דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

פרשת השבוע בלק תשע'ז

רה"י הרב יעקב שפירא
בלק

נבואה של גוי
'וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי: וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא'. ומפרש רש'י: 'ואם תאמר: מפני מה השרה הקדוש ברוך הוא שכינתו על גוי רשע? כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר, אלו היו לנו נביאים חזרנו למוטב, - העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם, שבתחלה היו גדורים בעריות וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות'.
רש'י אומר, שהצורך שיהיו לגויים נביאים הוא, כדי להציב להם מראה מול הפנים שידעו, שכשנותנים לאחד מהם כח נבואה, המקבילה כביכול למשה רבנו עליו נאמר: 'ולא קם עוד נביא בישראל כמשה, אבל באומות העולם קם', הוא לוקח את הכוחות הללו שנתנו לו משמים ומשתמש בהם לייעץ עצות איך לפרוץ גדרו של עולם.
וכך כותב ר' צדוק הכהן מלובלין (רסיסי לילה אות מד): 'העיקר הולך אחר שורש הלב. ומסתמא בלעם הרשע, שהיה מנביאי אומות העולם, ואין הנבואה שורה בישראל אלא על חכם גיבור ועשיר (שבת צב א), כל שכן באומות העולם. ועשיר הוא השמח בחלקו ואינו רע עין. וגיבור הכובש יצרו, שאינו בעל נפש רחבה בתאוה. וחכם בתורה, היפך גס הרוח שהוא סימן לעניות דתורה, דדברי תורה יורדים למקום נמוך ורוח נמוכה, וידוע דכל גאה שוטה. ואם כן, ודאי בלעם היה גם כן נקי מכל אלה, והיה גם כן מלמד דרך השם יתברך, כעין אברהם אבינו ע'ה. שהרי היה נביא לה', ויודע מאמיתות השם יתברך, שהרי נבואתו היתה נבואת אמת שנכתבה בתורה. רק כל זה היה בהתגלות לבו, אבל מעמקי לבו הוא גוי שאין לו שום שייכות באמת לכל שלוש מעלות הנזכרות, וכשהגיע לנסיון נתברר שהוא ההיפך מכולם. וכן הוא מתברר בתלמידים שהם דוגמת בנים, דשמעתי שהם מעמקי לב דאב, כמו שכתבתי במקום אחר'.
ר' צדוק כותב, שהתורה באה בזה להבליט את ההבדל בין יהודי לגוי. כאשר יהודי מקבל כח או השפעה שמימית מלמעלה, הם נהפכים לחלק ממנו, וממילא הוא מנצל אותם רק לטובה. אבל כאשר גוי מקבל השפעה שמימית כגון נבואה, אפילו כשמקבל זאת בשפע – קרוב לדרגת נבואת משה רבנו, אין זה נהפך לחלק ממנו, אלא זה חיצוני לו, וממילא הוא יכול להשתמש בזה גם להרע.
פחדם של מואב
הגאון הרב ר' יהושע דיסקין שואל בספרו [היה גאון הגאונים. הרב זצ'ל בסכמה לספר פרדס יוסף כותב עליו, שידוע שכשהוא רואה עץ, הוא יכול בכהרף עין לומר כמה עלים יש בו. וכשהוא רואה חתיכת בד, הוא יכול בכהרף עין לומר כמה חוטי שתי יש בו]: לכאורה הסדר בפסוקים איננו מובן. מדוע התורה מציינת רק בסוף הפרשיה מיהו בלק – 'ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא'? היה צריך לפתוח בכך שבלק הוא מלך מואב ואז לספר את הרקע לעניין עם בלעם.
וענה על כך: מפני שהתורה לא באה לציין את תפקידו של בלק באותה שעה. התורה באה להוסיף בתיאור הצרה שהייתה למואב בעת ההיא. מואב ראו מה שעשה ישראל לאמורי ופחדו מאוד מפניהם. במצבים כאלה העם מצפה למלך טוב, איזה גיבור חיל שיוכל להלחם בשבילם. אבל זה לא היה. המלך שלהם בעת ההיא היה בלק בן ציפור, הנעבך הזה...
