דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

פרשת השבוע

רה"י הרב יעקב שפירא
בהר

הכנה לקבלת התורה
ידוע שישנן כמה וכמה שיטות בעניין ספירת העומר. ספר החינוך (מצווה שו) כותב שזו הכנה לקבלת התורה, שהיות וכשיצאו ממצרים אמר משה לישראל: 'תעבדון את האלקים על ההר הזה' (שמות ג, יב), והכוונה לקבלת התורה, התורה צריכה הכנה, שלאדם יהיה כלי קיבול. אם הוא לומד - זו מעלה גדולה, אך לא תמיד זה נהפך להיות חלק ממנו. הגמרא אומרת (קידושין לב ע'א) שיש מושג של 'תורה דיליה' - כשאדם עמל על התורה היא נהפך להיות חלק ממנו, עד כדי כך ש'הרב שמחל על כבודו - כבודו מחול'! (שם) מפני שזו 'תורה דיליה', היא שלו. שלא נטעה - אם ת'ח מחל על כבודו, כבודו מחול, אך אין זה אומר שמותר לפגוע בו. כתוב ש'הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים... עליהם הכתוב אומר: 'ואהביו'' - מידת האהבה שלהם – ''כצאת השמש בגבורתו'' (עי' שבת פח ע'ב), שכמו שהשמש ניכרת, כך גם הגדולה של האנשים הללו ניכרת. ואמר האדמו'ר הזקן מגור שהפסוק לא רק משבח את מי שנעלב, אלא גם נותן הוראה לאוהביו של אותו אחד שמחל: נכון שהת'ח הוא צדיק כמו השמש, והוא מחל על כבודו; אבל אוהביו של אותו צדיק צריכים לצאת 'כצאת השמש בגבורתו'! זה שהוא מחל על כבודו לא אומר שהחסידים שלו צריכים לשתוק. [זה ווארט שמתאים מאוד לחסידי גור, כידוע... היה פעם יהודי בירושלים שנשא דברים באיזה מקום ואמר על הרצי'ה זצ'ל ביטויים לא יפים. טיפש אחד סיפר זאת לרצי'ה. מה הוא חשב שהוא עושה לו כשהוא מספר את זה, קורת רוח?! הרצי'ה אמר לתלמידים: בגור היה קורה דבר כזה, ששומעים משהו על הרבי והחסידים יושבים בשקט?! בכך הוא נתן תמריץ לכמה בחורים לעשות מה שהיו צריכים לעשות].
ספירת העומר היא הכנה לימי קבלת התורה. 'תעבדון את האלקים על ההר הזה', אומר החינוך שעל אדם להביע את הכיסופים שלו למתן תורה, וכיצד הוא מביע אותם? כשהוא מתכונן, ואחת ההכנות היא הספירה - כמה ימים נותרו עד שאגיע ל'יום חתונתו' (שה'ש ג, יא. ועי' תענית פ'ד מ'ח). זו דעת החינוך. אך לפי דעתו לכאורה צריך לשאול - מדוע לפני שקיבלו ישראל את התורה, אחרי יציאת מצרים, לא היתה מצווה של 'וספרתם לכם'? יצאו ממצרים בפסח, ומיד אח'כ היתה צריכה להיאמר מצוות 'וספרתם לכם', עד שיגיעו ליום החמישים, שבו מתן תורה! אנחנו מחכים עד אחרי חטא העגל ומתן תורה בפעם השנייה, ורק אז, בלוחות השניות, אומרת התורה: 'וספרתם לכם ממחרת השבת' (ויקרא כג, טו). למה זה לא נאמר מיד לאחר יציאת מצרים?
