דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

שיחת פרשת השבוע

רה"י הרב יעקב שפירא
ויקרא

 
'נחת רוח לפני'
'ויקרא אל משה, וידבר ד' אליו, מאהל מועד לאמר' ובהמשך, כשהתורה מתחילה בקרבנות, היא אומרת לגבי עולה, 'עולה אשה ריח ניחוח לד''(ויקרא א'), אומר שם רש'י: 'ריח ניחוח: נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני'. מה רש'י בא לומר כאן? רש'י בא לומר לנו מה זה נחת רוח לקב'ה? מה שייך ריח ניחוח לד', אין הכוונה כפשוטו שמריח, רש'י אומר שהכוונה לנחת רוח, לקב'ה יש נחת רוח שנעשה רצונו. אותו דבר כמעט אומר רש'י בספר שמות(כ'ט), ואותו דבר בספר במדבר. (פנחס כ'ט)
אבל בפרשת נח כתוב: 'וירח ד' את ריח הניחוח'(נח ח'), שם רש'י לא אומר כלום. לכאו' שם זה המקום הראשון בתורה שמוזכר ריח ניחוח, שם רש'י היה צריך לפרש ריח ניחוח שהכוונה נחת רוח וכו'. בפשטות הכוונה היא, שנח הקריב בצאתו מן התיבה קרבן תודה, לא היה שם ציווי, לא היה שייך לומר בלשון חיובית 'נעשה רצוני', משא'כ כאן, שמדובר שמקריבים קרבן, ואע'פ שעולה גם כן מכפרת וא'כ כמו שבחטאת כלל לא כתוב נחת רוח גם בעולה היה צריך להיות כך, אלא שפה יש ציווי, ובקרבן חטאת, שבא לכפר על חטאים של האדם, שם לא נאמר ריח ניחוח, שיש לקב'ה נחת רוח שנעשה רצונו, שאין ממה, וכי מזה שחטאו? וע'כ בעולה ושלמים נאמר שהוא לנחת רוח שנעשה רצונו. מה שאין כן אצל נח לא פרש רש'י, ששם לא היה ציווי.
[היה ספור על הרב'ה מגור, ורוב הספורים זה עליהם...שבא אליו פעם חסיד, ושאל אותו מה פתאום באת, אמר לו כתוב ברגל חייב אדם לקבל פני רבו, אמר לו הרב'ה מה אתה חושב שזה עושה לי נחת רוח, יותר הייתי נהנה אם היית מקיים חייב אדם ליטהר עצמו ברגל.]
בפרשת צו כתוב אין צו אלא לשון זירוז(רש'י ו' כ'ב), שהתורה במיוחד צריכה להזהיר ולדבר במקום שיש חסרון כיס, למה דווקא קרבן עולה זה חסרון כיס, כל קרבן זה חסרון כיס? הפירוש הוא מפני שעולה מכפרת על המחשבה. מחשבה כתוב בחז'ל שבקושי אדם ניצל מזה (בבא בתרא קסד:), לכן שם קרוב לוודאי שיביא עולה, לכן שם צריך זירוז, שיש לו חסרון כיס, אבל על פעולות, על מעשים, אדם נזהר יותר, מחשבה לכאו' קצת יותר קשה, לכן נקרא מקום שיש בו חסרון כיס. ועל כן, דגש בקורבן עולה, שיעשה לשם כך שיהיה נחת רוח שנעשה רצונו.
על כל פנים התורה מדגישה שיש נחת רוח, ריח ניחוח, שאמרתי ונעשה רצוני, לא מדובר על ציווי ממש, אלא נעשה רצונו של מקום. כבר דברנו בעבר שהביטוי שכתוב בחז'ל בזמן שעושין רצונו של מקום, אין הכוונה דווקא כשהם בפועל עושים את מה שהקב'ה צווה בפירוש, אלא גם מה שישראל נזהרים לעשות את אותם הדברים שיודעים לכוון שזה רצונו של מקום גם בלי שצווה, כמו שכתוב לגבי משה רבינו שזכה לכוון לדעתו של מקום. וכך מפרש הרב חרל'פ בעושין רצונו של מקום, בספרו על סדר התפילה. מוסיף רש'י, נחת רוח וכו', לא שעשה בגלל הציווי, בגלל הכפרה שצריך, אלא המחשבה הרצויה ביותר לפני הקב'ה, היא שהאדם מבטל את עצמו לפני ד' לעשות רצונו של מקום.
