דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

שיחת פרשת השבוע

רה"י הרב יעקב שפירא
חקת

 פרה אדומה במדבר ולדורות
כידוע, פרשת חקת נאמרה על סף הכניסה לארץ ישראל. 'וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ד' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל. וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן'. אומר רש'י (יט, ב ד'ה ויקחו): 'לעולם היא נקראת על שמך, פרה שעשה משה במדבר'. בכל מקום בתורה הסדר הוא: 'וידבר ד' אל משה ואל אהרן לאמר, דבר אל בני ישראל...', אך פה התורה אומרת הפוך: 'זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ד' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ'. מדוע הפסוקים מפוצלים, קודם כל נאמר: 'זאת חקת התורה אשר צוה ד' לאמר' ואחר כך 'דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה', כאילו ה'זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה' זה לא שייך לבני ישראל?
רש'י (שם ד'ה זאת) אומר: 'לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר: 'מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה?' לפיכך כתב בה 'חקה' - גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה'; ש'חוקה' היא דבר שאי אפשר להסביר. אך מדוע אכפת לנו פתאום מהגויים, ומכך שהם מקטרים?! חז'ל שואלים (יומא יד ע'א) איך יכול להיות שהפרה האדומה מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים. איך זה יכול להיות?! ומסבירים שעל כך מקטרים הגויים, ולכן נאמר: 'חוקה חקקתי' - אל תחפש טעמים! רש'י עצמו כותב בהמשך (יט, כב ד'ה פרה) שטעמה של מצוות פרה אדומה הוא: 'תבוא אמו ותקנח הצואה' - כפרה על חטא העגל, אז א'כ יש למצוות פרה אדומה טעם, וכיצד היא הסמל למצוות ללא טעם – חוקה?! זו שאלה ידועה.
פרשת פרה אדומה לא ניתנה לנו כעת בפעם ראשונה. כבר בפרשת בשלח (שמות טו, כה) נאמר: 'שׁם שֹם לו חֹק ומשפט ושם נסהו', ומסביר רש'י (ד'ה שם): 'נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה ודינין'. א'כ, מדוע צריך לחזור על מצוות פרה אדומה בפעם השנייה? ועוד, הרי קבלנו את המצווה במרה, הרבה לפני חטא העגל, אז כיצד אומר רש'י שעניינה של פרה אדומה הוא לכפר על חטא העגל? לכאורה רואים מכך שאין קשר מהותי בין פרה אדומה למחילת חטא העגל. דבר נוסף: כאמור, רש'י בפרשתנו כותב שהפרה נקראת על שמו של משה, ומוסיף ש'מצוותה בסגן' (יט, ג ד'ה אלעזר). למה הדברים הללו לא כתובים בפרשת בשלח? מתוך כל הדברים הללו עולה הבחנה ברורה, שהתורה מדברת פעמיים על פרה אדומה, אך לא באותה מתכונת. פרשתנו מדברת על הפרה שעושים במדבר, שמצוותה בסגן והיא נקראת על שמו של משה רבינו, והיא זו שבאה לכפר על חטא העגל. אך זו היתה מצווה לשעתה. ומצוות פרה שנאמרה בפרשת בשלח, שם לא כתוב שמצוותה בסגן, והיא אינה נקראת על שמו של משה רבינו – היא מצווה לדורות, שלא באה לכפר על חטא העגל. הפסוק בתחילת הפרשה אומר את שני הדברים: 'וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר, זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ד' לֵאמֹר' - זה עניין אחד - המצווה לדורות. ולאחר מכן: 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' בדור הזה, בו יש מצווה מיוחדת שמכפרת על חטא העגל, 'וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה...'. המילים 'זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה' אינם מדברים על הפרה המיוחדת שנצטוו עליה בגלל חטא העגל, אלא על המצווה הכללית שנוהגת לדורות. ולא מעצמי אני אומר את זה, כך למדתי מתוך דבריו של השאגת אריה בספר גבורות ארי על מסכת יומא (ב ע'א ד'ה לעשות).
טהרת הפרה נקראת חוק, אולם פרה היא גם קרבן חטאת, כלפי הטהרה שנקראת חוק, והיא נתנה במרה. ומה שהיא גם חטאת מכפרת, זה היה בזמן משה, לכפר על העגל. ועיין בזה בהעמק שאלה לנצי'ב בשאילתות סי' קלג.
