דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

פרשת השבוע

רה"י הרב יעקב שפירא
במדבר

היחס לתורה
'וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר'. אומר רש'י (א, א ד'ה במדבר): 'מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים, כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם'. בנוסף לעצם המצווה לפקוד את ישראל, שבגללה נקרא ספר במדבר 'חומש הפקודים', התורה מציינת מתי היה המפקד והיכן - 'בְּמִדְבַּר סִינַי... בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית'.
הגמרא אומרת (מגילה לא ע'ב) שתמיד קוראים את ספר במדבר לפני מתן תורה. התורה ניתנה במדבר, ודורשים חז'ל (עירובין נד ע'א): 'אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו'. גם בסוף תפילת שמונה עשרה אנו אומרים: 'ונפשי כעפר לכל תהיה', ומיד אח'כ 'פתח לבי בתורתך' - זה הולך ביחד[1].
המדרש (במדב'ר א, ז) אומר: 'וידבר ד' אל משה במדבר סיני. למה במדבר סיני? מכאן שנו חכמים: בג' דברים ניתנה התורה, באש ובמים ובמדבר, באש מנין? 'והר סיני עשן כולו' וגו'. ובמים מנין? שנאמר: 'גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים'. ובמדבר מנין? 'וידבר ד' אל משה במדבר סיני'. ולמה ניתנה בג' דברים הללו? אלא מה אלו חנם לכל באי העולם, כך דברי תורה חנם הם, שנאמר: 'הוי כל צמא לכו למים'. ד'א, וידבר ד' אל משה במדבר סיני, אלא כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את החכמה והתורה לכך נאמר במדבר סיני'. יש פה שתי מימרות של חז'ל שסותרות אחת את השניה. מצד אחד אומרים חז'ל שהתורה ניתנה כמו אש, מים ומדבר, שהם חינם לכל באי העולם, וא'כ גם דברי תורה הם חינם. דבר אחר - שהאדם צריך לעשות את עצמו הפקר כמדבר, ורק כך הוא יכול לקנות את התורה. ושואל השפת אמת (במדבר תר'מ ד'ה במדרש תורה) שלכאורה אלו שני דברים שסותרים זה את זה - אם משהו ניתן בחינם, אז אני מצדי איני צריך להשקיע שום דבר, אני רק מושיט את היד ולוקח, וא'כ מדוע אומרים חז'ל שהאדם צריך לשים עצמו כמדבר, להפקיר את כל מה שיש לו, כדי שיוכל להיהפך לכלי קיבול לתורה?!
לכאורה עומק כוונת חז'ל הוא שאע'פ שעל האדם לשים עצמו כמדבר, זה נחשב כחינם, ומדוע? חז'ל אומרים כך: אם האדם מרגיש שסיפוק החיים שלו זה שהוא זוכה לתורה, ממילא שאר הדברים אינם תופסים אצלו את אותה החשיבות, מפני שהערך שהאדם מייחס לדברים היא יחסי. אם האדם יודע שהתורה היא הכל, אז גם אם לפעמים הוא צריך 'לוותר' על משהו בשבילה - זה נקרא 'חינם', מפני שרק כשהוא מוותר על הדבר החשוב מבחינתו, זה נקרא שהוא משלם מחיר, אבל אם הוא מבין את עומק ההשגות של התורה, כמה היא גבוהה וחשובה יותר מכל החשיבויות האחרות - זה לא נקרא ויתור. לא שדברים אחרים אינם חשובים, אנו לא מזלזלים בכל מיני דברים אחרים, אבל לכל דבר יש ערך מסוים, וכמו שיש הבדל בין ערכו של אדם בין עשרים לבין ערכו של אדם בן חמשים וששים, כמו שכתוב בפרשת בחוקותי, כך גם בכל תחומי החיים - הכל חשוב, אבל יש סולם ערכים. לכן שתי המימרות הללו אינן סותרות זו את זו.