 
ישרות פנימית 
וכך אומרת לנו התורה בפרשה, שאת הקרבן צריך להקריב, לא רק שיהיה לרצון לפני ד', אלא גם שיהיה מרצונו של האדם המקריב. אבל יש סתירה מיניה וביה, 'לרצונו' אומר רש'י(פרק א' פס' ג'): שאדם שנדר יתחייב בקרבן לרצונו ואם לא רוצה כופין אותו. איך לרצונו מסתדר עם הכפייה, אם כופים אז זה לא לרצונו, אלא שהתורה אומרת לנו, הרצון שלך יבוא גם על ידי כפייה, נכון שבתפילה יש ביטוי כזה, וכוף את יצרנו להשתעבד לך, אנחנו מבקשים כביכול שהקב'ה יכניס אותנו למסגרת מסוימת, אבל גם זה צריך ביאור.
כתוב במהר'ל בגבורות ד' פרק ח', שהקב'ה הבטיח לאברהם אבינו את ארץ ישראל, אמר לו אברהם: במה אידע כי אירשנה? ירושה זה לשון של דבר קבוע ויציב, לא מתנה או קנין, זה דבר שבאופן טבעי עובר מאחד לשני, וזה מה ששאל אברהם מאיפה אדע שא'י תישאר בידינו בגדר של ירושה, אולי החטאים ירחיקו אותנו מהארץ, 'מפני חטאינו גלינו מארצנו', אמר לו הקב'ה בזכות הקרבנות, בזכות הכפרה של הקרבנות.
אומר המהר'ל בגבורות ד' שאין הכוונה שהקב'ה אמר שמע יש לי כדור אקמול כזה, נגד חטאים יש קרבנות, אלא בעצם המציאות שאתה רואה שיש ציווי להקריב קרבן, סימן שהקב'ה אומר לכל יהודי, תדע לך שבטבעך אתה באמת טוב מאוד, יש דברים שנדבקים בנו מבחינה חיצונית, ולכן מועיל קרבן, אילו הדבר השלילי בעולם זה היה משהו מהותי, 'היהפוך כושי עורו', אבל היות וזה משהו שנדבק מבחוץ, לכן יש קרבן, וזו היתה התשובה של הקב'ה לאברהם, אל תירא אברהם אני מגן לך.
'אנכי מגן לך'(לך לך ט'ו) כתוב בספר חידושי הרי'מ, שעל זה מברכים ברוך אתה ד' מגן אברהם שד' גילה לאברהם אבינו מה שנקרא בלשון הפסוק, כי לא ידח ממנו נדח, אין מציאות בעולם שהיהודי מפסיק להיות יהודי מבחינת השייכות שלו, אם נדבקים דברים, בשביל זה יש קרבנות, וכמו שאמרנו שעצם המציאות שיש דברים שבאים לכפר סימן שהחטאים חיצוניים. ועל כן מועיל הכפרה.
הזכרנו מה שמפרשים המפרשים בתפילת ראש השנה, 'לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ד' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו'(במדבר כ'ג) כתוב בספר ישמח ישראל על התורה, ד' לא מביט למעשיהם הרעים, למה? ד' אלוקיו עמו, כל הזמן, מה פירוש? מה זו העלמת עין סתם? אומר הישמח ישראל על אותו כיוון, הוא וודאי רואה, ובשביל זה יש ר'ה ויוה'כ, אבל הנקודה שזה לא משהו מהותי בנפש של אדם ישראלי, זה לא חלק, אבר בלתי נפרד ממנו, אלא שזה דבר שאפשר להוריד אותו. וכך הוא מסביר את מה שיעקב אבינו ביקש, שלא יזכר שמו במח' של קרח, קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, ולא כתוב בן יעקב, למרות שכולם יודעים שהוא בן יעקב, בקשתו של יעקב היתה, לא לייחס את התכונה של קרח, של המח' של קרח, כאילו זה משהו פנימי שנובע בתורשה מאבות אבותיו עד יעקב אבינו, נקודת הקרחה הזו של קרח, לא שייכת לתכונתו של יעקב, ועל זה יעקב ביקש, שלא יזכר שמו על המחלוקת.
