דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

דברי הספד על מרן הרצי'ה זצ'ל

מרן רה"י הרב שאול ישראלי זצ"ל
ימי זיכרון

על מה אבדה הארץ

 
על מה אבדה הארץ*
 
אומרים חז'ל בירושלמי (שקלים ב' ה): 'אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הם זכרונם'. המהלך הזה צריך ביאור, שכן ההתחלה איננה כהסוף, והסוף איננו כהתחלה. 'נפש' בלשון חז'ל הוא ציון על הקבר, ומשמעות דברי חז'ל היא: אין עושין ציון על קבריהם של תלמידי חכמים, מפני שדבריהם הם זכרונם. הסיום היה צריך להיות מעין ההתחלה, שדבריהם הם הציון שלהם. לא נאמר כך, אלא נאמר משהו אחר.
לציון קראו חכמים 'נפש', וזה לא במקרה. כי 'נפש' הוא מלשון 'וינפש', מלשון חופשה. החיים הם חיים של פעילות, כשהאדם הולך לבית עולמו נפסקת הפעילות שלו, הוא כבר לא קיים כאן, ואיננו יכול להמשיך. חז'ל רצו להדגיש את היחוד של תלמידי חכמים – צדיקים, שדבריהם הם זכרונם, באופן שהדברים שלהם נשמעים ונעשים גם אחרי מותם. הם הופכים להיות חלק נצחי של התורה, מכיון שצדיקים בחייהם הופכים להיות חלק מן התורה.
כתוב בתהלים (א' ב): 'כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה'. תחילה, אומרים חז'ל (עבודה זרה י'ט א): 'תורת ה' חפצו', ואחר כך, כשאדם מתיגע ועמל בתורה הוא קונה אותה קנין עצמי – 'בתורתו', הופכת התורה חלק של נשמתו, חלק של מציאותו. ומכיון שהופך האדם את התורה לחלק ממציאותו, הרי הוא הופך להיות חלק ממציאות התורה. ומכיון שהתורה נצחית אין נפישה, אין נפש, אין הפסקה, אלא המשכיות בצורה אחרת.
אנחנו קוראים את דברי מרן ר' צבי יהודה זצ'ל, שהיה הממשיך הנאמן של אביו, מרן זצ'ל, ושיקף באמונה את השקפתו בתוך מהלך החיים המשתנים. רבנו הגדול הרב קוק זצ'ל נפטר בתרצ'ה, עוד טרם שהיתה מדינה, עוד טרם שהיו המאבקים הגדולים והממשיים על המדינה. ר' צבי יהודה, שהיה ממשיך הדברים ונאמן לאותה תפיסה, המשיך את הקו וביאר את הדברים לאותם הדברים ולאותן הבעיות שהתעוררו במשך הזמן, בהיות המדינה, ובהמשכה. והדברים קיימים ונשארו אקטואליים עד השעה הזאת. עשר שנים מלאו, אבל אותה בעיה שהיתה קיימת לפני פטירתו, היא עדיין לצערנו קיימת כיום, ויש לנו ענין ללמוד את תורתו. כי דבריו, שהם זכרונו, הם מהווים בשבילנו לא רק ענין של כבוד הנפטר, אלא הם ענין של תורת חיים בשבילנו, כי אנחנו צריכים לדעת איך להתייחס לאותן הבעיות שמתעוררות כיום הזה, שמקורן בבעיה המרכזית והעיקרית שהיתה קיימת גם טרם פטירתו.
 
