דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

שיחת פרשת השבוע

רה"י הרב יעקב שפירא
וארא

 'וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם...', כתוב בחז'ל (ילקו'ש וישב קמז) שאלו 'ארבע לשונות של גאולה'. אבל הירושלמי (פסחים פ'י ה'א) כותב אחרת: 'לא ארבע לשונות של גאולה' אלא 'ארבע גאולות'. מה ההבדל? בפשטות כוונת הירושלמי היא שארבעת הלשונות של הגאולה הם ארבעה שלבים לא רק בגאולת מצרים, אלא בכל הגאולות. כפי שאומרים חז'ל שההבטחה על יציאת מצרים היא הבטחה על כל הגאולות העתידיות. יציאת מצרים היא השורש של כל הגאולות של עם ישראל. ולכן כתובות פה לא רק 'ארבע לשונות של גאולה', אלא כל ארבעת הגאולות. למה יש כל כך הרבה כפלי לשון בהבטחה על יציאת מצרים? גם בהגדה של פסח כתוב: 'על גאולתנו ועל פדות נפשנו', וכן בתפילה אנחנו אומרים: 'ממצרים גאלתנו ומבית עבדים פדיתנו', ובברכת המזון: 'ועל שהוצאתנו.. מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים'. אלא שאין זה כפל לשון, אלא מהות שונה.[1]
'וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה'
בפרשת שמות, כשמשה רבינו אומר לישראל שהם יצאו ממצרים, נאמר: 'ויאמן העם וישמעו כי פקד ד' את בני ישראל... ויקדו וישתחוו' (ד, לא) – מי שומע שהוא יוצא מבית הכלא ואינו שמח? אך אצלנו, בפרשת וארא, קורה משהו הפוך: 'וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' – משה אומר לישראל את 'ארבע לשונות של גאולה', ומוסיף: 'וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ד'', וכיצד מגיב העם? 'וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה'! ואכן הרשב'ם (ו, ט ד'ה ולא) מעיר על כך – בפרשת שמות, לא רק שישראל שמעו, הם גם האמינו ושמחו, ומה קרה כעת שפתאום הם 'לֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה'? פה הוא פירט להם יותר ממה שפירט בפרשת שמות, אך זה גורע?! המשך חכמה (שם ד'ה וידבר) רצה לומר שכעת הם 'לֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה' בגלל שהוא אמר שיביא אותם אל ארץ ישראל. אך גם בפרשת שמות כתוב שהוא יביא אותם ל'ארץ זבת חלב ודבש' (ג, יז), ומה השתנה פה? התורה אומרת שישראל לא שמעו 'מִקֹּצֶר רוּחַ'. מה פירוש 'קֹּצֶר רוּחַ'? אומר האור החיים הקדוש (ו, ט ד'ה מקצר): בני ישראל היו קודם מתן תורה, ולמי שאינו בן תורה יש יותר קוצר רוח! הדברים הללו ממש 'מרפסן איגרי' – וכי בפרשת שמות הם לא היו לפני מתן תורה?! ובכל זאת הם האמינו! אז מדוע כעת, בפרשת וארא, פתאום יש להם קוצר רוח?
מי שמתבונן בפרשה רואה שבכל פעם הבטיח משה רבינו משהו אחר. בפרשת שמות אמר משה רבינו שיביא אותם אל 'ארץ זבת חלב ודבש'. הביטוי 'ארץ זבת חלב ודבש' לא כתוב בספר בראשית. לא הובטח לאברהם אבינו שארץ ישראל תהיה ארץ זבת חלב ודבש. רק בתחילת ספר שמות, כשמשה רבינו מדבר לבני ישראל, הוא מזכיר להם שארץ ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש. (ועומד על כך הרמב'ן בפרשת כי תבוא (דברים כו, טו ד'ה ולא) על הפסוק 'כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש', ואומר שלא מדובר על אברהם, יצחק ויעקב, שלהם לא הובטחה 'ארץ זבת חלב ודבש', אלא על אבותינו שהיו במצרים). אך בפרשתנו אומר משה: 'וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב', דהיינו, אני אביא אתכם לארץ האבות. מה ההבדל בין מה שאמר משה רבינו בתחילה, שיביאם לארץ זבת חלב ודבש, למה שאמר להם עכשיו? הפסוק ממשיך: 'וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה', וכתב רבינו בחיי שבשני מקומות בלבד נכתבה לשון 'מורשה': על התורה – 'תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב' (דברים לג, ד), ועל ארץ ישראל – 'וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ד', מפני שיש משהו משותף בין התורה לא'י. הגמרא ביש נוחלין אומרת ש'מורשה' זו לשון שכוונתה להעביר את הירושה הלאה. התורה ניתנה על מנת ללמד, וא'י ניתנה על מנת להעניק אותה לדורות הבאים, ולכן בשניהם נאמר 'מורשה'. אך עכ'פ מהו ההבדל בין 'ארץ זבת חלב ודבש' ל'הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב'?