החשש של מואב הוא: 'עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה'. לא מוזכר בכל הפסוקים אלא שיראו מהעם, אך משה רבנו לא הוזכר. ומבאר ר' שמשון רפאל הירש, שהדגש הוא על הקהל בכללותו. מואב לא פחדו מכל יהודי בפני עצמו, אלא מכח הציבור בכללותו (עיין בעלי תוס' עה'ת).
ועל פי זה יש לפרש מה שאמר בלק: 'אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ', ומפרש רש'י: 'לשון משנה היא (ב'מ קה ב): מנכה לו מן הדמים - לחסר מהם מעט'. ולכאורה, כיצד יעזור לו להכות בכמה יחידים מתוך העם אשר רב הוא? אלא שאין הכוונה לחסר בהם מבחינה כמותית. בלק ביקש לעשות פירוד בציבור ע'י איזו מחלוקת, שאז כח הציבור לא יעמוד להם.
ועל כן אחר כך לקח בלק את בלעם אל מקום אחר, שמשם 'קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה', שעל ידי כך לא תהיה ניכרת מעלת כלל ישראל בתור יחידה אחת, ואז אולי יש מקום  לקללה לחול.
קצה הוא לשון חולשה, כמו שכתב רש'י על הפסוק 'ומקצה אחיו לקח גו'' (בראשית מז, ג), ועל הפסוק 'ויזנב בך כל הנחלשים', שפירש רש'י על פי המדרש, שהכוונה לשבט דן שעבדו עבודה זרה, שהענן פלטן. ובבעל הטורים כאן כותב, שבלק אמר שישראל מוקפים בענני כבוד והם מגינים עליו.
בלעם הרשע ותלמידיו
יש לשאול: על פניו לא ברור מדוע חז'ל בדרשותיהם, התורה והקב'ה באים בטענות לבלק שרצה שיקללו את ישראל? הרי מואב פחדו שעומדים לחסל אותם, ומה כבר מצפים מהם שיעשו במצב כזה?
המהרש'א במסכת הוריות (י ע'ב) עונה על כך. הגמרא שם אומרת: 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה'. אחד המקומות ממנו לומדים זאת הוא הקרבנות של בלק, שעמדה לו זכות ארבעים ושנים קרבנות שהקריב, אע'פ שעשה זאת כדי לקלל. ושם המהרש'א אומר, שמבחינה מסוימת היה צדק במעשי בלק. הטעות שלו הייתה, שבשביל להתגונן מפני מישהו, לא צריך לעשות זאת בארסיות כזאת. במקום לבקש לקלל את ישראל, היה יכול לבקש שיברכו את עמו או לעשות כל מיני דברים חיוביים אחרים. ומכך שבחר בדרך של השמצות וקללות, סימן שבעצמותו היה מושחת, וכאן הזדמנה לו האפשרות להוציא החוצה את המושחתות שטמונה בתוכו. על כן מדגישים בכל מקום את המושחתות של בלק ובלעם במידות.
בספר שערי קדושה לר' חיים ויטל כותב, כי הסיבה שאין בתורה ציווי מפורט להיות בעל מידות טובות, אלא זהו ציווי כללי: 'והלכת בדרכיו', מפני שזו התשתית לכל המצוות, המידות הן הכלי קיבול לתורה, ועל כן לא שייך שזו תהיה עוד מצוות עשה רגילה.
כתוב בפרקי אבות (ה, יט): 'כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע: עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה - מתלמידיו של אברהם אבינו; עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה - מתלמידיו של בלעם הרשע. מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע. וכו''.
החתם סופר שם מעיר, שחז'ל מדברים על תלמידים ולא על אברהם ובלעם עצמם, כיוון שרוצים להדגיש שבלעם לא היה גוי מושחת בתור יחידי, אלא היו לו תלמידים, היה לו בית מדרש שלם להשחתה, אוניברסיטה למידות רעות. יש אנשים שמוצא חן בעיניהם להיות בעלי רוע הכי גדול עלי אדמות, והם היו מתלמידיו של בלעם הרשע.
