דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

שיחת פרשת השבוע

רה"י הרב יעקב שפירא
ויגש

'לא אתם מכרתם אתי'
'וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ  כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה' ובהמשך הפסוקים לכאורה יהודה לא מחדש שום דבר ליוסף. הוא בסך הכל חוזר על כל המשא ומתן שהיה בין יוסף לאחים. 'וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר  אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים'. לכאורה יהודה מאריך יותר מדי. עם מלך לא לא מדברים באריכות רבה כל כך, והוא היה צריך להגיד: 'כי אני עבדך ערב את הנער, תן לי לעבוד במקומו'. מיד לאחר מכן רואים שהסיפור של יהודה שכנע את יוסף. 'וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו' משמע, שיוסף מבחינתו היה מוכן להמשיך את כל התהליך עם האחים לזמן נוסף. הרי בסך הכל היתה פה לכאורה סוג של 'הונאה', הוא יודע שהם האחים, הוא משחק איתם, הושיב את 'הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ'. למה התורה אומרת שהוא לא יכל להתאפק, כלומר, אילו היה מסוגל להתאפק, היה ממשיך ולא שומע בקולו של יהודה. ובאמת חז'ל אומרים (ב'ר ויגש צג ח) שיוסף לא יכל להתאפק מפני שחשש ילכו להחריב את כל מצרים, אבל לולא החשש הזה, היה ממשיך עם ה'משחק' הזה. מה רצה יהודה מיוסף ומה המשמעות של  'וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק... וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ  בִּבְכִי'? בהמשך, כשיוסף מתוודע לאחים הוא אומר: 'אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה  כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם'. כלומר: אתם התכוונתם לרעה, אבל בסופו של דבר יצא מזה טוב. ובהמשך: 'וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקִים'. ההיפך ממה שאמר קודם. בהתחלה הוא אמר אתם מכרתם אותי מצרימה, ובהמשך אמר כי לא אתם מכרתם אותי כי האלוקים, דהיינו, לא רק שאתם מכרתם וזה יצא לטובה, אלא יותר מכך, אתם בכלל לא הייתם כלום, הקב'ה שלח אותי.
 
והשבני דבר
בפר' וישב יעקב אבינו שלח את יוסף 'לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן' (בראשית לז יד). האם יוסף קיים את השליחות? לכאורה לא. כשיוסף שולח לקרוא ליעקב, נאמר: 'וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף', ומסביר רש'י שיוסף רמז לו שהוא זוכר כי עסקו בפרשת עגלה ערופה לפני עשרים ושתים שנה. [ העולם שואל, אם יוסף נשאר כזה למדן שזוכר את כל פרשת עגלה ערופה לאחר עשרים ושתים שנה, למה צריך לשלוח את יהודה לפתוח בית מדרש במצרים (תנחומא ויגש יב)? שיוסף עצמו שכבר נמצא במצרים יקים שם בית מדרש! ומתרצים, שראש ישיבה שעשרים ושתים שנה לומד את אותה הסוגיה- אסור לו לפתוח ישיבה. ] לכאורה כשיוסף מודיע ליעקב 'כי למחיה שלחני', הוא בעצם מודיע שהוא קיים את השליחות של יעקב. מה היתה השליחות? 'לך נא ראה את שלום אחיך'. הוא הלך לראות את שלום אחיו. אבל את 'והשיבני דבר' הוא לא קיים. כשיוסף התוודע לאחיו ולאחר מכן ליעקב, אז הוא קיים את 'והשבני דבר'.  זו הכוונה 'כי למחיה שלחני', הקב'ה סובב שהוא באמת נשלח לראות את שלום אחיו, שאילולא יוסף הגיע למצרים, אז לא היה 'כי למחיה שלחני', לא היה 'שלום אחיך'. פה יוסף קיים את השליחות שלו.
יוסף בעצם אמר לאחיו שני עניינים. ראשית, אני יוסף אשר מכרתם אותי מצרימה, אך יצא מזה דבר טוב, ושנית, 'וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה: וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקִים'. דהיינו, אף על פי שיעקב הוא הרי זה שאמר 'לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר', זו בודאי היתה השגחה גדולה מצד מסבב הסיבות. את מה שנוגע לאחים, שהם מכרו אותו, הוא באמת אומר להם: אתם מכרתם אותי, אבל רק טוב יצא מזה, אבל הוא צריך גם לקיים את השליחות שיעקב שלח אותו, וזו באמת היתה השגחה פרטית מיוחדת משמים שיוסף הציל את אחיו, את אביו ואת כל ביתו, ועל זה אומר יוסף לשון שליחות – 'וישלחני אלוקים לפניכם'. אמנם אתם מכרתם אותי ויצא מזה דבר טוב, אך היה לי עוד תפקיד בחיים, מה שיעקב שלח אותי, בזה לא הייתם שותפים, זה הכל היה מעשה שמיימי מאת הקב'ה.
פי המדבר לשון הקודש
בהמשך מיד, הפסוק אומר: 'וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב  פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ: וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין  כִּי פִי, הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם' אומר רש'י: 'שאני אחיכם, שהרי אני מהול ככם. ועוד כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש'. הפסוק הזה בא להוכיח להם שהוא אכן יוסף, אז הוא היה צריך להיות כתוב מיד כשיוסף אמר להם 'אֲנִי יוֹסֵף... גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ', שם אומר שם רש'י שיוסף אמר גשו אלי כדי להראות להם שהוא מהול על מנת להוכיח להם שהוא אחיהם. זה אחד הסימנים. אחר כך כשאומר להם 'מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי', שוב הוא חוזר ואומר להם 'עיניכם רואות ועיני אחי בנימין', אומר רש'י, שוב הראה להם שהוא מהול, ולא סתם מהול - מהול ככם. הכוונה, כי כשהגויים עושים מילה הם רק מלים בלי לפרוע, אנחנו מקיימים גם פריעה, ואע'פ שפריעה לא נתנה לאברהם אבינו אלא במתן תורה, אבל האבות קיימו את התורה גם קודם שנתנה, אז הוא קיים בזרעו גם מילה וגם פריעה, ולכן יוסף מוסיף 'ככם'. וגם מדבר לשון הקודש. כל זה היה צריך לומר להם כשהוכיח להם שהוא יוסף, לא עכשיו כאשר הוא מצווה להביא את יעקב.
 