קדושתם העצמית של ימי הספירה
רבינו ירוחם כתב הסבר רעיוני אחר לספירת העומר: חמישים ימי ספירת העומר הם כמו המניין שיש מהשמיטה הראשונה עד היובל, שנת החמישים. ההבדל בינו לבין החינוך הוא שלפי החינוך הגברא, האדם, צריך להביע השתוקקות, אך לפי רבינו ירוחם המצווה למנות את הימים היא מפני שיש עניין גם בעצם הימים, ולא רק מצד האדם. גם הימים עצמם הם ימים מיוחדים. כך כותב גם הרמב'ן, שספירת העומר היא שבעה שבועות כמניין שבעת ימי בראשית - זהו זמן של התחדשות. (וברמב'ן עה'ת מוסיף שהם כימי חוה'מ – מפסח ועד שבועות) וכך כתב גם האור החיים הק', שכמו שאשה צריכה לספור שבעה ימים שעברו עליה בטהרה, כך גם פה - הימים יוצרים משהו. ויותר מכך, אומר ר' חיים מבריסק שכשבית הדין סופרים את שנות היובל אין זו סתם ספירה, ע'י הספירה חלה חלות מסוימת בימים, ואם בית דין אינו סופר - לא רק שחסר משהו בספירה, אלא שא'א להגיע לשנת היובל, כי חסרות חוליות ושנים מסוימות שיצטרפו כדי להגיע אליו. כלומר, הראשונים הללו בעצם אומרים שאלו ימים אחרים, ואנחנו צריכים לקדש אותם ע'י הספירה, ולהפנים שהם שונים. בכור בהמה, להבדיל, קדוש מרחם, ובכל זאת יש מצווה להקדיש אותו - שגם האדם יביע חלות מסוימת. אז ספירת העומר, לפי ההגדרות הללו, אינה מתייחסת רק לאדם שמשתוקק, אלא גם מביעה ויוצרת את הימים האלה כימים מיוחדים.
(ועיין שערי תשובה לאו'ח תפט ס'ק כ: קטן שהגדיל בימי העומר מונים שאר ימים בלי ברכה ושם, וכ'ש קטן המופלא לאיש. וצ'ב הרי זה גדר רק לנדרים, תרומה והקדש, ומה זה שייך לספירת העומר. וע'כ כנ'ל, שיש כאן אולי עניין של חלות בימים וע'כ שונה גדרו של המופלא לאיש).
כתוב שתלמידי רבי עקיבא מתו בין פסח לעצרת 'מפני שלא נהגו כבוד זה לזה' (יבמות סב ע'ב). מה נפק'מ אם הם מתו בין פסח לעצרת או בתאריך אחר? מסביר המהר'ל (נתיב התורה פי'ב) שכפי שחז'ל אומרים: 'כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו' (סוכה נב ע'א), כך ככל שהזמן גדול יותר, יש בימים הקדושים הללו צורך במשנה זהירות. ככל שאתה נוסע במהירות יותר גדולה, עליך לשמור מרחק גדול יותר. א'כ, 'גדול מחבירו' זה לא רק מבחינת האדם, אלא גם מבחינת הזמן. התוספות יו'ט בפרקי אבות כותב שאע'פ שהיו נסים גדולים במקדש, בכל זאת לפני שנכנס הכהן הגדול לפני ולפנים מפרישים אותו מביתו שבעה ימים, שמא יטמא, מפני שיום כיפור הוא זמן קדוש, הכהן גדול הוא אדם קדוש, וקדש הקדשים הוא מקום קדוש - וככל שהדבר מתעלה יותר, צריך להישמר יותר. על אותה הדרך מסביר המהר'ל: לא סתם מתו תלמידי ר'ע בין פסח לעצרת, הזמן גרם. אלו ימים מיוחדים, ימים של הכנה לקבלת התורה, ימים שהחלות שלהם בעלת משמעות גדולה יותר, ולכן כשקורים בהם דברים מסוימים, הם נחשבים לחמורים יותר.
