דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

שיחת פרשת השבוע

רה"י הרב יעקב שפירא
מטות

 
ראשית פרשת מטות, פרשת הנדרים, היא לכאורה המשך של מה שכתוב בסוף פרשת פנחס: 'אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם' – דהיינו, ברגל צריך להביא גם נדרים ונדבות, כדי להסתלק מאיסור של 'בל תאחר'.
אח'כ ממשיכה התורה: 'אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה'. הרשב'ם מבאר שהכוונה לנדרי הקדש. יש שני סוגי נדרים: נדרים של הקדש לגבוה, ונדרי איסור, שאדם אוסר על עצמו דברים המותרים לו, או מקבל על עצמו דברים, נדר או שבועה. (ועי' מהר'ם שיק על תרי'ג מצות)
'לא יחל דברו', כתוב בספרי החסידות – לא יחלל את הדיבור, וממילא 'ככל היוצא מפיו יעשה'. פה השמור מדברים מיותרים ודברי חולין הוא פה של קדושה– ולכן יתקיימו דבריו וברכותיו.
 
נדרים חיוביים ושליליים
לכאורה בפרשת נדרים התורה מלמדת אותנו דבר והיפוכו. מחד, חז'ל אומרים שכל הנודר סתם כאילו בנה במה – דבר שאינו טוב, וכן כותב הרמב'ם (דעות ג א) כותב בפירוש שלא טוב שאדם יאסור את עצמו בנדרים. הגמ' אומרת (נדרים כב א) שלא טוב לנדור, ומבאר שם הרא'ש שמי שנודר מראה את עצמו צדיק, שיכול לעמוד לא רק באיסורי התורה, אלא גם בחיובים שחייב את עצמו. הלוואי שאת איסורי התורה נשמור כראוי.
הרמב'ם (נדרים יג כה) מחלק בין נדרי איסור, שהנודרם כאילו בונה במה, לנדרי הקדש שהם משובחים. גם הגמ' מבארת שישנו מושג של נדרי מצווה, שאם אמר אדם 'אקום ואשנה פרק זה', נדר גדול נדר לאלקי ישראל (נדרים ח א). לכאורה יש כאן דבר והפוכו: מצד אחד, יש מצווה בחלק מהנדרים, ומאידך 'כאילו בנה במה', וצריך להתרחק מנדרים.
יתכן שזו הסיבה לכך שהתורה אומרת את פרשת נדרים דווקא לראשי המטות, וכתב רש'י: 'חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואחר כך לכל בני ישראל. ומנין שאף שאר הדברות כן, תלמוד לומר וישבו אליו אהרן וכל הנשאים בעדה וידבר משה אליהם ואחרי כן נגשו כל בני ישראל'. אמנם, רק כאן התורה כותבת את זה במפורש. וצריך להבין מדוע דווקא כאן הופיעה הפניה לראשי המטות?
יש לבאר, שהתורה רוצה ללמד כאן, שאדם לא יכניס את עצמו לחיובים נוספים, אלא כאשר הוא במדרגה של ראשי המטות. חובת הלבבות כותב, שכאשר אדם מקבל על עצמו הידורים, והוא עוד חסר בגוף המצווה – זה לא טוב. הגמרא בב'ק אומרת, שמי שרוצה להיות חסיד יקיים מילי דאבות. חסיד הוא מי שעושה דברים לפנים משורת הדין, וע'ז אומרת הגמ' שאם אתה רוצה להיות חסיד ולהוסיף עוד קומה בבניין האישיות – עליך לקיים קודם את מילי דאבות, את מה שאבותיך למדוך, ורק אח'כ אפשר לקפוץ מדרגה נוספת ולהיות חסיד.
אתערותא דלתתא – בא'י