אומר המהר'ל כפי שהזכרנו, שזו התשובה לאברהם אבינו, שקרבן זה לא רק סימן שיש מה שיכפר, אלא זה סימן שגם הדברים שצריכים כפרה, זה לא חלק מאתנו, לא שלא צריך לקחת אחריות, אבל זה לא הופך אותנו חלילה למהות של חסרון או חטא.
אומרת התורה לרצונו לכפר עליו, מלמד שכופין אותו. זו הנקודה. כפי שהרמב'ם המפורסם בהל' גירושין, למה יש מציאות שכופין אדם לגט וזה פועל, הרי צריך לרצונו בגט, ולא רק על הצד השלילי אלא רצון חיובי? אומר הרמב'ם שא-ל-ה-ים עשה את האדם ישר, ואדם לפעמים יש דברים שמוציאים אותו מחוץ לתלם, ולכן יש לפעמים צורך, להשתמש באמצעי של כפיה, לא כדי שיעשה האדם דברים נגד רצונו, אלא כדי שהרצון האמיתי שקיים בכל יהודי יתגלה, וגם מלאך רע על כרחו יאמר אמן. ואמנם בגוי אין כפיה על קרבנו שהתחייב. (עיין במנחות דף עג: 'עכו'ם שלא שלח את נכסיו יתנו משל ציבור' והשיטה מקובצת שם אות ד' שואל, למה לא נכוף אותו להביא, ותירץ שאין כפיה בעכו'ם, והקס'ד הוא מפני שבר'ה דף ו' כתוב שיש אזהרה לבי'ד שיכופו על כך, ועל כן קא סלקא דעתך שב'ד יכופו גם אותו קמ'ל שאין כפיה בעכו'ם, והטעם שאין כפיה בעכו'ם הוא כנ'ל שהסברנו ע'פ הרמב'ם בהלכות גירושין פ'ב ה'כ)
זה מה שאומרת התורה, הקרבן צריך להיות נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני, צריך להקריב לרצונו של השם. צריך גם שהאדם יאמין בכפרה שלו, כתוב בהלכה וברמב'ם שמי שלא מאמין בכפרה, הקרבן לא מכפר לו. כהן שלא מודה בעבודה, זה נראה לו שטויות הוא פסול לעבודה, התנאי הבסיסי לקרבן, זה גם רצונו של האדם, וגם שזה יעשה לרצון לפני ד'. לא בגלל כל מיני שקולים אחרים.
 
'נפש תחת נפש'
גם עצם בנית בהמ'ק, כתוב ברב בעולת ראיה, למה אנו אומרים יהי רצון מלפניך שיבנה בהמ'ק בגוף שלישי? ופעם אנו אומרים שתבנה בהמ'ק בגוף ראשון? אומר הרב יש אנשים שעבודת ד' אצלם היא אמצעי, יש אנשים שעבודת ד' אצלם בדרגה יותר גבוהה, עצם מציאות בהמ'ק בעולם היא פועלת, משפיעה, מקרינה על כל הצדדים הרוחניים עלי אדמות. וכך מסביר שם הרב, שמה שאנו אומרים שתבנה את בהמ'ק, ותכפר לנו על כל חטאותינו, אין הכוונה שאנו אומרים שאנו רוצים את זה בשביל הכפרה, אלא אנו מביעים לפניך את האמונה שהחוסר של בהמ'ק בעולם, הוא עצמו הגורם לכך שהעולם נמצא בשפל, ולכן יש בו חטאים, וצריך לכפר על המציאות הזו שנגרמת בגלל החסרון של בהמ'ק בבנייתו מחדש של המקדש.
