דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

שיחת פרשת השבוע - חיי שרה

רה"י הרב יעקב שפירא
חיי-שרה

יפה שיחתן של עבדי אבות
'יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים'  אומר רש'י על פרשת השבוע. אומר על כך האדמו'ר ר' ישראל מרוז'ין- לפעמים צריך להשתמש דווקא ב'שיחה', לא ב'קצות', 'אבני מילואים', 'מנחת חינוך' או דברים עמוקים של הגמרא, לפעמים צריך 'אליעזר' שיאריך בסיפורים. יש אנשים שזה מה שידבר אליהם יותר מדברים אחרים. אף אחד לא אומר ששיחה יותר חשובה מתורתן של בנים, צריך לדעת איך להשתמש בכל דבר במקום הנכון, במינון הנכון ובצורה הנכונה. זה אחד הדברים שלומדים פה בפרשת השבוע. החת'ס אומר שחשוב מאוד לקרוא סיפורי צדקים כי זה משפיע, זה נותן לאדם רוחב של השגות לאן אדם יכול להגיע. [בשם הנצי'ב עכ'פ, אומרים הפוך- בהקדמה של ר' חיים ברלין, (בנו של הנצי'ב שהיה רבה של מוסקבה), למרומי שדה- חדושי אביו הנצי'ב על הש'ס, הוא כותב שכשרצו לשאול פעם את הנצי'ב על תולדות חיים של צדיקים, אמר הנצי'ב: אני לא מבין בזה! כשאני רואה קטע בחת'ס, או בחתנו רעק'א, בו הוא כותב כשהוא לא יודע או לא מבין משהו – 'וה' יאיר עיני', בביטול כזה- זה משפיע עלי יותר מאשר לקרוא את כל סיפורי הצדיקים. אבל עכ'פ יש בזה עניין].
המימרא 'יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים' נאמרה בנוגע לשידוכים. זו פרשה שצריך ללמוד בעיון, התורה לא מאריכה סתם בנושא זה. מיד לאחר פרשת העקידה כתוב: 'וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר וגו'' (בראשית כב כ) – נאמר לאברהם מי השידוך של יצחק- נאמר לו שרבקה נולדה, אבל יצחק לא מוזכר פה עד אחר השידוך, מדוע? כתוב בחז'ל שאחרי העקידה אברהם אבינו שלח אותו ללמוד תורה בבאר שבע. מי שהגיע למדרגה כזאת שנבחר ע'י הקב'ה להיות על גבי המזבח, סימן שהוא חביב מאוד על הקב'ה – לכן שלח אותו אברהם ללמוד תורה (ועיין משך חכמה שם).
ביתו זו אשתו
כתוב בזוהר בספר ויקרא (דף ג ע'ב): 'אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן..' (ויקרא א ב), מתי אדם מתעלה למדרגת אדם- שמקבלים ממנו קרבן רצוי מאוד? - מרגע שנשא אישה הוא קרוי אדם. יצחק היה על גבי המזבח, ורק ברגע שהגיעה פרשת השידוכים שלו- היה אפשר לקבל ממנו קרבנות באמת. וכן כתוב בכהן גדול 'וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ' (ויקרא טז ו) - ביתו זו אשתו (יומא א א)- זו השלימות של האדם. לכן התורה מאריכה בסיפור הזה- כדי ללמד אותנו איך מגיעים לזה.