התורה - עבודה
עכ'פ, לכולי עלמא אלו ימי הכנה למתן תורה, כפי שכתב החינוך. והיכן דבר זה בא לידי ביטוי בתורה? כשמשה אומר לישראל 'תעבדון את האלקים על ההר הזה'. וכתב הר'ן בסוף פרק ערבי פסחים (כח ע'א): 'ובהגדה גם כן אמרו: בשעה שאמר להם משה 'תעבדון את האלקים על ההר הזה' אמרו לו ישראל: משה רבינו, אימתי עבודה זו? אמר להם: לסוף חמשים יום. והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו, מכאן קבעו חכמים לספירת העומר'. הר'ן מדגיש שמשה אמר לישראל: 'תעבדון', וישראל שאלו אותו 'אימתי העבודה הזו'. למה קבלת התורה נקראת עבודה? הרי כתוב: 'על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים' (אבות פ'א מ'ב), אז אלו שני דברים שונים! הרי עבודה זו תפילה - ''ולעבדו בכל לבבכם' (דברים יא, יג)... זו תפילה'! (תענית ב ע'א).
בתפילת שמונה עשרה אנחנו אומרים: 'השיבנו אבינו לתורתך, וקרבנו מלכנו לעבודתך'. על מה מדובר? אחרי התפילה אנחנו מוסיפים: 'יהי רצון... שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך ושם נעבדך ביראה...'. על מה מוסבת המילה 'נעבדך', על המקדש או על 'ותן חלקנו בתורתך'? הגמרא אומרת (חגיגה ט ע'ב) שלא דומה מי ששונה פרקו מאה פעמים למי ששונה פרקו מאה ואחד - על השני נאמר: 'עובד אלקים', ועל הראשון: 'אשר לא עבדו'! א'כ, אנו רואים שבנוסף לעצם הלימוד, מצוות 'והגית' (יהושע א, ח), ישנה דרגה גבוהה יותר, שהאדם הופך את עצם הלימוד שלו לעבודת ד', שהוא משועבד לו. בספר דברים נאמר: 'את ד' אלקיך תירא ואותו תעבֹד ובשמו תשבע' (דברם ו, ג), ומסביר הרמב'ן בשם חז'ל: 'עבוֹדוּ בתורתו', דהיינו, ללמוד זו דרגה גדולה מאוד, אך ישנה דרגה גבוהה עוד יותר, שהתורה תהיה חלק מאיתנו, חלק מקניין התורה. כשמשה רבנו אמר לישראל: 'תעבדון אל האלקים על ההר הזה', הוא לא התכוון רק לומר שתינתן תורה ויהיה לכם מה ללמוד, אלא כפי שאומרת הגמרא במנחות (צט ע'ב): 'שאל בן דמה בן אחותו של רבי ישמעאל את רבי ישמעאל: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית?... צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית' – 'לית אתר פנוי מיניה' (תיקונ'ז צא ע'ב; קכב ע'ב) ולית זמן פנוי מיניה, אז אין היכי תימצי ללמוד חכמה יוונית. זה מה שאמר משה רבנו: אל תחשבו שקבלת התורה וההכנה אליה זה בשביל להשתתף בשיעור בדף היומי. [שב'ה הדור שלנו עשה בזה מהפכה, שאף אחד אחר לא עשה. א'א להכחיש את המוחש. בדורנו אם יש יהודי שיגיד שאינו מתחבר לגמרא, כל שיעורי הדף היומי מכחישים ומזימים אותו, כי יש המון אנשים שבצעירותם, בגלל נסיבות כאלה ואחרות, לא זכו ללמוד בישיבה, ובכל זאת בגיל מסוים לומדים ומתחברים לגמרא. זה ריבוי תורה שממש לא יאומן כי יסופר. עכשיו מתחילים גם ללמוד דף יומי בירושלמי. שלא לדבר על מה שעשו פה בישיבה, שיהיה גם דף יומי באמונה ומחשבה]. משה רבנו לא אמר שיקבלו את התורה וזהו, כל מילה מדוקדקת - הוא אמר: 'תעבדון את האלקים על ההר הזה' - לא רק 'השיבנו אבינו לתורתך', אלא 'קרבנו מלכנו לעבודתך', שהלימוד יהיה חלק מהעבודה שלנו, חלק מאיתנו. מפני שאם לא היתה בתורה מציאות כזו שהיא יכולה להיות חלק מהקניין העצמי של האדם, אם לא היתה מציאות כזאת שאדם יכול להגיע לדרגה שמה שזורם לו בוורידים זו תורה - לא היה צריך לעשות הכנה כ'כ גדולה. כל המושג של 'קניין תורה' קיים בגלל שהתורה יכולה להפוך ל'תורה דיליה', שהמחשבות של האדם יהיו בתורה, 'אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד' (ע'ז יט ע'ב), אין הכוונה שגם בשיחת החולין של התלמיד חכם, שלא ישכח לדבר בלימוד, אלא שגם את שיחת החולין שלו הוא שואב מהתורה.