אני רוצה לעמוד על שתי נקודות. האחת, שהיא אקטואלית ביותר, הבעיה שעומדת לפנינו כמדינה, הבעיה של ויתור על חלקים מארץ ישראל. ויתור שפירושו פתיחת פתח לאויב שישכון לידינו, חוץ מהענין הקדושתי. ר' צבי יהודה זצ'ל עמד בעיקר על התוכן הקדושתי, על התוכן של שלמות הארץ, על 'ואת ארצי חלקו' (יואל ד' ב). חלוקת הארץ היא כחלוקתו של גוף חי תוסס, נושא את עצמו ונושא את עם ישראל. ארץ ישראל איננה יכולה להתחלק. יש כאן הבנה אחרת לאותה דרישה, לאותה מסירות נפש, לאותה עקשנות. שאנחנו צריכים לעמוד על שלמות הארץ מתוך האמונה הגדולה של כנסת ישראל בתורת ישראל, בהבטחה של 'ונתתי אותה לכם מורשה' (שמות ו' ח), שירושה איננה יכולה להפסק כלל. והתורה שהיא נצחית, היא גם זו המבטיחה לנו את נצחיות המורשה של ארץ ישראל. זה נותן בנו כח, זה נותן לנו עוז לעמוד על הדברים מתוך ידיעה שאתנו הקב'ה. והקב'ה ודאי יעזור לנו לעמוד באותם הנסיונות הקשים. אלו הדברים שהוא מסר לנו, שאנחנו צריכים לשנן ולחזור עליהם, ולדעת לעמוד במאבקים הקשים ובנסיונות הקשים, שאנחנו עומדים ומתנסים בהם. זוהי הנקודה האחת.
 
