דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

שיחה לראש השנה מתוך החוברת 'דרשו ה' בהמצאו'

הרב יאיר גזבר
ראש השנה

הארת ראש השנה

'כל זמן מאיר בתכונתו' (דרך ד' ח'ד פ'ז אות ו'). הרמח'ל מדבר על היסוד הזה בכמה מקומות. כשאנו נפגשים עם מקראי קודש אנו נפגשים עם גילוי אלוקי שכשם שהוא מתגלה בנפש ובמקום, כך הוא מתגלה אף בזמן, ולכל זמן וזמן יש את הארתו המיוחדת. בראש השנה אנו נפגשים ממש עם הארת הזמן של בריאת האדם, כלומר עם המציאות של תכלית הבריאה, עם המציאות של מי שבו תלויות יכולות גילוי החיים בכל מעשה בראשית.

'אדם' – (יבמות סא.) 'אתם קרויים אדם'. השייכות הישראלית כאומה – (ישעיהו ס, כא) 'וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים' – להיות הלב, להיות מגלי החיים, לב האברים. כלומר, יותר מבריאת עולם ממש של היום הראשון, ראש השנה הוא בחינת גילוי כח החיים, כח הנשמה, שזו מציאות בריאת אדם. זה ממש כפשוטו. אם בֿא' בתשרי נברא אדם, אז כל שנה ושנה המציאות של נתינת חיים, וממילא מציאות העמידה בדין, הולכת ומתחדשת. והחידוש הזה משתנה אף הוא, והארת החיים משתנה בכל שנה ושנה. אינה דומה הארת החיים של שנה זו להארת החיים של השנה הבאה, וכמו שיתבאר בהמשך.

חז'ל מביאים (ר'ה לב: וברש'י שם) שתקיעת שופר בתפילת המוספים דוקא, מפני שהיו אויבים רוצים למנוע את ישראל מלתקוע והיו מעמידים שומרים מחוץ לבתי הכנסת. משהלכו השומרים אחרי שש שעות יכלו ישראל לתקוע, ואף שהתבטלה הגזירה – נשאר הדין של תקיעה לאחר שש שעות. בדברים אלו של חז'ל יש להתבונן, שהרי לכאורה לא צריך להיות חכם כ'כ בכדי לדעת שאם עוזבים את השמירה אז ישראל יתקעו, ומדוע לאחר שש שעות כבר לא היה אכפת להם, לגויים, שישראל יתקעו?

ונראה שהדברים מכוונים, לאותו סדר ההתנהלות של היום הראשון לבריאת האדם, וכפי שהגמ' בסנהדרין (לח:) מתארת: 'שעה שביעית נזדווגה לו חווה'. לאחר השעה השישית כבר לא נשאר האדם יחיד בעולם, והמציאות מעתה היא של שניים. על הפסוק (קהלת ז, כט) 'אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים' מבאר רש'י: 'אֶת הָאָדָם' – אדם הראשון, 'וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים' – ברגע שנזדווגה לו חווה בקשו מחשבות של חטא (אע'פ שעוד לא היה החטא עד השעה העשירית). כלומר, ישנו הבדל בין מציאות העולם עד שש שעות לבין לאחר שש שעות.

ההארה שמתגלית בעולם, בא' תשרי, מכוונת היא לפי אותו מספר שעות. יכולתם של ישראל בשופר – לעורר, לקשר ולחבר, לאותה מציאות של היום הראשון של בריאת עולם – שהיתה עד שש שעות, אותה דוקא האויבים ניסו למנוע. אבל לאחר שישנה מציאות של חטא בעולם, אז הגויים יודעים שישראל יכולים לתקוע, אבל בהארת זמן שכזו כבר לא מפריע להם שישראל יתקעו, שכיון שיש מציאות של חטא בעולם, אז העולם הוא כבר עולם של חטא, וקישורם של ישראל להארת זמן זו כבר לא מפריע להם.

