דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

פרשת כי תצא תשע'ז

רה"י הרב יעקב שפירא
כללי

והיה מחניך קדוש
מי שמתבונן בפרשה, יכול לראות שהנושא המרכזי שלה הוא 'והיה מחניך קדוש'. גם במלחמת רשות וגם במלחמת עמלק שהיא מלחמת מצווה, הקב'ה נותן הדרכות - 'והיה מחניך קדוש' - ומסביר הרמב'ן על התורה, שאחד הציוויים שכלולים ב'והיה מחניך קדוש' הוא לא לדבר לשון הרע במחנה. בתורה הרי כתוב כבר 'לא תלך רכיל בעמך', אם כן, למה צריך ציווי מיוחד על איסור לשון הרע במחנה? אומר הרמב'ן - יש מצבים, זמנים, שבהם התורה אומרת שצריך להיזהר יותר. אם במצב של מלחמה, אם במצב של חודש אלול. הגמרא אומרת (סוכה נב.) 'כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו'. הגמרא לא מדברת רק על האדם, אלא גם על הזמן. כשהזמנים הם זמנים גדולים - ממילא גם הזהירות בהם צריכה להיות הרבה יותר גדולה. מעין זה אומר גם הרמב'ן - הציווי 'ונשמרת מכל דבר רע' מדבר על לשון הרע באופן מיוחד, מפני שאתה נמצא במצב מיוחד. כשהמצב הוא מצב מיוחד צריך משנה זריזות וזהירות בתורה ובמצוות.
ירדה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה
בפרשת כי תצא יש את הנושא של בן סורר ומורה. אחת השאלות המפורסמות ביותר בדינים של בן סורר ומורה היא למה הוא חייב רק כשישתה יין האיטלקי? יין משילה לא טוב, יין מהגולן לא טוב, רק יין האיטלקי - למה? חז'ל אומרים שהורגים אותו כי ירדה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שהוא ילסטם בסופו של דבר את הבריות. לא כתוב שירדה תורה לסוף מעשיו של האדם, אלא ירדה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה. דהיינו עוד מתחילת הדרך של ה'בן סורר ומורה' ברור שהדעת, השכל וההיגיון שלו נוטים לרע. כלומר, לא דנים אותו על זה שהוא יעשה מעשים בעתיד, אלא יש אנשים, כמו בן סורר ומורה, שהמחשבות הלא טובות שלהם הן חלק מהותי מהחיים שלהם, וממילא ברור שזה גם יביא אותו למעשים מסוימים. זו הכוונה של 'ירדה תורה לסוף דעתו של אדם'.
אצל ישמעאל כתוב 'כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם', ומכאן הגמ' בר'ה (טז:) דורשת שאדם לא נידון בר'ה אלא 'באשר הוא שם', לפי מצבו העכשווי. דהיינו, לא דנים את האדם לפי מה שהוא יעשה בעתיד, אלא לפי המצב שלו היום. (הירושלמי מוסיף ואומר, לא דנים אותו עפ'י מה שהוא עשה בעבר אלא עפ'י מה שהוא עושה היום.) המפרשים שואלים - נכון שיש לאותו בן סורר ומורה תנאי חיוב: יין האיטלקי, גניבה וכו', אך מה ההבדל בינו לבין ישמעאל שלא נידון על שם העתיד? גם על ישמעאל כתוב שמלאכים באו להקב'ה ואמרו לו - 'מי שעתידין בניו להמית את ישראל בצמא אתה מעלה לו באר?!', וכמו שאמרנו הגמרא לומדת מכאן שכל יהודי נידון בר'ה 'באשר הוא שם'. אז מה ההבדל בינו לבין בן סורר ומורה?
כתוב בהלכה שאין בן סורר ומורה בירושלים. למה? אומר המשך חכמה, בירושלים רוב האכילות הן אכילות של קדושה. מאכילה של קדושה לא יוצא תקלה. [הרב'ה מגור, הבית ישראל, שיבח מאוד את המשך חכמה הזה ואמר באותה דרך שמשיריים של רב'ה לא יוצאת תקלה, כי זו אכילה של קדושה.]