שני דברים נקנים בפרשה- קנין מערכת המכפלה – 'בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי'. וקנין הקידושין של יצחק. שתי צורות שונות לגמרי. קניין מערת המכפלה היה קניין כספי, וקניין יצחק היה קניין קידושין. 'וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה', אומר רש'י על המקום 'ראתה אותו הדור..'. מה משמעות 'הדור'? [הליצים אומרים, למה נפלה מעל הגמל? אברהם אבינו הרי תיקן שחרית, היא לא ידעה שיצחק תיקן מנחה, וכשהיא ראתה את יצחק מתפלל היא חשבה שהחתן שלה התפלל שחרית רק עכשיו... אבל ודאי שזה לא על דרך האמת]. עכ'פ בכל הפרשה מוזכרת כל הזמן תפילה, אליעזר התפלל, אברהם התפלל, יצחק התפלל. [מסופר שכשבאו למנות את השפ'א להיות רב'ה הוא היה צעיר מאוד, ולכן לא רצה להיות רב'ה, ובכל פעם שבאו לבקש ממנו אמר: אני לא ראוי, מה אני מי אני, לכן ביקשו מהרב'ה מאלכסנדר שיהיה רב'ה ממלא מקום של חסידות גור, בשלב מסוים באו הגבאים לבקש ממנו בפעם האחרונה. אמר להם השפ'א: למה אליעזר כ'כ התפלל? הרי האברהם נתן לו ברכה וסימנים- בית של חסד מידות טובות וכו'. א'כ למה אליעזר זוקף את ההצלחה לתפילה שלו? תפילה חשובה, אבל כשיש לך גיבוי של אברהם אבינו? אלא שאליעזר היה עבד אברהם ולא היו לו השגות גדולות. הוא ראה שאברהם עומד כל הזמן לפני הקב'ה ואומר 'ואנוכי עפר ואפר' אז אם הרב'ה שלו כך, התחיל אליעזר לחשוב, אולי הוא באמת עפר ואפר, א'כ אני צריך להתפלל כדי שהשידוך יצליח. זה מה שהשפ'א התכוון להגיד לאלה שבאו - אולי אתם חושבים ברצינות שאני באמת לא מתאים. עכ'פ הם הבינו טוב מה הוא אמר להם, והחליטו למנות אותו].
עכ'פ, קידושין בכסף לומדים מג'ש קיחה קיחה משדה עפרון, ולא מדובר בסתם שתי פרשיות שנזדמנו לדורות למקום אחד. למה באמת לומדים קניין כסף בקידושין משדה עפרון? יש קושיא מפורסמת בשם ר' אליעזר מטלז (עיין ספר סדר פרשיות לאדר'ת), איך לומדים קניין כסף מעפרון? הרי כתוב בחז'ל שא'י מוחזקת בידי אבותינו! א'כ זה שייך לנו בעצם! אלא ש'אין קניין לגוי בא'י' (גיטין מה ע'ב) מדבר לעניין הפקעת קדושת הארץ מהגידולים שגדלו בחלקו של הגוי בארץ- על זה אין לו קניין, אבל חזקה ממונית- בעלות בטאבו, שכשהוא מוחזק הוא מוחזק. לכן לומדים קיחה קיחה משדה עפרון- כי בקניין קידושין זה אותו דבר. ארבעים יום לפני יצירת הוולד אומרים בת פלוני לפלוני, ואדם צריך להתפלל כדי שידע לכוון דעתו לדעת המקום. גם אברהם אבינו לא קנה דבר שמעולם לא היה שייך לו ועכשיו נהיה שלו, א'י מאז ומתמיד הייתה שלו, רק היות וכרגע הגוי מוחזק – הוא היה צריך לעשות פעולה קנינית מסוימת, אבל מבחינת השייכות זה היה שייך לנו מקודם. אותו הדבר קיחה קיחה משדה עפרון לעניין קידושין, בת פלוני לפלוני ארבעים יום לפני יצירת הוולד, רק צריך להתפלל כדי לזכות לדעת איך שומעים את הבת קול. לכן באו שתי הפרשיות הללו יחד כאן. [מסופר ששני אדמורי'ם השתדכו פעם, וכשהגיעו לשלב המעשי, התחיל כל אחד לומר את המנהגים שלו. אמר אחד הצדדים לרב'ה השני: אצלנו נוהגים כך וכך, ונתן לו רשימה של חמש עשרה מנהגים שנוהגים בחופה. שמע הצד השני את כל המנהגים, אבל הוא היה יותר חכם ולכן אמר לו: אצלנו יש רק מנהג אחד - לוותר. כשהצד השני אומר שיש לו כ'כ הרבה מנהגים וכך וכך צריך לנהוג – אנחנו נוהגים לוותר! והמנהג הזה שווה כנגד כל המנהגים – מידה טובה]. וזה גם כל מה שאברהם אבינו רוצה – 'וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ד''- זו מידה טובה. ולכן היה לאברהם חשוב לקחת את רבקה מחרן ולא ממקומות אחרים.
