דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

שיחת פרשת השבוע

רה"י הרב יעקב שפירא
שמות

'וְאֵלֶּה שְׁמוֹת'
'וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ', אומר רש'י עה'מ: 'אף על פי שמנאן בחייהן בשמותן, חזר ומנאן במיתתן, להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים, שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר (ישעיהו מ כו) המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא 'וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא', למה באה חיבה ע'י אמירת השמות של כולם? אחרי שיש מגיפה, ניתן להבין שהקב'ה מונה כדי לראות כמה נשארו (כפי שכותב רש'י), אך מהי החיבה המיוחדת הגורמת למנות אותם כאן עוד פעם אחרי שנמנו כבר בשעת הירידה? מדרש רבה ומדרש תנחומא כותבים שכל השמות של שנים עשר השבטים כולם נקראו על שם הגאולה העתידה. כלומר, כבר בזמן שירדו למצרים- 'בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה' – כבר בתחילת הגלות [שהרי יעקב נפטר והתחיל השעבוד שלא בגלוי] אומר המדרש, מדגישה התורה ששמות בנ'י שיורדים לגלות מסמנים את הגאולה בעצמה. גם ברגע שיורדים לגלות, גם ברגע שנזרעים זרעי הפורענות בגלות, עמ'י יורד בשמות המקוריים שלו, וכל שם מסמל נק' מסוימת בגאולת מצרים.
כתר שם טוב
בפרקי אבות (ד יג) אומרת המשנה 'רבי שמעון אומר: שלושה כתרים הם - כתר תורה, כתר כהונה, וכתר מלכות. וכתר שם טוב עולה על גביהן'. שואל ע'ז המהר'ל בדרך החיים (עה'מ) - למה כתוב שלושה כתרים? היה צריך לכתוב ארבעה כתרים! כהונה, תורה, מלכות ושם טוב! עונה המהר'ל- כתר שם טוב הוא לא כתר בפנ'ע. כתרי תורה, כהונה ומלכות נחשבים כתרים רק כשכתר שם טוב על גביהן- כשיש כתר שם טוב של תורה; כתר שם טוב של מלכות; כתר שם טוב של כהונה- אין בלי כתר שם טוב. 'טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ' (קהלת ז א), מסבירים המפרשים עה'פ שכל מה שנשאר לאדם אחרי העוה'ז הוא אם היה לו שם טוב בעולם הזה, זה מה שנותן לו את הקיום- את הכח המעמיד לכל אותם הכתרים שאדם רוכש, ואז יש לו כתר שם טוב של כהונה, וכתר שם טוב של תורה, וכתר שם טוב של מלכות.
 