והנקודה השניה, היא הענין של תורת ישראל, שנוגעת אלינו, אליכם ואלינו. אל חכמים ואל תלמידי חכמים, ותלמידי תלמידיהון, וכל אלו שמתכוננים להיות חכמים ותלמידי חכמים, שנושאים את עול התורה, שמתמסרים לתורה. אני רוצה להקריא לכם מתוך הספר 'אור לנתיבתי' (עמ' רצט), מכתב שנשלח ונתפרסם באחד הקבצים של שנת תשט'ז. זו תשובה לבקורת על תלמידי חכמים, בקורת על ישיבות, בקורת על הרצון להתמסר לתורה. כותב אותו האיש, והוא מצטט אותו, ועונה לו אחד אחד על דבריו. גם היום, לצערנו, שמענו דברים על ישיבות, על בני ישיבות, כאילו הם משמשים כטפילים, שאינם עושים, שאינם מצדיקים את מציאות חייהם, שאינם מצדיקים את ההוצאות שהמדינה כאילו מוציאה עליהם, וכך הוא כותב:
...כתבת בפתח דבריך אלה, 'שאין תועלת מעשית מתלמוד תורה זה שלכם'. אמנם, כבר נזכרת בדברי חז'ל טענה כזו של שוללי תורה שקדמוך, באומרם 'מה הועילו לנו רבנן'. אכן תוקף העוז של חיי עולם, הנתונים בתוכנו בדבר ה' ובתורתו, ב'אור ירח יקר הולך' – שכנסת ישראל נמשלה ללבנה – להגדיל תורה ולהאדירה בנצח חיינו ואורך ימינו במערכת הדורות וברציפותם, לשיבתנו ציונה ולחזרת השכינה אליה כקדם. כי יש בטענה זו טעות כפולה: בכלל כל מושג התועלת לאדם, הוא נחשב לא רק במעשיות, אלא גם ברוחניות, בשכליות, ברגשיות ובמוסריות. ובזה הוא ערכם של עניני חכמה מדע ואומנות. ובאמת זהו היסוד והשורש והתוכן הפנימי של כל שאר מיני התועלות, המעשיות והתרבותיות. ועל אחת כמה וכמה שכן הוא בחכמת התורה, יסודיותה ושורשיותה, לימודה ושגשוגה. אך מלבד זה, גם התועלת המעשית אשר בעבודת התורה שלנו הרי היא גלויה ופשוטה: הפיתוח, החינוך והגידול של רבנים, מורים, מחנכים, סופרים, בעלי תפקידים דתיים מתוך רמת לימוד תורתית ואינטליגנציה רוחנית גבוהה, התופסים מקום ומשמשים בתפקידים ויעודים יסודיים בהדרכת הדור וכיוונו...
שוב חזרת וכתבת 'מה תועלת עתיד מדינתנו הצעירה מלימודכם, שאינכם מעלים על ידי כך את הרמה האינטלקטואלית של הישוב'. ושוב אין בדברים אלו ממש, שהרי פעולתם והשפעתם של אנשי רוח ומוסר, כשרון ודעת, ותרבות ישראלית אמיתית, היא ודאי מעלה את הרמה האינטלקטואלית של הישוב, ואף גם לא זו בלבד, אלא מתוך העלאת הרמה המוסרית והרוחנית בכללה, ומכאן התועלת אשר מדינתנו הצעירה מפיקה יסודית וחינוכית.
עוד כתבת 'שאתם כופים על צעיריכם במקום ללכת ולשרת בצה'ל, לשבת ימים ולילות שידעו גמרא ופוסקים'. וכל דברים אלו הם שקרים פשוטים. כי אדרבה, כמה מתלמידנו וחניכנו הנעלים עבדו בפעילות ניכרת ומשובחת במלחמת שחרורה של תקומתנו המדינית, וגם הוקרבו בה במות קדושים, וכמה וכמה מהם – יבדלו לחיים טובים וארוכים – ממשיכים בפעילות ניכרת בשטחים שונים בצה'ל; ... וכן לא היו דברים מעולם ואין בתוכנו שום כפיה על צעירים אלה, המצוינים הלומדים בישיבה, ושקידתם הגדולה בתורה היא לא מתוך לחץ חיצוני, אלא מתוך נהירה פנימית והתלהבות חשק ורצון עצמי (אתם צריכים לאשר את זה...), ומתוך הכרה ברורה, והתמסרות נפש אידיאלית. ולעומת זה החלק של בחירי צעירינו אלה, המצויינים ברמתם הכשרונית והאידאלית, במרצם ובאופיים, במהלך התגדלותם בידיעת התורה ובדבקות התורה, בהכרת התורה ואמונת התורה, הם מהווים נכסים לאומיים תרבותיים ממדרגה ראשונה לישראל לתקומתו כולה, מרוממים את הרוח ומגבירים את המוראל – בכל נחיצותו החיונית – גם לכל ישובינו, לכל מדינתנו לכל צבאנו, שלא בניתוק וריחוק, אלא בשייכות עצמית לכל ממשותו, ולכל גילוי הנשמה הלאומית הגדולה המחיה אותו, לכל התוכן הפנימי והענין ההסטורי של כל מעשנו הגדול במלוא יד ה' הנטויה בו ורוחו אשר עלינו.
רוצה לומר, שצריכים להתרגל לראות, ואנחנו יכולים כבר לראות בפועל את הדברים האלה, כיצד אלה שהתרוקנו מתורה, התרוקנו ממוסר וממידות, גרמו לכל אותם הקלקולים שיש בארץ ישראל, לצערנו, כיום הזה. הגילויים האלה שאינם מתאימים כלל לישראל, שאינם מתאימים לנשמת ישראל, שאינם מתאימים למסורת ישראל, שמקלקלים את השם הטוב של המדינה שלנו בעולם כולו, לפני הגויים וגם לפני ישראל אלה שנמצאים בחוץ לארץ, הרי זה הכל כתוצאה מהתרחקות מתורה. ועל ידי זה שאנחנו לומדים תורה, מתמסרים לתורה – בין אלה שיכולים גם למצוא זמן לתפקידים אחרים, ובין אלה שלנים באהלה של תורה במסירות נפש, בד' אמות של הלכה – הם הם המקיימים, הם הנטורי קרתא, הם השומרים עלינו, ועל ידי זה יש ערך לפעולות הבטחון האחרות. זהו מה שבעצם הוא רצה ללמד, מה שרצה לומר לאותו אדם. אינני יודע מי זה אותו אדם, אוזנו ודאי היתה אטומה, הוא לא שמע את הדברים האלה, אבל טוב שאנחנו נדע ונשמע אותם.
 