לכן כתב הרמב'ן שהימים הללו הם כמו שבעה ימי בראשית - אלו ימים של יצירה, מפני שבהם נהפך האדם לאישיות אחרת, לאישיות תורנית, ולכן הוא צריך את ההכנה, את ה'קניין תורה', את המ'ח דברים שהתורה נקנית בהם (עי אבות פ'ו מ'ה), כמעט כמניין הימים שבין פסח לעצרת, כדי שנוכל להגיע לדרגה של 'תעבדון את האלקים על ההר הזה'.
(והרמב'ם במצוות עשה ה' הביא דברי חז'ל אלו 'עובדהו בתורתו עובדהו במקדשו' כלומר ללכת שם להתפלל בו ונגדו. וכך כתב רבי יהודה ברבי יקר בביאורו לתפילה בסדר תפילת יו'ט – וקרבנו מלכנו לעבודתך פירוש לשמוע מתן תורה. וכן לגבי אדה'ר: 'לעובדה - זה תלמוד, ולשומרה - זה מצוות'. ויש להבין מדוןע הרמב'ם הביא דברי חז'ל אלו במצוות תפילה, ולא הביאו גם במצוות ת'ת במצוות עשה יא, ועיין בתננא דבי אליהו פי'ח כיוון שלומד תורה מביא טובה לעולם ויכול לבקש ולהתפלל לפני הקב'ה וכו' (והובא בנפש החיים שע'ד ספי'ד). וע'כ אמרו חז'ל במסכת שבת דף יא: חברים שתורתם אומנותם שעסקו בתורה מפסיקים לק'ש ולא לתפילה, ואע'פ שלרמב'ם זו מצווה מהתורה, יתכן שגם ת'ת הוא עבודה אצל אלו שתורתן אומנותם ואין כאן עדיפות. ויש לדון בזה).
נעשה ונשמע
כתוב בחז'ל (שבת פח ע'א): 'בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה, לשון שהמלאכים משתמשים בו?', שכתוב לגבי המלאכים: 'גִבֹרי כח עֹשי דברו' (תהלים קג, כ). מה העניין של הקדמת נעשה לנשמע? כותב הרב באורות התורה (ח, א) פירוש נפלא: אילו לא היינו מקדימים נעשה לנשמע, והיינו אומרים: 'נשמע את התורה, נלמד אותה ואחר כך נעשה', היה זה אומר שהיחס שלנו לתורה הוא כהכנה למצווה, ואין לה חלילה ערך בפני עצמו - עלינו ללמוד ילקוט יוסף ומשנה ברורה כדי לדעת מה לעשות ומה לא. אך כשהקדימו ישראל את הנעשה, ברור שכשלאחר מכן, כשהם מקבלים את ה'נשמע', לשמוע את דברי התורה, הכוונה לשמוע אותם בתור מעלה בפני עצמה.
מדרגת הכהונה בכלל ישראל
פרשת השבוע היא פרשת בהר, פרשת השמיטה. בעלי התוספות (כה, א ד'ה בהר סיני) שואלים כיצד קשורה הפרשה לספר ויקרא - הרי ספר ויקרא נקרא תורת כהנים, מפני שהוא עוסק בכל ענייני הכהנים, מויקרא עד סוף פרשת אמור. א'כ, כיצד קשורה פרשת בהר, שעוסקת בשמיטה, לכהנים? וכי השמיטה היא דיני כהונה?!