ידוע, שיש מחלוקת בין הרמב'ם לרמב'ן, מה טעם ציווי התורה על הקרבנות. הרמב'ן (ויקרא א ט) כותב, שקרבן זה מלשון קירוב, הוא מיועד להתקרב לה'. האופן שבו זה נעשה, זהו סוד נעלם. הרמב'ן חולק על מה שהרמב'ם אומר במורה נבוכים, שהתורה אמרה להקריב קרבנות כדי לשרש מעם ישראל את הע'ז. עם ישראל היה במצרים כמה שנים והתרגל לע'ז, ובאה התורה לשרש אותה מהם, ע'י הציווי שקרבן מקריבים לה' ולא לע'ז. הרמב'ן מקשה הרבה קושיות על הרמב'ם. בין השאר שואל הרמב'ן, שגם בזמן שלא היתה ע'ז בעולם היו קרבנות, בזמן אדם הראשון וקין והבל, וא'כ איך אפשר לומר שזה רק בשביל לשרש ע'ז. כל הפרשנים האריכו בנושא טעם הקרבנות. (אברבנאל, עקידת יצחק ועוד)
כפי שהזכרתי, הרמב'ן אומר שקרבן זה מלשון קרבה לה'. אדם חושב בזמן הקרבת הקרבן כאילו בשרו, דמו ונפשו היו אמורים להיות מועלים על גבי המזבח, וכל היסוד של הקרבן זה נפש תחת נפש, כך כותב הרמב'ן. והמהר'ל בגבורות ה' פרק פ'ט כותב, שהקרבן לא שייך במהותו רק לחטא אלא הוא מבטא ההכרה כי כולנו תלויים בה', ועלינו להתבטל אליו, ולשעבד אליו את הכוחות.
אין הכוונה בדברי הרמב'ן רק שכשרואה מה עושים לקרבן הוא יודע שזה היה אמור לקרות לו עצמו. אלא כוונתו כדלהלן, עני שאין לו כסף להביא קרבן מן הבהמה, מביא מנחה. כתוב 'ונפש כי תקריב', מבאר רש'י על התורה, שדווקא במנחת עני נאמר ונפש, מפני שזה נחשב אצל הקב'ה, כאילו את נפשו, דהיינו את רצונו, את כל כולו הוא מביא לפני ד'. זה יותר מתבטא דווקא אצל העני, שאע'פ שאין לו, הוא מתאמץ להביא את עצמו, את נפשו לפני ד', מפני שזה מה שיכול להביא. לכן דווקא אצל העני בא הביטוי 'ונפש כי תקריב', דווקא במנחת עני, דווקא במי שהביא את קרבנו לא מן החי, אלא מן הצומח.
לעניין כל יסוד הקרבנות, כתוב בר' חיים מוולוז'ין בפרקי אבות(פרק א' ד'ה 'על התורה') וכך מובא בשם בעל הלשם הקדוש, שתכלית הקרבן זה להעלות את כל הבריאה, את החי ואת הצומח ואת הדומם, להעלות אותם למעלות גדולות יותר.
המסילת ישרים כותב בביאור מעלת הקדושה, שגם אכילתו של צדיק לשם שמים, נחשבת כמו קרבן, שלוקח את הדומם ואת הצומח, ועם כוונות נכונות הוא מעלה אותם, ולכן שולחנו של אדם דומה למזבח.
זה מה שכתוב גם בקין והבל, אצל הבל כתוב 'והבל הביא גם הוא'(בראשית ד'). כתוב בספרים, שהכוונה בביטוי זה הוא שהביא את עצמו. הוא לא חשב שהוא מביא כביכול איזה שוחד לפני הקב'ה. קין, לעומת זאת, חטא בנקודה הזאת. קין לקח מעט גידולי אדמה, והרגיש שמביא מתנה לקב'ה. קין לא ידע שיסוד הקרבנות, כמו שהנביאים בהמשך הדורות מרתיעים על כך, הוא שהקב'ה לא מצווה סתם להביא קרבן, אלא 'רחמנא ליבא בעי'. התורה רוצה שהאדם יביא את לבו עם הקרבן, יבין מה המשמעות של 'ונפש כי תקריב', הנפש זה הרצון.
הנביא מלאכי מנבא, ואנחנו אומרים את זה אחרי תפילת שמונה עשרה בכל יום, 'וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים, כימי עולם וכשנים קדמוניות'(מלאכי ג').
למה דווקא אצל הנביא מלאכי שהיה בסוף תקופת הנבואה, יש דגש על מנחת יהודה וירושלים, שהיא תהיה כימי עולם וכשנים קדמוניות? כתוב בילקוט שמעוני בספר מלאכי, והמקור הוא מהמכילתא: 'כימי עולם', הכוונה היא שהקרבן יהיה כמו קרבן נח, 'וכשנים קדמוניות', כמו קרבנו של הבל. הפירוש הוא, שגם אצל הבל, וגם אצל נח, הקרבנות לא היו כדי לשרש ע'ז, לא רק כדי לבער את הרע. הקרבת הקרבנות היתה כדי להעלות את הטוב, כדי להתקרב באמצעותן יותר ויותר לקב'ה. על זה אומר מלאכי, 'וערבה לד' מנחת יהודה', דווקא המנחה הפשוטה, שעליה התורה מתבטאת, 'ונפש כי תקריב', כאילו מקריב את כל רצונו ונפשו, כמו שכתוב אצל הבל 'והבל הביא גם הוא',כמו שהתבאר.