מעין זה כותב החת'ם סופר - המשנה (אבות פ'ה מ'ה) אומרת: 'עומדים צפופים ומשתחוים רווחים... ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים'. זו היתה המעלה של ירושלים. מסביר החת'ם סופר בתשובות (ח'ב, יו'ד רלד) שהשמחה שהיתה לעולי הרגל בירושלים, 'שמחתי באֹמרים לי בית ד' נלך' (תהלים קכב, א), כל כך עלתה על גדותיה, שהיא גימדה את כל הדברים האחרים. כשבאמת טוב לאדם, כשהוא שמח שהוא מתחבר עם ירושלים ועם המקדש, הצפיפות הופכת לחלק מהעניין. [תשאלו חסיד גור אם הוא הצטופף בטיש של הרבי. אני זוכר שפעם היו באים לטיש עם בגדים קצת קרועים, כדי שלא לקרוע את הבגדים הטובים יותר, והיו מצטופפים כדי לזכות להגיד לחיים או שבת שלום לרבי. היו לפעמים אנשים שצעקו שזה פיקוח נפש מה שהולך שם, ופעם שמע זאת הבית ישראל ואמר: זה לא פיקוח נפש, זה תיקון הנפש! כתוב שאין דין בן סורר ומורה בירושלים. ומדוע? מסביר המשך חכמה שכשהמאכלים הם מאכלים שבקדושה האדם לא יהפוך על ידיהם לרע. ועל המימרא הזו אמר הבית ישראל שהמשך חכמה זה ספר מצוין מאוד, ולו רק בשביל הדבר הזה].
אומר החת'ם סופר: 'לא אמר אדם צר לי המקום', כי זה בכלל לא היה בחשבון. אדם שטוב לו, הוא מלא סיפוק, הוא שמח, הוא הגיע לירושלים לראות כהנים בעבודתם, שהתוספות (ב'ב כא ע'א ד'ה כי) אומרים שעל זה מדבר הפסוק 'כי מציון תצא תורה' (ישעיהו ב, ג), ו'למען תלמד ליראה את ד' אלקיך כל הימים' (דברים יד, כג). כתוב (חגיגה ב ע'א) שכשאדם עולה לרגל - 'כדרך שבא לראות כך בא ליראות' - הוא בא לראות בזיו השכינה, והוא מאמין שהקב'ה מסתכל עליו. ודוגמה לדבר: אין ספק שחסיד שנוסע לרבי רוצה לראות את הרבי, אבל אם הוא אינו שם לב שגם הרבי מסתכל עליו - חמישים אחוז מההנאה אינה קיימת. וכך כתוב בהקדמה לקונטרס הספקות בשם חכם יעקב מוסקאטו. הוא מצטדק למה הוא כתב את הקונטרס, ואומר שכמו שכשאדם יוצא לטיול, אם בשעה שהוא חוזר אין לו למי לספר את החוויות - הוא אינו נהנה, כי חלק מהעניין זה שהאדם מספר את חוויותיו ואת הרגשותיו, כך בדברי תורה, אמנם 'נעים כי תשמרם בבטנך' (משלי כב, יח), אבל צריך לספר אותם לאחרים, אחרת זה לא נקרא שאתה אוהב אותם, כפי שכותב הרמב'ם בספר המצוות (עשה ג) שאהבת ד' של אברהם אבינו התבטאה בכך שהוא האהיב אותו על הבריות.
כך כותב גם הנצי'ב, בהקשר אחר. כשבנ'י התלוננו ואמרו: 'זכרנו את הדגה' (יא, ה), אמר הקב'ה למשה: 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל' (שם טז), ורק אח'כ הוסיף ואמר שהוא יתן לישראל בשר 'עד אשר יצא מאפכם' (שם כ). מדוע? הם ביקשו רבנים?! אומר הנצי'ב דבר הפלא-ופלא: הקב'ה לא רצה לתת פיתרון מיידי לבעיה, אלא פיתרון שורשי. איך מגיעים למצב כזה, שמיד אחר שבני ישראל עומדים בהר סיני, הם מתאווים לבשר?! מאיפה זה בא להם? ועל זה אמר הקב'ה 'אספה לי שבעים איש' - לפעמים הפתרון האמתי הוא שחסר להם רוחניות, ומה שצריך לעשות זה מה שנקרא בלשוננו - לרומם את רוח העם. זה הפתרון האמיתי. עד אז, בינתיים, צריך לתת להם בשר ודגים - לא שלא צריך לאכול, ודאי שצריך לאכול, אבל מהיכן נובעת התאווה? מחוסר בחיבור הרוחני.