 

הישרות הישראלית

לעורר ע'י השופר את מציאות הזמן שלאחר השעה השישית, מציאות של קלקול, זה מושג של תשובה. ההכרה של מציאות החטא, שאצל הגויים היא שורשית, בסיסית, מהותית, גם בתיאולוגיה שלהם, מול התפיסה הישראלית של מקריות החטא, מול ההבנה והאמת של הישרות הבסיסית המהותית – (קהלת ז, כט) 'אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹקִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר'. הישרות היא התכונה הישראלית הבסיסית, 'ישראל – ישר אל', לא רק במובן גילוי הישרות בישראל, אלא גם ממילא בתפקידם של ישראל. היכולת הישראלית היא ליישר עולם, לגלות את אותו יסוד פנימי, שכל מציאות העולם הזה עם מציאות החטא שבו, תשובה קדמה לו.

וממילא גם לאחר שש שעות, כשכבר נתבטלה גזירתם של האויבים, ישראל מעוררים את כח התשובה, שמשמעותו אינה רק לחזור מן העבירות, אלא זו היכולת שטמונה בכל רגע לשוב אל השורש, לגלות אותו דווקא מתוך הבנת מקריות החטא ביחס לישראל. וגם אם ביחס לאומות העולם 'טרם יקרא אליהם היצר והם יענו' – זהו לשון המהר'ל בנצח ישראל (סוף פ'ב), גם את זה בכח ישראל לתקן, ליישר ולרומם. כך שהתשובה בעצם היא המפגש עם השורש.

וכותב השפת אמת (ר'ה תרנ'ב):

'(תהילים פט, טז) 'אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה' – בזוה'ק פי' מתברין האי תרועה. ואיתא כשבנ'י תוקעין בשופר הקב'ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים. הענין הוא דכ' (במדבר כג, כא) 'וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ', תרועה הוא רצון כדפי' רש'י שם. והנה באמת רצונו ית' הוא רק לרחמים וטובה. והמשפט הוא לטובה. ובנ'י מבינים ויודעים כי הם דבוקים בפנימיות רצונו ית' לכן מעוררים רחמים. וזה 'יוֹדְעֵי תְרוּעָה' שיש להם דעת להבין פנימיות הרצון ובזמן הדין צריכין לעורר שיתגלה הרצון. ואז מתהפך הדין לרחמים. לכן בשבת א'צ לתקוע כדאיתא בזוה'ק כי בשבת מתגלה עת רצון מעתיקא קדישא ומתהפך הדין לרחמים. וכמו כן ע'י קול שופר מתגלה עת רצון מעתיקא קדישא. וזהו 'בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן' שמתברר פנימיות המשפט שהוא הרצון כנ'ל.'

השימוש בשופר, בהוצאת הקול, היא בעצם הידבקות גם כן בשורש כל הגילויים, אין אומר ואין דברים, רק נשמע הקול – הקול עוד לפני החיתוך של משפט, של פסוק, של מילה, של אות, עוד לפני שהמציאות הזו מתגלמת ותופסת מימד גולמי גשמי. ומתוך זה מגיעה ההתקשרות לקול של תורה, שופרות, (שמות יט, יט) 'מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹקִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל'. אותם דיבורים, אותו חיתוך פסוקים, אותו גילוי של חיים על פי ההוראה של תורה, זה גילוי של 'וְהָאֱלֹקִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל', של השורש שקודם את כל הגילויים.

תקיעת שופר חכמה היא ואינה מלאכה, ול'ט מלאכות הן תיקון לחטא אדם הראשון. תקיעת השופר היא לפני מציאות של חטא, היא מציאות של 'מֵעֵבֶר'. היא יניקה משורש החכמה, המעניקה הבנה כיצד להתייחס לעולם שיש בו מלאכה, כיצד להתייחס לחטא ואיך להיפרד ממנו, שהרי (קהלת ז, כ) 'כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא'. גילויו של קול השופר בתכונת הזמן המתאימה, מסוגל לרומם את האדם מכל הנפילות שלו, לרומם את האדם להסתכלות, מעל כל הריבויים והפירודים שיש בעולם.