על השמיטה נאמר אותו פסוק שנאמר על התורה - כתוב שעל מי ששומרים שמיטה כהלכתה נאמר הפסוק: 'גִבֹרי כח עֹשי דברו לשמֹע בקול דברו', מפני שהם אינם עושים חשבונות; הם אינם עושים זאת כדי שהאדמה תירגע ואחר כך תצמיח פירות יותר מובחרים וכדו'. נכון, נאמר: 'וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם', אבל הם אינם עושים את זה בגלל הברכה, הם 'גִבֹרי כח עֹשי דברו'[1]. ומה משותף בין השמיטה לכהנים? כתוב: 'על כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו ד' הוא נחלתו' (דברים י, ט) – הכהנים אינם קונים דירה בארץ ישראל. ויש כהנים שעד היום מקפידים על כך. בנוסף, הכהן אינו יכול לקחת חלק בביזה, ונותנים להם מקומות מיוחדים לשבת. התורה אומרת: 'וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ', מסביר רש'י (כה, כג ד'ה כי): בין כה וכה הארץ לא שלך, אז כיצד אתה עושה בה עסקים?!. אך בתורת כהנים כתוב שהארץ תהיה שלי - בשנת היובל – אז היא תהיה שלכם - בשאר השנים. ומבאר שם הגאון מווילנא שבשנת השמיטה, כשהאדם אינו עובד את הקרקע, כל כולו נמצא במציאות של 'בלתי לד' לבדו' (שמות כב, יט), ואז כולנו במדרגת הכהנים, שאין לו 'חלק ונחלה עם אחיו - ד' הוא נחלתו'. ומוסיף הגר'א שזהו פירוש הפסוק: 'וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ' - שבזמן שהארץ לא תימכר לצמיתות, מפני שאתם יודעים שהיא איננה שלכם ואתם לא יכולים לוותר עליה - לא תעבדו אותה בשמיטה וביובל, 'כִּי לִי הָאָרֶץ' - אתם שלי! כשהאדם שם את כל יהבו בהקב'ה, דרגת הכהונה מתבטאת בכל כלל ישראל, כמו שכותב הרב באורות (אורות התחיה ד) שמצד אחד יש שבט כהונה, אך מצד שני כתוב על כל ישראל: 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש' (שמות יט, ו), מפני שקדושת הכהונה מבטאת את קדושת כלל ישראל, שיוצאת לפועל אצל הכהנים. א'כ, יש שנה מיוחדת שדבר זה בא בה לידי ביטוי - שנת השמיטה. לכן בתורת כהנים נכנסת גם פרשת בהר, שבאה לבטא את צורת החיים של הכהונה - 'כי לי הארץ' - יש אדון לעולם, וכולנו באותה שנה ב'ממלכת כהנים'.
'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש'. הזכרתי בשבוע שעבר, בליל שבת, שמאוד הצטערתי כשראיתי מה שכתב מישהו שבעבר למד פה. הוא אמר, כשגגה יוצאת מלפני השליט, שהתורה אומרת: 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש' – לא היא מתכוונת שכולנו נהיה 'ישובניקים'... זה ודאי לא נכון, 'וכל בניך למודי ד''! (ישעיהו נד, יג). אנו צריכים להקרין על המלוכה ועל השלטון, שיהיה גם שלטון יהודי. בימי העצמאות הרצי'ה לא היה חושׂך שבטו, לא היה מחניף. על שני דברים הוא תמיד התריע, ותראו כמה הוא ראה רחוק: משרד החינוך ומשרד המשפטים - החינוך שאינו כמו שצריך, וה'משפטים בל ידעום' (תהלים קז, כ) ששופטים בהם. ועם כל זה, על מה שצריך לשמוח - צריך לשמוח, מתוך ציפייה למלכות ד' שתתגלה, מלך שעוסק בתורה כדברי הרמב'ם.