 
'כאילו ילדו'
בהמשך הפרשה כתוב: 'וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה', אך התורה מונה רק את בני אהרון. מסביר רש'י (ג, א ד'ה ואלה): 'ונקראו תולדות משה, לפי שלמדן תורה. מלמד שכל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו' - הכוונה לידה רוחנית, כפי שאומרת המשנה (ב'מ פ'ב מי'א): 'אבדת אביו ואבדת רבו של רבו קודמת שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא'[2]. שואל המהר'ל בגור אריה (ג, א ד'ה ביום): מדוע לומדים זאת מכך שמשה רבנו לימד את בני אהרן? הרי הוא לימד את כל בני ישראל, וא'כ על כולם יש לומר 'כאלו ילדו'! ומתרץ המהר'ל שלא על כל אחד אומרים: 'כאילו ילדו', זה תלוי במידת הקישור בין הרב לתלמיד, ומשה רבנו למד עם בני אהרן יותר לעומק ממה שלימד את כל כלל ישראל. על כל כלל ישראל נצטווה משה: 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' (שמות כא, א), ומסביר רש'י (שם ד'ה אשר): 'כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם' - יחד עם הסברות של הדין, מפני שאדם שחסר לו בהבנת הסברא של הסוגיא - חסר לו בשיעור הקיום של מצוות תלמוד תורה (עי' מנחת אברהם ח'א סי' ד). ולא מליבי אני אומר את זה, כך אומרת הגמרא (ברכות ו ע'ב): 'אגרא דשמעתא - סברא', ואומר שם רש'י (ד'ה אגרא דשמעתא סברא): 'שהוא יגע וטורח ומחשב להבין טעמו של דבר'. אז זהו מעין שיעור בקיום המצווה. אך את זה עשה משה רבנו בפרט עם בני אהרן, ולכן רק ביחס אליהם אומרת התורה 'כאילו ילדו'. מה פירוש המושג 'כאילו ילדו'? 'נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא' (עירובין יג ע'ב), אך מתי טוב לו שהוא כן נברא? 'כאילו ילדו', כשהוא מחובר לתורה, זה נחשב ללידה חדשה. הלימוד איננו רק העשרת האינטליגנציה, אלא לידה חדשה. [סיפרתי להורים בסוף חודש אדר בפגישה שהיתה בספריה שראש ישיבה אחד אמר לתלמידים בתחילת הזמן ש'כל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו'. כשהוא הלך הביתה התלווה אליו אחד התלמידים. שאל אותו הרב: למה אתה מלווה אותי? אמר לו התלמיד: כבוד הרב, 'כאילו ילדו', נכון? אז אני הולך איתך לאכול ארוחת צהריים. אמר לו הרב: נכון שביחס אלי זה 'כאילו ילדו', אבל אשתי, הרבנית, איננה אמא שלך...].
והנה בפרשת ואתחנן עה'פ ושננתם לבניך פרש'י: אלו התלמידים, ומצינו בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר: בנים אתם לד' אלקיכם... וכשם שתלמידים קרוים בנים, כך הרב קרוי אב שנאמר: אבי אבי רכב ישראל ופרשיו. ויש להבין תרתי למה לי - גם הלימוד מפרשתנו, ואלה תולדות אהרן ומשה, וגם מהפסוק ושננתם לבניך. (ועי' בשו'ע אה'ע סי א, בפרישה וט'ז שם, האם כשכתוב 'כאילו' הוא ממש או לא. ועי' ברמ'א חו'מ מב, לגבי הכותב בשטר 'לבני' האם הכוונה ליתום שגידל בתוך ביתו). והחילוק נראה, תלמיד קרוי בן - מצד האב, התלמיד אצל הרב כבן אצל אביו, אבל כאילו ילדו הכוונה שמעשה הלימוד של הרב עם התלמיד הוא כהולדה ולידה מחדש, 'אני היום ילידתיך', וכמו שיש דין שהאומן קונה בשבח כלי, שיש לו עכשיו בנין אחר, צורה חדשה.
במהר'ל מבאר שכיוון שמשה למד עם בני אהרן מעבר למה שנצטוה ללמוד עם ישראל, בזה נחשבו כילדיו. ודו'ק ברש'י כאן שהוסיף: ביום דיבר ד' את משה נעשו תולדות שלו. ולכאורה רק אחר שלמדם יחשבו כבנים, ולא קודם לכן. כשלב ההריון לפני הלידה, הנכונות וקידוש המטרה ששם בו את אמונתו ללמדו תורה. וכך הוא היחס אל כל דבר שבקדושה, שרק במבט של עיני חומר – מביט בזה כאל דבר נידח, אבל בראיית הנפש, הרי רואה בה יורה רותחת ומי שנפשו כמהה אל הקדושה, מי שמרגיש בקרבו קירבה אליה, הוא הזוכה לינוק מצוף טעמה.
ובטור או'ח סי' קטו מבאר מדוע אומרים השיבנו אבינו לתורתך, כי כך צריך להיות הקשר בין תלמיד לרבו ולהיפך, מתוך אהבה, וכמ'ש הר'מ בהל' ת'ת שחובת הרב לכבד א תלמידו ולאהבו, אין זו אהבה מצד המצוה של ואהבת לרעך כמוך אלא יותר, מצד עצם צורת נתינת התורה, וכמו בהר סיני, וע'כ לא הקפדן מלמד. ובתפילת מעריב אומרים: אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת, תורה ומצוות... אותנו לימדת - אין אלו שני דברים, אלא שמתוך אהבה נתן לנו תורה, וע'כ מברכים אח'כ: ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים, שהתורה תמיד תמשיך להינתן לנו ולהיות איתנו. וע'כ בנים אתם לד' אלקיכם - הקב'ה הרי מלמדנו תורה, הוא עשנו ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו.