(תהילים פט, טו) 'אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה...', אנחנו עומדים בראש השנה ויודעים שעם ישראל באמת מחובר לתרועה (מלשון 'רעוא' – רצון), באמת מחובר לרצון האלוקי, יודעי תרועה. מתחברים אל המגמה, שם אנו באמת, גם אם התרחקנו מהחכמה אליה אנו שייכים, ממנה אנו מקבלים חיות. ו'הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ' (קהלת ז, יב), מהשורש, מעל לכל העולמות לשם אנחנו שייכים באמת. אם נפלנו, אם נפל העולם, יש מציאות של מלאכה, אבל אנחנו במהותנו שייכים למעל זה, בכל רגע 'קָרוֹב ד''.

תכונת הזמן, מאירה ממש את יכולת האדם מישראל לקבל חיים חדשים, 'זכרנו לחיים' – חיי האחדות. חיי השורש. מתוך התבוננות כזו על ראש השנה, בהתייחסות לכל עולם המלאכה בהארה אחרת, הארה מתוקנת – דבקִנו בשורש. וממילא מתחזקת שוב השליחות לפעול עם הגדרות שונות במציאות, ולקרוא למציאות בשמה, להגדיר את המציאות כולה. ככל שמתגדלת בנו הארת החיים הזו, ככל שמתגליה בנו יותר (בראשית ב, ז) 'וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים' כך יכולת קריאת השמות שלנו הולכת וגדלה, וקריאת השמות היא הקישור של כל הבריאה לחֵי החיים, ולכן הצדיק נקרא חי.

שנה חדשה, התקדמנו, חלק מההתחדשות שלנו אל ראש השנה, זה התקיעה מתוך פתח צר מצומצם. (תהילים קיח, ה) 'מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי...' – אנחנו מעלים את היש המצומצם לאין, את המציאות הגלויה אל טרום המציאות אל מה שהיה מקודם הבריאה כביכול, ללא חטא... 'עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָ-הּ'.

ובשנה אחרת כותב השפת אמת (תרמ'ב):