ישראל הקדימו נעשה לנשמע, כדרגת המלאכים, דרגה של מי שמחובר לרוחניות. כשאדם זוכה להגיע לדרגה של 'לעבדו', של 'תעבדון את האלקים', של 'קרבנו מלכנו לעבודתך', שהוא מקדים נעשה לנשמע ויודע שהתורה אינה רק הדרכה לקראת הנעשה, כהכשר מצווה, אלא גם תכלית בפני עצמה - לא רק שהתורה שלו מתעלה, אלא גם קיום המצוות שלו אינו רק קיום מצווה, אלא גם מימוש של התורה עצמה. בתחילת פרשת האזינו כותב הגר'א שהתורה היא המזון לנשמה והמצוות הן המזון לגוף. הגמרא אומרת (שבת פח ע'א) שכשהקדימו ישראל נעשה לנשמע נתן להם הקב'ה שני כתרים – הכתר העליון הוא כתר התורה, והתחתון הוא המצוות, ויש ערך לזה וערך לזה. כתר התורה ניתן למי שיש לו את כל קנייני התורה. הגר'א כותב בסוף ספר משלי שלא מצוי שלאדם אחד יהיו כל קנייני התורה, אך כשלומדים בחבורה - לכל אחד יש קניין אחר, ויחד יוצא שלכולם יש את מ'ח הדרכים שהתורה נקנית בהם. אמנם תלמידי הגר'א כותבים בהקדמה לביאור הגר'א על או'ח שידוע שהגר'א זכה לכל מ'ח הקניינים, אע'פ שהוא היה סגור בחדר ולמד לבד. זה היה הגר'א, אך אנחנו שאיננו בדרגתו, צריכים ללמוד בחבורה, כדי שיהיה בנו קניין התורה, שהיא תיהפך לחלק בלתי נפרד מאיתנו - כמו ארץ ישראל, 'שלא נעזבנה לזולתנו מן האומות' (השגות הרמב'ן לסה'מ עשין ד. ובספר ר' אבי שוורץ מביא מקורות שבארץ ישראל פעמים שיש סגולה גם בלימוד עצמי).
'בקשו פניו תמיד'
ספירת העומר שכתובה בפרשת אמור, וספירת השנים שכתובה בפרשת בהר - באות לבטא דבר אחד. הספירה באה לבטא, כמו שהזכרנו בתחילת הדברים, את המהות של הימים, את החשיבות של כל רגע ורגע, של כל שעה ושעה, ושל כל יום ויום בתור דרגה בפני עצמה. על אברהם אבינו נאמר: 'זקן בא בימים' (בראשית כד, א). מה פירוש 'בא בימים'? מבאר השפת אמת (תולדות תרל'ד ד'ה במדרש) שהוא עשה עם כל יום מה שצריך לעשות איתו - הוא ידע להעריך כל יום. הגמרא במסכת ברכות (מג ע'א) אומרת: 'לא יפסיע פסיעה גסה, דאמר מר: פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. מאי תקנתיה? להדריה בקדושא דבי שמשי'. מסביר הרב בעין אי'ה (ברכות ח'ב פ'ו, נט): 'האדם הבלתי שלם בשכלו ומדותיו ולא קנה דעת את ד' על מדה נכונה בנפשו, יהי' בנפשו רב המרחק בין התכלית להאמצעיים, עד שאם ישא נפשו לאיזה תכלית תהי' כל מערכת האמצעיים עליו למשא כבד, ותקצר נפשו מסבלם, וימהר בהם בחפזון נמרץ ונפשו לא תדע שלו. כי אם הומה הוא אל קיבוץ ההון, הנה ישים תכליתו בקיבוץ איזה סכום שמתאוה, יאבה לחתור בכל עז להגיע אל תכליתו, והעסק באמצעיים יהיה לו לדבר שבא לו שלא ברצונו. ממצב