בניגוד לשאר הפרשיות שמשה רבנו מצווה את בני ישראל בתחילת פרשת הנדרים לא כתוב שה' ציוה את משה. בכל התורה כולה, כתובה קודם אמירת ה' למשה, ואח'כ מופיעה לעתים גם אמירתו לישראל, ואילו כאן אנו רואים דיבור בלי אמירה מפורשת מה' לפני כן.
ועוד, בכל התקופה הזאת, מפרשת בלק עד מסעי, יש תופעה שלא מצויה בשאר ספרי התורה. בדרך כלל התורה בנויה על ציווי מגבוה, על אתערותא דלעילא, משמים, אבל בתקופה של לפני הכניסה לא'י אנו נפגשים בתורה עם אתערותא דלתתא, החל מפנחס שגילה את ההלכה ואין מורין כן, שאלמלא שהיה קנאי, לא היה את המעשה של קנאין פוגעים בו, אח'כ בנות צלפחד באות למשה רבינו ואומרות 'למה יגרע שם אבינו', ולא נקבל נחלה בארץ, והקב'ה אומר למשה שהן צודקות. כך גם במלחמת מדין, נתעלמה הלכה ממשה, ודיני גיעולי נכרים נאמרו על ידי שאלתו של אלעזר הכהן.
כך גם לענין הנדרים, שהוא אתערותא דלתתא, אדם מרגיש צורך לקבל על עצמו משהו לעמוד בו גם אם לא צֻוה בו, אדם רוצה לעשות דבר נוסף, 'האומר אקום ואשנה פרק זה', שיודע שיכול לעמוד בו. לפני הכניסה לא'י, הפרשיות האחרונות של משה רבינו עוסקות בדברים של אתערותא דלתתא.
כך גם בפרשת מסעי, שהתורה מצוה על גורל בחלוקת הארץ, שהוא לכאורה מעשה בשר ודם. אנו מאמינים שהכל בא בהשגחה אלוהית, אין לך עשב ועשב שגדל מהאדמה שאין לו מלאך שאומר לו גדל, הכל מחובר לשמים, אך לפעמים היוזמה והמעשה צריכים לבוא מאתנו.
דווקא לפני הכניסה לארץ ישראל, כשמפסיקה ההנהגה הנסית של ארבעים שנה במדבר, ועם ישראל נכנס למקום שצריך לפעול בו עם א-ל, עם הקב'ה. דווקא בפרשיות של לפני 'האסף אל עמיך', כבר יש להם דין של ארץ ישראל, כמו 'תוספת שבת' – היה להם תוספת ארץ ישראל. כבר העריכו את הכניסה לארץ ישראל.
מעין כך, מדריכה אותנו התורה שלקראת הכניסה לא'י, צריך לדעת את ערך הדבור. מוצא שפתיך תשמור, לא יחל דברו. האור החיים כותב שהפה של לומדי תורה, הוא כלי שרת. 'ככל היוצא מפיו יעשה'.
נפק'מ להלכה יש כאן – הגמ' אומרת (בבא מציעא מט א) שאדם שהבטיח לחברו דבר מה בדבור, אם לא מקיים אין בכך משום מחוסר אמנה. אבל אם הבטיח לו מתנה מועטת שברור שיכול לעמוד בה, ולא קיים – נחשב למחוסר אמנה. אבל הגמ' מוסיפה שאנשים גדולים אומרת הם 'דובר אמת בלבבו' שאפילו במחשבה הם לא משנים, כגון רב ספרא, שחשב למכור ליהודי במחיר מסויים ולא שינה.
כעי'ז זה למדנו בחו'מ (שו'ע הרב חו'מ הלכות מכירה ומתנה סעיף ג, ועי' רמ'א חו'מ קסג יג) שראשי הקהל שמדברים, דבריהם לא צריכים קניין. אצלם גם מעילה בדיבור בלבד זה אפי' יותר ממחוסר אמנה, והם לא יכולים לחזור, כיון שככל שאדם יותר גדול הוא יותר אחראי על דבוריו.
בדומה לזה אמר משה רבנו לבני גד ובני ראובן, והיוצא מפיכם תעשו. אע'פ שהם לא נדרו, אלא הבטיחו כדברים בעלמא, הם כראשי הקהל ואינם יכולים לחזור, בפרט שמדובר כאן בכניסה לא'י.
 