מה שהבאנו דברי רבינו בחיי, שתורה וא'י נקראים מורשה, ובש'א לספר דברים עמוד 184 מבאר מ'ש על התורה, מורשה קהילת יעקב, כי ירושה היא דבר שבטבע, ומאידך כתוב: התקן עצמך ללמוד תורה, שאינה ירושה לך, הכוונה שעל אף שתורה היא ירושה לנו, אבל אנו מצידנו צריכים להכניס עצמנו אליה לזכות בה, ע'מ להעבירה הלאה לדורות. ויש להוסיף שע'כ מצינו בחז'ל שתינוק המתחיל לדבר, לומדים איתו בראשונה את הפסוק: תורה ציוה לנו שמה מורשה קהילת יעקב. כי זה היסוד שלנו, היחס שלנו לתורה, היא מורשה לעצמנו, וגם להעבירה לדורות כמ'ש רבינו בחיי הנ'ל.
מעלתה הרוחנית של הארץ
כשמשה אומר לאדם שנמצא בארץ מצרים שיבוא למקום שיש שם שפע גשמי, אין שום בעיות, זה לא מחייב את האדם שמגיע לשם בשום דבר, הוא רק 'מקבל'. אבל כשאומרים לו: תבוא לארץ ישראל בגלל המעלה הרוחנית שיש בה, אז מובן שהאדם צריך להשתדל מצידו כדי להחזיק מעמד בארץ הזו. הגמרא אומרת (ברכות ה ע'א) ששלושה דברים נקנים ביסורים: תורה, ארץ ישראל והעולם הבא. לא מודבר על הבחינה הגשמית של ארץ ישראל, אלא על ההתחברות לארץ מבחינת הצד הרוחני העמוק שבה. על כך אומרת הגמרא שארץ ישראל מקבילה לעולם הבא ולתורה, מפני שעניינים רוחניים נקנים דווקא ביסורים. אז זה מה שאמר משה לישראל: 'וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב', אנו יוצאים מארץ מצרים לארץ ישראל, שהיא איננה רק 'ארץ זבת חלב ודבש', אלא גם ארץ האבות, ארץ שיש לה סגולות רוחניות, וכל דבר רוחני דורש מאמץ מהאדם המקבל אותו. הרי זו הסיבה שעשיו פרש מיעקב, שכשהוא שמע שעל מנת לזכות בארץ צריך לרדת למצרים, אמר: לא מדובשך ולא מעוקצך (עי' רש'י בראשית ו, ז ד'ה ולא). ועל כך אומרת התורה: 'וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה' – אתה דורש מאיתנו לעבוד? אנחנו נצטרך להתקדם?! ולכן אומר האור החיים הקדוש: 'מקוצר רוח... שלא היו בני תורה'. בפרשת שמות, כשמשה דיברו איתם על 'ארץ זבת חלב ודבש', זה לא היה מחייב, ולכן לא שייך לכך זה 'שלא היו בני תורה', אבל עכשיו, כשמדובר על הצד הרוחני שבארץ ישראל, על כך שהיא ארץ אבותינו, הם 'לֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה' בגלל שלא היו בני תורה.