סדרת חינוך לאחים
אומר השפת אמת (ויגש תרל'ז): מצד האמת, לולא זה, באמת יוסף היה צריך להמשיך בתהליך של 'סדרת חינוך' מחודשת עם האחים שלו. יוסף לא התעמר באחיו. יוסף רצה לראות אם באמת האחים חזרו בהם מכפי שהתנהגו עם יוסף. הוא רצה לראות אם באמת יש להם רחמים אחד על השני. הוא רצה לשמוע את כל ה'דרשה' הארוכה של יהודה, איך יהודה מרחם על אחיו הקטן. 'כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים: וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו: כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי'. היה ; תהליך, שיוסף רצה שאחיו, בניה של לאה, ובפרט יהודה, ידעו שהבכורה שייכת לבני רחל. הרמב'ן מוסיף ואומר, שכשיהודה אוצר ליוסף שיעקב אמר לו: 'אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי', כיצד יתכן לומר דבר כזה? הרי היו לו שנים עשר בנים? אלא הכוונה שאשתי זו רחל. הוא רצה באמת את רחל, ומרחל נולדו ליעקב רק שני בנים. יוסף רצה לראות איך יהודה מגיב על כך. יהודה לא חשב שיוסף ימלוך וימשול, אבל ברגע שהוא שומע את יעקב - שנים ילדה לי אשתי, הכוונה לרחל, ורק בדירוג המאוחר יותר באים בניה של לאה, זו היתה עוד איזושהי דחיפה של יהודה לחשיבה מחודשת ממה שחשב עד כה, להקדים באמת את יוסף ובנימין לבני לאה. להם המלוכה ולהם הממשלה. לכן, מצד האמת, יוסף היה צריך להמשיך כדי לראות אצל כל אחד מהאחים, שהוא חזר באמת למה שהיה אמור להיות מלכתחילה, אלא שיוסף לא יכל להתאפק, בגלל צערו של יעקב כפי שסיפר שם יהודה.
'ומחלן לשבטי ישורון'
כשיוסף נפגש עם בנימין, אז יוסף 'וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו'. אומר רש'י: 'על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב'. אומר השפ'א (ויגש תרנ'ו) : אילו יוסף היה  מתאפק, היה מגיע לתיקון השלם של חטא אחי יוסף בזה שהיו חוזרים בתשובה כמו שראינו ביהודה, ומפני שהתאפק ולא הגיע לתיקון השלם, חז'ל אומרים שבכל דור הקב'ה פורע על מעשה מכירת יוסף. וכפי שהבאנו בשעתו את ה'משך חכמה' (ויקרא טז ל ד'ה 'יכפר עליכם'), שאומר כי מה שאנו אומרים ביום כיפור 'כי אתה סלחן לישראל', זה על על עבירות שבין אדם למקום, 'ומחלן לשבטי ישורון', זה על חטא מכירת יוסף, שעשו אותו שבטי ישורון, שהוא השורש הנגע של החטאים שבין אדם לחברו, ולכן מדגישים אותו במשפט נפרד: 'מחלן לשבטי שורון בכל דור ודור', כדי שלא יפרע מאיתנו את אותו העוון. בגלל שיוסף לא היה יכול להתאפק, אז עדיין לא הגיעו למציאות השלימה של תיקון מושלם של חטא האחים כלפי יוסף, לכן כשיוסף ובנימין נפגשו, הם בכו על חורבן הבית. חורבן הבית בא בגלל שהתיקון לא היה מושלם. בגלל שהיתה שנאת חינם (יומא ט ע'ב). יוסף כל הזמן דחף לתקן את השנאת חינם בין האחים ליוסף, אבל בשלב מסוים הוא נעצר, בגלל שהוא לא יכל להתאפק, לכן התיקון לא היה מושלם, ויוסף ובנימין ידעו שכתוצאה מכך יהיה חורבן הבית. מפני שכששני אחים נפגשים לאחר הרבה זמן, אם הם בוכים- הם בוכים משמחה, ופה חז'ל אומרים להיפך, הם בכו מצער על החורבן- זה הזמן לשמוח, אז מה פתאום אתם בוכים מצער על דברים עתידיים?! מפרש השפת אמת, שהם ידעו שבגלל הפגישה העכשווית, שבגלל שיוסף לא היה יכול להתאפק, בגלל זה חסרה השלמה של התיקון שתוביל לחורבן הבית. גם לאחר מותו של יעקב, יוסף חוזר ומדגיש: 'וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹקִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה', וצריך בירור, הרי סוף כל סוף פגעו בו, וכי על כוונה להזיק אין נענש? (כמו אצל בלעם שקללתו נהפכה לברכה, ובכל זאת (דברים כג ד-ה) 'לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ד'... וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ'). וכנראה, יש לחלק בין דברים שהם בין אדם לחברו לבין דברים שהם בין אדם למקום, וכאן במכירת יוסף, שזהו ענין שבין אדם לחברו, נמדדים הדברים גם ע'פ תכליתה בפועל, וזה מהות החילוק בין יוסף, שעסק גם בגאולה פיזית של העם, הבוחן דברים על פי תוצאותיו המעשיות, לבין יהודה שמלכותו היא רוחנית, והדברים נמדדים על פי כוונתם, והיא משפיעה על רוחניותה, ובפרשתנו (וכן בהפטרה) בא השילוב בין כוחות אלו, ואכמ'ל.
 