רש'י בפרשה אומר - למה נסמכה פרשת בן סורר ומורה לפרשת יפת תואר? אומרים חז'ל, מי שמתחתן עם אישה גויה שצריכים לגייר אותה רק כי היא יפת תואר, סופו שיוליד ממנה בן סורר ומורה. למה? מפני שהתשתית, הראשית, להכל הייתה לא טובה. 'טוב אחרית דבר מראשיתו'. מתי דבר הוא טוב - מראשיתו. הכל הולך לפי הכוונה הראשונית. אצל בן סורר ומורה התשתית הייתה רעה מאוד, ולכן דנים אותו על שם סופו. אבל ישמעאל הרי גדל אצל אברהם אבינו. כשבאו אורחים אל אברהם אבינו כתוב 'ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו'. מסביר שם רש'י - הוא נתן את הכיבוד דרך הנער, דרך ישמעאל, כדי לחנך אותו למצות הכנסת אורחים. ישמעאל התחנך אצל אברהם אבינו, אז השורש שלו היה הכי חיובי שאפשר. 'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו', אומר ה'משך חכמה' בבראשית שהפס' הזה הוא המקור מן התורה לכך שהאב חייב לחנך את הבן, חוץ ממה שהוא צריך ללמד אותו תורה. הוא חייב ללמד אותו גם את 'ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'. מי שזוכה להתחנך אצל אברהם אבינו שהיה יסוד החינוך בעולם, דנים אותו 'באשר הוא שם', כי התשתית היא טובה. [במה זה התבטא שהוא היה יסוד החינוך? לא רק בזה שהוא הכניס אורחים, ולא רק בזה שהוא חינך את ישמעאל להכניס אורחים. כתוב בחז'ל שמה שאברהם אבינו נתן באופן אישי לאורחים, הקב'ה נתן לנו באופן אישי במדבר, ומה שאברהם אבינו נתן לאורחים באמצעות שליח, גם אנחנו קיבלנו במדבר באמצעות שליח. שאל הרב משה פיינשטיין - הרי מה שאברהם אבינו נתן לאורחים ע'י שליח היה כדי לחנך את ישמעאל במצוות הכנסת אורחים. מה החיסרון בזה? אומר ר' משה פיינשטיין דבר הפלא ופלא - אתה רוצה לחנך את הבן שלך שידע איך להכניס אורחים? אם הוא יראה את האבא מכניס אורחים זה ישפיע עליו יותר מאשר אם יאמרו לילד להביא לאורחים אוכל. כשהבן רואה את מה שהאבא עושה הוא מושפע הרב יותר, ולכן היה פה משהו של שלילה.]
הראיה לכך - כתוב בפסוק 'ויקברו אותו (את אברהם) יצחק וישמעאל בניו. שואלת הגמרא (ב'ב טז:) - הרי יצחק היה הקטן, מדוע הזכירו אותו ראשון? מכאן שישמעאל עשה תשובה. אמנם הוא כל הזמן לעג על יצחק, אך בסוף ימיו הוא כיבד את יצחק.
ההבדל בין ישראל לעמים
זה ההבדל בין בן סורר ומורה לישמעאל. הראשון נידון על שם סופו מפני שאין לו יסוד, אין לו תשתית. אומר הרב חרל'פ ב'אורי וישעי' - זה לא רק הבדל בין בן סורר לבין ישמעאל, זה גם ההבדל בין אומות העולם לבין ישראל. ישראל הם 'עם זו יצרתי לי'. מתחילת היצירה, זה העם הנבחר, כמו שהרב זצ'ל כותב, שאומה שיש לה עבר גם יש לה עתיד. ההבדל בין ישמעאל לבן סורר הוא בעצם גילוי מילתא על כל מה שיש בין ישראל לבין אומות העולם. הגמרא (סנהדרין צו:) אומרת שכשהחריבו את בית המקדש יצאה בת קול ואמרה - קמח טחון טחנת, בית חרוב החרבת. מה זה 'בניין חרוב החרבת'? כאילו שאנחנו אומרים - אתה בעצם לא עשית כלום. השכינה הסתלקה בגלל החטאים של עם ישראל, ומה שהגויים עשו היה להחריב סתם בניין ריק. צריך להבין, הגמרא באה לסנגר על הגויים? ללמד טענות ותירוצים על זה שהגויים החריבו את המקדש? אמר הרב זוסמן, תלמידו של הרב חרל'פ - הבת קול הזו לא מנקה אותם בכהוא זה, מפני שעצם העובדה שישראל חטאו וע'י כך נסתלקה השכינה - זה בגלל אומות העולם, הם אלו שמקלקלים אותנו. 'וירעו אותנו המצרים', אומר הרב ב'עולת ראיה' - אין הכוונה רק שהם עשו לנו רע, אלא הכוונה היא הם עשו אותנו רעים, הם לימדו אותנו איך אפשר להדבק ברוע. 'אל תראוני שאני שחרחורת', אומרים חז'ל - אל תחשוב על יהודי שהחטאים שלו הם בתוך הנפש. זה רק 'ששזפתני השמש' - הכל חיצוני.
