דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

שיחת פרשת השבוע

רה"י הרב יעקב שפירא
ויקהל

 
בצל  א-ל  היית – הסתכלות אלוקית
שאלתי ת'ח אחד שבא אלי הערב, על הדיון שהיה בין משה לבצלאל, איך להקים את המשכן. בצלאל טען שצריך לבנות את המשכן תחילה ואח'כ את כליו, שקודם כל עושים את הבית ואז מכניסים את הכלים. ואילו משה אמר, הקב'ה ציווה לעשות את הכלים קודם ואחרי זה לעשות את המשכן. בצלאל שהתווכח עם משה רבנו אמר לו: מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחרי זה מכניס כלים. אמר לו משה: בצלאל, בצל א-ל היית. כנראה שיש לך גילוי משמיים והנך יודע מה הקב'ה התכוון לצוות. אע'פ שמי שמסתכל בפרשיות הקודמות רואה, שיש סתירה בסדר בנין המשכן, פעם כתוב לעשות כלים ואחרי זה משכן, ופעם כתוב לעשות משכן ואחרי זה את הכלים, על זה דנו משה ובצלאל. ושאלתי את אותו ת'ח, מה הפירוש שמשה אמר לבצלאל – אתה בצל א-ל היית. הגמרא אומרת שזו סברא פשוטה, שכן מנהגו של עולם. אם כן מדוע משה רבנו מיד הופך אותו  לרב'ה?
רש'י מביא את זה בתחילת פרקת פקודי (לח, כב): 'בצלאל בן אורי עשה כל אשר ציווה משה – אשר צוה אותו משה אין כתיב כאן, אלא כל אשר צוה ה' את משה, אפילו דברים שלא אמר לו רבו, הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני, כי משה צוה לבצלאל לעשות תחלה כלים ואחר כך משכן. אמר לו בצלאל: מנהג העולם לעשות תחלה בית ואחר כך משים כלים בתוכו, אמר לו כך שמעתי מפי הקב'ה, אמר משה, בצל-א-ל היית, כי וודאי כך צוה לי הקב'ה, וכן עשה, המשכן תחלה ואחר כך עשה כלים'. מה זה בצל א-ל היית?
[הזכרתי לכם פעם שיש סיפור מפורסם מאוד בין חסידי חב'ד, איך הרב'ה יצא מבית הסוהר? באו מלאכי חבלה והלקו את מי שאחראי בבית הסוהר, ונאנסו לשחרר את הרבי. הליטוואקעס אמרו להם, תגידו את האמת: שלמתם שוחד כפי שנהגו אומות העולם!
 יש שאומרים שאצל גוי אין איסור של שוחד, שאיסור שוחד זה להטות את הדין, השוחד הופך אדם ישר לאדם עקום. אבל מי שעקום, אולי מותר לתת לו שוחד להטות אותו שיהיה ישר. הם שונאים יהודים.
מספרים על אחד האדמורי'ם שאמרו לו שהפריץ מציק ליהודים באיזה מקום. הם הראו לו תמונה שלו. אמר להם: הוא נורמאלי, מה אתם רוצים? שאלו אותו הרי הוא מציק, מה נורמאלי? אמר, יש לו ידיים, אפשר לתת לו כסף...
אז מה אומרים חסידי חב'ד באו מלאכי חבלה? אמרו חסידי חב'ד, ודאי שזה היה ככה שנתנו שוחד, אבל צריכים לשתף את זה בשכל...]
כתוב ברמח'ל יסוד, מה שאדם מתבונן בבריאה, הכל הוא מעין נמשל למה שנעשה בשמיים. על דרך מה שחז'ל אומרים: אתסכל באורייתא, וברא עלמא. מאיך שנברא העולם אתה יכול לראות איזה כוחות יש במרומים. הארץ היא הנמשל למה שיש למעלה בשמים.
אז זה מה שאמר משה רבנו לבצלאל, זה לא סתם היה ויכוח, ככה מנהגו של עולם. ממנהגו של עולם, ממה שיש שבמציאות בארץ פה, מזה אנחנו לומדים את כל הדברים שמשפיעים עלינו משמיים. על כוחות רוחניים או כל מיני דברים כאלה.