 
 
ההכרה בחוקים מתוך המשפטים
התורה אומרת בספר דברים (ד, ח): 'ומי גוי גדול אשר לו חֻקים ומשפטים צדיקִם', ומוסיפה התורה שכשומעים הגויים את ה'חקים ומשפטים' הם אומרים: 'רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה' (שם ו). שואל רבינו בחיי (שם ד'ה ושמרתם) כיצד אנו אומרים שאומות העולם מקטרגים על ה'חוקה', הרי כאן כתוב בדיוק להיפך, שהחוקים הם 'חכמתכם ובינתכם לעיני העמים' (שם), ועליהם אומרים הגויים: 'רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה'. ומתרץ: 'אין האומות משבחים ומפארים לישראל בשביל החוקים, אבל ילעיגו עליהם, אך הזכיר 'החוקים' להפליג ולומר כי מתוך שיראו האומות שישראל מתעסקין במצות השכליות ובמשפטים ישרים אשר השכל מעיד עליהם שהם משפטים צדיקים, מסודרים בסדר נכון ובהנהגה ישרה, יתבאר להם מזה כי החוקים, שאין טעמן נודע, לא דבר רק הוא, אבל יש בפנימיותם חכמה גדולה נסתרת, אין הכל זוכין לה, והאומות בעצמם יפארו לישראל בכל, ותבענה תהילתם לומר אף על החוקים: 'רק עם חכם ונבון''. רואים במציאות שלפעמים כשאדם גדול עושה משהו שלא יודעים להסביר אותו, אומרים: 'פשש... מסתמא יש פה איזה טעם ע'פ כתבי האר'י'... ['כל המשיא בתו לעם הארץ, כאילו כופתה ומניחה לפני ארי' (פסחים מט ע'ב). מדוע? מפני שאם החתן עם הארץ, הוא עושה דברים לא נכונים ולא מובנים. שואל אותו החותן: תגיד לי, מה אתה בדיוק עושה? והחתן, שלא יודע מה לענות, אומר: זה ע'פ מנהגי האר'י... זה פירוש 'כאילו כופתה ומניחה לפני ארי'. (כך שמעתי מחכם אחד). היום הנגלה נהפך לנסתר והנסתר נהפך לנגלה. שואלים אנשים למה עשית שטויות כאלה, והם עונים: התכוונתי ככה, התכוונתי ככה. פתאום כולם למדו את שער הכוונות. שום דבר אינו נמדד רק לפי הכוונה, צריך שגם המעשה יהיה מחובר לאידיאל הגדול (עי' נפה'ח, פרקים, פ'ד-ו)]. אומר רבינו בחיי: הגויים אינם יכולים להבין את החוקים. {אפילו לגבי שבע מצוות בני נח כותב הרמב'ם (הל' מלכים פ'ח הי'א) שגוי שמקיים אותם 'מפני הכרע הדעת' - בגלל השכל שיש בהן, אינו נחשב לגר תושב. אע'פ ששורש מצוות בני נח זה הוא בשכל, כפי שכותב רבינו נסים גאון (בהקדמה למסכת ברכות), הקיום שלהן הוא בגלל הציווי. וכך כותב הרמב'ם במפורש בסוף הלכות תמורה (פ'ד הי'ג) שאף במצוות שהן משפטים שכליים, העשייה אינה בגלל השכל שמחייב אותן, אלא בגלל ההתבטלות כלפי הקב'ה}. וזה מה שאומרת התורה - הגוי אמנם לא מבין את החוקים, מי שמסתכל על המכלול ורואה שיש בעם ישראל גם דברים המובנים על פי השכל, מבין שגם בדברים הלא-שכליים יש משהו עמוק.
הנה במהר'ל בתפא'י פ'א: תרי'ג מצוות הן על-טבעיות, וע'כ ישראל, נקראו 'אדם' לעומת אוה'ע שנקראו 'איש'. וכתב השל'ה (תחילת פ' בראשית) שם 'אדם' רב הוא ולא לחינם דוקא ישראל נקראו אדם, מלשון אֵדַמֶה לעליון' (ישעיה יד, יד). וזו כוונת הפסוק הנ'ל בספר דברים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, והבאנו את שאלתו של ר' בחיי שם, הרי החוקים הם עילה לאומות העולם לקנטר את ישראל, כפרש'י כאן בפרשת חקת, ושם התורה מציינת להיפך. והתשובה לכך, כי בראותם שאלו החוקים הופכים אותנו להיות קרובים לד', ודווקא באמצעות הלא נודע, החוקים העל שכליים, ידעו שיש כאן חכמה עמוקה, ופרשת פרה היא עדות על התורה כולה, זאת חקת התורה - ולא נכתב זאת חקת הפרה, והיא היא התשובה לחטא העגל, ההליכה אחר ד' בדרך שקיומה היא בדרך של חוק, שעבוד לד', ובזה שונה חכמת האומות מחכמת התורה, שעל חכם מישראל מברך שחלק מחכמתו ליראיו.