 'בנימין אושפיזכן לגבורה'
למה זכה בנימין שקדש הקדשים יהיה בחלקו? לומדים את זה מהפסוק (דברים לג יב) 'וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן' אומרים חז'ל (יומא יב א), מפני שבנימין תמיד היה מתאווה להיות 'אושפיזכן לגבורה'. יותר מכל אחד אחר. לכן הר הבית בחלקו של יהודה, וקדש הקדשים בחלקו של בנימין. ועל זה אומר המשך חכמה בפרשת אחרי מות (ויקרא טז ל ד'ה 'יכפר עליכם'), קדש הקדשים, לשם נכנס אהרן הכהן עם קטורת שמכפרת על לשון הרע וחטאים שבין אדם לחברו, זה אפשר לכפר רק בחלקו של בנימין, רק במי שלא היה נגוע בחטא של מכירת יוסף. הוא היה נקי מהענין הזה של בין אדם לחברו. ומפני כך, רק לשם נכנס הכהן הגדול פעם בשנה עם קטורת שמכפרת על לשון הרע, כדי לכפר על חטא שבין אדם לחברו ששורשו במכירת האחים את יוסף, כמו שהזכרנו, לגבי 'ומחלן לשבטי ישורון בכל דור ודור'.
יש גמרא שאומרת: בנימין מת בעטיו של נחש. דהיינו, לא מת בגלל חטאו, אלא בגלל שאחרי החטא הקדמון נגזרה מיתה על העולם. (שבת נה ע'ב ובבא בתרא יז ע'א). בספרי  (וזאת הברכה שנב) כתוב שבנימין היה הקטן שבשבטים, ומפאת קומתו הנמוכה יעקב אבינו היה נשען עליו כל פעם שהיה נכנס ויוצא הביתה. בנימין היה אדם כזה שלא תפס מקום. לא היתה לו בעיה של מקום, של מיקום, לא היתה לו בעיה של קידום. הוא תמיד ביטל את עצמו ליעקב אבינו. אמר הקב'ה: בגלל שהוא כזה, הוא יזכה שבנחלתו אני משרה את שכינתי. ומפני כך, גם בנימין נקרא 'הצדיק' (יומא יב ע'א; מגילה כו ע'א ועוד).
כתוב במדרש (בראשית רבה עא ה), שאבן הישפה, שהיא האבן של בנימין בחושן, נקראה כך מלשון 'יש פה'. היתה לו יכולת לדבר. ובכל זאת, אע'פ שידע את ענין מכירתו של יוסף, ישב ושתק. לכן האבן של בנימין, בנה של רחל שתפסה פלך של שתיקה (מדרש שמואל כח א),  יש יכולת לדבר אך בכל זאת מתאפקים.
רש'י ביומא בדף יב (ד'ה 'אושפיזכן') שהארון, שנתון בקדש הקדשים, היה נתון כל הזמן בחלקו של בנימין. המכנה המשותף לכל המימרות האלו של חז'ל, שהזכות הגדולה של בנימין היתה הביטול שלו, הקטן מכל השבטים שעליו יעקב היה נשען - לא תפס מקום. דווקא מי שלא תופס מקום, הוא זה שהקב'ה מגלגל עליו שהוא יתפוס מקום. קדש הקדשים הוא בחלקו, הארון הוא בחלקו, הכפורת בחלקו, הכפרה הכי גדולה ביוה'כ- בחלקו.
 