'עשרת ימי תשובה הם נגד עשרה מאמרות שנברא בהם העולם. ור'ה נגד בראשית כדאיתא בראשית נמי מאמר הוא. והוא כולל כולן. וע'ז אמרו והלא במאמר אחד היה יכול להבראות שהוא מאמר האחדות שעלה במחשבה לפניו ית'. וכמו שיהי' לעתיד כשיתוקן הכל. וע'ז אמרו חז'ל ג'כ עלה במחשבה לבראות במדה'ד ראה שאין העולם מתקיים ושיתף עמו מדה'ר. והכלל כי קודם חטא אדה'ר הי' מוכן להיות בחי' מאמר אחד כנ'ל. אך ע'י התערובת נעשה בחי' השיתוף מדת הרחמים והי' הבריאה בעשרה מאמרות ליתן שכר ועונש כדאיתא במשנה. ואמת כי הרשעים שהיו עתידין לצאת מאדם הראשון הם גרמו החטא. והצדיקים ובנ'י שנאמר עליהם (ישעיה ס, כא) 'וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים' הם המעוררין כח האחדות. ועליהם אמרו חז'ל ג'כ כי בנ'י עלו לפניו ית' במחשבה מקודם שנברא העולם כנ'ל. ומ'מ אחר החטא נאמר אין צדיק בארץ כו' ע'י התערובת. ובפרט בגלות בין הרשעים. והעצה רק ע'י תשובה שעל זה רומז השופר להיות מבוקש כל אחד לחזור העולם לתיקונו להתקיים כמו שעלה לפניו ית' במחשבה הקדומה כנ'ל. וכמו שהיה מוכן בשעת קבלת התורה לולי החטא שהי' אחר כך. ואיתא בגמ' (חולין ס.) מעשי בראשית לדעתן נבראו. ולכן גם בכל ר'ה שמתחדש הבריאה כפי מה שמכינים בנ'י דעתם ורצונם לקבל עליהם מלכותו ית' ומשתוקקין לחזור העולם לכמו שהי' קודם החטא כנ'ל כן עולה בידם. וע'ז רמזו חז'ל שנמלך הקב'ה בנשמתן של צדיקים. והנה אדה'ר חזר בתשובה באותו היום וכתיב אח'כ 'וַיַּרְא כו' כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד' והי' זה בכח תשובת אדה'ר חזר וחל עליו אותו החן. ומזה נעשה שבת קודש שהוא התאחדות הבריאה ואין בה תערובת רע כמ'ש ויברך ויקדש. ולכן בשבת א'צ לתקוע כי האחדות נתעורר מעצמו. והתקיעה הוא לעורר בחי' האחדות הנ'ל כמ'ש עשה לך כו' חצוצרות כו' ובהקהיל כו' תתקעו כו'. וע'י תשובה מעוררין כח אחדות הנ'ל. וע'ז נאמר (הושע יד, ג) 'קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ד'' כי הקב'ה ברא הכל בכח התורה כמ'ש בראשית [בשביל] התורה שנק' ראשית שהיא שורש הכל. וע'י הרבה צמצומים נעשה מזה כל הבריאה יש מאין. ובנ'י צריכין להחזיר כל הבריאה לעשות אין מיש. ולכלול הכל בהתורה. והוא ע'י המצות שיש בכל המעשים. ובכוונת המעשה כנ'ל הצדיקים מקשרים הכל בכח התורה כנ'ל וזה עיקר התשובה'.

אין עוד מלבדו בגילוי, גילוי של פנימיות עולם, זוהי מידת הדין! והשיתוף של מידת הרחמים, זה היכולת של העולם להתנהל כדי להגיע אל מידת הדין. כיון שהעולם הזה מתנהל במידת הרחמים אז זה לא מתאים לזמן (ר'ה), אך כשישראל תוקעין, הקב'ה קם מכסא של דין לכסא של רחמים, והעולם מתעלה בכדי להגיע למידת הדין.

סוף מעשה במחשבה תחילה הענין הוא, שמה שיהיה בסוף העשייה, זה מה שעלה במחשבה תחילה. (בראשית רבה פרשה יב) 'אמר הקב'ה אם בורא אני את העולם במידת הדין...' המחשבה האלוקית מתגלית בסוף העשייה בה העולם מתנהל. כדי שיתגלה בעולם העשייה ה'עץ פרי', צריך קודם כל עץ עושה פרי, וכשיתוקן עולם העשייה ממילא העץ עושה פרי יהיה עץ פרי כמו שעלה במחשבה תחילה. והמחשבה האלוקית, השורשית האחדותית, שעלתה במחשבה תחילה: גילוי הנשמה, גילוי אלוקות בכל, שם אחד, יהיה לעתיד לבוא כאשר יתוקן הכל.

הגמ' בשבת (פט:) מלמדת אותנו, ש'לעתיד לבוא הקב'ה אומר לאברהם בניך חטאו...', ויצחק, מידת הדין, מידת הגבורה, הוא הפועל בפועל למען ישראל. אנו למדים שמידת הדין מבררת שבאמת מצד שורש פנימיות המציאות בניך לא חטאו, ישראל לא שייכים לחטא. המציאות הזו של הדין, גילוי הפנימיות הזו, התכונה היצחקית, הפנימית, הארצישראלית, היא לעתיד. כמו שכתוב בספרים שלעתיד לבוא הלכה כבית שמאי, והדרך לשם זה על ידי השלום, על ידי בית הלל. הבראשית, הוא מאמר האחדות, כדברי המהר'ל בתחילת נתיב התורה שהמספר עשר הוא ריבוי אחדותי. קודם חטא האדם הראשון היה מאמר אחד אחדותי, אך על ידי התערובת נעשה בחינת השיתוף בחינת הרחמים 'והיתה הבריאה עשרה מאמרות...' (לשון השפת אמת).