שתי הנקודות הללו – שלמות ארץ ישראל והשלמות בלימוד התורה, דומני שמתבטאים במאמר חז'ל שמוצא קשר בין שני הדברים הללו, שלכאורה הם דברים שונים ונפרדים אחד מהשני. 'על מה אבדה הארץ' כתובה השאלה בירמיהו (ט' יא), ואומרת הגמרא (בבא מציעא פ'ה א-ב), שדבר הזה נשאל לחכמים ולא ידעו, נשאל לנביאים ולא ידעו, עד שהקב'ה בעצמו היה צריך לענות את התשובה, והתשובה היתה: 'על עזבם את תורתי' (שם יב). מה פירוש 'עזבם את תורתי'? מסבירים חז'ל (שם) ואומרים: 'על שלא ברכו בתורה תחילה'. באופן פשוט הכוונה לברכה הראשונה שאנחנו קוראים בתורה: 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו'. מתקשים כל המפרשים, וכי באמת לא ברכו בתורה תחילה?! לא היה להם ברכת התורה?! תורה למדו, אבל לא עשו את הדבר הפשוט ביותר של ברכה בתורה תחילה, ועל כך אבדה הארץ?! בשביל מה גם היו צריכים שהקב'ה יבוא ויגיד את הדברים האלה, וכי לא ידעו את זה קודם?!
אלא תוכן הדברים הוא באמת הקשר של שני הדברים האלו יחד. כשאנחנו אומרים את ברכת התורה 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו', אלו שני דברים שהם קשורים אחד לשני. 'אשר בחר בנו מכל העמים' בא לומר שיש בישראל סגולתיות מיוחדת, ששונים הם מכל עם ולשון. ש'אתה בחרתנו מכל העמים' איננה סתם מליצה, אלא מציאות מסויימת, שמגלה לנו שבנפשו של האדם בישראל, יהיה החינוך אשר יקבל אשר יהיה ותהיה הסביבה אשר נמצא בתוכה אשר תהיה, יש בפנימיותה איזשהו שוני יסודי מאחרים, שבעטיו בחר בנו מכל העמים. לא קיומה של תורה הוא המשנה אותנו, אלא מפני שאנחנו שונים על כן קיבלנו תורה; לא מפני שעל ידי התורה אנחנו נעשנו אחרים, אלא במציאות אנחנו אחרים. אם נאמר בדברי חז'ל 'ישראל מאמינים בני מאמינים' (שבת צ'ז א), פירושו של דבר, שבפנימיות הנשמה של האדם מישראל שוכנת האמונה שיש בורא עולם, שיש איזה מנהיג לאומה ולכל העולם כולו, שהעולם איננו הפקר, שלא כפי שחושבים אנשים שהם יכולים לנהל את העולם כפי שהם רוצים. יש השגחה עליונה. ואמונה זו טבועה בעומקה בנפש של האדם מישראל, 'מאמינים בני מאמינים'. ואף על פי שיצעק שהוא כופר, ואף על פי שיצעק שאיננו מאמין, ואף על פי שיצעק שאיננו מבין דברים מסוג שכזה ואיננו רוצה לדעת מזה, בפנימיותו זה קיים, ובעתות מסויימות זה נזקף ומתבלט ונראה גם לעין.
במידה מסויימת ראינו משהו כענין הזה, אם כי לא בדיוק באותה צורה, בהלוויה הממלכתית היהודית שהיתה בימים האלה. אדם זה ביקש להקבר כיהודי נאמן, מעוטף בטלית, ושלא ישמעו דברי הספד ושבחים, ושלא יבואו ראשי מדינות וכל כיוצא בזה, הוא לא מצא ענין בדבר הזה, אלא רק ב'יתגדל ויתקדש שמיה רבא'. המציאות הזאת שנתגלתה, היתה בעצם חבויה בו. אני לא רוצה לומר שהאיש הזה היה חס וחלילה כופר, אבל לא הרבה יכולים לעמוד בנסיון הזה ולוותר על לויה עם כל הוד והדר בשביל המשפחה. בשבילו, לא זה היה ההוד והדר, אלא הפשטות והצניעות והיתגדל ויתקדש שמו של הקב'ה בעולם. זאת היה הנקודה היסודית שנתגלתה באדם הזה, כשנראה שכאילו הכל כבר אבוד. לא כך. הוא ראה את הדברים בצורה הראויה, ומן הפנימיות התגלה הדבר בצורה חיצונית.
יש ענין של 'בחר בנו מכל העמים', והוא הוא המביא ל'אשר נתן לנו את תורתו'. ועל כן, כאשר באנו לקבל תורה, לא שאלנו מה כתיב בה, כי הרגשנו שתורת ה' היא המציאות שלנו, שכאשר הקב'ה נותן תורה הוא ודאי נותן את מה שצריך להיות, כדי שאנחנו נחיה כפי שצריכים לחיות, ואנחנו מוכנים לדבר הזה. זוהי התשובה לאותו שטוען, מה נותנת לנו תורה, מאי אהני לן רבנן. התורה נותנת לנו את המהות שלנו, שנכיר את עצמנו, את חיינו. אנשים חיים בעולם התוהו, אנשים חיים בתוך מציאות שכופרת, שאיננה מזכירה שם שמים, ואינם יודעים מה הם רוצים ולמה הם שואפים, ומה התוכן של החיים שלהם. ומכיוון שלאמיתו של דבר כרוכים וקשורים שני הדברים הללו אחד לשני, אנחנו מבינים שאי אפשר להפריד ביניהם. וזהו התוכן של 'לא ברכו בתורה תחילה', שלא ידעו לקשר את שני הדברים.
כי יש שני עולמות שונים. מצד אחד ישנם אלה שקורים את עצמם לאומיים, אבל אינם יודעים מה זו לאומיות יהודית. חושבים שזה כ'כל הגוים בית ישראל'. כמו שהגויים הם גויים ואוהבים את עמם, כך אנחנו. הם לא יודעים מה התוכן הפנימי של כנסת ישראל, ומכיון שאינם יודעים את התוכן הפנימי, אינם יודעים לשם מה צריך תורה. ומאידך גיסא, אנחנו מוצאים את הכיוון השני של אלה שמסתגרים בתוך ד' אמות של תורה ואינם רוצים להכיר בערך של מדינה. לא רק מפני שיש ערך של מדינה כיום הזה, אלא שבכלל לא יודעים לשם מה צריך מדינה. אפשר ללמוד הוויות אביי ורבא גם בניו יורק, גם בלונדון, גם בכל ארץ אחרת, מה זה קשור לארץ ישראל? על כך אבדה הארץ.
 