נפשי כזה בא גם בתנועות הגוף פסיעה גסה, שנפשו המורגלת לבלתי מצא חפץ בעסק האמצעיים, מורגלת היא ג'כ לצייר כל מטרה בסגנון כזה בערכם של האמצעיים, ע'כ ייגע את עצמו להפסיעה פסיעה גסה כדי להסיר מעליו עסק האמצעיים. אמנם האיש השלם, שיודע אמיתת מציאותו באשר הוא אדם מצטרך אל המון פעולות, יכיר בכולם תכלית נשגבה, והוא העסק בההבאה את עצמו אל שלימות נפשי וכל מין שלימות. כי העסק והעבודה שהוא פועל על מהלך השלימות ראוי שיהי' חביב ורצוי אל האדם מצד עצמו, ע'כ הוא מוצא תמיד מנוחה בכל פעולותיו, וע'ז נאמר בכל דרכיך דעהו, ומזה בא מעמד תנועת הגוף ג'כ במנוחה, שאינו מפסיע פסיעה גסה' - הוא יודע שחלק מהשלמות זה לעבור את סך הפעולות, הזה של עד שמגיעים לשלמות, והוא מבין שעצם הטיפוס, עצם ההליכה, זה חלק מן התכלית אליה הוא רוצה להגיע. לכן תלמיד חכם, שאמור להיות שלם בדעותיו, 'אל יפסיע פסיעה גסה'. 'בקשו פניו תמיד' (תהלים קה, ד), מבאר הרב בעולת ראיה (ח'א עמ' רא) שעצם החיפוש והבקשה זו מעלה גדולה.
הגמרא אומרת (שבת קלח ע'ב) שלעתיד לבוא תשתכח תורה מישראל, אך רשב'י אומר: 'חס ושלום שתשתכח תורה מישראל'. שאלו אותו: הרי כתוב בפסוק 'ישוטטו לבקש את דבר ד' ולא ימצאו' (עמוס ח, יב), וענה להם רשב'י: 'שלא ימצאו הלכה ברורה משנה ברורה במקום אחד'. מה רשב'י ענה להם? אם ישוטטו ולא ימצאו משנה ברורה והלכה ברורה במקום אחד, זה נקרא שכחת התורה! אלא שכוונת רשב'י שהיות וכתוב בפסוק: 'ישוטטו לבקש', זו השמירה משכחת התורה - שכחת התורה היא רק כשלא מחפשים אותה! וזה מה שאומר הרב: 'תלמיד חכם אל יפסיע פסיעה גסה', עצם ההתקדמות והחיפוש הם מעלות גדולות. זו בעצם התמצית של ספירת העומר, שלכל יום יש לו את הספירה שלו. [ואיני מדבר על הצד הקבלי. בירושלים היה צדיק בשם הרב זוסמן, שהיה תלמיד של הרב חרל'פ. הוא היה מגיע כל ערב לכותל, לספירת העומר, ולאחר מכן תיקון חצות. הוא היה אומר ספירת העומר כמדומני למעלה מחצי שעה, מה'לשם יחוד' עד סוף כל הבקשות שאחריה. הקלטת מסתובבת פה באיזשהו מקום, כדאי לשמוע פעם אחת בחיים -  לא בתור חיקוי, אלא כדי לקבל מושגים. לדעת שיש מושג כזה של 'תעבדון את האלקים', שאינו דומה מאה פעמים למאה ואחת. יש מושג כזה, יש השגות כאלה]. על האדם לדעת זאת, ולא להפסיע פסיעה גסה. לדעת שבכל ספירה וספירה אנחנו מגיעים ל'טהרנו וקדשנו' ולכל מה שכתוב בנוסחאות השונות. לדעת שעצם החיפוש, עצם הספירה, עצם המניין, הוא כמו שכתב רש'י בתחילת פרשת במדבר (א, א ד'ה וידבר): 'מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה'.