כמו שר' חיים מוולוז'ין כותב בפרקי אבות עמש'כ דע מה למעלה ממך; דע מה שלמעלה – ממך. מה שיש השפעות טובת משמיים, הכל ממך. המעשים של האדם, הם משפיעים על כל העולם. זה לא שאדם סתם עושה כך וכך. אין דבר שאין לו השפעה או משמעות לדברים אחרים, אע'פ שבעיני בשר ודם אנחנו לא כ'כ רואים את זה.
בפרט שחז'ל (ברכות נה.) עוד אומרים שבצלאל ידע לצרף אותיות. בצלאל ידע לעשות צירוף אותיות, זה לא סתם ילד בן שלוש עשרה שנתנו לו פרוייקט. הוא ידע לצרף אותיות, ידע לכוון את המחשבות. לא מדובר סתם על בנין סתמי שתלוי עליו שלט – נבנה ע'י בצלאל. עיקר הבנין במשכן היה התוכן. ובנקודה הזו היה בעצם הויכוח בין משה לבצלאל, לא ויכוח הנדסי איך ומה לבנות קודם, אלא ויכוח מה התכלית של כל הבנין. יש כלים, יש ארון שבו השכינה שורה. כמו שאדם מתכנן בית, לא בגלל שהמבנה החיצוני הוא עיקר.
והרי נחלקו הרמב'ם והרמב'ן האם מצות עשה לבנות מקדש כוללת בתוכה את בניית הכלים, כן כתב הרמב'ם. והרמב'ן רוצה לומר שהבניין מצות עשה לחוד, ובניית הכלים מצוות עשה לחוד. ויתכן שעל כך אמר בצלאל, הרי הכל כלול במצות בניית הבית, ואם כן בודאי שיש לבנות קודם את המשכן, כיון שהכלים הם חלק מצורת הבית. ויתכן שזה שכתוב בפסוק: כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ד' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת 'כָּל הָעֲבֹדָה'. ובאר הרמב'ן שעבודה הכונה על הכלים, ואחר כך כתוב 'וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה', פירש הרמב'ן, על כלל עשיית המשכן.
'וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ד'', ושאלו בתוספתא (דמנחות פרק ז), והיכן צוהו? – 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ'. והכונה כנ'ל, שבצלאל עשה מקדש ואחר כך כלים, כיון שהם חלק ממצות המקדש, וכרמב'ם הנ'ל. ועל כן הביאו את הציווי מהפסוק 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ', ששם נאמר בהמשך 'כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו', שהכל אחד.
וראיתי אכן ברמב'ן על התורה במקום אחר, על הפסוק: 'וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה', שהכוונה שכיוון שידע סוד המשכן, וידע לצרף אותיות, על כן נבחר מעיקרא לבנות את המשכן. וזה שאמר לו משה: בצל א-ל הייתה, אין כאן סתם ידיעה אומנותית והנדסאית מה קודם, אלא הכל הוא עניין רוחני משמיים, כיוון שמשמעות המשכן היא כזו, ולא סתם בנין ועניין שכלי בלבד.
עכ'פ זה מה שאמר משה רבנו, המילים הפשוטות שאתה אמרת מנהגו של עולם, אין הכוונה להתנהגות בעלמא, אלא צריך ללמוד מזה יותר לעומק.  זה שאתה מעיד על זה שזה מנהגו של עולם, זה לא סתם בגלל השכל, אלה מחשבות של בצלאל וידע שזה נמשל לדברים שבשמיים.
חור בנה של מרים – מסירות פנימית
על הפסוק 'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא יְהוָה בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה', אומר רש'י: 'חור - בנה של מרים היה'. וכי זו פעם ראשונה שמזוכר חור בתנ'ך? והרי בסוף פרשת בשלח כתוב: 'ומשה אהרון וחור עלו ראש הגבעה', ואומר שם רש'י: חור בנה של מרים. וכן בסוף פרשת משפטים: 'והנה אהרון וחור עמכם', ואומר שם רש'י: חור בנה של מרים. מה נפקא מינה שחור היה בנה של מרים עד שחוזר על כך רש'י שלוש פעמים? אמנם בפרשת כי תשא כשמוזכר חור לגבי חטא העגל, לא מביא רש'י שהיה בנה של מרים.