זו הדרגה היותר גדולה, שיש בהבאת הקרבנות. על זה אמר הנביא, שלעת'ל המנחה יכולה להדמות לאותו סוג של קרבן שהיה בימי נח והבל, לא כדי לשרש אחרי ע'ז, אלא הכל לשם שמים, כדי להתקרב לה'.
בעל ה'משך חכמה' מבאר, שהמחלוקת שבין הרמב'ם לרמב'ן, אם הקרבן הוא 'נפש תחת נפש' להתקרב לה', או לשרש את המוסכמות של ע'ז שראינו במצרים, זה דבר שבאמת תלוי בתקופות. לפני שנבנה המקדש, בזמן שהיה מותר להקריב על כל במה, הקרבנות היו רק לשרש ע'ז, ולכן הגמ' (זבחים קיג) אומרת שכל הקרבנות שהוקרבו בבמות לא היו באים לשם ריח ניחוח, שהכוונה בביטוי 'ריח ניחוח', אומר רש'י, שזה לעשות נחת רוח לפני שנעשה רצוני. זאת כיון שהיו מיועדות לשרש ע'ז. ייעודם היה יותר להתמודד עם הרע, מלעשות נחת רוח לה'.
לכל אדם בחייו יש את השלב, בו הוא מתמודד עם הרע, ה'סור מרע', ויש שלב בו האדם נמצא בתהליך 'עשה טוב'. כך גם בעולם כולו. היתה תקופה שהקריבו בבמות, וודאי שלא היתה אותה דרגה של ההקרבה במקדש. ההקרבה במקדש היתה רק כדי להתקרב לה', כך אומר המשך חכמה, ולכן שם הם עולים לריח ניחוח שנעשה רצונו. משא'כ אותם קרבנות שהוקרבו בבמות, היו רק כדי לשרש חטאי ע'ז.
אלו שני תהליכים שקיימים בעולם כולו, גם בכלל וגם בפרט. 'וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים...', הכוונה היא לנח והבל. ואמנם לא היה עדין מקדש, וזה היה במה לכאו', ולפי המשך חכמה כל עוד לא נבנה המקדש, הקרבנות היו רק לשרש ע'ז, לא כדי לעלות לרצון לפני ד', אבל האמת שלכן התורה מדגישה, וירח ד' את ריח הניחוח, הקרבן של נח גם לפני המקדש, היתה בו המדרגה העתידית של לרצון לפני ד', והרמב'ם בהל' בית הבחירה כותב, שגם אדם הראשון וגם נח וגם הבל וגם עקידת יצחק, כולם היו בהר המוריה, עוד לפני שהמקום נבחר, הם לא היו סתם הקרבה בבמה במקום חיצוני.
אותו דבר אצל הבל, אמנם לא כתוב וירח את ריח הניחוח אבל יש שם ביטוי אחר בפס', אצל הבל כתוב וישע ד' אל הבל ואל מנחתו, מה זה וישע ד'? התרגום אומר, שזה לשון רצון, נתרצה הקב'ה בקרבנות של הבל. רש'י על התורה כותב, וישע ד' אל הבל ואל מנחתו, שירדה אש מן השמים. כשירדה אש מן השמים, זה סימן מובהק, שהקרבן הזה נתקבל לפני ד', לרצון.
 
זכות הציבור
וכך היה בקרבנו של אליהו, 'ענני ד' ענני'. אומרת הגמ' בברכות ט:, למה אליהו היה צריך לומר פעמים ענני, אחד שהקרבן יעלה לרצון הב' שלא יאמרו שמעשה כשפים הוא, שלא יאמרו שהאש היא איזה כישוף, והירושלמי כותב שמדוע באמת ירדה האש, הרי בסה'כ היו עובדי הבעל, אלא אומר הירושלמי שהאש ירדה בזמן אליהו בזכות הצבור. מה פירוש בזכות הצבור, מי היו הצבור שם, עובדי ע'ז בדרגה השפלה ביותר. וכי עליהם אומרים שזכות הצבור גרמה לכך שהאש תרד ותלחך את הקרבן, בפרט שיודעים שאש שיורדת זו לא אש מכלה שרק שורפת אלא אש שמשסמלת שהקרבן התקבל?