'היכלא קליא קלית'
כשבנימין ויוסף נפגשו, הם בכו על חורבן הבית, לא רק בגלל שהאבנים של הבנין נחרבות, אלא כמו שאומר בספר 'נפש החיים' (שער א פ'ד), שכשהרס נבוזראדן את המקדש יצאה בת קול ואמרה: 'עמא קטליא קטלת, היכלא קליא קלית, קימחא טחינא טחנת' (סנהדרין צו ב), דהיינו, החורבן הפיזי של הבית הוא רק תוצאה, החורבן התחיל קודם מאז שנסתלקה השכינה, בחטאי עמ'י. להרוס רק את הבניין זה 'היכלא קליא קלית'. על זה בכו יוסף ובנימין. שני האחים האלה, בניה של רחל, שעל שניהם חז'ל אומרים שנקראו צדיקים. יוסף אמר לאחיו: על אף שהייתי במצרים שמרתי על הברית כמו שיהודי צריך לשמור. וכן שמרתי על דיבור בלשון הקודש. מה הדגש פה שיוסף הקפיד לדבר בלשון הקודש? ומה בכך שהוא מדבר עמם בלשון הקודש, הרי המלך יודע לשונות רבות? [מסופר, שפעם השר מונטיפיורי נפגש עם האדמו'ר מגור בעל 'חידושי הרי'ם'. השר אמר לאדמו'ר: במגילת אסתר כתוב שמרדכי הציל את האומה היהודית בכך שהיה בקי בשבעים לשון, סימן שצריך לדעת שפות, צריך לעשות בגרות באנגלית. אמר לו החידושי הרי'ם: משם ראיה בדיוק הפוך! אם זה היה כמו שאתה אומר לי, מי היה מעז לדבר ליד מרדכי בשפה אחרת? אין שפה אחרת. מרדכי שהיה חבר סנהדרין, הם צריכים להיות בקיאים לכתחילה, לא לעיכובא, כדי שיוכלו לשמוע כל עדים שמעידים עליהם. לא יותר מזה.].
'מצווה קלה- למידת לשון הקודש'
אז מה מדגיש פה יוסף 'כי פי המדבר אליכם בלשון הקדש' וחז'ל אומרים במדרש: ברוח הקודש. 'הוי רץ למצווה קלה כבחמורה' (אבות פ'ד מ'ב), מה זו מצווה קלה? אומר הרמב'ם בפירוש המשניות: למידת לשון הקודש. בנדרים (דף ב) יש משנה שעוסקת באדם שנודר לא בלשון ברורה, לא במטבע הרגילה. אומר שם הר'ן (ד'ה 'כל כינויי נדרים'), שיש הבדל בין לשון הקודש שהיא שפה בעצמותה לבין כל הלשונות של הגויים שהן אוסף של מילים שהגויים המציאו שכך מבטאים עניינים שונים. אבל לשון הקודש היא הלשון הקדומה שבה נתנה תורה, איתה למדו את התורה, על לשון הקודש כתוב בחז'ל (ילקוט שמעוני שמות רמז קע'ז) שרבי עקיבא היה יודע לדרוש על כל תג ותג שבאותיות שבתורה, שמרומזים בכל תג ותג תלי תלים של הלכות. רש'י אומר את זה על מה שאומרת המשנה (סוטה מט ע'א) על ר'ע, 'משמת ר'ע בטל כבוד תורה', ומסביר רש'י 'שהיה נותן לבו לדרוש כל קוץ וקוץ של כל אות'.  זה אפשרי בלשון הקודש, בלשונות אחרות. אומר הר'ן, שזו השפה האמיתית בעצם, בעצמיותה. כתוב בהלכה שברכת כהנים צריכה להיות בלשון הקודש (סוטה לב ע'א; רמב'ם תפילה יד א). 'וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים'. אומר רש'י שהכוונה היא לשון הקודש. לשון הקודש מבארת לא רק דברים מסוימים שאין לנו שפה אחרת, אז אנו אומרים אותם בעברית, אלא היא שפה עצמית, שפה שיש בה קדושה. יש מחלוקת בין הרמב'ם במו'נ (ח'ג פ'ח) לבין הרמב'ן (שמות ל יג) למה הלשון הזאת נקראת לשון הקודש, הרמב'ן אומר שבגלל שבה נתנה התורה, והרמב'ם במו'נ אומר, בגלל שבשפה הזאת אין מילים גסות. אבל על כל פנים, לכולי עלמא היא השפה היחידה שנקראת 'הקודש'. זה מה שאמר להם יוסף. אני יוסף לא רק בגלל שזה מתבטא ע'י שמירת ברית, אלא גם בגלל לשון הקודש. כשעברי מדבר לשון הקודש, זה נשמע מקודש. כשגוי מדבר לשון הקודש, זה ניכר שאצלו זו לא שפה אמיתית, ולכן אפשר לשמוע שיוסף מדבר לשון הקודש כמו שעברי מדבר ולא כמו גוי.
 