תפילות ראש השנה
בתפילות ר'ה אומרים על האדם שהוא משול כחרס הנשבר, למה דווקא לכלי חרס? ההבדל בין כלי חרס לשאר הכלים הוא שכלי חרס מטמא רק מתוכו, אם הוא נגע בו מבחוץ. אומר השפ'א - לכן אדם משול לחרס הנשבר. אנחנו אומרים להקב'ה - גם החטאים שאנחנו מתוודים עליהם הם לא בתוכנו, הם רק 'מולדת חוץ', מישהו מהחוץ נגע בנו והשפיע עלינו. ההסבר הזה אמנם לא מנקה אותנו, אבל הוא מפחית בחומרת החטאים. לכן בתפילה בר'ה מבקשים כ'כ הרבה שהקב'ה ייתן פחדו על כל העמים, מפני שכמה שיהיה לגויים יהיה להם פחות כח להרע לנו, ממילא יתגלה שעם ישראל הם צדיקים וישרים.
תפילת עלינו לשבח היא מסודרת בשתי בקשות 'שלא עשנו כגויי הארצות... שהם משתחווים להבל וריק... ואנחנו כורעים ומשתחווים.' ובחלק השני 'על כן נקווה לך'. את החלק האחרון יהושע בן נון תיקן בזמן שנכנסו לא'י. שם אומרים בדיוק הפוך, 'וכל בני בשר יקראו בשמך להפנות אליך כל רשעי ארץ' הפוך מהקטע הראשון. למה? מפני שכל עוד אנחנו זה אנחנו, ולעם ישראל יש את הכבוד העצמי שלו, אומות העולם יבואו גם הם וישתחוו להקב'ה, אבל אם נערבב את התחומים ונטשטש את הגבולות בינינו לגויים - כותב הנצי'ב מוולאז'ין שזו כל סיבת האנטישמיות שיש בעולם. בזמן שישראל רוצים חלילה להדמות לגויים, הם תמיד מראים לנו - אנחנו לא יכולים להיות ביחד. [לא שצריכים לחפש סיבות לאנטישמיות. כתוב שר' שמעון אומר - הלכה היא שעשיו שונא ליעקב. הגמרא אומרת שבכל מקום ר' שמעון דורש טעמא דקרא. אבל כשהוא מגיע לשאלה מדוע הגויים שונאים את ישראל, אומר ר' שמעון - זו הלכה, אל תחפש נימוקים...]
שאלנו בתחילת השיחה למה צריך דווקא יין האיטלקי? מה זה איטליה? הגמ' בשבת אומרת שאיטליה לא הייתה קיימת בזמן בריאת העולם, הכל שם היה מים. [ובעז'ה היא תחזור להיות מים] היא נוצרה 'בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים והעלה שירטון ועליו נבנה כרך גדול שברומי... וזוהי איטליה של יוון' (שבת נו:). זאת אומרת שאיטליה הורתה ולידתה היו בשיא  הטומאה עלי אדמות. פלא שהוותיקן נמצא שם?! [כשהרב הרצוג נסע אחרי השואה לוותיקן כדי להשפיע על האפיפיור ימ'ש שיציל את הילדים שהוחבאו במנזרים, הוא לא הצליח. אבל הוא סיפר לאבי זצ'ל שכשהוא יצא מהוותיקן הוא הרגיש כזו טומאה שהוא אמר לקהילה ברומא - אני חייב מקווה. לצדיקים יש חוש ריח מיוחד להרגיש את זה. אמרו לו ראשי הקהילה ברומא, כבר היה מישהו שהקדים אותך ושיפץ את המקווה ברומא. כשהאדמו'ר מראדזין חקר את התכלת, הוא שהה שם הרבה זמן בשביל החקירה שלו, וגם הוא הרגיש אותו דבר ושיפץ את המקווה כדי שיהיה לו איפה לטבול. לא שלמקווה הולכים רק מי שהיה בוותיקן...]