שם- מהות!
התורה כאן באה להדגיש שהנושא של 'וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' הוא, שגם כשבנ'י יורדים לגלות נשאר שמם המהותי, וזה הגרעין לגאולה!, כמו שכותב הרב באורות הקודש – אם אדם לא שוכח את עצמו- כמו שקב'ה שאל את אדה'ר 'אַיֶּכָּה?' (בראשית ג ט) – איפה העצמיות שלך? למי אתה משועבד? למה אתה מאבד את מה שיש בך? אדם צריך  לחיות בתחושה של הכרה במה שיש לו, הכרה בתפקיד בשבילו הוא נשלח לעולם- ולכל שבט ושבט יש תפקיד משל עצמו– 'מעשה איש ופקודתו'. השם הוא לא רק איך שקוראים לו ברחוב, 'ר' מאיר הוה דייק בשמיה' (יומא פג ע'ב), כיוון ששמו של אדם מעיד על מהותו, [שם עברי כמובן שהרי יעקב אמר 'וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק'(בראשית מח טז) למה הוסיף 'ושם אבותי'? הרי יודעים שאבותיו הם אברהם ויצחק! אלא שיקרא בהם שם אבותי- השם במילואו. אברהם ולא אבי, יצחק ולא איציק וכינויים כיוצא בזה..] זו החיבה שהיתה לישראל גם כשהגלות התחילה. בזה היו זרעי הגאולה. וזה גם מה שכתוב 'שלא שינו שמם'. יש אנשים שחושבים שאם יש בעיה אז משנים את השמות, הולכים לאיזה רב, משנים, והכל מסתדר, אך לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול- זה לא משחק ילדים. ההורים חושבים שהשמות שהם נותנים בברית מילה זה מה שהם החליטו, אבל הקב'ה יודע שזה השם המתאים לו, לפי מה שהוא. עיין ילקוט ישעיה תמ'ט: 'רבי מאיר היה רואה אדם היה למד שמו, ומשמו יודע מעשיו'. ועיין עוד בירושלמי ברכות פ'ט ה'א, ובשו'ת הרשב'א חלק ד סימן ל: 'דע כי קריאת שם יורה על הקיום...'. פרשת השבוע עוסקת הרבה מאוד בנושא השמות. 'וַיֵּלֶךְ אִישׁ, מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי', (שמות ב א), 'איש מצרי', 'איש עברי', 'בת פרעה'- אין שמות! ההורים של משה מוזכרים רק בהמשך. 'אלה תולדות אהרון ומשה..' (במדבר ג א). השם היחידי שהוזכר במפורש הוא משה - 'כי מן המים משיתהו', אבל לכל הסובבים של משה רבינו עליו השלום- אין שמות. רק למי שהוא התוכן המרכזי של גאולת מצרים יש שם, 'כי מן המים משיתהו'. מסביר המהר'ל- הוא לא מחובר לגשמיות. לכן מכל השמות שהיו למשה רבינו, התורה מציינת דווקא את השם הזה לפי משמעותו- שהיה משוי מן החומר- מן המים. ואמנם המהר'ל בגור אריה (א, טו), עמד על כך שלא הוזכר שמה של יוכבד ועמרם אלא רק לאחר לידת משה, לציין כי משה מוכן לגאולה מששת ימי בראשית. ואילו הוזכר שם אביו קודם לידתו, היה משמעות הענין שהעיקר הוא האב, ובשביל עצמו ושמו ניתן לו משה, ככל אב שהוא סיבה לבן. וע'כ לא הוזכר שמם, כי אצל משה לא היתה סיבה פרטית, כי היה משה מוכרח לבוא, ומתוקן מששת ימי בראשית והוא דבר נפלא. עכ'ל. ויש להוסיף, שהרי עה'פ 'וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב' (ב, ב), פרש'י שנתמלא הבית אורה, ומקורו מסוטה דף י'ב ע'א. כתב התם 'וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב' (בראשית א,ד), ז'א נתגלה במשה אותו האור הקדמון שנזכר בו שהוא כי טוב. ואכן רק לגבי האור נאמר 'כי טוב' משא'כ בשאר הבריאה-'ויהי כן'. [וראה בנפש החיים שער א' פרק ט'ו, בביאור מדרגת משה, ובדרשות הר'ן דרוש ה'].
 
המשך האבות לעולם
וכך אמר יעקב 'וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי' (בראשית מח, טז). וביאר הרמב'ן 'שיעמוד זרעם ושמם ויהיה שם אברהם, יצחק ויעקב נזכר בהם לעולם'. וצ'ב מה כונתו. ובספר ישעיה (סו, כב) 'כן יעמוד זרעכם ושמכם', וצ'ב מה הכונה. ובפשטות הכונה שלעולם ישארו יחוסי עם ישראל , ולא יתערבבו עם אומות העולם, וישאר שמם של שבטים. והרי אין שכינה שורה אלא במשפחות מיוחסות בישראל, ושמו של הקב'ה פעמים שהוא כינוי להשראת שכינה. וכל זה כמ'ש חז'ל 'יעקב אבינו לא מת... מה זרעו בחיים אף הוא בחיים' (תענית דף ה ע'ב). הכונה כמ'ש במסכת תרומות 'גדולי תרומה-תרומה, בדבר שאין גופו כלה, וכוחו-כגופו דמי, ובני בנים-כבנים'. וע'כ הודגש כאן בפסוק 'את יעקב' איש וביתו באו. ואכן האתנחתא כאן בפסוק הוא תחת המילה 'מצרימה', ולא תחת המילה יעקב. והוא כנ'ל, שיש כאן דגש על יחידה אחת רצופה הממשיכה את יעקב.   
             