וכך ראיתי שכתוב במפורש במכילתא (בא ה ד'ה והיה), שאחת הסיבות שישראל לא שמעו אל משה היא שהם הבינו שיהיה עליהם לפרוש מעבודה זרה. למה חז'ל אומרים שזו הסיבה, והרי בתורה כתוב אחרת, ש'לֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה', ולא בגלל שהיו צריכים לפרוש מע'ז! אלא שהם הם הדברים שאמרנו – אם אנו צריכים לפרוש מעבודה זרה, זאת אומרת שאנחנו לא הולכים לארץ שיש בה רק שפע גשמי, יש שם גם שפע רוחני. זה לא רק 'ארץ זבת חלב ודבש' במובן הגשמי, אלא במובן העמוק יותר, וכשמדברים על רוחניות יש 'קֹּצֶר רוּחַ', מי שאינו בן תורה לא מבין את זה. מי שלא קיבל תורה לא יבין את הצורך החיוני שיש בכך. ואליבא דאמת, גם בהתחלה לא הבינו בני ישראל את משה. גם כשמשה רבינו דיבר על 'ארץ זבת חלב ודבש', הוא לא התכוון רק לשפע הגשמי, הוא התכוון גם לצדדים הרוחניים ש'ארץ זבת חלב ודבש' מסמלת. הרב זצ'ל כותב בעין איה על מעשר שני (סי' כו) שהבטחת הקב'ה לבני ישראל שיכנסו ל'ארץ זבת חלב ודבש' לא באה רק כדי לומר שיהיה להם שפע גשמי, אלא שלפעמים אדם שיש לו שפע גשמי גדול הוא ירוד מבחינה רוחנית, הוא טרוד ואין לו זמן לבנות את הצד הרוחני שלו, כפי שכותב חובת הלבבות שהגשמיות והרוחניות הם שני דברים, שהאחד בא על חשבון השני. והקב'ה הבטיח לישראל: אצלכם לא תהיה שום ירידה במדרגה. גם כשארץ ישראל תהיה 'ארץ זבת חלב ודבש', אתם תישארו בעליונות רוחנית. הגשמיות לא תשפיע עליכם, אלא להיפך – אתם תשפיעו על הגשמיות.
רוחניות נקנית בהדרגה
כשמדברים על 'הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ד'', על המימד הרוחני שיש בארץ ישראל, צריך לפרוש מעבודה זרה. וכשאומה טועה וחושבת שברוחניות הכל בא במהירות – זה לא הולך. הרוחניות נבנית קומה ע'ג קומה. 'ואולך אתכם קוממיות' (ויקרא כ, יג) – שתי קומות, קומה הבנויה על גבי קומה. לא לוחצים על כפתור במחשב וברגע אחד הכל נפתר. ואביא ראיה לכך: התורה מספרת שיתרו אמר: 'עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים' (יח, יא), ומסביר רש'י (שם ד'ה עתה): 'מכירו הייתי לשעבר ועכשיו ביותר'. אברהם אבינו אמר כמעט אותו ביטוי: 'הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את' (בראשית יב, יא), ואומר רש'י שם (ד'ה הנה): 'עד עכשיו לא הכיר בה' – לפני כן הוא לא כ'כ הסתכל, וכשהגיע למצרים, שהאטמוספרה בה רעה, והארץ מלאה זימה, ראה אברהם אבינו שאשתו יפה. מדוע לא מפרש רש'י כמו בפרשת יתרו – ראיתי אותך קודם, ועכשיו, במצרים, אני מבחין יותר? ומדוע בפרשת יתרו מפרש רש'י לכאורה לא לפי הפשט? אלא שאצל אברהם אבינו מדובר על ראייה גשמית, על יופי, אך יתרו מדבר על השגות רוחניות, והשגה רוחנית לא באה בבת אחת, אלא בתהליך מתמשך. (לא שצריכים לזלזל בצד האסתטי של החיים. 'ששקר החן והבל היופי, אשה יראת ד' היא תתהלל', (משלי לא, ל), כותב הגר'א: החן והיופי כשלעצמו הם הבל, אך אם יש גם יראת השם – היא מרוממת גם אותם! אצל החסידים היו אומרים שתגיע תקופה שיהיה 'שקר החן' – השקר ימצא חן בעיני הבריות, ו'הבל היופי' – ההבל יהיה יפה בעיניהם, אבל תגיע תקופה טובה יותר, ש'יראת ד' היא תתהלל'. אבל זה על דרך החסידות).