תיקון המידות
שרה גרשה מהבית את ישמעאל כי היא ראתה אותו 'מְצַחֵק' (בראשית כא ט). א'כ למה רבקה לא גירשה את עשו? מה ההבדל? אלא שההבדל בין עשו לישמעאל היה בנקודה הזו. יש הבדל בין מי שמקולקל בדעות לבין מי שמקולקל במידות. חז'ל מדגישים אצל ישמעאל את ה'מְצַחֵק'. מנין יודעים שישמעאל בסוף ימיו עשה תשובה? כתוב 'וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו'- מלמד שעשה תשובה. מעשים קל לפעמים לתקן יותר מאשר מידות רעות- כך כותב הגר'א בספר אבן שלמה: לתקן מידה אחת זה לא קל. וזו לשון עדינה ביחס למה שכתוב שם; צריך לעבוד על זה. וע'כ יש אומרים שמצינו יותר גרים הבאים מעשו שהוא קלקול בדיעות מאשר מישמעאל שהוא קלקול במעשים. עיין ספר חרדים על התורה ועוד.
ונראה שאותה נקודה נמצאת גם בתחילת הפרשה. כתוב: 'וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וד' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל'. מה משמעות בא בימים? - לכאורה המשמעות כמו שכתוב אצל שרה, 'בת ק' כבת כ', בת כ' כבת ז'' (רש'י על הפרשה). [היה יהודי בירושלים שקראו לו ר' קלמן, שכתב קונטרס בצורה מאוד לא מכובדת לגבי היתר המכירה של הרב זצ'ל. אחד מרבני ירושלים כתב לו מכתב והתכווח איתו בהלכה, אמר לו בסוף: תדע לך, שראשי תיבות של השם שלך לפי הסגנון הלא יפה שכתבת זה ממש כמו שכתוב בוידוי: כזבנו לצנו מרדנו ניאצנו. ואם תשאל, הרי 'קלמן' כותבים בק' ו'כיזבנו' בכ' - ע'ז כותב רש'י, בת ק' כבת כ'...].
כתוב בילקוט שמעוני (קה) ובגמרא בבבא מציעא (פז ע'א) שעד אברהם אבינו לא היתה זקנה בעולם אבל אז התחילו אנשים להתבלבל בין יצחק לאברהם, לכן ביקש אברהם אבינו רחמים וירדה זקנה לעולם. וקשה: בגלל הבלבול הזה היה צריך להוריד זקנה לעולם?! היה אפשר לעשות סימן אחר כדי שלא יתבלבלו בין אברהם ליצחק! ורש'י כותב במפורש בפרשת תולדות (בראשית כה יט): 'לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו, מה עשה הקדוש ברוך הוא, צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק'. א'כ יוצא שהסיבה שיצחק היה דומה לאברהם מלכתחילה היתה רק כדי להוציא מהליצנים, ואז אנשים התחילו להתבלבל בין אברהם ליצחק- על זה צריך להוריד זקנה לעולם?