הכוונה והמעשה
הגמרא בברכות (יב ע'א) אומרת: 'אמר רב יהודה אמר שמואל: אף בגבולין בקשו לקרות כן' - את עשרת הדברות - 'אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין', שחששו שאנשים יפרשו זאת באופן לא נכון. מבאר הרב בעין איה (פ'א, קסב): 'המינים טועים באמרם שהתכלית הוא רוח התורה, דהיינו הדעות האמיתיות שלה והמדות הטובות. ועפ'ז יעשו הבדל בין דברים עִקרים לדעתם המיוסדים בדעות לשאר מעשים ומצות' - זה לא נראה לנו כל כך חשוב, זה יותר חשוב... 'אבל טעותם גדולה, בזה שהם חושבים שהדעות כבר הם תכלית האחרון. אבל אין התכלית שלמות האנושי נגמר באמת כ'א כשיוכל לחיות ולהתנהג בכללו ובפרטו ע'פ אותן הדיעות והמדות הטובות שבתורה, וע'ז צריך כל המעשים התוריים כולם, שהם מרגילים את העם כולו בדרך החיים. ובביטול חלק קטן מן התורה בפועל, ישארו הדעות בפ'ע והחיים ילכו כפי רצון האדם ושרירות לבו, ותבטל חלילה תכלית התורה בכללה, מה שלא יעלה כלל בידם, כי ד' דבר, שדברו יקום לעד לעולם. והמינים' - האפיקורסים - 'הם שמתרעמים על המצות המעשיות, שנראים לטעותם כמשא ומותר, מאחר שהעיקר אצלם הדעות. אבל הוא טעות, שהמעשים כולם מכוונים את האדם בכלל ובפרט לדרכי חיים, ובהיות המעשים הפרטים בלתי מוגדרים ע'פ תורת ד'' - דהיינו, כאשר מנותקים מהתורה - 'לא יוכלו הדעות לפעול פעולתם כלל, ובהמשך הזמן תגדל ההתנגדות מצד הרגל המעשים לפי הרצון החפשי, שהוא הפך הדעות הטהורות, עד שגם הדעות ישתכחו ולא יתקיים דבר מהם, כ'א בשומרי תורה' - שמשתדלים גם בצדדים המעשיים של התורה והמצוות - 'שעליהם נאמר: 'רוחי אשר עליך', ע'ד הענינים הכללים שהם כערך רוח התורה' - הכוונה לאידיאל והמגמה הכללית, ''ודברי אשר שמתי בפיך', הם כל המעשים הפרטים, כשהם בפרטם 'לא ימושו מפיך', דהיינו הפרטים שצריך לשננם בפה, שאין הלב זוכרם מעצמו בטבע, כערך הדברים שהם מתיחסים לרוחי אשר עליך, אז 'מעתה ועד עולם' יתקיימו, ברית עולם'.
למי הרב מתכוון? על מי נקיש את הדברים? על הרפורמים? הרפורמים הם יהודים, מי שנולד לאם יהודייה, גם אם יש לו את המחשבות העקומות ביותר, הוא יהודי. אך הוויכוח הוא עם התנועה הרפורמית. הזרם הזה. יש לנו וויכוח איתם על הרוח, על ה'רוחי אשר עליך' - האם אפשר לוותר על 'ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים'. הם מוותרים על המעשים, על המצוות המעשיות - 'אני דתי בלב, כ'כ נורא לקב'ה אם תהיה לי ציצית ר' חיים נאה, ציצית חזון אי'ש או שאת הציצית שלבשתי בבר מצווה?!'. אם לא מחוברים עד פרטי המעשים - גם הרוח אינה נשארת. לכן, מסביר הרב, לא ניתן לתקן לומר רק את 'שמע ישראל', העוסק באידיאל הגדול של האמונה, כאשר איננו יודעים להוריד זאת לשפת המעשה, בפועל, בכל פרט ופרט.