אז בזכותם ירדה האש? אבי מורי זצ'ל פעם פירש, שכן היתה להם זכות עצומה, שרק בהתבוננות מעמיקה יכולים להבין מה קרה שם. אדם שעובד ע'ז מגיע לדרגה של דבקות בע'ז, אומרת הגמ', כששאלו את מנשה, אתה הבן של חזקיהו, איך היית כזה עובד ע'ז, מנשה אמר לחכמים ששאלו אותו, אתם אל תדברו, אילו הייתם בזמני הייתם מרימים את הגלימות שלכם ורצים אחרי ע'ז, זה היה מדבק, היתה תקשורת עולמית כזו שאי אפשר לעמוד מולה, כמו שהזכרנו פעם, לית אתר פנוי מיניה, שטיפת מח כזו. אם בגין שהשבוע היה יום הזכרון שלו,כשהוא היה עומד בכיכר הוא היה מלהיב את הציבור,היום בהופעה אחת בכל מיני כלי תקשורת אתה משגע את הציבור.על זה אמר מנשה,הייתם רצים אחרי ע'ז.זה קל לדבר.
צבור כזה שמוכן לשמוע את אליהו הנביא, מה אליהו הנביא בסה'כ אמר להם, בוא נראה מי יענה לקרבן, אם ד' הוא האלקים תלכו אחריו, ואם הבעל תלכו אחריו, והם אמרו לו טוב הדבר אנחנו מוכנים לבדוק, על זה אומר הירושלמי יחיד או צבור שתופס נקודה של כנות, והוא רק מעיז לומר טוב אני מוכן לבדוק, עוד לפני שיודעים מה תהיה התוצאה, עצם המוכנות שלו להגיד אני מוכן לבדוק, זו הזכות האמיתית של הצבור שבגללה ירדה אש מן השמים. אנחנו לא יודעים עדין להעריך את זה, אבל זה מה שאומר הירושלמי. אדם או קהלה או מדינה, לא משנה, שמוכנים לבדוק, אפילו לא יודעים מה יהיה למסקנה, עצם המוכנות לבדוק אם ד' הוא האלקים או הבעל, על זה כתוב בחז'ל שזה זכות הצבור.
אצל הבל זה היה קרבן שהיה לרצון לפני ד', זה היה קרבן שהקריבו אותו במקום המקדש, אומר המשך חכמה, לא היה לזה גדר של במה מחוץ למקדש, במה זה רק כדי לשרש ע'ז, אבל נח והבל הקריבו רק בשביל להתקרב להקב'ה,הרי לא היתה מציאות של ע'ז באותה תקופה.
מאיפה יודעים שהקב'ה רצה את קרבנו של נח,כתוב מפורש 'וירח את ריח הניחוח'.מהיכן יודעים שד' רצה גם את קרבנו של הבל, שכתוב וישע ד' אל הבל ואל מנחתו, ואומר שם רש'י שירדה אש, כשיורדת אש בקרבן סימן שהקב'ה מתרצה לקרבן.
כתוב ברמב'ן על התורה, בסוף ספר ויקרא, שפעמיים יש תוכחה בתורה, בבחוקותי ובכי תבוא, והתוכחה של בחקתי מדברת על תקופת בית ראשון, ושל כי תבוא על תקופת בית שני.ואומר הרמב'ן,שרק על בית ראשון נאמר 'ושברתי את גאון עזכם ולא אריח את ריח ניחוחכם',שלא יהיה בית מקדש ולא יהיה נחת רוח מן הקרבנות.אבל בתוכחה השניה לא כתוב ולא אריח בריח ניחוחכם(ויקרא כ'ו), מדוע? אומר הרמב'ן משום שבבית שני לא ירדה אש מן השמים כמו בבית ראשון, וכשהאש לא יורדת זה לא מתקבל לרצון לפני הקב'ה. ובבית שני לא היה הרצון כמו בבית ראשון. ועל כן בבית שני לא ירדה האש, שזה מבטא את חוסר הקירבה והרצון מכפי שהיה בבית ראשון.על כל פנים, אומר הרמב'ן שבמקום שאין אש, אין את אותה נחת רוח לקב'ה.