הנביא מכנה זאת אבידה, 'על מה אבדה הארץ'. יש הבדל, אומרים התוספות (בבא מציעא פ'ב ב), בין אבידה ובין גניבה. לשומר שכר יש אותו דין בשניהן, הוא חייב על גניבה ועל אבידה. שומר חינם פטור גם על גניבה וגם על אבידה. אבל, אומרים התוספות, האדם מועד לעולם. פירושו של דבר, שהוא חייב על אונס שקרוב לאבידה, אבל לא על אונס שקרוב לגניבה. כי גניבה באה מאחר, שבא ופרץ. הנגנב איננו אשם, הוא לא פשע, יכול להיות שהוא אפילו עשה את כל מה שהיה יכול לעשות, אבל לא יכול היה להתגבר על הגנב. אבל באבידה אשם האדם עצמו. אם איבדת – סימן שלא שמרת היטב. זה נקרא קרוב לפשיעה, אומר התוספות, וגניבה נקראת קרוב לאונס.
הפסוק איננו שואל 'על מה חרבה הארץ', 'על מה נכבשה הארץ', אלא 'על מה אבדה הארץ'. מפני שלא ידעו להעריך את קדושת ארץ ישראל, לא ידעו להעריך את הענין של מדינת ישראל, לא ידעו להעריך את התוכן של חיים חברותיים כמדינה עצמאית, שמגשימה את תורת ה' בכל מהלך החיים בה, 'בכל דרכיך דעהו'; של 'ואהבת לרעך כמוך', של יצירת יחסים הדדיים על יסוד ובסיס התורה, שתורת אמת היא המדריכה את האדם בכל חייו, בכל מהלכיו. זהו הצורך במדינה. לקדש שם שמים על ידי מדינת ישראל, על ידי שיעבוד כל החיים לתורת ישראל. זה לא יכול להיות בניו יורק, זה יכול להיות רק בארץ ישראל.
עוד לא הגענו לזה, וזוהי הצרה, מפני שמצד אחד מנותקים אלה שמדברים על מדינה ואינם יודעים מה זה תורה, ואלה שמדברים על תורה ואינם יודעים מה זה מדינה, שכל הדברים האלה אינם קשורים האחד לשני. ועל ידי זה אובד הערך של שכם, ושל חברון, ושל כל אותם המקומות האלה שאנחנו עכשיו נאבקים עליהם. אינם יודעים ששלמות הארץ היא כשלמותו של עם ישראל, וכך צריכה להיות שלמותה של ארץ ישראל. והניתוק הזה, וההבדל הזה, הוא ה'אבדה הארץ'. ואם 'אבדה הארץ', אזי יש אחר כך גם כיבוש הארץ. אם לא מחשיבים את ארץ ישראל, אז מוכנים גם לוותר, אז חושבים שעל ידי זה שנוותר נרוויח. למעשה גם החשבון הזה הוא מוטעה, אבל לא זוהי הנקודה העיקרית שאנחנו עומדים עליה. אלא שנדע את קדושת ארץ ישראל, שיש בכל קטע וקטע של ד' אמות מארץ ישראל, שחז'ל אומרים שההולך ד' אמות מארץ ישראל יש לו חלק לעולם הבא. בארץ ישראל יש קדושה, שחקלאי העובד בארץ ישראל ומוציא לחם מן הארץ, זה קדוש וטהור, שגם 'ואספת דגנך' זוהי מצוה מן התורה. אם איננו מבינים את הדבר הזה, ממילא אבדה הארץ.
 