נכון ששערי תירוצים לא ננעלו. [כתוב בט'ז הלכות רבית, וכן בשם ר' חיים מוולוז'ין בספר חוט המשולש, שם הוא כותב למישהו שרצה להתיר עגונה בגלל כל מיני קושיות ופלפולים, וכתב לו ר' חיים, שמקושיא לא מתים... זה שיש לך קושיא מסוגיא זה לא אומר שהבעל מת].
המהר'ל על המקום עומד על זה, ואומר שאם רש'י מזכיר את זה כ'כ הרבה פעמים אז יש עניין כזה. חז'ל אומרים במדרש שמהיכן זכה חור לזכות הגדולה הזאת לבנות את המשכן, זכות שאף אחד אחר לא זכה לה. כתוב: 'וכל חכם לב בכם, יבואו ויעשו'. התורה מעידה על בצלאל שהיה חכם לב. זה לא רק ביטוי רגיל של חכמה. איפה עוד כתוב חכם לב? חז'ל אומרים על משה רבנו שהוא התעסק בעצמותיו של יוסף בשעה שכל ישראל עסקו בביזת מצרים. ע'ז נאמר: 'חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת'. חכמה שהיא טבועה בליבו, לא סתם רמה שכלית מסוימת. זה דבר שהוא והאדם עצמו, הם דבר אחד. תשובת חז'ל לשאלה מאיפה זכה חור לבנות המשכן היא, בגלל המסירות נפש של מרים. מרים שהיה לה הכוח של מסירות הנפש בזמן שהצילה את משה רבנו, בזמן שלא שמעה בקולו של פרעה שאמר: 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', שם הקב'ה בירך את מרים שיהיו לה בני מלוכה, אנשים גיבורים בעלי מסירות נפש. בלי מסירות נפש בצלאל לא היה יכול לבנות את המשכן.
כמו שהרמב'ן על התורה כותב, שהרי בצלאל היה רק בן י'ג שנים, ואם כן איך יכל להכנס לעול הגדול של בנית המשכן? ואומר הרמב'ן, 'וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ד'' (דה'י ב, יז). לפעמים אדם חושב, מי אני, מה אני, זה גדול עלי, אבל כשיש החלטה פנימית: אני הולך על זה, אדם מגיע למעלה. אומר הרמב'ן זה מה שהיה אצל בצלאל. בדברים האלה, גם החלש צריך לומר 'גיבור אני'.
בצלאל, שהיתה לו המסירות נפש להיכנס לבנין המשכן, הקב'ה נתן לו הסייעתא דשמיא לבנות את המשכן. אך מהיכן היתה התכונה הזו של בצלאל? ע'ז אומר רש'י, חור היה בנה של מרים. היא זו שהיתה לה את המסירות נפש להציל את התינוקות בזמן פרעה מלך מצרים, מזה נבע הכוח של בצלאל.
מאידך גיסא, אצל הנשיאים היה זה בדיוק הפוך. רש'י אומר עה'פ: 'והנשאם הביאו' (לה, כז) – חסר יו'ד, כל חסור מבטא חסרון. הפעם הראשונה שחסר זה 'מארות' (א, יד), אומר רש'י – חסר וא'ו, מפני שהמאור לא האיר כפי שהיה ראוי להאיר. יש אנשים שאולי הם מאורות אבל הם חסרים, הם היו יכולים להאיר הרבה יותר. אותו דבר 'הנשאם', חסר יו'ד, בגלל שהם התעצלו ואמרו ישראל יביאו את תרומתם ואת החסר אנו נשלים. וכשהתברר שלא חסר שום דבר, הנשאים הצטערו על זה שלא היה להם מה להביא להיות שותפים בבנין המשכן.