לכן גם ביציאת מצרים ישנם תהליכים – תחילה 'וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם... וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים', ורק לאחר מכן: 'וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם...'. ומסיבה זו גם ריבוי הלשונות הכפולים לכאורה בתפילות. יציאת מצרים לא היתה יציאה גשמית. כל המגמה שלה היתה 'וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ד''. יציאת מצרים היתה על מנת ש'וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם', ש'תעבדון את האלקים על ההר הזה', והמגמה העיקרית בה היתה התרוממות הנפש והרוח של האדם ע'י חיבורו לתורה, ולכן אנו מודים גם 'על גאולתנו' וגם 'על פדות נפשנו'. גם 'ממצרים גאלתנו' וגם 'מבית עבדים פדיתנו'. גם 'על שהוצאתנו... מארץ מצרים', וגם על כך ש'ופדיתנו מבית עבדים' – שהוא לא הסתפק רק ביציאה הגשמית, אלא, כפי שהבטיח הקב'ה לאבות, הוא הביא אותנו לא'י, שהיא המקום האמיתי לעבודת ה', כמו שכותב הרב באורות שאין אדם מוציא את סגולותיו הרוחניות אלא בארץ ישראל.
הברית על הארץ – מכח הסגולה
אותו עניין אנו מדגישים גם בהגדה של פסח. דווקא בכוס השנייה, ב'והצלתי', אנחנו מרימים את הכוס ואומרים 'והיא שעמדה לאבותינו... והקב'ה מצילנו מידם'. מה פירוש 'מידם'? אמר פעם אבי זצ'ל: לפעמים מסובב הקב'ה שההצלה תבוא מידיהם של השונאים עצמם – הוא מקדים רפואה למכה, וממה שהם חשבו שייצא כך, יוצא בדיוק הפוך. 'והיא שעמדה לאבותינו ולנו', על מה מוסב ה'והיא שעמדה'? לכאורה על מה שכתוב לפני כן – 'ברוך שומר הבטחתו לישראל... שהקב'ה חישב את הקץ...' – כפי שהוא הבטיח לאברהם אבינו. הזכות של הבטחת הקב'ה לאברהם אבינו היא שעומדת לנו בכל דור ודור.אך קשה, שהגמרא בשבת (נה ע'א) אומרת שתמה זכות אבות, אז כיצד אנו אומרים ש'היא', זכות האבות, עומדת לנו בכל דור ודור? אומרים התוספות שם (ד'ה ושמואל) שזכות אבות אמנם תמה, אך הברית שכרת הקב'ה עם האבות איננה נגמרת אף פעם! מה ההבדל בין הזכות לברית? כותב הרב זצ'ל באגרת תקנה ש'זכות אבות' תלויה במעשה, אך 'ברית אבות' היא משהו סגולי שלא קשור למעשים הטובים. זו בחירה עצמית בסגולת ישראל. ואמר הרצי'ה זצ'ל באחת השיחות: אם בדורות המאוחרים, אחרי שתמה זכות אבות, נשארה לנו ברית אבות, הצד הסגולי, היכן היא מתבטאת בישראל? וענה על פי מה שאומרת הגמרא בגיטין (ס ע'ב): 'א'ר יוחנן: לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה' – על התורה שבעל פה אנו מברכים 'וחיי עולם נטע בתוכנו', מפני שהתורה נמצאת בתוך כל אחד ואחד. והחיבור התמידי לתורה, אמר הרב צבי יהודה, הוא הביטוי של הברית.
הדבר מדויק ממש בפסוקים, לא דיוק לשוני אלא דיוק ענייני: הקב'ה הבטיח לאברהם אבינו את הארץ, ואברהם שאל: 'במה אדע כי אירשנה' (בראשית טו, ח). מה פירוש 'במה אדע', הוא לא סמך על הקב'ה?! מסבירה הגמרא במגילה שאברהם חשש שמא יחטאו בניו וממילא ההבטחה לא תתקיים בהם. ועל כך אמר הקב'ה: אתה פוחד שמא יחטאו? 'קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת...', ואז נכרתה ברית בין הבתרים. אנו רואים שברית בין הבתרים נכרתה על החשש של אברהם אבינו שמא יגרום החטא, וא'כ היא מבטאת דבר פנימי עמוק וסגולי, שלא קשור למעשים, ולכן גם אם יחטאו ישראל היא תישאר קיימת. הברית היא דבר שורשי שלא תלוי במעשים.
ובאר המהר'ל, עניין הקרבנות שייך במי שהחטא אינו חלק ממהותו העצמית, והקרבן הוא מלשון קירוב, ישראל הם 'עם קרובו' במהות, וכך גם א'י איננה סובלת חטא, ולא תקיא הארץ אתכם, וא'י ראויה בטבעה לישראל.