אומרים חז'ל - אדם הופך לבן סורר ומורה דווקא כשהוא שותה יין האיטלקי. יין שגדל במקום שכל כולו טומאה מתחילת הווייתו, יין כזה הוא זה שיכול להשפיע על מי ששותה אותו לרעה עד כדי כך שהוא ייהפך לבן  סורר ומורה. הב'ח אומר בהלכות ברכת הפירות 'והעלנו לתוכה ונאכל מפריה' לא רק כדי שנמלא את הכרס ואפילו לא רק בשביל מאה ברכות. 'העלנו לתוכה' מפני שכל גידולין שבא'י מקבלים את קדושת הארץ, וממילא הם משפיעים על מי שאוכל אותם. בן סורר ומורה צריך לאכול את ההיפך המוחלט מזה -  דווקא יין האיטלקי שמגיע מהמקום הכי טמא.
כשיצחק בירך את עשיו לא נשאר לו מה לתת לו, הרי הכל הוא נתן ליעקב. אומר שם רש'י, [רש'י על התורה צריך ללמוד בעיון לא פחות מרש'י על הש'ס.] 'הנה משמני הארץ יהיה מושבך - איטליה של יוון'. זה הדבר שהכי מתאים לעשיו, כמו מכסה לסיר. בסופו של יום, יצחק נתן לעשיו את הדבר הכי מתאים לו - איטליה של יוון.
לשמוע קול שופר
ניתן לומר הסבר נוסף: ההבדל בין בן סורר ומורה הוא שאצל ישמעאל כתוב שהוא התפלל. אצל בן סורר ומורה אין שום דבר, שום רוחניות. ישמעאל שגם צירף את התפילה - התפילה פועלת, (מישמעאל לומדים שיפה תפילת החולה על עצמו יותר מתפילת אחרים, ובברכות (נ'ו:) כתוב שהרואה ישמעאל בחלום תפילתו נשמעת ע'ש) ולכן הוא יכול לידון על שם סופו. מישמעאל חז'ל לומדים שהקב'ה דן את האדם בר'ה באשר הוא שם כמו שהיה אצל ישמעאל, לפי מצבו העכשווי. הכוונה בזה היא לפי איך שהוא מתפלל, לפי רמת הכוונה  שלו. כל המהות של ר'ה היא תפילה - 'שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים'. אם המצווה הייתה רק השמיעה עצמה, מה שייך לומר  לשמוע ברחמים? מה שייך להגיד את זה על שופר? רואים שגם תקיעת שופר היא תפילה. יש תפילה שבה אדם מבטא בפה את מה שכואב לו, אבל יש תפילה שלפעמים אדם לא יכול למצוא בה אפילו את המילים הנכונות להגיד להקב'ה. נסתתמו לו המילים, אז הוא פשוט צועק. הצעקה הזאת היא לפעמים יותר מאשר כל המילים שבעולם. הגר'א בתפילת שמונה עשרה אומר שמה שאומרים שמע קולנו, אין הכוונה על מה שהתפללנו עד עכשיו - זה פשיטא. אלא 'שמע קולנו' - את מה שלא ביטינו בפה, את מה שנשאר בפנים ולא הייתה לנו את הדרך הנכונה להוציא החוצה.
ב'אנא בכוח' אנחנו אומרים 'ושמע צעקתנו יודע תעלומות'. למה אומרים על 'צעקתנו' יודע תעלומות? הרי צעקנו, איזה תעלומות יש כאן? הפירוש הוא אותו דבר, תשמע צעקתנו, אבל לא רק את הצד החיצוני שלה, הרי אתה יודע תעלומות ויש דברים שאנחנו לא יכולים להוציא החוצה. יש דברים שמרוב צער אדם לא יכול אפילו לפתוח את הפה. כמו שכתוב על איוב שהוא שתק 'כי גדל הכאב מאוד'.