[אחד מבוגרי הישיבה התמנה לרב באחד המשקים בארץ. הזמינו אותו לשבת אירוח, כדי להכיר את המקום, ואחרי התפילה עשו לכבודו קידוש בבית של אחת המשפחות שם באחד המשקים. סיפר לי ש'אין חדר שאין שם מת' - בכל חדר היה מסך גדול של טלוויזיה, שלא יפספסו אף תנועה, לא במטבח, לא בסלון, לא בפינת האוכל ולא במרפסת... ובפינה הוא ראה ערימה של כל עיתוני סוף השבוע. בעלת הבית שאלה אותו: כבוד הרב, איך תתמודד עם תופעת החילון שיש פה במשק? זו שאלה כאובה מאוד מאוד. אמר לה הרב: תסלחי לי, אני מנסה להתמודד עם זה, אבל את צריכה לעזור לי. אם את מבטיחה שהמסכים והעיתונים הללו לא יהיו פה - אני ארגיש שאת באמת רוצה שאעזור לך, ואני אעזור לך. אבל אם את תלעיטי את המקום בכל מיני דברים כאלה, לא תוכלי לומר לי: 'נו, מה עשית עם תופעת החילון'. זה לא הולך].
כפי שאמר הרב, אסור לזלזל בפרטים, ובלי חיבור אמיתי למעשה המצוות, גם הרוח לא תתקיים!
על הפסוק 'ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים' שואל השפת אמת (ואתחנן תרל'ז ד'ה בפסוק ושמרתם): התורה אומרת שעלינו לקיים את המצוות בגלל שזה מוצא חן בעיני הגויים?! ואם הן לא היו 'חכמתכם ובינתכם לעיני העמים', לא היה עלינו לקיים אותן?! הוא מסביר כך: בסופו של דבר גם הגויים הרחוקים ביותר ידעו את האמת. זו רק שאלה של זמן. א'כ, אין הכוונה שבגלל זה אנו מקיימים את המצוות, אלא שעלינו לדעת שגם החוקים וגם המשפטים ישפיעו בסופו של דבר. אך הדרך ארוכה.
'ממית עצמו עליה'
פרשת חקת היא פרשת טהרת המת. מהי טהרת המת? המיתה באה לעולם בגלל חטא אדם הראשון, וכל עוד לא תוקן חטא זה, היא תישאר. פירושה של המילה 'חטא' הוא חיסרון. כך נאמר על שלמה המלך: 'והייתי אני ובני שלמה חטאים' (מ'א א, כא) - לשון חיסרון (ראה רש'י שם ד'ה חטאים). א'כ, החיסרון הראשון בעולם הגיע מאדם הראשון, שנקנסה עליו מיתה. והשינוי, תחיית המתים, יחול כאשר יכופר החטא הקדמון של אדם הראשון, מפני שכל דבר צריך לרפא בשורש, מיניה וביה. הנפש החיים כותב שזו הסיבה שקוברים את האדם - לא רק בגלל שקבורה מכפרת (ירושלמי כתובות פי'ב ה'ג, ועי' סנהדרין מז ע'ב), אלא מפני שכך האדם שב לשורשו, שממנו הוא יצמח פעם נוספת בצורה מושלמת. כל דבר קשור למקור. הגמרא (כתובות קיא ע'ב) אומרת: 'כל המשתמש באור תורה - אור תורה מחייהו', משום שהתורה היא שורש החיות של העולם (עי' עקבי הצאן עמ' קיח). יש ביטוי במשנה בכתובות (פ'א מ'ו ועוד), שכשאשה משקרת - 'לא מפיה אנו חיין'. שואל השיטה מקובצת (יב ע'ב ד'ה וכתבו תלמידי; שם ד'ה וז'ל מרנא; יג ע'א ד'ה לא מפיה) מדוע לא כתוב 'היא שקרנית', אלא 'לא מפיה אנו חיין', ומתרץ שבאה המשנה ללמדנו שהאמת היא החיים, והשקר הוא היפך החיים! 'כל המשתמש באור תורה - אור תורה מחייהו', מפני שהתורה היא התיקון השורשי שמחזיר אותנו למצב של האדם הראשון לפני החטא. וכיצד מגיע האדם למצב כזה? הגמרא בגיטין (נז ע'ב) דנה בפסוק 'כי עליך הֹרגנו כל היום' (תהלים מד, כג) ואומרת: 'רב נחמן בר יצחק אמר: אלו תלמידי חכמים שממיתין עצמן על דברי תורה, כדרבי שמעון בן לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם, שנאמר: 'זאת התורה אדם כי ימות באהל וגו'', וכן דורשת זאת הגמרא גם על ברית מילה. מה פירוש 'אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית את עצמו עליהם'? הרמב'ם פוסק את הגמרא הזו להלכה וכותב: 'אין דברי תורה מתקיימין.. אלא במי שממית את עצמו עליהן ומצער גופו תמיד' (הל' ת'ת פ'ג הי'ב) - לא סתם 'ממית את עצמו עליהם' אלא 'תמיד'! מדוע? מפני שאם לומדים זאת מהפסוק 'כי עליך הורגנו כל היום', סימן שצריך להיות פה איזשהו תמידיות והמשכיות.
