ונשאלת השאלה: אם כך, לשיטתו של בן עזאי, מדוע בגלל דבר כ'כ מוזר ולא שגרתי ביטלו את מצוות שופר?
אלא שעפ'י המשנה באבות יובן. שהרי בן עזאי אומר 'הוי רץ למצווה קלה כבחמורה'. אין דבר כזה שלמצווה הולכים בנחת. לחתונה הולכים בנחת, לא למצווה.
[בעצם גם לחתונה צריכים לרוץ, שהרי גם זו מצווה. כשיש מישהו שאפשר לשמח אותו, צריכים לשמח אותו. אין צל צילו של ספק. לא עושים חשבונות. מבטלים ת'ת להכנסת כלה. הגאון ר' חיים קרוייזרוויטה רבה של אנטוורפן, חלה בשעתו במחלה קשה. הוא הלך לסטייפלר, (הוא היה מאוד מקורב אליו, הוא עזר לו לממן ולהוציא את ה'קהילות יעקב'). אמר לו הסטייפלר: תעסוק בהכנסת כלה. תעזור לחתן יתומים ואלמנות ויתומות. הוא אמר לו שכך כתוב - 'ביקור חולים, הכנסת כלה ולווית המת'. החסד של הכנסת כלה מפריד בין ה'ביקור חולים' לל'ע, להמשך... הוא עשה את זה, והקב'ה נתן לו אריכות ימים.
'עולם חסד יבנה', אסור לזלזל בזה. והחסד הגדול ביותר בעולם הוא ת'ת, שהרי 'ת'ת כנגד כולם'. זה כתוב באותה משנה. הגמ' בסוכה אומרת: 'תורת חסד על לשונה' - מה זו תורה של חסד? אומרת הגמ': 'תורה שמלמדה לאחרים'. כל המהות של תורה זה חסד, 'דרכו של הטוב להיטיב', ולכן הוא ברא אותנו, ולכן גם נתן לנו את התורה. אדם שלומד תורה ויודע (כמו שהרב כותב באורות התורה) שהוא לא לומד לעצמו, אלא לכל כנס'י, כדי להעשיר את כל המזון הרוחני של כנס'י , זה החסד הכי גדול בעולם. ויש גם דרגות בחסד.]
כשמגביהים את ספר התורה אומרים את הפסוק 'וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל עפ'י ד' ביד משה'. (בשם הגר'א כתוב שצריך לומר 'וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל עפ'י ד' יסעו ועפ'י ד' יחנו').
מדוע אומרים דווקא את הפס' הזה? אלא שהפס' הזה מופיע לאחר 'אז יבדיל משה שלוש ערים'. שכפי שהבאתי לעיל, זו הדוג' ל'הוי רץ למצווה קלה כבחמורה'.
זו הסיבה שאומרים את הפס' הזה. כדי לבטא שזה מה שאנחנו צריכים ללמוד מהתורה, את ה'הוי רץ'. תקרא ותעיין בכל חלק וחלק מהתורה גם אם לא תגמור את כולו. הפס' הזה מלמד אותנו שצריך להיות מחובר כל חלק וחלק מחלקי התורה גם אם אני לא אזכה לסיים אותו. זה מה שמשה רבינו 'שם לפני בני ישראל'. זו היתה גולת הכותרת של מה שאמר משה רבינו.
מדוע דווקא בזמן ההגבהה? כתוב בסוף פרשת כי תבוא 'ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת'. מה פירוש? איך מקימים את התורה? אומר שם הרמב'ן, בשם הירושלמי שהכוונה היא למגביה של הס'ת. המגביה צריך להראות את האותיות לכל העולם, לא להגביה 'מתחת לשולחן'. להגביה גבוה [כמו שיש פה מישהו שעושה הגבהה כך שצריכים לעלות לעזרת הנשים כדי לראות את האותיות...].לכן אומרים את הפס' הזה דווקא בזמן ההגבהה. בזמן ש'ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת'. זה מה שאנחנו צריכים להחדיר לעצמנו לראש, ש'אז יבדיל משה'.
[זה פירוש הפלא ופלא. התעוררתי לזה מת'ח שהיה שם. ת'ח שלפחות למד תורה בא'י, אז כל התורה שלו היא תורת א'י]. \
בהקדמה לספר זכר יצחק ביאר אבי מויר זצ'ל את מה שנוהגים להצביע באצבע על הספר תורה על פי הרא'ש בנדרים (לח), שהחכמה והשכל רמוזים בכתב התורה בצורת האותיות. ואנו מדגישים שגם את זה שם משה לפני בני ישראל. דהיינו, שזה בתחילה ניתן למשה רבינו והוא נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ע'ש. לכן מסיימים לומר 'ביד משה', כמו שכתוב במסכת כריתות בדף י'ג – 'ביד משה זה תלמוד', וזה הפלא ופלא.
 