לכן אומרים חז'ל שאת פרשת במדבר קוראים לפני מתן תורה, מפני שזו הכנה למתן תורה. מה זה המדבר? הרבה אנשים מתגעגעים למדבר, באופן טבעי. הם רוצים חופשיות, 'ונפשי כעפר לכל תהיה', להיות חלק מהמדבר. מספר ומדבר לא הולך ביחד - המספר הוא ההיפך מההתבטלות – הרבה פעמים בחור יכול לומר 'לא סופרים אותי', כלומר לא מתייחסים אלי וכדו'. המספר מבטא את האישיות הפרטית של האדם. ובכל זאת אומרת התורה שדווקא במדבר צריך לספור את ישראל. (על המדבר מברך: ברוך עושה מעשה בראשית, המדבר הוא מגע עם תחילת היצירה, טבעי כמות שהוא, קודם שנגעה בו יד אדם, 'ימצאהו בארץ מדבר', ואח'כ בא השלב של 'אשים מדבר לאגם מים (ישעיהו מא), כשמשים עצמו 'כמדבר', נקודת ההתחלה, הרי על גביו יש נתונים לצמיחה). מדוע? מפני שאין בתורה מושג של ביטול של האדם. אמנם יש בחב'ד ביטוי שנקרא 'ביטול היש', שאדם מבטל את ישותו האישית, את הקיים, אך אף פעם 'היש' אינו מגיע לביטול גמור. התורה אינה רוצה שאדם יבטל את עצמו. 'אשרי איש שחושב עצמו כשיריים לגבי כנסת ישראל כולה' (אורות התחיה כד), אך אין הכוונה שהאדם יגיד: 'אין לי עניין בעצמי, אני לא כלום, אפילו לא מספר. הקב'ה הוציא את אברהם אבינו ואמר לו: 'ספֹר את הכוכבים... כה יהיה זרעך' (בראשית טו, ה). מדוע נמשלו ישראל לכוכבים? זהו סתם ביטוי? חז'ל אומרים (ב'ב ח ע'ב) שעל מלמדי תינוקות נאמר הפסוק: 'מצדיקי הרבים ככוכבים' (דניאל יב, ג), ומסביר הרב במאמרי ראיה (ח'ב עמ' רפט): 'הסבה שהשוו אותם לכוכבים היא, כי איתא בזוהר שכל כוכב הוא עולם שלם ומלא, אף על פי שלנו הוא נראה רק כנקודת אורה. כמו כן נפש כל תינוק מישראל, הוא עולם שלם ומלא... גם חנוך ילדי ישראל דומה לרעיון בנין בית המקדש, כי מטרתו לעשות את נפשותיהם של ישראל, שכל אחת היא עולם מלא, לנאות ומכוונות לאביהם שבשמים, ולכן אמרו כי מלמדי תינוקות הם בבחינת מצדיקי הרבים ככוכבים'. 'כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם' (סנהדרין פ'ד מ'ה), ומה פירוש 'בשבילי נברא בעולם'? שאר העולם לא מעניין אותי? אלא שאין סתירה בין הדברים - 'כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא' (שם) מפני שמי שדואג לחולה אינו מסייע רק לחולה, אלא גם לכל הידידים והמשפחה שלו, ואדם שמציל נפש אחת אינו מציל רק אותו, אלא 'עולם מלא', את כל אלו שסביבו. וזה נכון גם בגשמיות וגם ברוחניות. החינוך כותב (מצווה שס) שבכל בית בישראל צריך שיהיה לפחות תלמיד חכם אחד, שמציל את כל הבית - לא רק מבחינה סגולית, הוא משפיע בפועל! איתו הכל נראה אחרת. 'כאילו קיים עולם מלא' - לא רק אותו, אלא גם את כל מה שסביבו. אומר הרב במאמרי ראיה: זה פירוש 'ככוכבים' - האדם הוא 'עולם מלא' גם אם מרחוק לא רואים זאת.