הברית נכרתה ביחס להבטחת הארץ, ואומר המהר'ל (בגבורות ד' פ'ח) שמכך יש ללמוד שבא'י מתגלית הסגולה, מפני שא'י עצמה איננה קדושה רק מצד המצוות התלויות בארץ, אלא יש לה גם קדושה עצמית. (וכ'כ הכפתור ופרח, והאריך על כך הרב זצ'ל בהקדמה לשבת הארץ). יש דברים שקדושים בקדושה עצמית. התורה היא קדושה עצמית, א'י היא קדושה עצמית, וישראל עצמם הם קדושה עצמית. ברית בין הבתרים זו הבטחה שארץ ישראל ועם ישראל יהיו קשורים זה לזה בכל מצב. ועל כך אנו אומרים בהגדה: 'והיא שעמדה לאבותינו' – הברית שכרת הקב'ה עם אברהם אבינו, שנולדה בגלל חששו של אברהם אבינו שמא יחטאו, לעולם לא תמה, היא קיימת 'בכל דור ודור', גם בזמן שתמה זכות אבות. הצד הסגולי, התבטא בברית על א'י, ולכן 'אין אדם מוציא סגולותיו הרוחניות אלא בארץ ישראל'. ואת כל זה אנו אומרים על הכוס של הלשון השנייה, 'והצלתי'. כפי שהבאתי מהירושלמי, אין זה כפל לשון, זהו שלב בפני עצמו. המשמעות של הצלה היא שאחרי היציאה עצמה, ישנם עוד הרבה צרות, ומכולם מצילנו הקב'ה, עד שנגיע בעזרת ד' למצב של 'וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם... וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ...'.
בברית בין הבתרים נתבשר אברהם אבינו על כל הגלויות כפרש'י בפרשת לך לך: וגם את הגוי – לרבות ד' מלכויות. ובספר שיבולי הלקט כותב שגם ההבטחה שיצאו ברכוש גדול מתייחסת לכל הגלויות. והגר'א מוסיף שההבטחה לדורות היא בזכות אבותינו ולא מחמת עצמינו. ז'א, גם כאשר תמה זכות אבות, עדיין קיימת ברית אבות, כמ'ש תוס' במס' שבת נב ע'א. וכשמודים לד' על יציאת מצרים, מודים ומזכירים גם את הטובות הבאות מכוחה, על כל דור ודור, שגאולת הדורות היא לא נלוית ליציאת מצרים אלא השלמה שלה, שהיא תהליך מתמשך כמ'ש הרמב'ן בהקדמתו לספר שמות, שרק כשישובו אל מקומם ואל מעלת אבותם יחשבו כגאולים. וז'ש בהגדה והיא שעדה לאבותינו ולנו, הכוונה על הברית אבות. כי מהו זכות ומהו ברית אבות – זכות אבות מלשון זכות, זיכוך, ששורש מעלת האבות נמצא גם אצל הבנים, שהאבות מורישים את תכונתם ויושרם גם לבנים, ופעמים שהמעשים מקלקלים את מה שטמון בשורשנו, ואז באה ברית אבות, הכוונה על הסגולה הישראלית העצמית, שלא ע'פ המעשים. ובהיותנו בארץ מצרים, היו שעבדו ע'ז ונתרחקנו ממעלת אבותינו (עיין בפירוש הגר'א לשיר השירים פ'ב פ'י שביאר כן), ועיין עין אי'ה לברכות פה אות נה בהסבר זכות אבות.