הרשעים גורמים של החטא, של הפירוד (כנ'ל), והצדיקים מעוררים כח האחדות: (ברכות ו.) 'אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם', זה מצד השייכות של ישראל. וישראל קודם שנברא העולם, הם שייכים למחשבה, שייכים לאחדות, שייכים לנשמה. וכל גילויי החיים של הנשמה הישראלית הם שונים במהות מכל מציאות אחרת שאנו מכירים בעולם. כפי שהרב כותב (אורות עמ' קנו), שההבדל בין ישראל לאומות העולם הוא יותר מן ההבדל בין גוי למדריגת החי, שזה הבדל אכותי וזה הבדל כמותי, ישראל לא במימד הזה, הם במימד שהוא 'מעבר'.

בראש השנה אנו עוסקים בהמלכת הקב'ה בעולם. המלכת הקב'ה בעולם היא גילוי הנשמה הישראלית, זה קישור כל הבריאה דרך ישראל, 'ד' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל', שאנחנו במהותנו 'יוֹדְעֵי תְרוּעָה'. בזה אנו עוסקים בראש השנה, ולא מזכירים חטאים, ולא עוסקים בחשבונות פרטיים, אלא דרך האומה דרך שייכותנו אל האומה, אנו מתחברים אל השורש, שורש הכל, שורש המציאות כולה. ומתאמצים לקחת אתנו בתפלתינו את העולם כולו, לנק' בריאת העולם לנק' בריאת האדם. זו התורה במובן הרחב שלה, שהיא אשר מתעוררת, באותו יום השישי, (שבת פח.) ש'תנאי התנה הקב'ה עם מעשה בראשית...', (זוהר פרשת אחרי מות עג.) 'תלת דרגי אינון מתקשרן דא בדא קודשא בריך הוא אוריתא וישראל'. נק' האחדות שמתגלה כשישראל מקבלים תורה, המבוטאת (שמות יט, ב ובפרוש רש'י שם) ב'וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל' – 'כאיש אחד בלב אחד...', כולם חשבו מחשבה אחת. כולם חיו כאיש אחד בלב אחד, מתוך ביטול לשמיעת דבר ד'. זאת נק' האחדות הישראלית, ופסקה זוהמתו של נחש, כשקבלו ישראל תורה, אלא שגרם החטא, להורות דרך תשובה לרבים.

'ואיתא בגמ' מעשי בראשית לדעתן נבראו. ולכן גם בכל ר'ה שמתחדש הבריאה כפי מה שמכינים בנ'י דעתם ורצונם לקבל עליהם מלכותו ית' ומשתוקקין לחזור העולם לכמו שהי' קודם החטא כנ'ל כן עולה בידם'.

כלומר איך יראה העולם, איך תתחדש הבריאה תלוי ברצונם ובהשתוקקותם של ישראל בראש השנה, זה בכלל לא יום של היחיד, (מלכים ב ד, יג) 'בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת' – ההתכללות. וממילא השייכות אל מגמת הכלל שהוא תמיד צדיק, בר'ה אנו במקום אחר.