 
הפרט והכלל
אבל יש גם דרגה נוספת: שאדם משים עצמו כמדבר. לא כמו שחושבים שהכוונה למשהו מופקר. במדבר יש כל כך הרבה מרחבים, וממילא יש מקום ל'מה טובו אוהליך יעקב'. גם במדבר יש סדר, יש אוהלים שפתחיהם אינם מכוונים זה כנגד זה. ואומר התולדות יעקב יוסף, תלמידו של הבעש'ט, שלא רק פתח האוהל לא היה מכוון אחד כנגד השני, גם הפה לא היה מכוון אחד כנגד השני. היה סדר, היה משטר. גם במדבר יש כללים של מדבר, וגם אותו ניתן להפוך מארץ ציה למשהו יותר מסודר. לכן, אומרים חז'ל, התורה ניתנה במדבר. כפי שכתב המהר'ל (נתיב התורה פ'א), התורה היא סדר העולם, היא עושה סידור בכל דבר שנמצא בעולם, ולכן היא ניתנה במדבר – להודיע שגם במדבר יש סדר. בפתיחה לשיחותיו לספר במדבר היה הרצי'ה קורא לספר 'ספר הדרך'. רוב החיים שלנו הם 'ובלכתך בדרך', לא תמיד האדם נמצא בישוב הדעת. אנחנו דומים לדור המדבר, מפני שאנו כל הזמן במסעות, כל הזמן בעליות ובמורדות, ויש סדר גם לדור שכל כולו נחשב ל'דור המדבר'. ובספר מדבר שור (עמ' קיב) כותב הרב: 'זהו שתיאר השי'ת ריבויים של ישראל ככוכבי השמים וכחול שעל שפת הים, כי לכוכבי השמים מצד גדלו של כל אחד ואחד וחשיבותו, ניכרת בהם התכלית הפרטית של כל אחד ואחד, וחול הים אין להבחין לכל גרגיר חול מיוחד תכלית בפני עצמו, רק שמקיבוץ כולם יוצאת תכלית גדולה שהיא קיום העולם כמו שכתוב: 'אשר שמתי חול גבול לים חק עולם'. והנה לישראל ישנם ג'כ שני אלו מיני תכליות, שלכללות מציאות האומה הישראלית בעולם, תכלית נשגבה וגדולה מאד, אף גם זאת לכל אחד ואחד מישראל בפני עצמו יש תכלית פרטית והיא ג'כ גדולה מאד, ע'כ אמרו חז'ל: 'כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא'. ע'כ נתיחסו ישראל אל החול, ואו'ה אל המים כמש'כ: 'המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון', 'מי הנהר העצומים והרבים את מלך אשור'. כי המים למראה עין אינם מתחלקים, והם מתאחדים לגוף אחד, להורות שאין למציאותם כ'א התכלית הכללית, מה שא'כ ישראל, שכ'א מחולק לתכליתו, אלא שהתכלית הכללית עצומה מאד עד שאין התכלית הפרטית ניכרת בערכה, ע'כ הדבר דומה לחול הים, שאם שהם מחולקים לגרגירי חול, אין ניכרת התכלית הפרטית, לעומת גודל ההשקפה אל התכלית הכללית'.
אותו עניין כותב הרב גם בעין אי'ה. הגמרא (ברכות ח ע'א) אומרת: 'אמר הקדוש ברוך הוא: כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור, מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם'. ומבאר הרב (ח'א, פ'א פט): 'יש השלמת האדם לעצמו, בידיעת האמת, והשלמת זולתו ע'י עשיית הטוב וחסד. אך כ'ז לא יספיק לאדם, כל זמן שלא ישכיל שתעודת האדם לא תגמר לעולם, כ'א בצירופו אל הכלל. אמנם מי שיעסוק בעניני הכלל, עליו לשום לב כי א'א להיות הכלל מוצלח, כ'א כשיהיה פרטיו מוצלחים. וא'א להפרטים שיהיו מוצלחים זה מזה, כ'א בהיות כל אחד שוקד ג'כ על שלמותו הפרטי. והנה האחדות הזאת היא יסודן של ישראל, 'מי כעמך ישראל גוי אחד', ע'י ש'ד' אלקינו הוא אחד''. דהיינו, הדאגה שלי לכלל והדאגה שלי לשלמות הפרטית שלי, משלימים זה את זה, מפני שכשלאדם חסר משהו בשלמות הפרטית שלו, גם הדאגה שלו לכלל לוקה בחסר. ממשיך הרב: 'ע'כ אמר שהעוסק בתורה, להשלמת עצמו האמיתית, ובגמ'ח להשלמת זולתו, ומתפלל עם הציבור, להרשים לעצמו שתכלית השלמות הפרטית היא רק שלמות הכלל, אמר הקב'ה מעלה אני עליו כאילו פדאוני לי, השלמות הכללי מצד עצמו מיוחסת לשמו ית'. ולבני, נגד השלמות הפרטית הנובעת ממקור הטהור של שלמות הכלל, ברוממות מעלתה, כשהיא שמה תכליתה רק לראות איך הכלל כולו מוצלח ועומד במעלה רוממה...'. זהו הקו העדין שיש בפרשה, בין המִדבר לבין המִספר, וזו גם ההכנה האמתית למתן תורה.