למה אין כוס כנגד 'וְהֵבֵאתִי'? מדוע יש רק ארבע לשונות? יש באמת מי שאומר שהכוס של אליהו היא הכוס החמישית, וצריך להבין למה 'וְהֵבֵאתִי' קשור דווקא לאליהו הנביא. אצלנו בבית נוהגים שלא שולחים את הילדים הקטנים, לפני שיירדמו, שיפתחו את הדלת לאליהו, אלא שראש המשפחה פותח את הדלת, ולא רק הוא אלא כולם הולכים יחד איתו ושרים 'שאו שערים ראשיכם' לאליהו הנביא שנכנס, ואחרי שאומרים 'שפוך חמתך' הולכים יחד לסגור את הדלת ושרים 'כי בשמחה תצאו'. וכך מובא שנהג הנודע ביהודה, והסביר שהאמונה שאליהו הנביא מגיע זו מדרגה גבוהה יותר מלראות אותו בעצמו, וצריך להמחיש את האמונה הזאת לכולם. פתיחת הדלת היא לא 'טקס', להמחיש את בואו של אליהו. למה אליהו מגיע דווקא בפסח? תמצית נבואת אליהו היא מה שכתוב בסוף ספר מלאכי (ג, כג-כד): 'הנה אנכי שֹלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ד' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם'. בברכות ההפטרה אנו אומרים: 'שמחנו... באליהו הנביא עבדך', ושואל האבודרהם מדוע אנו לא אומרים 'שמחנו במשיח'? ומשיב שאליהו התנבא 'והשיב לב אבות על בנים', ואין שמחה גדולה יותר מהשמחה באותו רגע. ומתי אנחנו רואים את הניצוץ, מעין קיום הנבואה, של 'והשיב לב אבות על בנים'? פעם אחת בשנה, בליל הסדר, בו יש מצווה שישבו אבות עם בנים. לכן דווקא אז פותחים את הדלת לאליהו הנביא. מזמינים את אליהו ואומרים לו: תראה את ליל הסדר, תראה ששב לב אבות על בנים! ולכן רק בליל הסדר פותחים את הדלת לאליהו הנביא.
גאולה מכח המעשים
משה רבינו תמה – 'למה הרעתה לעם הזה?!' (ה, כב), אמר לו הקב'ה: אני עוד לא אמרתי לך את הכל. אני הבטחתי לאבות ועוד לא קיימתי –אמרתי לאבות שהם יקבלו את א'י, ולא'י יש מדרגה רוחנית, שנקנית ביסורים, ולכן לך ותודיע לבני ישראל שאני לא נותן להם רק 'ארץ זבת חלב ודבש', אלא שיהיה גם 'פדיתנו מבית עבדים', פדיון רוחני. תאמר להם שארץ ישראל שייכת לאבות, והיא ניתנה לאברהם אבינו בכל מצב שהוא, גם כשישראל יחטאו, גם כשהם יהיו 'הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה'. אך ישראל 'לֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה' – אנחנו גם צריכים להירתם למלאכה? איתערותא דלתתא? אנחנו מעדיפים שהקב'ה ייקח אותנו בציצית ראשנו! כמו שאמר האור החיים הקדוש – כשאתה מדבר על רוחניות ברמה כזו עם מישהו שעדיין לא היה במעמד הזה, והיה לפני קבלת התורה – 'וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה'. כשתבוא התורה היא תעדן את האדם, היא תוציא אותו ממציאות של קוצר רוח, ואז יהיה יכול האדם לשמוע את דבר ד'.
 
משה טען כלפי הקב'ה באיזה זכות יצאו ישראל ממצרים, על אף שהקב'ה נשבע לאברהם אבינו: 'ודור רביעי ישובו הנה', והגיע המועד, וא'כ מה שאל משה רבינו? ונראה להסביר על פי היסוד של הרמב'ם בפירוש המשניות בסוף מסכת ברכות: הפסוק אומר: 'עת לעשות לד' הפרו תורתך' (תהלים קיט, קכו), ומפרש הרמב'ם (ברכות פ'ט מ'ז ד'ה ואומר) פירוש מבהיל: בזמן שרוצה הקב'ה חלילה להיפרע מעם ישראל, הוא מסובב את המציאות שיהיה 'הפרו תורתך', וכך יגיע להם העונש. זה דבר איום ונורא, אבל ' מידה טובה מרובה ממידת פורענות' (סוטה יא ע'א; סנהדרין ק ע'ב), וכשהקב'ה רוצה לסבב טובה לעם ישראל, הוא מזכה אותנו במצוות כדי לקבל אותה. כתוב בזוהר שהקב'ה מביא עניים לפתח הבית של מי שהוא אוהבו, כדי שהוא לא יצטרך לחכות בבית הכנסת לתת צדקה. הקב'ה רוצה להרבות את זכויותיו, ולכן הוא מזמן לו מצוות.