המהר'ל בדרוש על התורה, שהודפס בסוף ספר באר הגולה, מסביר שמיד לאחר יציאת מצרים, 'ממחרת השבת', צריכים להתחיל לספור, כדי שלא יעלה על לבנו שיצאנו לחירות עולם בשלב של יציאת מצרים - חירות עולם זו המדרגה של חג השבועות, מפני ש'אדם לעמל יולד'. 'עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ד' הוא לבדו חפשי'. בתחילת ספר יהושע (א, א) כתוב: 'ויהי אחרי מות משה עבד ד'', מפני שכעת, כשראו את סיכום כל חייו, ראו שהוא לא רק קיים את רצון הקב'ה, אלא היה 'עבד ד'', הוא היה 'עבד ד' הוא לבדו חפשי', ולכן הוא היה הבן-חורין האמיתי, וכמ'ש הרד'ק שם: מי ששם כל כוחותיו וכוונותיו וכל השגחותיו בד' לבדו, ואף בהתעסקו בענייני העולם מתכוון לעבודת ד' יתברך הוא יקרא עבד ד', כמו אברהם עבדי, עבדי הנביאים שהם כמו עבד לאדון. [מסופר שהרב משאש חיפש בחייו מקום להיטמן. הוא הלך לחלקה של רבנים ספרדים בהר המנוחות ומצא שם אחד שכתוב על מצבתו: 'פ'נ עבד ד' מנצור בן שמעון', זה הכל. אמר הרב משאש: 'פה אשב כי אויתיה' - מי שמסוגלים לכתוב עליו רק את המילים הפשוטות, הטהורות והנקיות הללו, 'פה נטמן עבד ד'' - אין ספק שזה מעיד על האישיות שלו].
שאלתי בהתחלה מדוע לא נצטווינו על ספירת העומר מיד אחרי יציאת מצרים, כהכנה ללוחות הראשונים. הלוחות הראשונים היו המשך של יציאת מצרים, שהיתה כולה באיתערותא דלעילא. לפעמים הקב'ה לוקח אותנו בציצית ראשנו ונותן לנו מתנות, אז יש לנו את זה, אבל זה אינו חלק מאיתנו. דבר שלא עמלנו עליו אינו חלק בלתי נפרד מאיתנו. הקב'ה רצה שאחר כך אנחנו נהפוך את זה לקניין עצמי שלנו. לכן אחרי מתן תורה אמר לנו הקב'ה לדורות: על מנת שהתורה תיהפך באצת לחלק בלתי נפרד מאיתנו, ויהיה לנו קניין תורה אמיתי - צריך את העמל העצמי. בסוף הזמן הקודם, בשיחת סוף הזמן דיברנו בין השאר על שני דברים: שצריך לעודד מאוד את הכתיבה - דעו לכם שזו ברכה, ברכת כהן, אך גם עצה טובה - צריך להתרגל לכתיבה, לעסוק בכתיבה, לסכם סוגיות, אם זה בהלכה, אם זה בלמדנות, ואם זה באגדה. זה דבר שצריך מאוד לדרבן אותו. לא להתבייש לסכם ולהגיש עבודות תורניות, זו כבודה של תורה, להראות את יופיה, שלא נס ליחה ח'ו. (ואין זה משנה מפעל הפיס או שמהו אחר, כל דבר שיכול לדרבן את הלימוד, הרי מתוך של לשמה בא לשמה). ויחד עם זה, כחלק מההכנה לקבלת התורה, שבאמת נזכה לזכות לשמור על הזמנים של הסדרים, ואידך פירושא הוא. התורה דורשת את שלה, צריך להגיע למדרגה כזו שבימים שאנחנו נשמח עם התורה, גם היא תשמח איתנו, שיהיה 'כמים הפנים לפנים' (משלי כז, יט). ככל שהאדם מראה יותר חיבה לתורה, גם היא מראה את חיבתה כלפיו.
שיהיה זמן טוב לכולם,
שבת שלום!
 
[1] גבורי כח – 'וחזקת והיית לאיש' (מא, ב) ובתרגום: מהא לגבר דחיל חטאין. הגבורה האמיתית, החיזוק הנכון של 'וחזקת' הוא להיות עם יראת ד', יראת חטא, וכיו'ב: בחר לנו אנשים וצא הילחם בעמלק, וברש'י שם: אנשים גיבורים ויראי חטא.