לגבי משה לא כתוב שהיה שותף בבניית המשכן, וכתוב שהצטער על כך. כתוב 'ואתה תצווה', אבל הוא עצמו לא נצטווה. אבל בכל זאת כתוב במדרש תנחומא פרשת פקודי, שהיה שונה הצער של משה מהצער של הנשיאים. הנשיאים הצטערו למה אנחנו לא היינו שותפים. משה הצטער למה אני לא הייתי ביחד עם כל כלל ישראל. משה לא הצטער על האני הפרטי, שלא יכתבו שלט – תרומה נדבת זה וזה. הנשיאים לא הצטערו למה לא היו ביחד עם עם ישראל, הם הצטערו למה הם לא היו בתמונה. איך יכול להיות שבונים משכן להקב'ה ואנחנו לא בעסק. ע'ז אומר רש'י, נשאם חסר יו'ד. גם הצער שלהם לא היה שלם, החסרון הוא לא רק חוסר הזריזות למשכן, אלא אפילו הצער שלהם הוא לא בצורה אמיתית, הם הצטערו למה אני לא הייתי פה. אבל מה שמשה רבנו הצטער זה לא רק למה אני לא שותף, אלא איך אני לא מתחבר אל כלל ישראל בבניית המשכן.
וזה קשור לאותה נקודה של המסירות נפש, כמו שרש'י אומר על חור. הנקודה המרכזית האמיתית שהייתה תלויה בבנין המשכן זו הייתה המסירות נפש, הכוונה היא, לא סתם מסירות נפש, אלא מסירות נפש על כלל ישראל. למה אני והם לא נמצאים ביחד, כמה שאדם יודע לשים את עצמו שיריים לכנסת ישראל, הוא יודע שהוא מספר אחד בתוך הכלל, וא'כ הוא בעצם היה צריך לתרום מיד בלי לעשות כל מיני חשבונות פרטיים שלו. לכן חז'ל מדגישים את הנושא של מסירות הנפש – מצד אחד המסירות נפש של ישראל, ומצד שני 'נשאם' – חסר יו'ד. וגם את צערו של משה רבנו, שהרגיש חסר את ההשתייכות לכלל.
אותו דבר כתוב בפרשת פסח שני, בפרשת בהעלותך, באו הטמאים למשה רבנו ואמרו לו, למה נגרע מעשית הפסח. מה זה 'למה נגרע'? הם אמרו לו מפורש שהם טמאים לנפש אדם, טמא לא יכול להקריב! אז למה יש כאן גרעון? הרי הם עושים כדין!
כמדומני שכתוב בספר נעם אלימלך [שהיארצייט שלו היה היום], מעין אותו דבר שדיברנו. על מה הם הצטערו? קרבן פסח הוא קרבן הציבור הראשון שהצטוו בנ'י. אין פסח קרב כקרבן יחיד. כל המהות של קרבן פסח היא היותו קרבן ציבור. הצער שלהם לא היה למה אני לא מקריב קרבן פסח. אלא, קרבן כזה שכל כלל ישראל שותפים בו, איך יכול להיות שאני לא אהיה שותף עם הציבור. אם שואלים מה הם מצטערים, הרי הם יודעים שהם טמאים. אבל בכל זאת כאב להם, שדבר שכל כלל ישראל עושה, קרבן ציבור, אנחנו לא חלק בו? הדאגה אינה בגלל שאני פלוני אלמוני לא נמצא בתמונה, אלא איך יכול להיות משהו כלל ישראלי כ'כ גדול ואני לא פה.
דרגות בטהרה
אותם טמאים הם היו נושאי ארונו של יוסף. הם עשו מצווה, הרמב'ם (הל' קרבן פסח פ'ו) כותב שהבעיה היתה שהם היו טהורים, אבל היה חסר להם הערב שמש. הם היו טבולי יום. ע'פ ההלכה מי שטובל הוא טהור, אבל חוץ מהטהרה במקווה, צריך הערב שמש ורק אז הוא משלים את הטהרה שלו. הערב שמש צריך רק לגבי אכילת תרומה וקרבנות. וכן לגבי קרבן פסח, אם הם טבולי יום ולא היה הערב שמש, הם לא יכולים להיות שותפים בקרבן פסח. אז לא מדובר באנשים שטמאים בגברא, הם היו טהורים רק הטהרה לא נשלמה, על זה צעקו – הערב שמש היה חסר להם, לא עצם הטבילה.
הרמב'ם בספר המצוות כותב, שיש שני לאוים, לאו על כהן טמא לעבוד במקדש, ולאו על כהן טבול יום לעבוד במקדש. והמפרשים הקדמונים שאלו את הרמב'ם, למה אתה מונה איסורים אלה לשני מצוות, הרי שניהם משותפים באיסור עבודה לטמא, בין משום שלא טבל, בין משום שלא העריב שמש, שניהם טמאים! ודעת הרמב'ם בכללים לספר המצוות, שאם יש דבר משותף לשני אסורים זה נמנה כדבר אחד!