חזר חינו של האדם אחר שעשה תשובה, ומתוך כך נכנסה שבת. מתוך התשובה והחזרה אל השורש. ולכן בשבת אין צריך לתקוע אלא להתעורר מעצמו 'רזא דאחד...'. בששת ימי המעשה צריך שופר ע'מ ליצור את האחדות, אך בשבת האחדות מאליה באה. השייכות אל החכמה מצרכת ענווה, והפשיטות, כלשונו של המהר'ל שיש בה ענווה, בהיפוך מהגשמי הגס התופס מקום, היא זו שמחברת את האדם אל תורה, כי תורה היא שכל פשוט וכפי שמבאר המהר'ל בנתיב התורה (בפרק ב') שהיא נמשלה למים, בהתאמה הנצרכת בין הלומד לבין התורה. גם אם השופר בראש השנה הוא לא פשוט, זה בגלל שכל כמה דכייף יותר טוב, הכפיפה, היא בעצמה מבטאת את הביטול. וככל שהאדם מבטל את עצמו יותר, הוא מתקרב יותר לקב'ה, שזהו היפוך של בעל הגאווה שאינו יכול לדור עם הקב'ה בכפיפה אחת. הענווה היא מדה טובה מכל המדות, וגם עניין זה טמון ב'בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת', גם זה טמון בהתכללות של ראש השנה.

השינוי ביחס לאדם, והשינוי המבוקש לעולם כולו, זה לחיות באחדות, כלומר שאדם חי בכל צורות הופעתו את הנשמה. שהאדם הפרטי חי בכל צורת התנהגותו בעולם את הישראליות שבו, שאין אדם פרטי בישראל אין מציאות כזו. 'הפורש מדרכי הצבור' אין לו חיות, הוא מנתק עצמו.

הבריאה מתחדשת העולם מתחדש, אנו חיים בתוך מציאות של חידוש, שצריך ללמוד לחיות אותו וללמוד להתבטל אליו. אנו נמצאים כבר בתוך מציאות גלויה של מסגרות אחדות ישראליות, של התקרבות יותר ויותר לגוי אחד בארץ, מציאות של מסגרות לאומיות וממלכתיות. ההבנה שאנו עוסקים במלכות ישראלית, מלכות מעולם אחר, מעולם של נשמה, ולא במלכות מהמימד הגשמי של העולם. שנים לא היה ראש השנה כזה. אלפיים שנות גלות לא היה ראש השנה כזה, שלהתכלל בנשמה הישראלית, כבר מוצא מקום גם בעולם הגשמי. (אגרות ח'ב, שעח 'אגרת התשובה') 'דברת הקץ המגולה', היא גילוי נשמתי חדש, היא תשובה במדרגה אחרת. אלה אותם דברים בתשובה, חזרה מאותם מעשים, אך ממדרגה אחרת. לכן (שם) 'אם יבוא אדם לחדש בענייני התשובה', או לחדש, או להתחדש, או לקבל שנה חדשה, לא מתוך המציאות של דברת הקץ המגולה, הוא לא יוכל, לא יוכל לכוון, לא יוכל לכוון לאמתה וגם לא של תורה. הוא לא יוכל כי הוא לא יכול! כי בע'כ הוא שייך עדין לחיי הנשמה של היחיד, ורק כאשר מתכללים מבינים דברים חדשים ביחס אל הגילוי, מצד המהות, בין מה'בעצם', ובין מה'במקרה'.

גם כאשר הדברים הם בגדר של החטאה, של גילויים שאינם שווים, של ריבוי חטא. אבל אנו באמת מעל כל זה, אנו יודעים לתקוע אחרי השעה השישית, אנו יכולים לעורר בכל מציאות, את ההארה של בריאת העולם (קודם החטא, קודם המלאכה), את החידוש בעולם. כמו שכתב השפת אמת – כל ראש השנה מתחדשת הבריאה כפי מה שמשתוקקים ישראל לחזור למה שהיה לפני החטא, כל מה שיש בעולם יתאחד במאמר אחד, מתגלית המחשבה האלוקית, מתברר הטוב מתוך הרע, מתברר האין עוד מלבדו, וכל כלי הציור והדמיון שלנו מושפעים מצד מה שמתגלה, ומה שהולך ומתגלה, דברת הקץ המגולה קמעא קמעא בגאולתן של ישראל בעזרת ד'.

שנה טובה.