שם הוי'ה- זכרון
גם כשנשלח להוציא את בנ'י ממצרים, שואל משה רבינו את הקב'ה 'וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם'. הרמב'ם במורה נבוכים (ח'א פס'ג ד'ה נקדים הצעה) שואל - למה חשב משה שישאלו בנ'י מה שמו? ומוסיף אברבנאל עוד שאלה- אם משה רבנו לא ידע את שמו של הקב'ה, למה הוא לא שאל לשמו מלכתחילה? ואם ידע- למה לא אמר להם? מדוע תלה את השאלה בהם? מכאן מוכח כפי שהסברנו שגם כשמשה דבר לקב'ה 'ואמרו לי מה שמו' – לא התכוון לשם אלא למהות. באיזו הנהגה אתה מנהל את העולם? גם בכינויים שמכנים לקב'ה, השם הוא לא עצמותו. יש שם של אדנו'ת - שהוא אדון העולם; ויש שם של יו'ד קה וא'ו קה, אומר לו הקב'ה- 'ושמי ה' לא נודעתי להם'. ואומר רש'י עה'מ- לא הודיע להם שם הוי'ה אלא רק שם 'אלוקים', ההוי'ה זה שם שמשמעותו קיום הבטחת הקב'ה. על זה אמר הקב'ה למשה 'ושמי ה' לא נודעתי להם'- הבטחתי לאברהם והוא לא ראה את הקיום של מה שהבטחתי. כתוב גם - 'וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ד'...', בשם הוי'ה ורק אח'כ אומר משה '...ד' לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי' - בשם אדנות, כי כמו שאומר רש'י בוארא - שם הוי'ה מסמל את קיום ההבטחות, ולכן משה רבינו ע'ה שאל אותו - למה כרגע אתה נוהג בהם במידת אדנות ולא בהוי'ה?
דרך ממעטת את השם
אומר השפ'א (שמות תרל'ז, ובראשית תרמו) עה'פ 'לכולם שמות יקרא' זהו התפקיד שלנו. לכל אדם יש תפקיד, [כמו שאמר ר' זושא לאחד התלמידים על עצמו שבשמים לא יתבעו מכל אחד למה לא היית זושא, אלא למה לא היית אתה]. וחז'ל אומרים, (מובא ברש'י בבראשית יב ב) - שהדרך ממעטת שלושה דברים, ואחד מהם הוא השם. אין הכוונה שאדם שהיה מפורסם במקומו, כשנוסע יש לו פחות שם ממה שהיה לו במקומו, אלא שהיא ממעטת את השליחות של האדם עלי אדמות. אדם צריך את המקום שלו כדי שיוציא לפועל את הטוב הקיים בו. חכמי אתונה באו להפגש עם חז'ל, והיה קשה לחז'ל לבטא את החכמה שיש בהם, עד שפתחו בפניהם ארגזים עם חול ממקום מושבם, והם הרגישו 'בבית' ונצחו. ממעטת את השם - ממעטת את היכולת להוציא לפועל את מה שטמון בשם של האדם והתפקיד שלו עלי אדמות. אותו דבר גם בהלכה. אם כתבו גט ושינו את שם העיר בה האדם נמצא, זה כאילו ששינה שמו ושמה. זה לא השם שלו. 'אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום' (אבות ד ג). כתוב שלעמון ומואב יש יישוב הדעת (מגילה יב ע'ב) בגלל שהם לא הלכו מעולם לגלות ולא היה להם את הטלטול של הדרך, לכן יש להם יישוב הדעת. וזה גם מה שמדגישה התורה בפר' שמות. בני ישראל הבאים מצרימה, הם מתנתקים מהארץ המובחרת ומשתקעים בגלות של הארץ הטמאה מצרים- אין זוהמה גדולה יותר ממצרים, ובכ'ז אומר רש'י, 'להודיע חיבתם'- הדרך לא מיעטה את שמם אע'פ שירדו לגלות, וכל אחד שמר על השם, על המהות, ולכן נמשלו בנ'י לכוכבים. אע'פ שהכוכבים דומים הם כל אחד בפנ'ע. [אבי פגש פעם אדמו'ר שהיו לו חסידים בחו'ל, ופה הוא נשאר בלי כלום. וזו עוגמת נפש גדולה מאוד. אמר לו אבי- מי יותר גדול, השמש או הירח? אמר לו - השמש. אבל למי יש יותר חסידים? לירח- כל הכוכבים מסביבו. וכי זה מוריד מגדולת השמש? השמש היא גדולה בעצמותה לא בגלל מה שמסביבה, גדולה בעצמותה היא יותר גדולה מכוכבים שהופכים אותו לגדול. ובכל המישורים זה מאד יפה].
 