לברך את עמו ישראל- בלשון הקודש
ולכן ברכת כהנים נאמרת דווקא בלשון הקודש, שהיא החיבור בין ישראל לכהנים, אבל יש גם מצוות עשה על הישראלים להתברך. כהן שהוא לא אוהב אחד מהציבור, הוא לא יכול לברך אותם באהבה, כתוב שלא יעלה לדוכן (זהר נשא קמז; מג'א קכח יח). זו כל התכונה של הכהנים. ומפני כך התכונה שלהם, של 'וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם' יכולה להתבטא רק בלשון הקודש שהיא שפה אחת שעושה את כולם לאחד, מה שאין כן בלשון לע'ז, שב לא לא שייכת ברכת כהנים.
 
לשון הקודש- ראיה רוחנית
זה מה שיוסף אמר להם. 'פי המדבר אליכם' בלשון הקודש, אין הכוונה שאמר להם  שהוא יודע הרבה כמה שפות, אלא הוא דיבר על המשמעות של מה שהלשון הזאת מבטאת. ברגע הזה שיש 'התוועדות' של יוסף ואחיו [ 'וישתו וישכרו עמו', זו ודאי היתה התוועדות... ] . עד אז כתוב שלא שתו יין (שבת קלט ע'א). על זה אומר להם יוסף: כשאדם מרגיש שגם השפה שמדברים איתו היא שפה אחדותית, זה לא להראות להם שאני באמת  יוסף, אלא יוסף אמר להם: תראו שמה שאני אומר לכם זה נכון, ללכת להביא את יעקב, מפני שפה תמצאו את המיקום הנכון לעת עתה במציאות הזאת שהיתה באותם השנים. הוא לא אמר להם עוד פעם על המילה ועל לשון הקודש כמו שאמר להם בפסק ג' וד' כדי להוכיח שהוא יוסף. אלא כדי להראות להם, עיניכם רואות, לא מדובר על ראיה גשמית של העין, אלא תדעו שכל מה שאני עושה ומדבר, זה הכל נובע ממחשבות של קדושה. מדברים של קדושה, זה מדבר אחרת. כך כותב ר' צדוק הכהן מלובלין בספר מחשבות חרוץ (אות יג): 'מה שאין כן עכו'ם שמדבר בלשון הקודש לשונו סרוח כי אין להם אחיזה בשום אות מאותיות הקודש ודיבורם רק כנוערת בהמות וצפצוף עופות, וכל אות יש לו אור מיוחד וקדושה מיוחדת ומאיר באבר מיוחד בגוף ובזמן מיוחד בשנה...'.
 
אתערותא דלתתא
 חז'ל אומרים במסכת יומא (לה ע'ב), שאף אחד לעתיד לבוא אין לו תירוץ. יוסף מחייב את הרשעים. לכאורה מה ראיה מיוסף? כתוב (סוטה לו ע'ב) שדמות דקיונו של אביו נראתה לו, או כמו הירושלמי בהוריות (פ'ב ה'ה) דמות דיוקנה של אמו. היה משהו שלא נתן לו להכשל, אז איך ניתן להגיד שלכן יוסף מחייב את כולם? יש שתי אפשרויות להסביר: או שדמות דיוקנו של יעקב מופיע אצל כל אחד – יעקב אבינו, או יותר מכך, יוסף זכה שדמות דיוקנו של אביו נראתה לו בגלל שעשה את המקסימום של מה שאפשר לעשות מצדו. לכן זכה להתגלות כזאת שתשמור עליו.  זו הכוונה שיוסף מחייב את הרשעים, מפני שהיה במצוקה הכי גודלה שבחור בגילו יכול להיות, ובכל זאת, היות ועשה את המקסימום באתערותא דלתתא, הקב'ה גמל לו באתערותא דלעילא שדמות דיוקנו של אביו תראה לו כדי שתהיה לו איזושהי נקודת אחיזה.
 
ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו
אנחנו נמצאים לפני עשרה בטבת. יש משהו מיוחד בעשרה בטבת שאין בשאר התעניות. כתוב בטור (או'ח תקפ): 'בח' בטבת היה מעשה דתלמי המלך', שתרגמו את התורה ליוונית, 'בט' בו לא כתבו רבותינו על מה הוא' במקום אחר (הלכות גדולות יח; כל בו סי' סג ועוד) כתוב שהכוונה היא שבאותו יום מת עזרא הסופר. כך אומרים בסליחות של עשרה בטבת. 'בי' בו סמך מלך בבל על ירושלים להחריבה'. אנחנו בסליחות מזכירים את כל שלושת הדברים .תרגום התורה ליוונית, מותו של עזרא, ומה שכתוב בספר יחזקאל (פר' כד פס' א-ב): 'בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ...  סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה'. לגבי תשעה באב כתוב (משנה תענית ד, ו): 'חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב... בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר'. החתם סופר אומר, שעד ימיו של עזרא הסופר היתה אפשרות ללמוד מתוך אותיות התורה והתגים בצורתה, והיה מסור הדבר לחכמים ולנביאים, שכשהיו מעיינים בספר התורה שהיה כתוב בלשון הקודש וגנוז בארון הקודש, ואילו שאר העם לא היה להם אלא כתב לבונה. אולם בזמן עזרא הסופר גלתה שכינה וירדה שכחה לעולם, וראה עזרא צורך למסור את אפשרות הלימוד הזאת לכלל החכמים, כמו שבזמן רבי הוצרכו לכתוב את התורה שבע'פ משום 'עת לעשות  לד' הפרו תורתך', לכן מסר עזרא הסופר את כתב הקודש לכלל ישראל ולכן אמרו חז'ל בסנהדרין (כא ע'ב) שמעשהו של עזרא נחשב כמסירת התורה לישראל ע'י משה רבנו וראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו אילולי קדמו משה, ועזרא עשה זאת כדי שיוכל כל חכם לדרוש תלי תלים של הלכות כמו שכתוב שהיה ראוי עזרא שתנתן תורה על ידו אילולי קדמו משה.
 
עיניו דמיין לדידיה
מוסיף על כך המשך חכמה (דברים לא, ט) בשם הירושלמי (יבמות פ'ו ה'א): 'ראה (רבי דוסא בן הרכינס) את ר' לעזר בן עזריה וקרא עליו (תהלים לז, כה) 'נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי' מכירו אני שהוא דור עשירי לעזרא ועיניו דמיין לדידיה'. הוא ידע להגיד שיש לו את העיניים של עזרא הסופר. מה הפשט? 'הענין, כי מצאנו בעזרא ששינה הכתב. והוא כי באמת יאות לפי משפטי התורה אשר התורה תהא מסורה ביד הכהנים הלויים, והזקנים אשר יש בהם כל מכמני השלמות, והפרושים היושבים בירושלים. וכל מי שנדבו לבו להתקרב אל התורה יבא לירושלים, כמו שמצאנו בר' אליעזר בן הורקנוס'. ר' אליעזר בן הורקנוס היה בן עשרים ושתים שנה ולא למד, הוא רצה ללמוד ואביו לא נתן לו. עלה לירושלים ובא לפני חכמים. אביו לא האמין מה יצא ממנו, עד שבא לירושלים וראה את ר' אליעזר יושב ולגיונות לגיונות של לומדי תורה יושבים לפניו (אדר'נ פ'ו). 'והיו הישיבות הגדולות אשר נקבצו כל הראוי בהן לפי חכמת בינתם. ומפני זה היה התורה כתובה בכתב עברי, למען לא ילמד מי שאינו ראוי, ויהיה כזורק אבן למרקוליס (ע'פ חולין קלג ע'א), ולא ירהב הנער בזקן לאמר: גם אנכי הרואה ויודע סתרי החכמה כמוך. אמנם עזרא ראה בזמנו לפי פזור ישראל בעמים והשכח מאתם עקרי תורה [כאשר מצאנו בנחמיה ובדברי הימים] ונסתם החזון ובטלו הרואים באספקלריא המאירה, יותר נאות לכתבה בלשון מובן לכל הרוצה לדעת, 'חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה' (משלי א, כ), ומוטב להגיע אל המטרה הנאותה להרחיב הדעת בארץ [כאשר באמת נתפשטה עד מאוד התורה בזמן בית שני, כידוע] ולסבול ההיזק המגיע אשר כבר הגיע מזה בבית שני כידוע מתלמידים שלא שימשו כל צרכם (ע'פ סנהדרין פח ע'ב). וזה שפט ברוח הקודש רוח אלוקי אשר הופיע עליו ממרום, והפליגו חז'ל זה עד כי אמרו (סנהדרין כא, ב) ראוי היה עזרא להינתן תורה על ידו כמו על ידי משה.' דהיינו, הנקודה הבסיסית של עזרא בשינוי הכתב, היא לא סתם שלמד בלשנות וידע לשנות את הכתב, אלא ידע שמלכתחלה, לא למסור את כל מה שאפשר בתורה שבע'פ לידי כל אחד, כי זה יכול להביא לידי בעיה, אבל כשראה שישראל מפוזרים בין האומות ואם לא תתן את התורה לכל אחד בשפה שלו, אז תשכח תורה לגמרי, אז עדיף לסבול את הצרות מתרגום התורה ליוונית - העיקר שתהיה תורה בישראל. 'וכן מצאנו ענין כזה לרבי אלעזר בן עזריה, שרבן גמליאל הנשיא היה בדעתו לסתום כל דבר המקובל ולבלי לפרש טעמו, כאשר מצאנו לו בכמה מקומות 'מקובל אני מאבותי' (ר'ה כה ע'א ועוד). וכן שלא לקבל רק הנאות להגיע אל מטרת השלמות ולמעט התלמידים, וכל מי שאין תוכו כברו - אל יכנס (ברכות כח, א). לא כן ראב'ע, מצאנו לו שמיד שישב בנשיאות אמר: כל הרוצה לכנוס יבא ויכנס, ואיתוספו ארבע מאות ספסלי בבי מדרשא'. הירושלמי שהמשך חכמה מביא בתחילת דבריו אומר על עיניו של ר' אלעזר בין עזריה שהן כעיני עזרא  ' רצונו לומר עינו הצפויה למרחוק הבטה כללית כמו 'עֵינֵי הָעֵדָה' (במדבר טו כד) וכמו 'עֵינַיִךְ יוֹנִים' (שיר השירים ד א) בהבטה אל הנהגת הכלל - הוא דומה להנהגת עזרא הסופר, ונכון.'
צום העשירי
צום עשרה בטבת מפורש בספר מלכים ב' (כה א): 'בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלִַם, וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב'. ובאותו הזמן יושב יחזקאל בגולה ונאמר לו בנבואה לכתוב את 'עצם היום הזה' שבו סמך מלך בבל על ירושלים. וברד'ק ביחזקאל (כד) מבאר את הצורך להדגיש את זמן הנבואה למופת, שיחזקאל בגלות בבל יודע הנעשה בירושלים, ויאמינו לדברי הנביא.
ובאבודרהם (סדר תפלת התעניות) כותב שבי' בטבת נאמר לשון 'בעצם היום הזה' כמו שכתוב ביום הכפורים, ועל כן הוא בעקרון דוחה שבת. הבית יוסף חולק עליו, וכן רש'י (מגילה ה ע'א), לגבי תשעה באב שחל בשבת, שדוחים אותו ליום ראשון, ומפרש רש'י: דהוא הדין לעשרה בטבת, עי'ש. וחומרת היום הזה, מפני שהיה תחילת הפורענות. ובגמרא (ראש השנה יח ע'ב), אמרו שצום העשירי הוא י' בטבת, ואע'פ שהוא הראשון, נמנה לאחרונה כפי סדר החודשים ולא לפי סדר המאורעות. וידוע כי תענית עניינה תשובה (עיין רש'י ראש השנה יא ע'ב), ותשובה עניינה נחמה, 'כי אחרי שובי נחמתי' (ירמיהו יא), ואינה קשורה לאבלות. ובתפילת תשעה באב אומרים: 'מנחם ציון ובונה ירושלים', נחמה היא באמונה שימלא חסרוננו, וציון הכוונה למקדש, שם אנו מייחלים להשלמה, ועד אז הרי מקריבים אע'פ שאין בית, משא'כ ירושלים, יש צורך בבנין. תשעה באב הוא על חרבן בית המקדש אע'פ ששכינה לא בטלה, ואילו י' בטבת הוא על חרבן ירושלים. והרי אין בנין בית המקדש דוחה שבת, שהרי מקריבים אע'פ שאין בית, ואילו בנין ירושלים, מבואר בגיטין, שכותבים עליו אונו אפילו בשבת (עיין שם ברמב'ן). ועל כן כתב האבודרהם לחלק בין תענית י' בטבת שהיא על בנין ירושלים והתענית דוחה שבת, לבין תעניות אחרות שאינן דוחות שבת.
 