ולכן, אם אומר רש'י שירדה אש אצל הבל, סימן שגם הקרבן של הבל היה רצוי לפני הקב'ה בתכלית הרצוי, ועל זה אומרים וערבה לד' מנחת יהודה וגו', כמנחה, בה אדם מביא את כל עצמותו לפני ד', על זה אנו מתפללים שיהיו הקרבנות כמו שהיה אצל נח והבל, בבחינת העשה טוב ולא רק הסור מרע, להתקרב אל הקב'ה. וזהו שאמר רש'י בפרשתנו בפס' ט', 'עלה אשה' שישחטנו יהא שוחט לשם האש, וברמב'ן מפרש לשם אש שצריך לכוון שתאכלנו האש לגמרי. וע'י כך הרי זה סימן שהוא לרצון לפני ה'.
 
הבא מן המובחר- כפיית היצר
כותב הרמב'ם [איך אפשר בלי רמב'ם?] בהל' איסורי מזבח בפרק ז' שתי הלכות, היה חייב עולה לא יביא שה כחוש, ויאמר הרי אין בו מום, ועל זה נאמר וארור נוכל וכו', אלא כל שיביא לקרבן יביא מן המובחר. וכך היו עושין בזמן במקדש, מביאין אילים ממואב, ומביאין כבשים שגביהן רחבים מחברון וכו', ומביאין יין מקרחיין והלוטיין, וסולת ממכמש ויוחנה, ומביאין שמן מתקוע.
בסוף כותב הרמב'ם אותו  דבר גם לגבי מנחות. ומאחר שכולם כשרים למנחות, למה נמנו (הסוגים השונים של שמנן וכדו'), כדי לידע שאין למעלה ממנו והשוה והפחות, שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע, וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו, זה אומר על מי שרוצה לזכות עצמו ולכפות יצרו הרע. ומביא ראיה, והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ד' אל הבל ואל מנחתו, והוא הדין בכל דבר לשם הקל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב.
הרמב'ם מגדיר שהקרבן של הבל היה מובחר, וממנו לומדים שצריך לכוף ולהביא מהטוב, אם בנה בית תפילה, יהיה נאה מבית ישיבתו וכו', ואם יכסה את הערום יכסה מן היפה שבכסותו, ואם הקדיש דבר, יקדיש מן היפה שבנכסיו.
א'כ הרמב'ם הביא לימוד זה מהבל, שהקב'ה רצה את הקרבן שלו, מפני שהביא את המובחר, ולא כמו קין שעשה [אולי צריך להוסיף: 'טובה'] להביא איזה גידול קטן, ולהגיד 'הבאתי', ואחרי זה עוד מקנא בהבל אחיו.וכך כתוב במגילת רות, 'ותשאר היא ושני בניה', ואומר המדרש, ותשאר היא ושני בניה, כשיירי מנחות.
מה פירוש? שיריים של רבי?.. [אנחנו יודעים מה זה שיריים של רבה, יש רבי'ס שאוכלים את הרוב ונשאר שירים, ויש כאלה הפוך, טועמים טיפה ואת השאר משאירים לצבור. הרבי מגור הזקן, אמר פעם לחסידים שלו, אתם רוצים לדעת מה זה קמצן, אני אגיד לכן מה זה קמצן: הגבאי שלי הוא קמצן, יש צלחת מלאה דגים, מביאים דגים שבורים ודגים שלמים, הוא יחלק קודם את השבורים ואח'כ את השלמים, מה אכפת לו? הרי הוא נמצא בטיש, ובטיש של חסידי גור עוד דקה לא ישאר כלום, הוא רוצה שישאר עוד דקה אצלו, תן בעין יפה.