חשיבות עצמית-כשעושין רצונו
בגמ' ביומא דף כ'א ע'א 'כתוב אחד אומר 'והיה מספר בנ'י כחול הים' וכתוב אחד אומר 'אשר לא ימד ולא יספר מרוב'. כאן בזמן שעושים רצונו של מקום וכו''. ובפשטות, כשעושין רצונו יש להם חשיבות בעצמותן, וכשאין עושין רצונו כל חשיבותן הוא רק מצד שהקב'ה מונה אותם. וביאור זה הוא משמו של ר' חיים מצאנז זצ'ל, ע'פ המ'ו שביאר את הפסוק 'מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא' (תהילים קמז, ד), שלכל כוכב יש מהות וחשיבות בפני עצמו, גם לא בצירוף האחרים. וכך בישראל, כשעושין רצונו, יש לכל אחד חשיבות וכמו הכוכבים. וכ'ז כלול במ'ש כאן רש'י עה'ת שנמשלו לכוכבים. וכשאין עושין רצונו, הרי חשיבותן רק מפאת התכללותן וצירופן כיחידה אחת ולא כ'א בפנ'ע. 
   
אין מלכות נוגעת בחברתה כמלא הנימה
הגמ' ביומא (לח ע'א) 'מכאן אמר בן עזאי בשמך יקרואך ובמקומך יושיבוך ומשלך יתנו לך' - אין אדם נוגע במוכן לחברו, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפי' כמלא נימא. לכל אחד יש את השם שלו, את המקום שלו - אין אדם נוגע במוכן לחברו. יש אנשים שדואגים כל הזמן לקידומם האישי- במקומך יושיבוך, אין מלכות נוגעת בחברתה אפי' כמלא נימה. וחז'ל דורשים את זה גם על מלכי ישראל -שאול ודוד לגבי השאלה מתי הגיע זמנו של כל אחד, היות ולכל אחד יש תפקיד משלו ושם משלו. לכל אדם יש שם, לכל אדם יש את המלאך שאומר לו 'גדל' לפי הנתונים שלו, ולכן כשאדם קצת עוזב את המהות הפנימית שלו, דהיינו את השם שלו, הוא יוצא ממקומו הטבעי של האדם. ומהו מקומו? אומרת הגמרא בבבא קמא (כ ע'א), בנושא 'זה נהנה וזה לא חסר' כששאלו את אחד החכמים ולא ידע לענות: 'א'ל רב חסדא לרמי בר חמא: לא הוית גבן באורתא בתחומא, דאיבעיא לן מילי מעלייתא' 'באורתא דתחומא- בבימ'ד, שהוא תחומה של תורה. (מובא בשם הערוך על הדף) איפה התחום האמיתי? בבית המדרש. לכל אדם יש את התחום שלו, המקום שבו הוא יוכל להוציא לפועל את שמו, זה שהוא היה מחוץ לתחום, מיעט את המהות שלו ואת השם שלו.
 