והזכרנו בשיחות קודמות את סברת השפת אמת בזבחים שמהות התמידיות בתורה הוא שבביטולה אי'ז ביטול רק של אותו היום, אלא יש הפסק ברצף. ע'ע בעולת ראיה, כי הם חיינו ואורך ימינו, ובפנקס. וע'ז אמר המלאך ליהושע 'עתה באתי', לא על ביטול קרבן התמיד, אלא על ביטול התמידיות בתורה.
אך למה התורה מגלה לנו את הסוד הזה, שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם, דווקא בפרשת פרה אדומה, ולא - לדוגמא - במצוות 'ושננתם לבניך'? כיצד זה קשור דווקא לדיני פרה אדומה ולטהרת המת? כאמור, פרה אדומה באה לכפר על חטא העגל, וחטא זה הוא שגרם לשבירת הלוחות. הגמרא בעירובין (נד ע'א) אומרת שבגלל שבירת הלוחות ירדה שכחת התורה לעולם, ולולא שנשברו הלוחות - היה אדם לומד ולא שוכח. אמרתי פעם בישיבה, כשהיתה שבת חתן והרב מגנס לא היה, כך שנאלצתי לדבר, שכתוב (ברכות ו ע'ב) שכל מי שמשמח חתן וכלה זוכה לתורה שניתנה בחמישה קולות. מה נפק'מ שהתורה נתינה 'בחמישה קולות'? דווקא לוחות ראשונות נתנו בחמישה קולות, שהרי כתוב שלוחות שניות ניתנו בצנעא. א'כ, מי שמשמח חתן וכלה זוכה לדרגה של תורה שאין בה שכחה, ולכן מדגישה הגמרא: 'זוכה לתורה שניתנה בחמישה קולות' - לאותה תורה של הלוחות הראשונות. אתם חושבים שזה סתם ווארט? יש לכך נפק'מ להלכה. כתוב בחלקת מחוקק (אבה'ע סי' סה ס'ק ב) שמי שתורתו אומנותו, שמפסיק רק לקריאת שמע ולא לתפילה, צריך להפסיק מתורתו כדי לשמח חתן וכלה. [כמובן שמדובר במקום שאין מי שישמח. הרב ישראלי היה כ'כ מתמיד, שכשהוא שמע שכמות לא מבוטלת של בחורים נוסעים לחתונה הוא פשוט לא הבין את זה. הוא אמר: שהחברותא נוסע - אני מבין, שחברו לחדר של החתן נוסע - אני מבין, אבל כ'כ הרבה בחורים?! ר' שלמה זלמן אוירבך אמר שכשהיה בחור לא הלך להרבה חתונות, אבל בזכות זה שהוא למד בזמן הזה, היום כשהוא מגיע לחתונה הוא באמת זוכה לשמח את החתן...]. מדוע יש להפסיק את הלימוד? מפני שגם מי שתורתו אומנותו - את התורה שניתנה בלוחות ראשונות הוא לא ישיג, אלא רק באמצעות ההבטחה הזו. שכחת תורה באה בגלל חטא העגל, וכשמכפרים על חטא העגל, מחזירים את מצבו של העולם למציאות שהיתה קודם החטא, ולכן דווקא פה, בפרשת טהרת המת, מלמדת אותנו התורה שאפשר לתקן גם את חטא העגל, את שבירת הלוחות רח'ל, ע'י ה'ממית עצמו עליה'. אברהם אבינו אמר: 'ואנכי עפר ואפר' (בראשית יח, כז), ואומרים חז'ל (חולין פח ע'ב), שבזכות כך שאברהם אבינו אמר 'ואנכי עפר ואפר' זכו בניו לאפר פרה. דהיינו, בזכות אברהם אבינו שעשה כל דבר במסירות נפש, זכו בניו לאפר פרה, מפני שתמצית טהרת טומאת המת היא לחזור ולהחזיר את הדברים לשורשם, ודבר זה אפשרי רק במסירות נפש, כפי שראינו ש'אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם'. רק כך ניתן לזכות ב'אור תורה מחייהו', שכל חסרון המוות ייעקר מן השורש.