אבי זצ'ל פגש פעם את אחד מרבני העדה החרדית, יהודי מאוד סמפטי שהיה חסיד, אבי שאל אותו מה המקור ההלכתי לשיריים של רבי, הביא מהירושלמי, שכתוב שתלמידיו של רבי יוחנן היו אוכלים ממה שנשאר, אכילה של קדושה, לשם שמים, לא סתם. אבי אמר לו אני אביא לך עוד מקור למדני לשיריים, כתוב שמי שהולך לקנות ורואה על הירק סימן שעכבר נגס בו, למה? כי הכל נחשב שיריים של העכבר, והרי מדה טובה מרובה ממדת פורענות, אם כשהעכבר נגס במשהו, הכל נחשב שיריים של העכבר, על אחת כמה וכמה באדם קדוש שמה שאוכל אפילו קצת כל השאר נחשב שיריים שלו, לכן יש ענין לאכול. אמר לו אותו רב, את כל הוורטים על שיריים שמעתי אבל וורט של כזה מתנגד לשיריים, רק אתה יכול להגיד.)
מה זה כשיירי מנחות? מה מיוחד בזה? אומר ר' צדוק בספרו קומץ המנחה, כשיירי מנחות, בעצם מקריבים רק קומץ קטן מתוך המנחות, הרוב נשאר, על זה אומר המדרש, ותשאר היא ושני בניה כשיירי מנחות, הכוונה היא שהרוב נשאר. בשאר מקומות, בלשון שיריים, אין הכוונה לרוב, אלא להיפך, המעט נשאר. בשיירי מנחות, המציאות הפוכה, שהכהן לוקח קומץ מתוך המנחה ומקריב אותה, וכל השאר נשאר ולא מקריבים. ועל זה אומר המדרש, ותשאר לשון שיריים, זהו כשיירי מנחות לא כמו קרבנות אחרים, שיירי מנחות שהרוב כן נשאר.
אומרים חז'ל במסכת מגילה, המן נאבק עם מרדכי הצדיק. כתוב בחז'ל(מגילה טז:) שמרדכי כינס את כל התינוקות של בית רבן ולימד אותם הלכות קמיצה, סוגיות של מנחות, ואחרי שנפל, המן אמר למרדכי, שאתם הצלחתם עם המעט קמיצה שלכם של המנחות, לבטל את כל הגזרות שהמלך גזר עליכם. דהיינו שחז'ל מדגישים, דווקא מנחות, וערבה לד' מנחת יהודה, ודווקא מנחה שעליה התורה מעידה, ונפש כי תקריב כו', את נפשו מקריב, מביא את כל כולו, כמו שכתוב אצל הבל. זה מה שמרדכי לימד את התינוקות של בית רבן, הקב'ה לא רוצה רק את הפעולות החיצוניות, וודאי שאחרי המעשים ילכו הלבבות כמו שכתוב בספר החינוך, אבל עיקר העיקרים זה רחמנא ליבא בעי, ובלבד שיכוון לבו לשמים. זה מה שאמר המן למרדכי, מרדכי ידע את הסוד הזה, אם נחדיר לתינוקות של בית רבן, את הנושא של נפש כי תקריב, שמביא כל רצונו לפני ד', שזה אותה מנחה שלעתיד לבוא שתהיה כימי עולם וכשנים קדמוניות, ואז גם גוי רשע יודע שלא יוכל לכלות חלילה את ישראל.
וייתכן שזה מה שאומרים בשבת יש לכבד את השבת גם בניגונים, לא חכמה בזמן השירים לעלות למעלה- לביהמ'ד ללמוד, ואחרי זה כשמריחים את הבשר לרדת למטה, כתוב לענג את השבת, לא צריך להיות כזה ליטווק ורק לאכול. הרב סולווייצ'יק אמר שהנכדים שלו נהנו יותר אצל הסבא השני, ששם שרים, יש ענין של זמירות שבת לכבד את השבת, כל המענג את השבת.) 'השומר שבת הבן עם הבת לקל ירצו כמנחה על מחבת'. כשרוצים להביע את סוג הרצון, סוג ההתרצות שזה יהיה לפני הקב'ה, אנו מביאים את הדוג' הזו של מנחה על מחבת, את אותה מנחה קטנה ששם הליבא בעי הוא יותר גדול לפעמים מאשר בדברים גדולים. את זה הקב'ה רוצה, אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבון לשמים, אין הכוונה שאפילו הממעיט ובלבד שיכון לבו, אלא אפילו המרבה, לפעמים אדם סומך על הכמות, על הגודל, על זה חז'ל אמרו, אפילו המרבה, אפילו שאתה מכוון חמש עשרה שעות בשמונה עשר, צריך שיכוון לבו לשמים. כך מבאר השפת אמת.
שבת שלום.