ומוסיף על כך החת'ס בחידושיו למסכת עבודה זרה (לא ע'א ד'ה שם יהא פירותיו): 'ומרגולא בפומי' דאינשי: תלמידיו של אאע'ה ותלמידיו של בלעם הרשע. כי מהתלמידי' ניכר תוכו של הרב. כי אאע'ה הי' כמלאך ה' צ-באות, ע'כ ציוה את ביתו ואת בניו אחריו ושמרו דרך ה'. ותלמידיו של בלעם הרשע כחשו בה' והפקירו בנותיהן להכשיל. והיינו: אם ימלאו העבי' גשם ויריקו חכמתם על אנשי הארץ, אכתי ספק אם יפול העץ, היינו החכם, אם בדרום למיימיני' או בצפון למשמאילי', ובמה יודע איפה מקום אשר יפול העץ שם יהי'? פירותיו – תלמידיו, מהם יודע מה הי' מעשה העץ הזה'.
לעיתים, אמת המידה לבחון את המורים היא התלמידים שלהם. איפה שהתפוח נופל, שם נמצא העץ. איפה שהתלמידים נמצאים, שם הרב נגרר. אני לא סתם אומר לכם את זה. זה יותר עניין שלכם. זה קצת לא הוגן לגרור לפעמים את הרבנים למקומות לא רצויים, בכל מיני מישורים. למשל, יש תלמידים שנעלמים בשבתות. וכמובן שיש להם את האידיאלים הכי גדולים בעולם. שערי תירוצים לא ננעלו...
[מסופר שיהודי אחד עשה טובה גדולה לרב'ה מטשבין. אמר לו הרב'ה: בזכות הטובה הזאת שאני כ'כ חייב לך, אני מבטיח לך שאציל אותך מדינה של גיהנם. לאחר שהרב'ה הגיע לשיבה, קרא לאותו יהודי ואמר לו: תראה, לפני כמה שנים הבטחתי לך שאציל אותך מדינה של גיהנום בזכות אותה טובה. עשיתי חשבון נפש. יש לי עוד בקשה אחת: תשתדל שלא תהיה לי עבודה קשה... אז גם אנחנו מבקשים: תשתדלו שלר'מים - ואני בתוכם - לא תהיה עבודה קשה.]
אחת ממידותיו הרעות של בלעם הרשע היא נפש רחבה. ולומדים זאת ממה שאמר בלעם אל עבדי בלק: 'אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה', ומפרש רש'י: 'למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים'.
וראיתי שהקשה בפירוש ביכורי אביב להגדה של פסח [לקחתי פעם את הספר בהשאלה מהרב מגנס והחזרתי לו לאחר כמה שנים]: מדוע אצל יעקב אבינו שהשתמש בביטוי שעל פניו נראה שלילי – 'הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ', ומפרש רש'י: 'והלא קל שבקלים אינו אומר כן', מפרשים שכוונתו הייתה לחיוב לשם שמים: 'אלא להוליד תולדות אמר כן'; ואילו אצל בלעם שהשתמש בביטוי שעל פניו נראה חיובי, מפרשים לשלילה, שמתוך דיבורו רואים שמה שמעניין אותו הוא כסף וזהב?
ותירץ, שמכאן שתמיד צריך להסתכל לא רק מה אומרים, אלא מי אומר. ידוע שבלעם מושחת ורשע, ובודאי זה מתבטא בדיבור שלו, אע'פ שעל פניו הדיבור נראה חיובי; ואילו יעקב אבינו היה בעל מידת האמת החסד והרחמים, ובודאי שאע'פ שהדיבור נראה שלילי, צריך לפרשו על הצד החיובי.