'זקנים יעמדו מפני קטנים'
התורה אומרת 'וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן' (ויקרא יט לב). חז'ל מסבירים שזקן זה חכם (קידושין לב ע'ב)  זק'ן ר'ת זה קנה חכמה (מדרש אגדה חיי שרה כד א). זקנה היא לא תמיד ביטוי לשינוי בגיל הביולוגי של האדם, אלא לחכמה של האדם. יש מושג של 'חכמת זקנים' שאדם צעיר לעולם לא יוכל להגיע אליה, 'סתירת זקנים בנין, ובנין נערים – סתירה' (מגילה לא ע'ב). אם היו שואלים את הצעירים של היום הם היו אומרים: 'אנחנו הזקנים'. [מסופר על רעק'א, שהלך פעם לטייל עם החברותא שלו, בעל 'נתיבות המשפט', והם עברו ליד ספסל שישבו עליו צעירים שלא קמו מפניהם. אמר הנתיבות לרע'א: 'בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגי' (סוטה פ'ט מט'ו), אמר לו רעק'א שהחוצפא יסגא תהיה יותר גדולה, כאשר שנינו נשב על הספסל והצעירים יעברו לפנינו, וכשאנחנו לא נקום מפניהם, הם יגידו חוצפא יסגא!] על זה חז'ל אומרים שאברהם בקש זקנה, לא זקנת הגוף בשינוי הטבע, אלא כשמישהו רוצה להתייעץ עם אברהם, זה טוב מאד שהוא הולך ליצחק, רק שידע שיש חכמה שהיא בדרגה יותר גבוהה, חכמה של אברהם, נסיון החיים, וזה הפשט 'אברהם זקן בא בימים' (ע'פ מדרש אגדה חיי שרה כד א), זקנה של חכמה שבאה רק מצירוף של יום ועוד יום שזה מקנה לאדם דבר שלא יסולא בפז, יש מושג שנקרא חכמת השוק, חכמת הזקנה,  'וְאַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ'  (משלי כג כב), נאמר על כל מיני מנהגים שאנחנו לא יודעים איפה הם כתובים במפורש (ראה ברכות פ'ט מ'ה), אבל יש לנו גם תורה שבע'פ, אנחנו לא מזלזלים בדברים שלפי 'הכזית מוח' שיש לנו אנחנו לא מבינים. לא בכדי דרשו חז'ל במסכת יומא שאברהם אבינו היה זקן ויושב בישיבה וכן על אליעזר שגם עליו נאמר 'זקן ביתו'. וברבינו חננאל שם מבואר ששם בישיבה השכינה שורה. זו זקנה אמיתית.
לכן אברהם נתן עצה לאליעזר 'זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ', דמשק אליעזר- שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים (יומא כח ע'ב), היו לו את כל הנתונים על מנת שהוא ידע לבד מה לעשות. אברהם אמר לו: 'וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּד' אֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹקֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי...' - מידות מעל הכל. זה הדבר שהכי קשה לשנות אותו, ולכן זה הקנין הכי חשוב שיש לאדם. ר' צדוק כותב שהקב'ה בדרך כלל מנסה את האדם בדבר שבו הוא הכי טוב, ולא הכי גרוע, באותם הדברים שד' מנסה  בהם את האדם, זה סימן שדוקא בדברים האלה הוא יכול להיות הכי טוב והכי חזק. דוקא באותם הדברים שהוא רואה שהוא נכשל בהם יותר, סימן בזה שבזה הנסיון שלו, סימן ששם הקב'ה אמור לתת לו את הכוחות הכי גדולים לעמוד בנסיון. הפוך ממה שהעולם חושב. גם האבות כולם עמדו בנסיונות בדיוק בנקודות הכי חזקות שלהם. אומר השפ'א (פרשת קרח תרמ) בשם  ר' בונים מפרשיסחא, שדוקא בדבר הכי חזק אצל משה רבנו חשדו בו. משה 'עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה', אמרו לו: 'כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר'. וכן לגבי יצחק, כתוב בפרשה הבאה (כז לג): 'וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד', כשיעקב בא לקחת במרמה את הברכות. מהי החרדה ה'גדולה עד מאד'? אומרים חז'ל במדרש (ב'ר תולדות סז ב): יותר מהחרדה שחרדו יצחק ואברהם בעקידת יצחק. מה הפשט? אברהם עמד בנסיון בנקודה הכי בסיסית שלו- חסד. אם יצחק ימות, מי יחנך את הדור? והרי אברהם הוא איש חסד, גם ברוחניות. אם יצחק ימות אין המשכיות לכל מה שאברהם אבינו חינך! אברהם אבינו חינך לאהבת הבריות, וכביכול עושה בדיוק הפוך. הקב'ה לא סתם אמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת. אומר הרב זצ'ל בעולת ראיה: אילו היה חסר קורטוב של אהבה של אברהם אבינו כלפי יצחק, הוא לא היה מקיים את המצווה. ד' אמר לו: תקריב אותו בשיא האהבה שלך, זה היה כמו תנאי בקרבן, שתרגיש שזה בנך ויחידך אשר אהבת, והקב'ה מנסה אותו בדבר שהוא הפוך מכל השיטה שלו- ע'ז אומרים חז'ל 'ויחרד יצחק חרדה גדולה' יותר מהחרדה שהיתה בשעת העקידה, מפני שפתאום הוא רואה שיעקב, איש האמת, 'תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב', איך פתאום יעקב אבינו נשלח ומסתובב משמים לעשות את הדבר שהוא היפך המידה שלו? לכן יצחק חרד עד מאד, מפני שהנסיון של יעקב במידת האמת הוא נסיון גדול יותר מהנסיון של אברהם. לעשות ההיפך מהאמת, ההפיך מהמידה  של יעקב- מזה יצחק חרד חרד גדולה מאוד. הקב'ה מנסה את האנשים בנקודות הכי חזקות שלהם, שבכל זאת יחזיקו בהם מעמד.
שקר לצרכי חינוך
יש אנשים שיש להם מין אידאולוגיה, שמותר להשתמש בשקר לצרכי חינוך (וצ'ע בנושא זה מכמה מקומות). אבל באמת, שיקרא לא קאי (שבת קד א). זו רק שאלה של זמן מתי הוא יפול. האמת נקנית רק באמת. הרי זה מה שהקב'ה אמר למשה: (שמות ו ב) 'וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ד'. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב... וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן...'. אומר שם רש'י בשם חז'ל (בבא בתרא מו ע'ב): 'וכשבקש אברהם לקבור את שרה לא מצא קבר עד שקנה בדמים מרובים, וכן ביצחק ערערו עליו על הבארות אשר חפר, וכן ביעקב (בראשית לג יט) וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ, ולא הרהרו אחר מדותי',  חז'ל אומרים שהכתוב בפרשה זה אבטיפוס של אמונה בקב'ה, 'לא הרהרו אחרי מידותי'. זה מה שכתוב בפרשה לאורך כל הדרך. ד' נאמן לשלם שכר, הקב'ה מנווט את הכל, גם פה בארץ, 'כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר ' (קהלת ה ז). הביטוי 'יש בעל הבית לבירה' (ע'פ ב'ר לך לך לט א) נכון בייחוד ביחס לא'י, כמו שכתב בספר 'בית אלוקים' למבי'ט ששם ניכרת ביותר אדנותו. והרב זצ'ל כותב (ארץ חפץ ד) שכוונת מאמר חז'ל 'כל הדר בא'י דומה כמי שיש לו אלו-ה' שאפילו בדמיון יש שם התגלות אלוקית. נכון לגבי רכישות ממוניות, ונכון עוד יותר בפרשיות של שידוכין. לכן דוקא שם מוזכרים התפילה והחסד, שהם א-ב, יותר מכל דבר אחר. אברהם אבינו ראה בירה דולקת ונגלה לו הקב'ה: אני בעל הבירה. לבירה דולקת יש שתי משמעויות, או שהיא מאירה ומקרינה או להיפך, שהיא בוערת ומתכלה. את שניהם ראה אברהם אבינו. יש בעולם תופעות של הרס וחורבן, ויש תופעות של צמיחה ובנין ועל שתיהן אמר לו הקב'ה: אני בעל הבירה. הכל מנווט מלמעלה, דע מה למעלה ממך.