איכות או כמות?
יש שאלה, שהרב זצ'ל מדבר עליה במספר מקומות, אדם שרוצה להביא את עצמו לידי ביטוי, ויש לו אפשרות להשלים את עצמו איכותית ברמה מאד גבוהה, אבל הוא יכול לעסוק הרבה בריבוי של תורה אצל אחרים על חשבון זה. [לדוגמא- בטלפון אחד יכול להצטרף לפנים אל פנים שהוא דבר מאוד חשוב...] במה יעסוק קודם? ידועים אמנם דברי הרב הנזיר שהיה אומר שכשהכוס מלאה היא משקה גם אחרים, אך זו עדיין שאלה. החת'ס סופר בהקדמתו לתשובות חלק יו'ד, [הקדמה הנקראת פתוחי חותם, ואני ממליץ מאוד לכל אחד ללמוד אותה] כותב שאברהם היה טפל לשרה בנבואה כי השקיע את כוחותיו להפיץ יהדות וזה בא על חשבון הרוחניות שלו. לפ'ז 'המכסה אני מאברהם' - אם חסר לו בגלל שהוא מפיץ את אהבת ה', זו סיבה לגרוע ממנו את מה שהיה יודע לו היה משתלם בנבואה? זה לא הגון! וכותב שם בהקדמה 'ואם אמור יאמר העבד' – אם יאמר העבד 'יותר כדאי לי שאתעסק בשלי', מביא החת'ס תוכחה, שצריך העבד ללמוד מאברהם אבינו, שאדם לא נברא רק לעצמו. כך גם בהקדמה לנפש החיים כותב ר' איצ'לה מוולוז'ין שאביו היה נוזף בו על שלא עוסק מספיק בהטבה לזולת, [כמובן לא היה מדובר כשהיה ר' איצלה תלמיד צעיר בישיבה, אף אחד אז לא היה מעלה על הדעת שאדם שאינו ת'ח במדרגה מסוימת יהיה עסקן ציבורי, אך יש אנשים שחושבים... אין ספק שצריך לזכות את הרבים, שכל המזכה הרבים אין חטא בא על ידו, אבל מתי זה ערכי? כזיכוי הרבים בא מאדם שדאג לאיכות של השלמות האישית שלו.
 