בזה מיושבת קושיית התורה תמימה, שהקשה על המסופר על ר' יוסי בן קסמא (אבות ו, ט): 'אמר רבי יוסי בן קיסמא: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד ונתן לי שלום, והחזרתי לו שלום. אמר לי: רבי, מאיזה מקום אתה? אמרתי לו: מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני. אמר לי: רבי, רצונך שתדור עמנו במקומנו, ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות? אמרתי לו: בני, אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה'. ולכאורה הסיפור הוא אותו דבר כמו שהיה אצל בלעם, שדברו אותו על נושא אחד והוא עונה על זהב וכסף. אלא צריך לומר כמו שאמרנו.[1]
כוחם של בתי כנסיות ובתי מדרשות
חז'ל אומרים (סנהדרין קה ע'ב), שמברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו לקלל. וכולן חזרו לקללה, חוץ ממה שאמר: 'מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל', שהכוונה לבתי כנסיות ובתי מדרשות, כפי שמפרש רש'י. מהי החשיבות הגדולה של בתי כנסיות ובתי מדרשות שדווקא הם לא חזרו לקללה?
חז'ל באים לומר לנו בזה, שהקטרוג הכי גדול שיכול ח'ו להיות על עם ישראל הוא מיעוט בבתי כנסיות ובתי מדרשות. ואכן, כאשר סטאלין רצה להכות ביהדות, סגר את בתי הכנסת. וכשאין בית כנסת ואין רב – אין יהדות. ולצערנו, זה הצליח לו.
[קשה מאוד לברר היום מוצאם של עולים מרוסיה, האם הם יהודים, כיוון שלא הייתה שם רבנות ולא כלום. לפעמים הולכים לבתי קברות לברר ע'י המצבות את השורשים של המשפחה. לא מזמן הרבנות שלחה לרוסיה לחפש ברשימות של הגרמנים ימ'ש, אם משפחה מסוימת רשומה בין היהודים שגורשו מעיר אחת. ואכן, על פי זה קבעו שהם באמת יהודים.]
ובזה מובן מדוע כעס בלק – 'וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים?!', שלכאורה לא היה לו לכעוס, שהרי כל הברכות כולן חזרו לקללה חוץ מאחת בלבד? אלא זאת משום שהברכה העיקרית – בתי כנסיות ובתי מדרשות – היא זו אשר לא חזרה לקללה. וכיוון שבזה לא הצליח, אין שום משמעות לכל הקללות האחרות. כל עוד בתי הכנסיות ובתי המדרשות קיימים, לא משנה כמה ינסו לקלקל, זה לא יוכל להזיק, מפני שהמחסום לכל הרעות עלי אדמות הוא בתי כנסיות ובתי מדרשות.
הדבר היחיד, בודאי בגיל הזה, הוא בתי כנסיות ובתי מדרשות. בגיל הזה, כמה שאדם נמצא יותר במסגרת הזו, כל שאר הדברים לא יפגעו בו. לפעמים אדם עוסק בכל מיני דברים אחרים, כמובן לשם שמים, אבל חסר לו הבית מדרש. רוב הפעמים זו מולדת חוץ ולא מולדת בית.
בגמרא בבבא קמא (כ ע'א) מסופר שהחכמים עסקו בסוגיית זה נהנה וזה לא חסר. שאלו את אחד החכמים שאלה בנושא והוא לא ידע לענות. ואמרו, שמכאן סימן ש'לא הוית גבן באורתא בתחומא' – לא הייתה איתנו בבוקר בתחום - במקום. ומביא שם במסורת הש'ס את פירוש הערוך: 'בבית המדרש שהוא תחומה של תורה'. זה המקום הנכון של כל תלמיד.
[הגאון ר' חיים שמואלוביץ' היה מתמיד שאין כמוהו. ביתו היה בקומה של הבית מדרש. כל פעם שהיה בדרך ללכת לביתו, היו דואגים להעלים מהסטנדרים שבדרכו את כל הספרים שהוא אוהב. אחרת, לא היה מגיע הביתה. תמיד כשהיה עובר ליד שער המלך, על המקום היה פותח אותו וממשיך ללמוד. אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב את שער המלך – בוז יבוזו לו.