'עיניכם ראות'
על זה אני מוסיף, שזה מה שכתוב פה אצל יוסף. 'וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת... כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם' פה יוסף לא בא לומר להם מה שאמר קודם - הוכחות 'מדעיות' שאני יוסף. את זה הוא כבר אמר להם. פה הוא הרי שולח אותם ליעקב. עיניכם רואות שהקב'ה נתן לי את ההנהגה הזאת הכללית שנקראת 'עיני העדה', ועיניכם רואות כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש, כל מה שאני עושה במצרים זה כי אלוקים שמני לאדון ,לא בגלל שפרעה מינה אותי, הכל בא מהשראה משמים, הכל מהלך אלוקי, שהשחקנים בו הם פרעה והשרים, אבל אני פועל כי אני מרגיש שהקב'ה שלח אותי, צריך עינים מיוחדות כדי לראות את ההנהגה המיוחדת הזו. על זה יוסף מדגיש: 'עיניכם ראות'. אם הפירוש היה כפושטו- תשמעו שאני מדבר בלשון הקודש, אז היה צריך לומר: 'אזניכם השומעות', לא 'תראו'. יוסף מדבר על ההנהגה, הנהגה היא כמו בלשון הקודש, הנהגה של קדושה, הנהגה מקורית, הנהגה מאחדת, שהכוונות של יוסף שיעקב ירד למצרים הן לא כדי לשלוט על מישהו, אלא כדי לחבר את  כל המשפחה יחד.
בט' בטבת, שבו נפטר עזרא הסופר, אומר הטור 'לא ידענו מה היה בו'- זו גופא היתה הצרה הגדולה, שלא הרגישו מה היה בחסרונו של עזרא הסופר. לכן הטור אומר לא ידעו מה היה בו. זה היה יום פטירתו של עזרא, אבל לא ידעו להעריך באותו בזמן מה היה עזרא הסופר (עיין מה שכתב בזה בספר מורשה לא'מ זצ'ל).
 