ל'ג בעומר
רשב'י היה גדול התלמידים במהדורא בתרא של ר'ע (כבר דיברנו ע'ז שבש'ס לא מופיעה שום מימרא בשם התלמידים הראשונים של ר'ע שמתו. מפני שתורה שהיא מאנשים שיש להם מח', לא נכנסת לבית המדרש. לעומת זאת, חמשת התלמידים האחרונים מילאו את א'י בתורה, וכל הש'ס מלא מהם). ראש התלמידים היה רשב'י שקבור במירון.
[ואף אחד לא יטיל חרם על מירון - אסור לסוע בשבת למירון? זה דבר חדש. מדורות, אסור שיהיה חילול שבת. מירון נהפכה לעיר הנידחת? מה זה? נכון שמדורות לא לעשות כדי שלא יהיה חילול שבת, ועשו תקנה מאוד גדולה להעביר את המדורות באופן כללי ליום ראשון בלילה כדי שלמחרת יהיה חופש, אז כל הציבור לא יחלל שבת, באמת תקנה מאוד גדולה.]
'נפקו. חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! כל מקום שנותנין עיניהן - מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם! הדור אזול. איתיבו תריסר ירחי שתא. אמרי: משפט רשעים בגיהנם - שנים עשר חדש. יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם! נפקו, כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר - הוה מסי רבי שמעון. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה. בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא, ורהיט בין השמשות. אמרו ליה: הני למה לך? - אמר להו: לכבוד שבת. - ותיסגי לך בחד? - חד כנגד זכור, וחד כנגד שמור. - אמר ליה לבריה: חזי כמה חביבין מצות על ישראל! יתיב דעתייהו'.
כותב הרב ב'עין אי'ה' (דף ל'ג): הציווי לחזור למערה לא היה עונש לרשב'י. אלא שהקב'ה אמר לרשב'י: אם אחרי כ'כ הרבה שנות לימוד אתה לא רואה שאפשר לחבר גם את זה לתורה, סימן שאתה צריך להשתלם עוד קצת בתורה. אז לכן 'חזרו למערתכם' - כדי להתעלות עוד בתורה, עד שתגיע למצב כזה שאתה יודע שהתורה משפיעה על המציאות.
באותה הדרך מפרש הרצי'ה את המשנה 'המפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה... הרי זה מתחייב בנפשו'.
אומר ר' צבי יהודה זצ'ל ('לנתיבות ישראל', 'נויו של אילן') פי' הפלא ופלא: אדם שלא יודע להשפיע מהתורה שלו על המציאות ומרגיש שזה הפסק – 'הרי זה מתחייב בנפשו' (לא שאנחנו יכולים להגיד שמי שעוסק במדעים זה בדיוק כמו תורה, בוודאי שלא)
הקב'ה אמר לרשב'י: 'חזרו למערתכם', אתה יכול להגיע למדרגות עוד הרבה יותר גבוהות, למדרגה שלא תהיה מציאות שכשאתה יוצא מהמערה ורואה אנשים חורשים, אז 'כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף', תשפיע מהתורה.
 
שהקב'ה יהיה מוסיף והולך איתנו בהכנות לחג השבועות. ל'ג בעומר זה לא משחק ילדים. בל'ג בעומר פסקו מלמות - זה זמן שמחה. השמחה היא ע'ז שהייתה התחלה חדשה, שלא נשברו ממה שהיה עד עכשיו, שהיה להם כח להמשיך הלאה.
פרשתנו שעוסקת בקדושה של כהן ושל כהן גדול באה בסמוך לל'ג בעומר, יומא דהילולא של רשב'י (וראה בהקדמת המו'ל של חידושי הר'ח הלוי על הרמב'ם שכתבו שסיימו את הדפסת הספר ביומא דהילולא של הגאון המחבר)
ובפיוטים עליו נאמר ביטויים שנאמרים על כה'ג 'שמן משחת קודש', 'ציץ נזר הקודש', 'לבושי חושן תומיך ואוריך', 'קודש הקדשים' וכו'. והכוונה בזה היא שגדול ת'ח יותר מכ'ג שנכנס לפני ולפנים. על אחת כמה וכמה כשהוא ת'ח כזה שנכנס לקוה'ק, להבין רזי תורה וסודות התורה.
ובשטמ'ק כתובות דף מ' כתוב שר'ע בדורו היה בעיני החכמים במקומו של משה, כי העמיד תורה לאחר שמתו תלמידיו. ועיין בפירוש רמ'ד וואלי בפרשת עקב, שלכן ר'ע דרש 'את ד' א-להיך תירא – לרבות ת'ח' כי הם תמיד עם הקב'ה ע'י עיסוקן בתורה.
יש כאלה שאומרים שכל ימי ספירת העומר מכוונים כנגד מ'ט קנייני תורה. ועפ'י הסדר הזה, יוצא שקניין התורה של יום ל'ג בעומר זה 'אוהב את הבריות', שזהו בדיוק התיקון של תלמידי ר'ע שלא נהגו כבוד זה בזה.
שהקב'ה בעז'ה יהיה מוסיף והולך איתנו להתכונן ולעבוד ביציבות אמיתית כדי לקבל תורה בחג השבועות.
 
שתהיה שבת שלום