מתרץ רבנו אברהם בנו של הרמב'ם, שהפשט ברמב'ם הוא, מי שטבל הוא בעצם כבר טהור, יש דברים שהתורה אומרת שצריכים בהם הערב שמש לא בגלל שבשלב זה הוא עדיין טמא, אלא הוא טהור. רק שיש דברים שצריכים מעלה יותר גדולה מאשר טהרת טבילה, לכן צריך מדרגה יותר גדולה של טהרה שיהיה מוכשר לאותו דבר. אבל אין הכונה שבאותם הדברים שצריך הערב שמש, נחשב כטמא לגמרי כאילו לא טבל. הוא טהור, אבל לדברים של קרבנות וכדומה צריך מעלה יותר גדולה. לכן הרמב'ם מונה את זה בתור שני לאווים. לאו למי שטמא באמת, ולאו למי שאמנם טהור, רק חסר לו משהו במעלה כדי לגשת לקרבנות או לאכול תרומה.
להוציא מלבן של צדוקים
אותו דבר בפרשת השבוע, פרשת פרה. רש'י ביומא (ח:) מבאר שהיו מטמאים את הכהן שעסק בפרה אדומה, לאפוקי מהצדוקים שהיו חכמים אומרים שעשיית פרה כשרה בטבול יום. למה באמת לעשיית הפרה לא צריך שיהיה הערב שמש?
כותב הנצי'ב, מפני שפרה אדומה זה לא קרבן, יש הבדל בין דרגת טהרה לדרגת קרבן. והצדוקים טועים, כמו שהם טועים במינון האמיתי של מה שהתורה אמרה כך הם מחליפים בדרגות שהתורה נותנת לדברים. פרה איננה קרבן, היא מכפרת, עושים בה מעשה כמו קרבנות, שחיטה, אבל – זה לא קרבן, לכן חכמי ישראל הדגישו, אפילו בטבול יום, בלי הערב שמש, אל תחליף את הדרגות, יש דרגה של טהרה ויש דרגה של קדושה, ולדרגה של פרה מספיק אפילו טבול יום.
מה זה להוציא מליבן? אבי מורי זצ'ל אמר לי פעם. צדוקים הם הצבועים. הרמב'ם כותב בהל' יוה'כ לגבי עבודת הקטורת: הכופרים בתורה ובמגידיה. למה חכמי ישראל פה עשו דברים בדווקא - לקחו את הכהן לטמא אותו? נכון שהעבודה כשרה בטבול יום אבל מה אכפת לך שיהיה טהור לגמרי? ע'ז אומרת הגמרא, להוציא מליבן של צדוקים. שואל הפנ'י, למה דווקא פה? בשאר המקומות הצדוקים הקילו יותר מחכמי ישראל, אז ודאי שלא נבוא לטעות אחריהם. אבל פה הם היו המחמירים. הם אמרו לבד'ץ אנחנו יותר מכם! דווקא במקום הזה היו חכמי ישראל צריכים להוציא מליבן, כלומר, אל תתן לאנשים להיות מזויפים מתוכם. לפעמים כדאי לחכמים לעשות משהו גבולי, כדי שכל הצדוקים האלה יוציאו מהבטן שלהם מבפנים, את כל הטענות שיש להם על חכמי ישראל, ואז נדע להבחין בין תכלת לכרתי. אז להוציא מליבן זה לא רק לאפוקי מהדעה שלהם, אלא לגרום להם להוציא את כל הדעות שלהם שנדע אותם.
יש ספר עם פירוש בן הגר'א על תהלים. על הפסוק: 'בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב וגו'' (צב, ח), כותב בנו של הגר'א בשם אביו, לפעמים יש אנשים שאתה לא יודע אם אוהבים אותך, הם נראים לך כאוהבים, מנשקים אותך, אבל פתאום כשיש איזה היכי תימצי שהרשעה פורחת, אז הם מנצלים את המצב – וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן. פתאום אתה מגלה כל מיני מסכות חדשות
ואת זה עשו חכמים דווקא בפרה אדומה, כמש'כ הנצי'ב, טהרה לחוד וקרבנות לחוד. זה דבר גדול מאוד לכפר על העגל, אבל זה לא קרבן, לכן אפשר אף בטבול יום, לא צריך לחכות להערב שמש.