תיקון מידת הכעס – בא'י
בארץ ישראל גם ההסתכלות על האדם ועל מעשיו מקבלת מימד שונה לגמרי. ר' נחמן מברסלב, כותב (ליקוטי מוהר'ן חלק א אות קנה), ששלמות האמונה ותקון מדת הכעס אפשרית רק בארץ ישראל, וכך בכל מהלך תקון המדות.
לכאורה זו גמרא מפורשת (נדרים כב א), שאומרת שמש'כ 'ונתן ה' לך שם לב רגז' – ההוא בבבל כתיב. עולא עלה לארץ, וישב בתענית כדי לשכוח תלמודה של בבל.
[יש ישיבה בארץ שלומדים בה רק סדר קודשים. בחור שמגיע לישיבה, לא נכנס מיד לשיעור, אלא רק לאחר תקופה מסויימת יכנס לשיעור, בינתיים יושב ולומד בחברותא. הראש ישיבה הסביר, שיקח לו קצת זמן לשכוח את מה שלמד במקום אחר, ואז להתרגל שוב לרעיון החדש, כמו עולא. זה נשמע בדיחה, אבל זה רעיון יפה מאד.]
הגמרא (שם) מספרת שכשעולא עלה מבבל אמר על עצמו שכל זמן שלא עבר את הירדן ונכנס לארץ ישראל הוא עוד במצב של 'ונתן לך לב רגז' – ההוא בבבל כתיב. ולכאורה זה לא מובן – בבל זה מקום של הגלות, שם שולטת מדת הכעס. אבל ברגע שהגענו לעבר הירדן, לא היה צריך להיות כבר לב רגז.
מי שמתבונן בפסוקי הפרשה רואה, שמשה רבנו ביקש מבני גד וראובן שקודם יבואו עם כל ישראל לכבוש את הארץ ואחר כך יקבלו את עבר הירדן. הם דייקו בלשונם ואמרו, תן לנו עכשיו את עבר הירדן בתנאי שנלחם על הארץ בהמשך. משה רבינו ויתר להם, אך הסיבה לכך שלכתחילה הוא רצה שהסדר יהיה קודם כיבוש הארץ ורק אח'כ יקבלו את עבר הירדן היא שהגמ' אומרת, שסוריא שכבש דוד המלך לפני שכבש את כל הארץ, נקראת כיבוש יחיד ולכן לא נקראת ארץ ישראל לכל דבר.
[סיפרתי לכם שאבי מורי זצ'ל נתן שיעור על הסוגיא בגיטין שסוריא היא כיבוש יחיד. שעתיים לאחר מכן התקשר אלי עיתונאי ושאל, האם זה נכון שהרב הראשי אמר לכבוש את סוריא?] סוריא היא כיבוש יחיד כיוון שלא נכבשה לפי הסדר - פלטרין שלך לא כבשת, ואתה הולך לכבוש דברים אחרים. כך גם ברוחניות – לא טוב לקפוץ מדרגות, אחר כך נשברים.
אמר להם משה רבינו לבני גד ובני ראובן, קודם כל תכבשו את ארץ ישראל, ורק אחר כך תקבלו את עבר הירדן שלא תהיה ככיבוש יחיד, שהקדושה תתפשט גם אליה. אבל הם התעקשו, ולכן מדרגת עבר הירדן היא פחותה, לא מביאים משם בכורים ועוד הלכות, מפני שלא נעשה ע'פ הסדר. ממילא זה מה שאומרת הגמ' על עולא במסכת נדרים, שכיוון שלא עבר עדיין את הירדן יש מציאות של לב רגז. אע'פ שלב רגז היינו בבל, ולא הירדן, אבל כיוון שקיבלו בני גד וראובן את הירדן לפני שנכבשה הארץ, לכן לגביה שייך עדיין 'ונתן לך לב רגז' כבבל, ולא כמדרגת ארץ ישראל.
 