כתוב לגבי הלוים: (במדבר ח כד) 'זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם', אומר רש'י על המקום: שנים פוסלים בהם, ואין מומים פוסלים בהם:. יש מומים שאפשר לתקן, אבל שנים לא, כשלוי נהיה בן חמישים – 'יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה' (שם כה)- אי אפשר לתקן את זה- את זה א'א להשלים, כך אומרים בשם השפ'א. וזה מה שאומרים חז'ל: אצל אברהם אבינו לא היה צריך לתקן כלום, 'וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים'- הוא מיצה בכל יום כל מה שהיה יכול לעשות באותו יום, זו המשמעות של 'בא בימים'. אותו הדבר היה אצל שרה- בת ק' כבת כ', לכל תאריך יש את המטרה שלו, א'א לדרוש מבן אדם בן שבע לעשות מה שעושה בן עשרים- לכל תאריך יש את המעלה שלו. זו היתה המעלה של שרה, שהיא ידעה בכל זמן לעשות מה שצריך. עכ'פ, לשקר לצרכי חינוך, (וגם לצרכים אחרים), זה לא בריא. שמעתי יותר מפעם אחת, שהיו כאלה שאמרו, שידוע שרצ'י זצ'ל היה תמיד מרבה לדבר עם תלמידים על 'תלמוד תורה כנגד כולם' (פאה א א), שהעניין בלימוד הוא לשני דברים: קודם כל, שאדם עצמו יגדל בתורה ויעצב את האישיות שלו- יהפך לאישיות יותר מרוממות ויותר עילאית. ושנית, התורה בסופו של דבר תשפיע על כל הדור- 'אל תחזיק טובה לעצמך' (אבות ב ח), התורה היא גם צורך הכלל. יש כאלה שמותחים את זה ואומרים שמכאן ראיה שצריך תוך כדי הלימוד לעשות כל מיני דברים אחרים שהם לא חלק מהלימוד עצמו, וכל זה בשם הרצי'ה! וכל זה בשם שמותר לחנך לתורה לפעמים גם ע'י שקר. אחת המעלות הגדולות של הרצי'ה היתה שתמיד אמר מה שהוא חושב. לבוא לקחת את מה שהוא חושב ולהגיד הפוך, זה לא אמת. כתוב בתוספתא שגם קרבן מלח צריך מליחה, והסביר הרב זצ'ל כי הכוונה שגם יראת שמים צריכה שתהיה מתוך יראת שמים, מתוך טהרה ואמת.
מסופר בשם ר' חיים מבריסק ששאלוהו בזמן בחירות בקהילתו בין אלו שאינם שומרי תו'מ לשומרי תו'מ- מי ינצח? וענה: האמת תנצח ולבסוף ניצחו אלו שאינם תו'מ ושאלו לר' חיים, הרי זה לא כפי שאמרת, השיב להם : זה מה שאמרתי אלו 'הרשעים' הם רשעים באמת. וח'ו אלו השומרי תו'מ לא תמיד זה באמת..