תיקון שורש המציאות
האברבנאל מבאר את המיוחדות של העת המיוחדת שבה נצטוו על פרה אדומה. כשבנ'י היו במרה כתוב 'שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ' (טו,כה), ואומר רש'י, נתן לו פרשיות שבת ופרה אדומה. פרשת חוקת עצמה נכתבת בסוף תקופת המדבר. אחרי שמתו כל הדור שנענשו. מיד אחרי פרשת פרה אדומה – 'זאת חוקת התורה', כתוב, ויבואו כל העדה, אומר רש'י: אחרי כל העונשים, דור חדש של אלה שנכנסים לא'י. המעבר מהמדבר לא'י בתוקפת המעבר שם זה התקופה שצריך לצוות על פרה אדומה. למה?
הדור שנכנס לא'י הוא דור שצריך לתקן גם את העניינים הארציים של ענייני העולם הזה. ידוע בשם בעל התניא, שזה היה החטא של המרגלים שהם היו אנשים רוחניים מאוד גדולים, הם פחדו שכשיכנסו לארץ יצטרכו להתעסק עם דברים גשמיים, איך אפשר לרומם את הגשמיים? אין הכוונה שצרכים להיות גשמיים, אלא צריכים לרומם את הגשמיות. עם הכוח של א'י היה אפשר לעשות את זה. זה היה חטא המרגלים.
[שמעתי מישהו שבירך חתן אחד, תדע לך כל אחד שנהיה חתן זה המעבר בין דור המדבר לדור ארץ ישראל. אל תחטא בחטא המרגלים של בעל התניא. פתאום אתה כן צריך ללכת לקנות משהו ולסדר את הבית ולהכין משהו חם וכו'.]
על מה פרה אדומה מטהרת – על טומאת מת. איפה השורש של טומאת המת בעולם, מאיפה היא צצה? מחטא אדם הראשון – הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ. וכל הדורות אח'כ, הם באים בעצם להחזיר את העולם למצב הקדמון שלו, שלפני חטא אדם הראשון, שאז יבולע המוות מן העולם. כל עוד שחטא זה לא מתוקן לא יבולע המות. העולם  לא חזר למצב הנוראמלי האמיתי שלו כפי שהיה לפי תחילת הביראה.
הפעולה שעושים בפרה, לשרוף את הפרה, ולהחזיר אותה לאפר, זה מה שר' חיים מוולז'ין כותב בנפש החיים שגם קבורה היא לא רק סיום, היא בעצם להחזיר את המצב של האדם למקום שהוא יוכל בסופו של דבר – בעת שיעלה הרצון לפניו – להוולד מחדש לחיים בלי חטא אדם הראשון. זה התיקון של הבריאה. זה לא רק עונש. זה תיקון, באיזשהי מידה זה גם תיקון.
כתוב בשם הזוהר הקדוש שלכן המצווה הזו של אפר הפרה – ונתתם אותה לאלעזר הכהן. למה לא אהרון? יש אומרים, בגלל שאהרון היה שותף בעגל לכן לא יכול ליהות שותף בעשיית הפרה. ראיתי בספר שמביא בשם הזוהר הקדוש, שדווקא בגלל מעלתו של אהרון, שהיה קדוש ד'', כולו לד', ואילו הפרה כל מגמתה היא שנכנסים לא'י ומעלים את הגשמיות, זה לדור באי א'י, לאלעזר, הוא היה דור הביניים לאהרון לדור שבא לא'י. לכן מצוותה דוקוא בסגן, במישהו שיהיה מחובר להויה המציאותית של הכניסה לא'י. שיוכל גם לחבר את הדברים ולהעלות אותם. וז'ל הזוהר: 'למה לא ניתנה לאהרן, מפני שענינו קדושה והפרה היא עניין טהרה'.