 
זה מה שאמר משה רבינו לקב'ה: באיזה זכות נוציא את בני ישראל ממצרים? משה רבינו רצה שבני ישראל יהיו שותפים ביציאת מצרים, והוא חשש מה'קוצר רוח' בעניינים הרוחניים, ולכן הוא ביקש שהקב'ה יזמן להם דברים טובים. [בחנוכת הבית של ישיבת חכמי לובלין של ר' מאיר שפירא מלובלין, שאגב – יש מכתב בכת'י של ר' מאיר שפירא מלובלין בו הוא מזמין את הרב זצ'ל להשתתף בחנוכת הבית, והרב ענה לו שהוא לא יכול להגיע, ושהוא היה מעדיף שאת הישיבה שלו הוא יבנה פה, בא'י. מ'מ, רבו של ר' מאיר שפירא מלובלין היה הרבה מטשורטקוב, והוא היה גדול בתורה, והיה אדמו'ר מיוחד שזכה להעמיד תלמידים שעמדו בשורה הראשונה של עולם התורה, בלי עיתונים, בלי פרסומות ובלי שטויות. גדולי תורה אמיתיים, צנועים, תלמידי חכמים. ושם אמר האדמו'ר לנדיב שנידב את הבניין השלם: אני לא מקנא בך במצווה שאתה מקיים עכשיו, אבל אנחנו יודעים הרי ש'מצווה גוררת מצווה' (אבות פ'ד מ'ב), אז אני מקנא במצווה הקודמת שעשית בצנעה, עליה אנחנו לא יודעים, שהיא שהביאה לך את זכות המצווה הזו – לבנות את בית המדרש]. זה מה שאמר משה רבינו: אני רוצה שתשלח להם זכויות, שהם יהיו שותפים ביציאה ממצרים. מצד האמת זה לא משנה, מפני שהקב'ה הבטיח לאברהם אבינו שבכל עת, בכל מציאות, גם אם תמה זכות אבות, יגאלו ישראל מכח הברית, מכח הצד סגולי שבכל אחד מישראל. אך 'אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חברו' (ב'מ לח ע'א) זה לא רק בגשמיות, גם ברוחניות אדם רוצה שהגאולה תהיה 'גאולה דיליה'.
זה תפקידנו בדורנו, בגאולת הדור כמו בימי יציאת מצרים. להגיע אל 'ויביאנו אל המקום הזה', להתחבר אל מעלת אבותינו כדברי הרמב'ן. לעבוד את האלקים על ההר הזה. כתוב בחז'ל, במד'ר בראשית כה ג: עשרה רעבון באו לעולם, בימי אדם הראשון, בימי למך, בימי אברהם... ואחד לעת'ל שנאמר לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ד'. וצ'ב וכי הרעב לעת'ל דומה לרעבון בימי אברהם? הרעב לדבר ד' הוא ברכה ולא חסרון, פתח ליבי בתורתך. תירץ הגאון הרב כהנמן זצ'ל, בזמן רעבון אנשים שמחים ומסתפקים במועט ואפילו בקליפות, ולעת'ל כשיהיה רעבון אזי החשש שיסתפקו אנשים בהספק קטן, בלימוד מועט בלבד, ויקטן התשוקה והתאווה לאיכות של תורה לעומקה ורוחבה של תורה. עולם המושגים של התורה חלילה מתקטן, והרי אנו יודעים כי הרחב פיך ואמלאהו – בדברי תורה כתיב. וידועים דברי בעל ספר חרדים שהפסוק ובחרת בחיים מלמדנו שלא לעשות הדברים בדרך של יציאה ידי חובה, אלא לעשותה בהידור, כפי שאדם היה עושה בדבריו הגשמיים. והביאו בשו'ת דעת כהן לגבי חובת ההידור בבניית מקווה שתהא לכל הדעות ע'ש. ובקידושין דף מט ע'ב אמרו: גסות הרוח סימן לעניות של תורה, ז'א כשאינו שואף ומביט רק על קטנים ממנו ע'מ להתגאות עליהם, הר'ז סימן לגסות הרוח. בני ישראל בפרשתנו לא שמעו אל משה מקוצר רוח. ואנו – כפי שהבאנו מהאוה'ח הק', שואפים להגיע עם קבלת התורה לדרגת ת'ח שכל שמזקינין – דעתם מתווספת עליהם.
שבת שלום!
 
[1] ודנו המפרשים האם ד' כוסות הם מצוה אחת או ד' מצוות, שהרי נפסק שמברך על כל כוס וכוס, ובמג'א כותב שכ'א מצוה בפנ'ע, אולם במהר'ל גבורות ד' פמ'ט שאין כל אחד מצוה בפנ'ע, אלא שלכ'א טעם בפני עצמו ומעכבין זה את זה.