אומרת הגמרא (ר'ה כו:) - 'א''ר לוי מצוה של ר''ה ושל יוה''כ בכפופין ושל כל השנה בפשוטין... כמה בר'ה כמה דכפיף איניש נפשיה טפי מעליה'. מסביר רש'י - כמה שאדם כפוך יותר בתפילתו, שפניו כבושים בקרקע, עדיף. מה הקשר לשופר? רואים גם כאן ששופר זה גם צורה של תפילה. כמו שאדם צריך להתבטל כלפי הקב'ה בר'ה, כך גם השופר צריך לבטא את זה. (אמנם, בירושלמי משווים את השופר לתשובה ולא לתפילה כמו שכתוב בבבלי)
הגמרא מסבירה למה אומרים מלכויות זכרונות ושופרות: 'ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה. ובמה? בשופר'. פשט הגמרא הוא שבזמן שמזכירים זכרונות ואומרים פסוקי מלכויות בצירוף השופר, זה גורם ופועל שיעלה זכרונינו לטובה. השפ'א  אומר עוד פירוש: כשהגמרא שואלת 'ובמה' אין הכוונה איך מעלים זכרונות או איך ממליכים את הקב'ה. שאלת הגמרא היא איך הפסוקים של הזכרונות והמלכויות יעלו לרצון לפני ד', איך הם יגיעו עד כיסא הכבוד, שהרי בגמרא אמרו 'לפני ד', איך זה יהיה במצב של לפני ד'?  על זה מתרצת הגמ' - בשופר. מה המיוחד בשופר? בשופר כתוב שאסור שהוא יהיה מזהב, למה? אין קטגור נעשה סניגור,  ואף על פי שהדין הזה שייך רק בדברים שנעשים לפני ולפנים - 'שופר כיוון דלזיכרון קאי כלפנים דמי'. זו הסגולה של התקיעה בשופר. אומר השפ'א פשט הפלא ופלא, זה הפירוש של 'ובמה - בשופר'.  'אמרו לפני מלכויות, אמרו לפני זכרונות', והדרך להעלות את מה שאנחנו אומרים פה בקרקע לפני הקב'ה, אומרת הגמרא, היא בשופר, כי כיוון ש'לזכרון קאתי - כלפנים דמי', וזה מה שמעלה את כל התפילות.
כהן גדול נכנס לקודש הקדשים, לפני ולפנים, ובכהאי גוונא נאמר שמתפלל רק אחר שיוצא משם, כי שם לפניו צריך רק להזכיר. 'שומע קול שופר ואין דומה לך' כי זה שייך רק להקב'ה, להבין שפה מיוחדת זו של השופר. (ומעניין שגם לגבי תחיית המתים אומרים בתפילה 'ואין דומה לך' ודו'ק) כל תפילותנו הם שיהיה מציאות של 'מלכותו בכל משלה, והכוונה כמו שכתב הרמב'ן עה'ת (בראשית כ'ד) שהיא המידה  הכוללת הכל, שהיא יסוד הכל.
'אל תשליכנו מלפניך'. אין הכוונה רק שח'ו לא נמות. הפירוש הוא גם שנזכה תמיד לעמוד לפני הקב'ה. כשנגזר על קין גלות, כתוב - 'ויצא קין'. מאיפה הוא יצא? 'מלפני ד''. הכוזרי מסביר שהכוונה היא שגירשו את קין מא'י. המאבק הראשון של קין והבל, המלחמה, השפיכות דמים הראשונה שהייתה בעולם, הייתה על א'י, ולכן כתוב שקין יצא 'מלפני ד' - מא'י'.
'אשרי העם יודעי תרועה'. כתוב בזוהר הק' - מי העם שיודעי תרועה? 'אלה דיתבן בא'י'. למה? 'שופר כלפנים דמי'. בא'י אנחנו נמצאים במצב של לפני ד', במקום הטבעי שלנו, כמו שהשופר מחזיר אותנו לנקודת הטבעיות שלנו. ולפי זה 'אל תשליכנו מלפניך' כולל גם שלא נתרחק מא'י שהיא תמיד בגדר של לפני ד' כנאמר לעיל.
הקב'ה יזכה את כולנו שנזכה באמת לעמוד לפניו, 'שיוויתי ה' לנגדי תמיד' שזה כלל גדול לאלה שעובדים את הקב'ה, ולכן הוא מובא הסעיף הראשון בשו'ע או'ח. אבל צריך לזכור עוד משהו קטן שהוא גדול - כתוב בגמ' בסנהדרין שהמלך כותב ס'ת שצריך להיות אתו בכל עת. בגמ' בסנהדרין כתוב משפט אחד - 'שיוויתי ה' לנגדי תמיד'. החיבור הכי גדול שיש לאדם עם הקב'ה הוא התורה. גם אם בעיני בשר ודם אולי לא רואים את זה תמיד, אנחנו יודעים שלא כל דבר נמדד לפי מראה עינים. יש עינים בישריות, ויש עינים רוחניות, שנזכה להיות מחוברים בעז'ה תמיד אל הקב'ה. שתהיה שבת שלום!