 
ההכנה למתן תורה
חז'ל מדגישים את ההכנה למתן תורה. 'ביום הזה באו מדבר סיני' (שמות יט, א), אומרים חז'ל: בכל יום יהיו בעיניך דברי התורה כאילו הם מתחדשים. על שלושה דברים כתוב שצריך שהם יהיו בעיניך כאילו התחדשו היום: על התורה, על פסח, ש'חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים' (פסחים פ'י מ'ה), ועל ארץ ישראל. בשלמא אם הפסוק הזה היה מדבר על עצם קבלת התורה, היינו מבינים שבכל יום דברי תורה יהיו בעינינו כחדשים, אך לא על זה הפסוק מדבר. הפסוק מדבר על מה היה לפני שהגיעו להר סיני, ועל זה אומרים חז'ל ש'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים', ומדוע? מפני ש'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים' לא מדבר רק על התורה, אלא גם על ההכנה לתורה, גם היא צריכה להיות מחודשת כל הזמן. 'כל הישן בבית המדרש תורתו נעשית לו קרעים קרעים' (סנהדרין עא ע'א) - אין הכוונה על מי שלמד כשהיה עייף ונרדם בביהמ'ד. זו מעלה גדולה מאוד. [היה לי פעם חברותא שנרדם עלי באמצע הלימוד - בגלל שהוא היה כ'כ שקדן, עד כמעט כלות הכוחות, הוא פשוט התעלף עלי, זו רוממות. אמנם אין זו הדרך, אבל זה מה שהיה]. 'כל הישן בבית המדרש', הכוונה היא שהלימוד שלו אינו חי. כשהלימוד חי מספיקים יותר, כשהלימוד חי הכל חי. 'מעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים' - מפני שיש נקודת חיות. אומרים חז'ל: 'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים' - גם ההכנה והנכונות. 'ישראל שעמדו רגליהם על הר סיני פסקה זוהמתן' (שבת קמו ע'א) - הזכרנו פעם שהדגש על 'ישראל שעמדו', ולא 'ישראל שקיבלו תורה'. 'אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו' (הגש'פ), מדוע דיינו? אמר הרצי'ה באחת השיחות לפני חג השבועות, שההבדל בין יהודי לגוי מתחיל בנכונות, בגישה, בהסכמה. הקב'ה חיזר על אומות העולם לקבל תורה והן לא רצו, ופה מתחיל ההבדל בין ישראל ובין אומות העולם. ועל זה אנו מודים ואומרים: 'אילו קרבנו לפני הר סיני', ועל זה נאמר: 'ישראל שעמדו בהר סיני פסקה זוהמתן' - בעצם הנכונות, בעצם זה שהגיעו למדבר, למקום שהוא הפקר. שבועות הוא 'יום הבכורים' (כח, כו), יום של הפרי הראשון, כפי שמתארים חז'ל (ביכורים פ'ג מ'ה): 'יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, אשכול שביכר, רמון שביכר' - הוא יודע להתחבר בזכות התורה לנקודת הראשית שיש בכל דבר. על ידי התורה יכול אדם להפוך את מדבר ה'ציה ושממה' (יואל ב, כ), 'ארץ לא זרועה' (ירמיהו ב, ב) ל'יום הבכורים' של פריחה חדשה. התורה מצמיחה, משקה, ונותנת חיות גם באותם הדברים שנראים לנו כדוממים, כהפקר, כמדבר, ללא סדר.