על כל פנים, בדרכו הביתה היה צריך לעבור דרך הפנימיה של התלמידים. פעם אחת פגש איזה בחור, ושאל אותו: למה החדר שלך מבולגן? ענה אותו תלמיד: הרב, הרי ידוע שהחדר הזה הוא החדר הכי מסודר בפנימיה! אמר לו הרב: מה נקרא מסודר? כשכל דבר נמצא במקומו. ואתה הרי לא נמצא במקום – בבית מדרש, אז איך אתה יכול לומר שהחדר מסודר?!
לעיתים היה חולה, וכשבאו לבקרו ואיחלו לו: רפואה שלימה!, אמר: תביא ראיה! כולם חשבו שמרוב שהיה שקוע בלימוד, על כל דבר שאמרו לו ביקש להביא ראיה. אבל העניין הוא, שהגמרא בב'ק (מו ע'ב) שואלת: מניין למוציא מחברו עליו הראיה? ועונה שזוהי סברא פשוטה: 'סברא הוא, דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא! (מי שכואב לו כאב, הולך לבית חולים)'. ולכן תמיד היה אומר כן, כיוון שהגמרא מקשרת בין אחד לשני.]
יש שנדמה להם שכל הדברים הללו הם צדדים ולא שום דבר. מי שחושב כך באמת ובתמים – טועה, ולא סתם בסברא ולא בדבר משנה, אלא בפסוק מפורש, כמו שנבאר לקמן לגבי זריזותו של אברהם אבינו.
פתחיהן שאינן מכוונין זה מול זה
רש'י מביא פירוש נוסף: 'מה טובו אהליך - על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה'. ההבנה הפשוטה, שנזהרו בדיני היזק ראיה.
התולדות יעקב יוסף [תלמיד הבעש'ט] מפרש, ש'אהליך' הכוונה לפה של כל אחד מישראל, שאחד לא היה מדבר כנגד השני.
בספר חסידות הנקרא 'מאור השמש' מוסיף עוד פירוש הפלא ופלא. תחילה לזה נעיר, ש'אהליך' מתפרש על פי המשך חכמה (הקדמה לספר שמות)[2] כגוף של כל אדם, שהגוף הוא אוהל הנפש. וזה שאמר משה רבנו לישראל אחרי מתן תורה: 'שובו לכם לאהליכם' – 'היינו לבחירה ולכוחות הגוף המוקף באלפי כוחות דמיונות ההטעאה שקריות תאוות חשק וכיו'ב'. 'אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם' (תהלים עח, ס).
על פי הבנה זו כתב בספר הנ'ל: 'גם י'ל, הכונה במה שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה, דיני הכלל שכל צדיק יאחז דרכו והלוכו בקדושה ויפתח לו פתח לעצמו ולא מצות אנשים מלומדה. דהינו: לא לפי שרואה את פלוני עושה כך או חבריו עושה כך, גם הוא יעשה כמעשיהם וכתנועותיהם. לא כן הדרך. כי אם כל אחד יפתח לו פתח לשערי קדושה בפני עצמו. ועל זה אמרו: ראה שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה. שלא יסתכל אחד בפתח שפתח לו חברו. כי כל אחד ילך בפתח שפתח לעצמו. ועל כן, ותהי עליו רוח אלוקים'.
בהקשר לזה: לאדם הראשון היו שלושה בנים: קין, הבל ושת. מבין כולם, רק על שת נאמר (בראשית ה, ג): 'וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ'. בשלמא שלא נאמר זה על קין, שהיה רוצח; אולם מדוע על הבל לא נאמר זה?
מבאר זאת הספורנו שם: אמנם הבל הביא מבכורות צאנו וכוונתו ודאי הייתה לשם שמים. אך כל זה היה רק לאחר שראה שקין הביא. הכל היה מודל של חיקוי, ולא מעצמו. וכן כתב המהר'ל בדרושים לשבת הגדול, שהבל לא התעורר מעצמו להביא קרבן, אלא רק לאחר שראה את אחיו קין. לעומת זאת, שת 'היה צדיק מן הראשונים' מעצמו ולא בתור חיקוי, ועל כן רק עליו נאמר 'ויולד בדמותו כצלמו'. ויש להאריך הרבה בעניין הזה שהוא עיקרי וחשוב מאוד.