'כי קרן עור פניו'
אמרנו שנסביר מה משמעות 'ראתה אותו הדור', הגמרא בשבת (פח ע'א), מספרת שבזמן שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו מלאכי השרת וקשרו להם שני כתרים, ובזמן שחטאו באו מלאכי חבלה ופירוק אותו מהכתרים. אומר על זה התוס' (ד'ה שני כתרים):  של הוד היו לפיכך כשנטל משה קרן עור פניו. הכתרים שקבלו ישראל היו סוג של הוד, סוג של הדר, ומשה רבנו קיבל את זה כשישראל חטאו בעגל ולכן קרן עור פניו. אומר על זה הרמח'ל בדעת תבונות (סימן פו): 'זיו הפנים לא נמצא לא לנשמה בפני עצמה.. וכו' ..מלאך ממש ולכן ראו בו ישראל כי קרן עור פני משה'. דהיינו, כשהנשמה משתקפת יותר אצל אדם מבעד לכיסוי הגופני של בשר ועצמות ועור וגידים, זה נקרא קירון עור פנים. לפעמים רואים על אנשים שיש להם פנים מאירות. [היה יהודי צדיק מזקני ירושלים שמעולם לא הסתכל במראה. יום אחד הוא הגיע לבני ברק לסדר חופה וקידושין באיזו חתונה, ובמדרגות לאולם היו הרבה מראות. כשנכנס לאולם שאל את הגבאי שלו: מי היה היהודי היפה שראינו במדרגות עם פנים כ'כ מאירות? מדובר בסיפור אמיתי]. 'וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו' (שמות לד כט). למשה רבנו היה את קירון הפנים הכי גדול, הגוף לא היה אצלו חציצה למה שהנשמה יכולה להגיע, זה משהו סגולי שאפשר לראות אבל אי אפשר להסביר. כתוב על ר'י שצהבו פניו (חולין ז ע'ב), וכשראה אותו גוי, חשב שאכל בשר מיוחד, וכששאלו אותו אמר שהוא עסק באיזו סוגיא ולכן צהבו פניו. הגוי מתסכל על זה כך והתורה מסתכלת על זה אחרת. ידוע מה שכותב הרב בעולת ראיה על הפסוק 'לך ד' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד- זה ביהמ'ק'. למה ההוד זה בית המקדש? כי בית המקדש זה מקום שיבוא לשלמותו שלא באמצעות מלחמה, אלא תגיע תקופה שבה כל הגויים ידעו ויכירו במשמעות של בית המקדש, של הקרבנות. הם יבואו מעצמם לביהמ'ק כי הם ידעו שזה המקום שצריך להקריב בו קרבנות. לכן אומרים ש'ההוד וההדר' מדבר על בית המקדש, על מקום שהוא מרומם מתוך עצמו מיניה וביה. זה מה שרבקה זכתה לראות את אצל יצחק. היא ראתה אותו בזמן שמתפלל מנחה- הדור, לא הדור בלבוש, אלא שראו על הפנים שלו, כמו שכתב דוד המלך על עצמו- 'וַאֲנִי תְפִלָּה' (תהילים קט ד).כלומר- לא צריך לשמוע את הפה שלו מתפלל, כי כל המהות של דוד המלך היתה תפילה. כך מפרש הרמב'ן על הפסוק: 'וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה' (בראשית כה כז), שמי שראה את עשו ראה את כל הבהמיות עליו, לא היה צריך לשמוע אותו מדבר או לשאול במה הוא עוסק, כמו שכתוב אצל דוד המלך: ואני תפילה. זה לעומת זה. דוד המלך כל כולו היה תפילה, כל כלול היה תורה, ע'ז אומרת הגמרא שכל מי שהיה רואה את דוד המלך היה חוזר לתלמודו, זה כ'כ הקרין שהיה ממש 'טופח על'מ להטפיח'. וזה מה שראתה אותו רבקה הדור. כתוב שלעולם לא יזלזל אדם בתפילת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה. תפילת מנחה היא זמן של רצון.
כתוב בפסוק (דניאל י ח) שדניאל אמר לעצמו במצב מסוים: 'וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית', כלומר- עד זמן מסוים היה לו את ההוד הזה על הפנים, עד עכשיו הגשמיות והרוחניות לא עמדו בסתירה, אבל כשזה לא פעל - 'וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית'. על יצחק לעומת זאת כתוב הפוך: ראתה אותו הדור- הדור ביופי של תפילה, התפילה קרנה ממנו גם בלי לשמוע את המילים.
  • שיחה זו מקוצרת.
שבת שלום.
 
ע