 
השמיעה הפרטית
הגמרא אומרת (סוכה כח ע'א) שרבי אליעזר לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, ומאידך באבות דרבי נתן (פ'ו) כתוב שהוא היה דורש 'בדברים שלא שמעתן אוזן מעולם'. איך זה מסתדר? אם הוא אמר רק דברים ששמע מרבו, איך הוא היה יכול לומר 'דברים שלא שמעתן אוזן מעולם'? הרי הוא כבר שמע אותם מרבו? אומר הרב במאמרי ראיה ('על הגאון רבי אברהם מסוכטשוב זצ'ל'): 'וצריכין אנו לומר שאם היינו אומרים שאמר דברים שלא אמרן פה לעולם הי' זה באמת סתירה על הכלל שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו. אבל כיון שאמרו שלא שמעתן אוזן מעולם, אנו מבינים שהפה של הרב אב התורה רבן יוחנן בן זכאי אמרו אבל מכל השומעים הצטיין רבי אליעזר הגדול בהקשבתו העמוקה שאזנו שמעה מתורתו של רבו מה שלא שמעו אחרים. ונמצא שבאמת לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, ותורתו היתה תורה שלימה שיש לה בית אב, ומכל מקום היתה כולה תורה מחודשת על ידי גבורת שכלו הקדוש'. כולם שומעים, אבל יש מי שהשמיעה שלו היא 'שמיעת האוזן' (אבות פ'ו מ'ה), יש מי שהשמיעה שלו היא 'לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי' (עירובין קב ע'ב ועוד), ויש כאלה שרק נדמה להם שהם שומעים, אבל אין הם שומעים. וזה מה שהיה במתן תורה - נכון שהתורה ניתנה לכל כלל ישראל, וכולם שמעו 'אנכי' ו'ולא יהיה', כולם שמעו את עשרת הדברות, אבל מה עושה ההפנמה של השמיעה לכל אחד - זה כבר כל אחד לפי ה'משה ידבר והאלקים יעננו בקול' (שמות יט, יט), שדורשים חז'ל: בקולו של כל אחד ואחד - כל אחד עם בית הקיבול שלו. יש את המעמד הכללי, שבו היינו כולנו, אך יש גם את העניין האישי והפרטי. יש את המדבר ויש את המפקד והמספר. גם כשנמצאים במערכת כל כך כללית, אבל כל אחד הוא אישיות בפני עצמה, לכל אחד יש את השמיעה הסובייקטיבית שלו, וכך התורה מתגדלת ומתפתחת.
 
הכותל המערבי
השבת הזו היא באמת שבת מיוחדת, שבת של הכנה. קודם כל - הכנה לחג השבועות. העולם אינו יודע, אבל הכנות צריך גם לעשות לשבת, וגם ליום שכולו שבת, למעין עולם הבא, למתן תורה. אבל גם זו שבת הכנה למה שזיכה אותנו הקב'ה, שלא זכו לו אבותינו ואבות אבותינו - להתחבר לירושלים. אמרתי לכם בעבר שהרבי מקוצק שאל מדוע טהור שנוגע בטמא נטמא - למה לא נגיד הפוך, שהטמא נטהר? למה הטומאה גוברת על הטהרה? הוא הסביר כך: הטומאה היא בדרך כלל דבר חיצוני, והטהרה היא ביטוי למשהו פנימי יותר. המגע בין טהור לטמא, הוא מגע חיצוני, ולכן הטומאה החיצונית משפיעה על הטהור. לו יצויר שהיה מגע פנימי, ולא חיצוני, באמת היה הטהור מטהר את הטמא. אבי זצ'ל דיבר פה בישיבה אחרי כיבוש ירושלים, ואמר שזה מה שהיה בכיבוש הכותל. הכותל אינו טראסה, הוא אינו קיר תומך להר הבית, כדי שהעפר לא יפול שם, כמו שיש כאלה שטועים ואומרים. הכותל הוא מקום של קדושה, ולא רק בגלל שהרבה דורות התפללו שם, להיפך - בגלל שהוא קדוש אנו מתפללים שם. כפי שאמר הרצי'ה - הכותל אינו רק הכותל הרביעי של הבית השני, אלא גם הכותל הראשון של הבית השלישי. כתוב שתחיית המתים תהיה ע'י עצם הלוז של האדם, שנשארת קיימת הרבה אחרי המיתה. וכותבים הרמח'ל ורבינו בחיי שגם בתחיית עם ישראל ישנו יסוד, עצם הלוז, שממנו תבוא התחייה - הכותל המערבי, ששכינה מעולם לא זזה ממנו. זו הסיבה שהלכו להתפלל שם, ולא בגלל שום סיבה היסטורית או ארכיאולוגית, כזו ואחרת. זה מה שהקב'ה הראה לנו - שיש חיבור שאינו חיבור חיצוני, חיבור שהוציא את ההתגברות של כח הטהרה על כח הטומאה לפועל. שמעתי פעם מיוסף מנדלביץ', שגר פה בשכונה ולמד פה תקופה מסויימת, שמה שגרם לכל ההתעוררות שהיתה ליהדות רוסיה להיאבק הוא כיבוש הכותל. זה עורר את כולם. לנו לפעמים זה נראה מובן מאליו, אך צריך לזכור את העיקר - היה זה חיבור פנימי, ולא משהו מקרי.