ובאותו עניין כותב הרב זצ'ל בפנקסי ראי'ה: 'ישראל הם עלולים יותר לפירוד ומחלוקת מכל אומה, מפני שריבוי הצביונים שמתחלקים בעמים רבים כלולים בישראל ביחוד, 'יצב גבולות עמים למספר בני ישראל'. וטעם הדבר הוא שנהיה יכולים להיות לעולם עם לבדד מבלי להתערב בין העמים, ע'כ לא יחסרו בנו כל הנטיות של כל הכשרונות, 'כרכא דכולה ביה, ממנו כהניו, ממנו נביאיו, ממנו שריו, ממנו מלכיו, שנאמר: ממנו פנה ממנו יתד וגו'. ע'כ צריכה התורה כולה שמכללת את הכלל כולו בכל שיווי ארחות החיים, להיות לתריס מפני הפירוד. ע'כ שינויי דעות בכמה ענינים רוחניים וחומריים אינו מעכב, ואדרבא מועיל מכל הטיפוסים יצא הדבר טוב הכללי, אלא שהכל צריכים להתאחד בנוגע לכללות קיומה של תורה. ומי שחושב שריבוי הצבעונים צריך להכליל ג'כ אותו הצביון של רשעים המוחלטים, הכופרים ופורקי עול בגלוי, הוא טועה, וע'ז אמרה ברוריא למינא: 'רוני עקרה דלא ילדה בנים לגיהנם כותייכו', פי אע'פ שריבוי הכחות יפה לאומה, הוא רק כשיתאחדו באותו השורש שבו תלוי קיום האומה, ובישראל צריכים שיתאחדו בתורה וקיומה'.
כל יהודי הוא אוהל בפני עצמו לנשמה המיוחדת שהקב'ה נתן לו מלמעלה. לכל אחד המקום שלו. וממילא, אין מה לקנא אחד בשני. לא הכהן בלוי ולא הלוי בכהן וכו'. וזהו ש'ראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה', כדברי מאור השמש.
ובאותו עניין כותב הגר'א (משלי טז, ד): 'כי לכל אדם ואדם יש לו דרך בפני עצמו לילך בו, כי אין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומין זה לזה, ואין טבע שני בני אדם שוים. וכשהיו נביאים, היו הולכים אצל הנביאים לדרוש את השם, והיה הנביא אומר על פי משפט הנבואה דרכו אשר ילך בה, לפי שרש נשמתו ולפי טבעת גופו'.
[רב ת'ח אחד מצפון הארץ סיפר לי ששמע מאבי מורי זצ'ל לפני הרבה מאוד שנים: כששלושת האורחים באו לאברהם אבינו כתוב שנתן להם שלוש לשונות של חרדל. לכל אחד נתן לשון אחת, אבל לא ערבב את כולן בצלחת אחת. כדי ללמדך, שעם כל אחד צריך לדבר בלשון שלו. אסור לערבב את הלשונות.]
 
קודם לכן נאמר בפרשה: 'וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב'. ומביא רש'י מדרש חז'ל: 'מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה, שחבש הוא בעצמו. אמר הקדוש ברוך הוא: רשע, כבר קדמך אברהם אביהם, שנאמר (בראשית כב, ג): וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו'. והדבר צריך בירור: וכי המעלה הגדולה שבזכותה מיגר אברהם אבינו את קללות בלעם היא העובדה שחבש את חמורו בעצמו? וכי אילו אברהם אבינו היה עוקד את יצחק מבלי לחבוש את חמורו בבוקר אזי לא הייתה זו זכות מספיקה כדי לסנגר על ישראל?