ור' צבי יהודה קישר בין שני הדברים האלו יחד, את הענין של שלמות ארץ ישראל ושל תורת ארץ ישראל. הגנה על היושבים האלה הממיתים את עצמם באהלה של תורה, אלה שמוסרים את עצמם להיות גדולים בתורה, להיות משפיעים ומושפעים. תלמידי חכמים. יש חכמים ויש תלמידי חכמים. היסוד של תלמידי חכמים הוא לדעת שצריך ללמוד וללמוד, שכל מה שלמדתי אינו הסוף. גם החכמים אינם אלא תלמידי חכמים. כל אחד ואחד שיגדל בתורה, וידע שאין סוף לידיעת התורה. וכל מה שאתה מעשיר את עצמך, אתה מעשיר את כלל ישראל. כי כל רגע ורגע צריך להיות קדוש וטהור ומוקדש לדבר הזה. זוהי הנקודה שאתם צריכים לדעת, וזה הדבר שאליו אתם צריכים להתמסר. גדלות בתורה זה לא ענין פרטי, זה לא 'מאי אהנו לן רבנן', זה ענין כלל ישראלי. שכל מה שיהיו יותר 'וכל בניך לימודי ה'' אז 'רב שלום בניך', אז גם השלום יהיה, וגם העוז ינתן. כל הדברים האלה הם באים יחד, וקשורים האחד לשני. זה מה שלימד אותנו.
וזה כוח מסירות הנפש שהיה בקרבו, בצעקות כלפי העולם כולו, כלפי העם כולו בכל התפוצות. לדעת לשמור על הערך הזה, שהקב'ה נתן לנו במלחמת ששת הימים, על ארץ ישראל השלמה, בכדי שנקיים את התורה השלמה. שני הדברים הללו הולכים אחד עם השני.
 
ואלה הם דבריו שהם זכרונו, שאין צורך בנפש, בנפישה. ואנחנו מחזקים את הדברים האלה. כל אחד ואחד ידע, שעל ידי זה שהוא לומד תורה הוא נותן עושר וגדלות לכנסת ישראל, שלא יתדרדרו חס וחלילה לאיזה מקום אחר. אמר הנצי'ב זצ'ל בשעתו, שבזמן שהתלמיד בישיבת וולוז'ין יושב 'משמר', הוא בטוח שהאחרון של משפחת רוטשילד לא ימיר את דתו. יש קשר פנימי בין כל כלל ישראל. והמציאות הזאת צריכה להנחות אותנו. וברוך ה' שאתם נמצאים במקום כזה, שבו לימד אותנו לקשר את הדברים האלה, שלא תהיה אבידת הארץ, שהארץ תהיה שלימה, והתורה תהיה שלימה, ועם ישראל יהיה שלם. ובזה ילמד זכרו, 'כי תורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה'. אמן.
 
*(מתוך דברים שנשא באזכרה למרן הרצי'ה תשנ'ב, מופי בספר 'דבר לדור' , בהוצאת ארז)