תורה דיליה
הגמרא (מגילה ג ע'א) אומרת 'תרגום של נביאים - יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה'. למה נזדעזעה? זה ריבוי תורה! אומר התוספות רי'ד שם במסכת מגילה: אדם עמל בתורה, אז הוא שובר את הראש להבין מה כתוב. יוצא לו פירוש כזה ופירוש כזה, סברא לפה וסברא לשם. אבל כשהכל כתוב לו על הנייר, יש לו סיכום סוגיות, הוא מגיע לשיעור, כל מילה שניה שהרב אומר: פה כתוב כך,  שם כתוב כך. מעצמו הוא לא אומר שום דבר. [היה ספר שמישהו הוציא פעם, ואמרו עליו: שחוץ מהמילה 'עכ'ל' אין שום דבר מהמחבר. הכל מספרים אחרים]. 'תורה דיליה' (קידושין לב ע'א)- שהוא יעמול על זה, תורה שלו. אומר הרי'ד שעל זה נזדעזעה הארץ. תן לאדם הנאה אמיתית שתבוא ע'י זה שהוא  יודע לפרש את העניין, אבל כל הזמן לצטט ולצטט? אמנם מברכים על זה ברכת התורה- אבל יש משהו שהוא מפסיד,    תורה דיליה. הקיום הוא ע'י זה שאדם מוסיף מעצמו.
אנו אומרים בברכות קריאת שמע: 'ותן בלבנו בינה ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות'. על מה מתכוונים 'ולעשות'? לכאורה הכוונה  עשיה בפועל, אבל מיד אחר כך אנו אומרים 'ולקים את כל דברי תלמוד תורתך', משמע ש'לעשות' זה משהו אחר מ'לקיים'. אומר הנצי'ב מוולוז'ין בהקדמה ל'העמק שאלה' פירוש מקורי: 'ולעשות' הכוונה לחדש. שנדע להגיד סברא. שנדע להבין משהו עם ההגיון התורני שיש לכל אחד. זה גם כן נקרא עשיה. אולי זה הפירוש של 'גדול תלמוד שמביא לידי מעשה' (קידושין מ ע'ב)- תלמד, ותראה שיש לך גם את ה'תורה דיליה', איזשהו חידוש שלך, סברא שלך. ואין הכוונה 'חידוש'- שכל אחד יכתוב ספר כמו 'קהלות יעקב'. ר' חיים מוולוז'ין כותב, שכל הבנה נוספת שיש לאדם בפעם השניה שהוא לומד את הסוגיא, שהיא יותר ממה שהבין בפעם הראשונה- גם היא גם נקראת חידוש.
תורה עם בית אב
זו היתה התרומה של עזרא להפיץ את התורה כמה שיותר. ואע'פ שאם אתה מתרגמים את התורה ללע'ז, יהיו אנשים שיוציאו את דברי התורה לדברי הבאי, אבל עזרא בדורו ראה שצריך את זה, כדי שיהיה ריבוי של התורה. זה עדיין לא אומר שהתורה לא צריכה שמירה. כתוב שספר התורה במקדש היה מונח בארון- עדות הוא לבאי עולם, הכוונה היא שכשמישהו היה רוצה למצוא מה המקור של התורה, לראות מה הנוסח המקורי של התורה, הספר המקורי הוא אותו ספר שהיה בארון העדות, כדי שלא יבוא אף פעם מישהו ויסלף דברי אלוקים חיים. לכן היו צריכים לשמור את ספר התורה המקורי בתוך ארון נעול, שבמידה ומישהו יבוא לזייף, ישאר המקור ונדע מה מזויף ומה לא. אותו דבר כשבקיש רבן יוחנן בן זכאי את יבנה וחכמיה (גיטין נו ב), בקשו בקשה נוספת: לרפא את ר' צדוק. מה הקשר לפה? שילכו לבית חולים! בשביל מה ביקש יחד עם הבקשות האלה לרפא את רבי צדוק? מפני שאם רבן יוחנן בן זכאי רצה להקים בית מדרש, הוא ידע שלהקים בית מדרש אי אפשר עם תורות חדשות. בית מדרש אפשר להקים רק עם יהודי כמו רבי צדוק, שהוא יהודי מדור קודם, שהוא יגרום לך לא לזייף את התורה. לכן ביחד עם הקמת בית מדרש שם דגש מיד על רבי צדוק. אם לא יהיה את רבי צדוק, אם לא יהיה את הספר תורה המקורי הזה, אם לא יהיה את החיבור למה שהיה קודש -זה לא נקרא להקים בית מדרש
שבת שלום.
 
יה'ר שיהיו הימים האלה כמו שכתוב בספר זכריה: 'צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ'.