לברך על השלם
כתוב בהלכה שאם אדם יכול לברך על לחם אפוי שלם או פרוסת חלה ענקית [כמו הפרוסות מחתונה של איזה רב'ה..]- אבל היא לא שלמה, יברך על השלם כי שלם עדיף. אומרת הגמ' בברכות (לט ע'ב): 'רב אמי ורב אסי כי הוה מתרמי להו ריפתא דערובא [ערובי חצרות] מברכין עליה המוציא לחם מן הארץ, אמרי: הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא, - נעביד ביה מצוה אחריתי'. אומר ע'ז הרב בעין איה (ברכות ב, פרק שישי אות כה): ' הערה מוסרית יש בזה, כי לההשלמה המוטלת על האדם לזכות בה את הנמצאים כולם דרך הילוך עבודתו ישנם שני אופנים להרבות השלימות בכמות או באיכות. השלימות בכמות היא שירבה נמצאים מושלמים אע'פ שבכ'א לא יהי' כ'א השלמה מועטת, מ'מ מתוך שלא יצטרך להיות מרבה בהשלמתו כ'א ירבה במספר המושלמים. והאיכות היא שישתדל שמי שראוי מהנמצאים לקבל השלימות ישלימהו כפי האפשרי ברב יתרון, ומהשלמה של אחד בתכלית המעלה ימשך טוב לרבים.' אומר הרב זצ'ל וזוהי הדרך המשובחת שכוננו חכמינו ז'ל להעמיד תלמידים הרבה ולהגדיל תורה בחוג המוסגלים לקבלה ולא לפזר כוחינו בין בתי כנסיות של עמי הארץ. וכן בכללו ישראל, להרבות עצמה בתורה ויראת ד', ולא לנוד להאיר עמי הארץ וגוים רבים באור ד' בדרך מועט שיכולין לקבל. כי מריבוי האור שיזרח בשלמים הגמורים יאיר אור גדול ג'כ על שאינם שלמים, אבל בהשתדלות לפזר הכוחות על הרבה נושאים, וכ'א לא יהי' שלם בתכלית, לא יבא לעולם אל מטרה נכונה. ע'כ הורו כי הנושא שכבר נעשה בו מצוה אחת, והותחלה השלמות להיות נקבעת בו, יתעבד בי' מצוה אחריתי, להוסיף שלימות רב כפי שיוכל לקבל ולא להיות משים עין רק להרבות עוד נושא אחר שלא קבל כלל שלמות של מצוה להשלימו, כי השלמת המושלם במקצת קודמת להתחלת השלמה בשאינו מושלם כל עיקר. והוא כלל גדול ג'כ בכל חכמה ומלאכה...' ובמקום אחר מוסיף הרב לגבי המקרה (שבת יז ע'א) שהיה ויכוח בביהמ'ד מה מותר לעשות בטומאה ומה מותר לעשות בטהרה, 'נעצו חרב בימ'ד ואמרו - הנכנס יכנס והיוצא אל יצא: אומר הרב דברים שהם 'הפלא ופלא' ממש (עין איה שבת א, פרק ראשון אות עט): 'בשעה שהדורות מקולקלים וצריך לסעדם בדברי תורה להורותם בדרך ד' הטובה והישרה, צריך שתהיה ההשקפה של המדריכים הקדושים פונה תמיד אל התורה, אל החיים שבביהמ'ד, משם יראו יפה איך החיים צריכין להיות ועל פיהם יסודרו. אמנם אם יצרף לזה אדם ג'כ השקפה מצד מציאות החיים המקולקלים בשוק, בזה ישחית הכונה. כמו שהרופא צריך להשקיף לרפא החולים מצד הנקודה של חכמת הרפואה, לא מצד הרצון של החולים שהשחיתו בריאותם בשביל הנהגתם הרעה בהליכות חייהם. ע'כ זאת הסכימו כולם, כי הנכנס יכנס והיוצא אל יצא, כלומר רק איך שיוכרע דבר זה מצד עומק חכמת התורה, שכוללת הכל והיא מוליכה לדרך הישרה והנכונה, צריכים להסתכל בזה, ולא יצא היוצא להסתכל ג'כ איך ראוי דבר זה להיות נדון מצד החיים שחוץ לביהמ'ד, שבראותו הקלקולים הרבים והנטיות הרבות שבלב העם להפקרות ולשילוח תאוה וחפצם בשמחת הוללות, יפול עליו לבבו וידמה שאי אפשר כלל להנהיג באומה חיי שמחה של טהרה ושל תעודה קדושה..' אנחנו חיים לנו ב'אולימפוס' והמציאות לגמרי שונה, ואדם יכול לקבל מזה ריפיון. 'אבל אין הדבר כן, כי צריך לדעת שימין ד' רוממה, ואיך שהחיים צריכין להיות בצביונם ע'פ התורה שרוחה הולך בביהמ'ד, כן יקבלו ישראל את החיים וכן יתקיים הדבר באומה.'- בלי זיופים. וודאי שנשתנו העיתים, כשצריך להורות הלכה למעשה כתוב שהוא צריך להורות 'אמת לאמיתה', ומסביר הגר'א- גם גם לבחון את המציאות כדי לדעת אותה כמו שצריך, וגם לבחון את ההלכה על אותה מציאות שהוא לומד. צריך שילוב של שני הדברים. אדם צריך להתחבר למציאות – לא להיות שותף בה, אלא להבין אותה, כדי לדעת מה ההלכה אומרת במקרים כאלה.
 