הזכרתי לכם מה שהמהר'ל כותב לא איש דברים אנוכי, הכוונה היא, הדיבור הוא המקשר בין הרוחני לגשמי, כוח רוחני שמחבר בין הבריות. משה רבנו אמר, לא איש דברים אנוכי, כלומר, צריך לקחת מישהו לא במדרגה כ'כ למעלה, שיוכל להתחבר למציאות העגומה שבנמצאים, ולרומם את עמ'י להאמין שאפשר להוציאם מארץ מצרים. אז הקב'ה צירף אליו את אהרון.
אותו דבר פה, צריך לקחת את אלעזר, דווקא שנמצאים על סף הכניסה לא'י, לחבר אותם דרך אלעזר למדרגה הזו, שגם הארץ תוכל להתקן, כדי לטהר את העולם מאותו חטא של האדם הראשון שהוא השורש של הרע בעולם.
וזה הפשט שהפרה אדומה מטהרת מתים. רש'י במגילה מביא למה הקדימו את פרשת פרה לפרשת החודש. מביא בשם הירושלמי, לפי שהיא טהרתם של ישראל. לפני שנכנסים לפסח, לפני שיוצאים לסוף הזמן, צריך להקדים טהרתם של ישראל. אין הכוונה רק לחיות באולימפוס... הכוונה היא לרומם כל דבר.והכניסה לא'י היא גם כן תחיה מחודשת, ולא בכדי ההפטרה של פרשת פרה עוסקת בשיבתם של ישראל לארצם, מארצות טומאת העמים אל א'י הטהורה ואכמ'ל.
שלושים יום – הפנמת העבר והמשך
שלושים יום לפני החג יש מצווה לדרוש בהל' החג. זה כתוב בפסח, לומדים זאת ממשה רבנו. שעמד בפסח ראשון והזהיר על פסח שני. על שאר החגים הב'י מביא מחלוקת.
מה לומדים ממשה רבנו ששלושים יום לפני הפסח דורשים בהל' החג, מאיפה המקור? שמשה עמד בפסח ראושן והזהיר בפסח שני.
כתוב בשם רבנו חיים כהן, תלמידו של ר' חיים ויטאל. שלושים יום, זה לא רק הכנה להתכונן לפסח, התורה אומרת, דע לך, ששלושים יום אחרי החג עוד יש לך את ההשפעה של החג, שהתורה מדברת על פסח אחרי פסח ראשון. והיות ושלושים יום לפני הפסח זה פורים, אז יש לך שלושים יום של השפעות חיוביות מהדר קבלוה בימי אחשורוש, לכן אתה יכול לעשות את ההכנות גם לפסח.
דהיינו, לא כל מה שנדמה לנו כסיומת זה באמת סיומת. מה שאדם מפנים לאורה זה בא דווקא בשלב של הסיום, אז הוא מפנים, הוא קולט, הוא רואה שצמחה אצלו הבנה חדשה לגמרי, דווקא שהוא מגיע לרגע הסיום. זה השלושים יום. זה בחינה מחודשת של השלושים יום שלפני הפסח הראשון.
נקרא רש'י: 'וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם' (מ, לו). אומר רש'י (מ, לח): בכל מסע שהיו נוסעים היה הענן שוכן במקום אשר יחנו שם.מקום חנייתם אף הוא קרוי מסע וכן וילך למסעיו (בראשית יג, ג.), וכן אלה מסעי (במדבר לג, א), לפי שממקום החנייה חזרו ונסעו, לכך נקראו כולן מסעות '.
אומר רש'י, שהחניה, בין הזמנים, ג'כ נקראת מסע. ע'ז נאמר, אלה מסעי בני ישראל, למה זה מסע? לכאורה זה הפוך ממסע? אמנם יש שביום הראשון של בין הזמנים הולכים לטיול... אבל עדין למה זה נקרא מסע? רש'י אומר יסוד עצום, המסע זה לא רק התנועה. אם יש לך מסע שממשיך להצמיח בתוכך, את כל מה שחווית בתוך המסע עד עכשיו, החניה שלו נקראת מסע, מפני שהדברים ממשיכים להשפיע. התקופה ממשיכה להשפיע. לא ניתנו פרשות למשה רבינו אלא כדי להתבונן בין פרשה לפרשה. לכן גם החניה נחשבת למסע מפני שנתנה להתבונן בין מסע למסע, בין פרשה לפרשה. ודו'ק.
שבת שלום.