(ועיין ברמב'ן עה'ת בהקדמה לספר שמות, וכשבאו אל הר סיני שבו אל מעלת אבותם שהיה סוד אלוק אלי אהליהם. הקדושה מתפשטת, וזו קדושת עם ישראל, ולכן בהסתלקות הנשמה והשכינה הרי כל אותו חלל שהיה מלא קדושה, נתמלא בטומאה. וכך הסביר השם משמואל בפ' תזריע את טומאת לידה, ועוד, בטומאת אכילת פיגול ונותר שהיו קדשים במקדש, ונפסלו, חייבם עליהם כרת, ואילו אכילת נבילה באיסור מלקות. וע'כ הודגש אדם כי ימות באהל - ימית עצמו באהלה של תורה, הוא תהליך התמלאות בקדושה, לא רק לעצמו אלא לכל אהלו וסביבתו. והנה מצינו אצל נדב ואביהו שלא נשאו נשים, עליהם אמרו במדרש שהיו מחוסרי בגדים, שלא לבשו בגל כהונה, כי הלבשה מורה על היכולת של הקיבול וההתכללות, שמכיל בתוכו ולידו שפע רב, וע'כ כהן גדול, שהוא מידת החסד, מידת ההשפעה חוצה, לך ד' הגדולה הכוונה על מידת החסד וההשפעה, וכהן נקרא גדול, שהתפשטותו והשפעתו גדולים יותר. וע'כ בגדו הוא בגד עליון נוסף, להעטיף בו יותר ויותר).
תיקון חילול השם ע'י יגיעה בתורה
כך כותב רבינו יונה בספר שערי תשובה (שער ד, טז), שעל חילול השם אין דרך כפרה, חוץ דבר אחד שמכפר על חילול השם - יגיעת התורה. כשיהודי נהרג על קידוש השם, יש גם חילול השם איום ונורא - שגויים פוגעים ביהודי. אמנם אין זה חילול השם שנגרם ע'י נורמה של התנהגות של אדם מסוים, אך לעיתים המציאות עצמה היא מציאות של חילול השם. איך מעלים ומתקנים את זה? אומר רבינו יונה: על ידי יגיעת התורה. ראיתי באור החיים הקדוש (יט, ב ד'ה זאת) שככל שהקדושה גדולה יותר, יש טומאה גדולה יותר כאשר היא מסתלקת. לכן כשיהודי מסתלק יש דין של טומאה חמורה, שמטמאת באוהל, וכשגוי מת, הוא מטמא רק במגע. הוא ממשיל זאת לזבובים שבאים רק בכלי שהיה בו דבש. וכך כתוב גם בשם משמואל (תזריע תרע'ה ד'ה במד'ר), שאחד הדברים שלא נמסרו לידי שליח הוא מפתח של לידה (תענית ב ע'א), וא'כ בכל פעם שנולד יהודי יש השראת שכינה של 'אני ולא שליח', וממילא לאחר הלידה יש הסתלקות של ההתגלות, ולכן יש טומאת לידה.
תפקידנו, אומר האור החיים, הוא לקדש שם שמיים בחיים. דהיינו, לגלות את הקדושה בכל מקום שהיא התגלתה והסתלקה, מסיבות כאלה ואחרות. התגלות הקדושה הגדולה ביותר שקיימת היא שלא יבוש מ'המלעיגים עליו בעבודת השי'ת' (הגה או'ח סי' א סע' א), והשיא בעבודת ד' היא ש'אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם', ושכל מה שנעשה - יהיה מתוך תורה. זהו שיא הקדושה שיורדת עולם, וזה עומק דברי השערי תשובה בשער ד', שאע'פ שכתוב שאין כפרה על חילול השם - ע'י יגיעה בתורה אפילו חילול השם מתכפר. מפני שזה ההפך מחילול השם, זהו קידוש השם הגדול ביותר. 'כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו והקדישו את קדוש ישראל ואת אלקי ישראל יעריצו' (ישעיהו כט, כג). הרמב'ם מביא את הפסוק הזה בספר המצוות במצוות קידוש השם (עשה ט), והפירוש הוא שעל כל אורחות החיים שלנו להיות אריכות אחת של מעשים המביאים לקידוש ד'. זה ההיפך לכל גילויי הטומאה שלפעמים יורדים ח'ו לעולם.
'כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל שׁוֹאֶפֶת לְתִקּוּן הָעוֹלָם בְּכָל מִלּוּאוֹ, לִסְלִיחָה מְקוֹרִית מְטַהֶרֶת, שֶׁבָּאָה לֹא רַק מִישׁוּעַת נֶפֶשׁ הָאָדָם וַהֲטָבַת רְצוֹנוֹ מִצַּד עַצְמוֹ, - שֶׁבָּזֶה צְרִיכִים לְהִפָּגֵשׁ בְּוִתּוּר וּמִדַּת-חֶסֶד מְיֻחָדָה, בְּלֹא הִתְכַּלְּלוּת עִם כָּל הַמִּדּוֹת כֻּלָּן, וּבְלֹא שִׁקּוּל שֶׁל עז צֶדֶק וּמִשְׁפָּט, - כִּי-אִם תִּקּוּן כּוֹלֵל לְסִ בַּת הַחֲטָאִים. חֹק הַטָּהֳרָה, הַעֲבָרַת רוּחַ הַטֻּמְאָה עַל-יְדֵי שְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ שֶׁקָּדַם לָעוֹלָם, 'פָּרָה אֲדֻמָּה מְכַפֶּרֶת', וְהִיא מְטַהֶרֶת מִטֻּמְאַת מֵת, נָעוּץ בְּסִלּוּק הַמִּיתָה מִיסוֹדָהּ, בְּהַעֲלָאַת הָעוֹלָם מֵעמֶק חֶטְאוֹ, מֵחֵטְא הָאָרֶץ וּמִקִּטְרוּג הַלְּבָנָה, מִנְּפִילַת הַתֵּיאוֹרְיָה הָעוֹלָמִית בִּיסוֹד מְצִיאוּתָהּ, מֵהַנְמָכַת הָאִידֵאָל הָעוֹלָמִי בַּמְּצִיאוּת, מַה שֶּׁהִכְשִׁיר אֶת הַחֵטְא הָאֱנוֹשִׁי וְכָל הַצָּרוֹת הָרַבּוֹת הַבָּאוֹת מִמֶּנּוּ. הַכּל, הַכּל צָרִיךְ לִהְיוֹת מְתֻקָּן, הַכּל צָרִיךְ לִהְיוֹת מְטהָר. שְׁאִיפַת יִשְׂרָאֵל לְבִנְיַן הָאֻמָּה, לְשִׁיבַת הָאָרֶץ, הִיא שְׁאִיפָה שֶׁל עמֶק הַטּוֹב הַחוֹדֵר אֶת כָּל הַיֵּשׁ בְּשָׁרְשׁוֹ. לֹא זְקִיפַת לְבֵנָה מֵאֵיזֶה בִּנְיָן כִּי-אִם פְּנִיָּה שְׁלֵמָה וַעֲמֻקָּה אֶל הַיְסוֹד שֶׁל כָּל הַבִּנְיָן, לְכוֹנְנוֹ בְּתִקּוּן. לֹא עֵצִים אֲחָדִים וַעֲנָפִים מֵאִילַן הַחַיִּים וְהַטּוֹב, אֶלָּא לַחְשׂף אֶת הַמָּקוֹר, אֶת מַעְיַן הַחַיִּים שֶׁלְּשַׁד עֵץ הַחַיִּים, עִם כָּל שָׁרָשָׁיו, גְּזָעָיו, עֲנָפָיו, פּארוֹתָיו וְעָלָיו, מִשָּׁם יוֹנֵק, וּמִמֶּנּוּ יָבוֹא רוּחַ חַיִּים, רוּחַ חָדָשׁ, וְעוֹלָם חָדָשׁ יִבָּנֶה, 'כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עשֶׂה עמְדִים לְפָנַי נְאֻם ד' כֵּן יַעֲמד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם' (אורות, ישראל ותחיתו, י).
שבת שלום ובשורות טובות!