להתפלל- מהמציאות בעוה'ז
כתוב (ברכות לד ע'ב) שכשר' חנינא היה מתפלל הוא היה שם ראשו בין ברכיו. מה הפשט בזה? הוא היה אדם רוחני, ראשו בשמים, אבל כשבאו לפניו להתפלל הוא התכופף לאותה תנוחה כמו תינוק במעי אימו. הוא ירד לשורש, לתחילת החיים עלי אדמות, כדי לדעת על מה להתפלל. כשצדיק נמצא למעלה - מה שלבריות נראה רע, למעלה זה נראה אחרת. אבל כדי להתפלל על מצוקת הבריות צריך להבין- לשים ראשו בין ברכיו, א'כ זה גם מה שאומר הרב- הכל צריך להיות מנוהל ע'י ביהמ'ד, גם במקום שבו נראה לך לא מציאותי לנהל את החיים כך- ימין ד' רוממה, המציאות של החיים האמיתיים, שצריך לנהוג בתורה ללא שינוי בסופו של דבר גם תשפיע על המציאות. 'והרוצה לצאת חוץ מגדרי תורה ולהיות כאחד מעמי הארצות הוא לא יכריע מאומה על ההנהגה הכללית של כלל עם ד', שתמיד יהי' עיקר האומה אותם השרידים ההולכים בתורת ד', שמכריעים את החיים ע'פ הדרכתה של תורה. ע'כ חלילה שישפיעו החיים שחוץ לביהמ'ד בקלקולם על כח חיתוך ההלכות וההדרכות הצריכות לצאת דוקא מביהמ'ד מקום התורה. ע'כ הנכנס יכנס וישאב רוח דעת מביהמ'ד ויהי' במנין, והיוצא אל יצא... את הטובה השלמה לעולם, אבל לא להיות נפעל מסדרי החיים המקולקלים מצד היותם כך בפועל באשמת נפילת הדורות, וחלילה לערב אותם בצד מה בהכרעת עניני תורה והנהגות כלליות באומה, שהיא עם קדוש לד'. היוצא אל יצא, מי שדרכו להסתכל בחיים ולדעת על פי ענינם איך לדון בדברי התורה, אל יצא הפעם, כי רק למען דעת את הקלקולים שבחיים, להשכיל איך לגודרם, ראוי לצאת גם בשעה שהחיים מקלקלים דרכיהם, אבל לצאת אליהם בעת המנין למטרת הכרעה מעשית חלילה, בזאת ההנהגה תפוג תורה'.
 
בדברי תורה- אסור להסתפק במועט!
והגאון הרב משה פינשטיין העיד על עצמו - שכל מה ששאלו אותו נבע מתוך התורה שלמד, כל כולו טבל ב'מקוה של תורה' ולא מתוך ידיעות אחרות שהשפיעו עליו איך לקבוע את ההלכה, וזו מדרגה גדולה מאוד.  אין הכוונה ח'ו שמכאן תצא הכרזה לאומה להפסיק להפיץ... אבל צריך לדעת כל דבר איך עושים אותו, למה עושים אותו, עפ'י מה, מה השלמות האמיתית, מה צריך לעשות לאחר מכן, צריך שלאדם יהיה מה למכור ולתת. הרבה אנשים שוכחים את זה ומסתפקים במועט. בגשמיות אמנם זה טוב, אך ברוחניות זה הפוך- 'הרחב פיך ואמלאהו' - ההוא בדברי תורה כתיב' (ברכות נ ע'א). כמה שיותר. ולא צריך להסתפק במיעוט.
 
שנתבשר כולנו בשורות טובות, ידוע שכתוב בכל הסידורים שלא ישכח את שמו. והכוונה היא לא לשכוח את המהות. צריך ללמוד מהפסוק הראשון של ספר שמות שגם בזמן ירידתם- נמשלו לכוכבים, שגם אז לכל אחד היתה את המהות ולא שכח את שמו, לא בא'י ולא בזמן שירדו למצרי מצרים. 'וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה'.
שבת שלום
 
א