כנראה שאכן זו הייתה זכות יותר גדולה מאשר עצם העקידה. והטעם הוא, משום שעל עצם העקידה היה ציווי מפורש לאברהם אבינו, ואילו על העשייה בזריזות לא היה ציווי, אלא זו הייתה אתעורתא דללתא מצד אברהם אבינו, זה היה פתח שאבריהם אבינו פתח בעצמו, כדברי מאור השמש. הזכות המיוחדת הזאת, על שהוסיף אברהם אבינו על הציווי מעצמו, לעשות את הדבר בשמחה באהבה ובזריזות, היא שעמדה לסנגר על ישראל מפני קללתו של בלעם. וכדברי הגמרא לגבי הידור מצווה (ב'ק ט ע'ב): 'עד שליש משלו, מכאן ואילך משל הקדוש ברוך הוא'. כלומר: תוספת שמוסיף אדם על גבי מצווה מצד עצמו, היא מביאה לשכר בעולם הזה שהקב'ה נותן לו בתור מתנה (ועי'ש בתוספות).
השגחה שמימית
פרשת בלק באה לאחר שמתו מרים ואהרון ונתבשרו שמשה רבנו לא נכנס עמם לארץ. ממש חלישות הדעת. נמצאים על סף המלחמות על הארץ ואז שומעים שהמנהיג לא ממשיך עמם. אפשר לאבד את העשתונות.
בדומה לכך, מלאכי היה אחרון הנביאים. והסביר אבי מורי זצ'ל [בכינוס רבנים באירופה], שלכן דווקא בספר מלאכי כתוב (ג, כב): 'זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה'. מפני שבדור הזה היו רגילים לנבואה, והיא עמדה להסתלק מהם[3], ועל כך ניחם אותם הנביא מלאכי, שיזכרו שהתורה איננה מסתלקת מהם. 'הפוך בה והפוך בה דכולה בה' (אבות ה, כב), עד כדי כך, עד שחז'ל אומרים שחכם עדיף מנביא (בבא בתרא יב ע'א).
ובאותו אופן בדור המדבר, וכמדומני שכך מפרש האברבנאל. כל הסיפור עם בלק ובלעם בא על מנת לעודד את בני ישראל שלא יתיאשו, שהרי דור זה עומד להכנס לארץ בלי משה רבנו. אמנם עם ישראל לא היה יודע כלום מכל הסיפור, אילו התורה לא הייתה מספרת על כך. אך עכ'פ, הקב'ה הראה לאותו הדור, 'כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר' (קהלת ה, ז), כי יש מי שמנווט את הכל מלמעלה. וגם כאשר באות פורעניות על ישראל שאינם מודעים אליהן בכלל, הקב'ה משגיח עליהם בהשגחה פרטית, ככתוב (דברים כג, ו): 'וְלֹא־אָבָה ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל־בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹקֶיךָ לְּךָ אֶת־הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ'.
על הפסוק 'מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב', מפרש רש'י: 'כתרגומו: דעדקיא דבית יעקב וכו' מארבע משרייתא, מארבע דגלים. דבר אחר: עפר יעקב - אין חשבון במצות שהם מקיימין בעפר: לא תחרוש בשור ובחמור (דברים כב, י), לא תזרע כלאים (ויקרא יט, יט), אפר פרה, ועפר סוטה וכיוצא בהם'. האדמו'ר מחב'ד זצ'ל עמד על כך, שבדרך כלל דרכו של רש'י להביא את פירוש הפשט ואז את תרגומו, ואילו כאן הפך את הסדר. ומסביר, שרש'י רוצה להבליט שעיקר מעלתם של ישראל היא בהשגחה השמימית שהקב'ה משגיח עלינו מארבע רוחות השמים בענני הכבוד, ועל גבי זה נוספת המעלה של זכויות ישראל על המצוות שעושים בעפר.
צריך לדעת שיש השגחה פרטית מלמעלה על כל מה שסובב אותנו, ולא רק במה שנראה לנו בעיניים, ובאמת - בעיקר דווקא בדברים שלא נראים לעיני בשר ודם. כמו שמסופר על נער אלישע (מ'ב ו), שראה את צבאות ארם באים לתפוס את אלישע ופחד. אלישע התפלל להקב'ה שיפקח את עיני הנער, 'וַיִּפְקַח ה' אֶת עֵינֵי הַנַּעַר וַיַּרְא וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ סְבִיבֹת אֱלִישָׁע'. צריך להאמין שההשגחה הזאת קיימת כל הזמן. מי שמאמין גדול יודע שזה קיים גם מבלי שהוא רואה זאת בעיניים. אך מי שסומך רק על מה שרואה בעיניים – יש בזה חסרון באמונה.