הרב פילבר סיפר שלפני שפרצה המלחמה הוא הלך לרב הנזיר ושאל אותו: מה קורה פה? ענה הרב הנזיר: אני לא יודע. אך אחרי שירדן כרתה ברית עם שאר האויבים, אמר הרב הנזיר לרב פילבר: 'עכשיו אני מבין מה שקורה פה - אנחנו חוזרים לשם!', והצביע לכיוון העיר העתיקה. 'עכשיו אנחנו חוזרים לשם!'. וכך היה. היה יהודי קדוש, מקובל, שהיה גר ביפו, וקראו לו הסנדלר מיפו. ר' אריה לווין, וגם החזון אי'ש, היו נוסעים אליו הרבה. הוא נפטר לפני מלחמת ששת הימים, ולפני שנפטר הוא הפקיד מכתב אצל ר' אריה לווין, ושם כתב לו: בעוד מספר ימים אנו חוזרים לעיר העתיקה ולמקומות אחרים. הזכרתי לכם שהרצי'ה דיבר ביום העצמאות שלפני המלחמה על 'ואת ארצי חלקו', והמזכיר של הישיבה בזמנו, ר' שמעון קליין ז'ל, שאל אותו אחרי השיחה: מה פתאום דיברת על זה? הכנת את הנאום? אמר לו הרצי'ה: לא, הרגשתי 'ותשאני רוח'. היה לו איזה דחף מבפנים.
הגענו לאיזה קיר תומך? לאיזו טראסה? זה מה שקיבלנו?! הגענו לקדושה! לצערנו ישנם אנשים שמלעיטים אותם בארס, וכשבאים לכותל המערבי - הוא לא מספיק קדוש בשבילם, הם צריכים לפנות שמאלה, לכיוון מקום המקדש, כדי להבליט שפה זה רק שטיבלאך. שומו שמיים. אמנם יש הסוברים שתמיד יכוון גם רגליו לכיוון קודש הקדשים, עיין שו'ת הרדב'ז ח'ב סי' תרמח, אבל ח'ו לעשות זאת מפני הבעה של חוסר יחס למקום הכותל המערבי. יש מערכת משומנת של אנשים מרוב אהבה - שנאה מקלקלת את השורה, ואהבה מקלקלת את השורה - לא רק לדעתי, גם לדעת רבים אחרים, משהו פה קצת מעוות. יש סתירה בקודש? זה קדוש יותר, זה קודש פחות, את זה אנחנו צריכים ואת זה אנחנו לא?... 'האומר שמועה זו נאה, וזו אינה נאה...' (עירובין סד ע'א). ודאי שיש מדרגות בקודש, יש תורה, יש נביאים ויש כתובים. אסור ללמד גוי תורה, אך יש דעה בספר שלטי גיבורים על הרי'ף למסכת ע'ז שאולי זה רק בחמשת חומשי תורה. בכל דבר יש מדרגות שבקדושה, אבל מכאן ועד למה שקורה היום... שאלתי פעם את הרב שטיינר למה כשהיה הרצי'ה הולך לכותל הוא היה ניגש למקום מסוים, שם הוא עמד. היום לא כל כך רואים את זה מפני שהמקום בו מתפללים כיום נמוך בשלוש שורות לפחות ממה שהיה אז. הוא אמר לי שפשוט הרצי'ה חשש למה פסקו הרב זצ'ל במשפט כהן והאדר'ת, שאסור להכניס את היד בין אבני הכותל, מפני שהקדושה מתחילה מהחלל החיצוני שבין האבנים, ו'ביאה במקצת שמה ביאה' (יומא לא ע'א), ולכן הוא ניגש תמיד להתפלל במקום שהיתה שם אבן שלמה, שהוא לא יכשל בלהכניס את היד למקום שבו יש חלל בין האבנים. זו גם יראת שמיים וזו גם יראת חטא.
שהקב'ה יזכה אותנו ללכת בדרך הנכונה לעלות בסולם בית ד', ומי ששיכן שמו בבית הזה הוא ישכין בינינו אהבה ואחווה ושלום ורעות.
שבת שלום!
 
[1] במאמרו של מו'ר הרב רענן זצ'ל 'ממדבר מתנה', שהודפס בספר בשמן רענן ח'א הביא בשם מרן הרב זצ'ל על שינויי הנוסחאות: 'מדבר שהכל דשין בו' או 'מדבר שהוא מופקר לכל', והסביר שהכוונה על שני תפקידים וסוגים של תלמידי חכמים, אלו שגם עוסקים בהשפעה ציבורית ואלו המשלימים עצמם למעלה למעה בתורה וביראה, ע'ש דברים נפלאים.
[2] רבו קודם זו משנה בב'מ, וכן במסכת הוריות, איש קודם לאשה להחיות, ושם בהוריות מדובר בקדימה שע'פ המעלה של האדם, ולכן ממזר ת'ח קודם לכה'ג עם הארץ. אולם בסוף מסכת כריתות כתוב שרבו קודם משום שגם אביו חייב בכבוד רבו, וכן נפסק ביו'ד רמב, חייב בכבוד רבו יותר מאביו, והגר'א שם מציין למסכת כריתות דף כח, ולא למשנה בב'מ, ויש לדון בכל זה ובנפק'מ ביניהם.