וכך מסופר במסכת סנהדרין (ק ע'א): 'יתיב רבי יוחנן וקא דריש: עתיד הקדוש ברוך הוא להביא אבנים טובות ומרגליות שהן שלשים על שלשים אמות, וחוקק בהם עשר ברום עשרים, ומעמידן בשערי ירושלים, שנאמר ושמתי כדכד שמשתיך ושעריך לאבני אקדח וגו'. לגלג עליו אותו תלמיד, אמר: השתא כביעתא דצילצלא לא משכחינן - כולי האי משכחינן? לימים הפליגה ספינתו בים, חזינהו למלאכי השרת דקא מנסרי אבנים טובות ומרגליות, אמר להו: הני למאן? אמרי: עתיד הקדוש ברוך הוא להעמידן בשערי ירושלים. כי הדר אשכחיה לרבי יוחנן דיתיב וקא דריש. אמר ליה: רבי, דרוש ולך נאה לדרוש, כשם שאמרת כך ראיתי. אמר לו: ריקה, אם לא ראית לא האמנת? מלגלג על דברי חכמים אתה! יהב ביה עיניה, ועשאו גל של עצמות'.
מי שמודד כל דבר רק בעיני הבשר ודם שלו ובכזית מח שיש לו, זהו לגלוג על דברי חכמים. החכמים והצדיקים רואים בלי עין, ושומעים בלי אוזן, ומריחים בלי אף, כמו שכתוב בחובת הלבבות. 'וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה'' (ישעיהו יא, ג).
ועל פי זה אפשר לבאר העניין, שכאשר הקב'ה פתח את פי האתון[4], שאלה: 'מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים?', ומפרש רש'י: 'רמז לו: אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה'. וצריך להבין למה הזכירה דווקא שלוש רגלים? מה רצתה האתון לומר לו בזה?
בפסוק נאמר: 'שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל'. ודורשים חז'ל (חגיגה ב ע'א): 'כדרך שבא לראות כך בא ליראות'. ישראל באים לבית המקדש כדי לראות את השכינה, אבל גם כדי לקבל – שהקב'ה יסתכל עליו [חסיד שיסע לרב'ה לשבת, גם אם יראה את הרב'ה כל השבת, אם לא יבחין שהרב'ה ג'כ מסתכל עליו, הלכה כל השבת...]. וזו כוונת האתון לפי זה: את המלאך שעומד מולי אינך רואה. ואם כך, וכי אתה יכול להכות אומה שלימה שיש לה כח ראיה כזה עצום, עד שאומרים עליהם: כדרך שבא לראות כך בא ליראות?
שבת שלום.
 
[1] הרב חרל'פ שאל פעם: למה שלא היה בונה ישיבות בכסף הזה ובכך הופך את המקום למקום תורה? וענה לו הרב צבי יהודה, כי מקום תורה אי אפשר לבנות בכל ממון שבעולם אלא במסירות נפש.
[2] שם מדבר על ההבדל בין נבואת משה רבנו לבין שאר הנביאים, שאצל משה לא הייתה חציצה בין הגוף לבין הנפש והנשמה.
[3] בפירוש תלמיד הר'ן לתורה מסביר, שזו הסיבה שבספרי חגי זכריה ומלאכי מצינו ביטויים שלא כתובים בשאר ספרי הנביאים, שהקב'ה מברר עם הנביא ושואל: 'מה אתה רואה'. כי מחזות הנבואה לא היו ברורות לנביא דיו, כיוון שבאותו דור הנבואה עמדה להסתלק, ודומה הדבר לנר הדועך שהולך להכבות, שכח הראיה נחלש.
[4] האדמו'ר מקומרנא אומר, שהעובדה שבלעם קבל נבואה הייתה נס יותר גדול מאשר העובדה שהאתון פתחה את פיה, כי המרחק בין כח הנבואה לגוי רחוק יותר מאשר המרחק בין כח הדיבור לבהמה.