שמירת הדיבור בא'י
שמירת הדיבור, 'ככל היוצא מפיכם תעשו', הינה הקדמה לכניסה לארץ ישראל. ישנם דברים בעולמנו הרוחני, שמירת תורה ומצוות, שצריכות להיות בשותפות של אתערותא דלתתא. כפרשת פנחס שקנאין פוגעים בו, בנות צלפחד, הלכה שנשתכחה ממשה רבנו, הלכות נדרים והגורל בחלוקת ארץ ישראל.
אור - החיים בפרשת כי תצא (כג כד) מביא מהזוהר בפרשת שלח, שמצד האמת גם המחשבה והרצון הטוב שיש לאדם אע'פ שלא הוציא אותם מפיו, משמים מצפים מהאדם שיקיים גם אותם. לא דבר שנפסק להלכה, אבל תלוי במדרגת האדם.
להלכה נפסק (רמב'ם מעשה הקרבנות יד יב), שאדם שחשב להביא קרבן, זה מחייב אותו. אדם שחשב לתת צדקה, יש מי שאומר שחייב לתת אותו (רמ'א בהלכת צדקה). אמנם לא עובר על לאו של 'לא יחל דברו' כיוון שלא היה דבור.  (מהר'י קורקוס, הובא בכ'מ על הרמב'ם שם) יש חילוק אם זה דיבור או מחשבה, נדר או שבועה לעניין רמת החיוב של האדם. הגמ' אומרת שאשה שכל היום נודרת, מותר לבעלה להוציאה, כי היא מכניסה את עצמה לנדרים שלא תוכל לעמוד בהם ובזה גורמת לעונשים. ע'ז אומר הפסוק 'טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם'.
זה בעצם הפרשה הזאת שמסיימת את הציוויים של משה רבינו, 'נקום נקמת בנ'י מאת המדיינים ואחר תאסף אל עמיך'. למה זו הפרשה האחרונה בה מצווה משה רבינו צוויים?
כפי שהתורה מצווה בהמשך על הגעלת כלים, ומלמדת אותנו שמסתכלים בהלכה לא רק על המציאות כפי שהיא מתבטאת מבחוץ, אלא יודעים שבכל דבר חיצוני יש דבר עמוק שבלוע בו, וכדברי חז'ל האומרים שמידי הרהור לא יצא, גם אם יש נקיון במעשה צריך נקיון גם במחשבה.
זה נלמד ממלחמת מדין: רש'י מבאר שצריך לנקום במדיינים את נקמת יוסף הצדיק שנמכר על ידם למצרים. ולכאורה יש לשאול, הרי היו כל כך הרבה מתווכים, ובעצם האחים הם אלה שמכרו, מדוע לנקום דווקא רק במדיינים על מכירת יוסף? הרי גם הישמעלים היו שותפים במכירה?
הסיבה היא שהמדיינים היו אלה שיעצו תמיד את העצה הרעה, לבלבל את האומה הישראלית במחשבות. כך בעצה להכשיל את ישראל בבנות מואב, הם קלקלו את טוהר המחשבה שיש לכל אחד. הם לוקחים אברך כמו יוסף, 'ויקראו לפניו אברך' וחז'ל אומרים אב בחכמה ורך בשנים, ורוצים להוריד אותו לתהומות כאלה כטומאת מצרים, שהיתה מדינה מלאה בכשפים ובטומאה, ולכן התורה אומרת 'לא תוסיפון לראותם עד עולם'.
ככה תמכור אברך כזה, ותגיד לו כדאי לך להיות קצת במצרים, להוריד אותו מהמדרגה הכללית של אברך אב בחכמה ורך בשנים? את זה הלך פנחס לנקום ממדין. זו תמצית המדיינים. לא רק נקמה אישית על מה שעשו ליוסף, אלא בנקודה הרעה השורשית של מדין, שהופיעה גם במעשה יוסף והיא קלקול המחשבות.
לכן יוסף היחידי מבין השבטים שנקרא יוסף הצדיק, וחז'ל אומרים שהסיבה היא שהוא עמד בנסיונות. עמד בנסיונות מצרים, וגם עמד בנסיון לא פחות חשוב – איך להתנהג עם האחים אחרי מה שעשו. לא להיות כבוש בשנאה. נסיון לא פחות גדול מכל הנסיונות האחרים. הוא ידע למחול לאחים על המכירה.
 
ימי בין המצרים
בזמן בין המצרים אנחנו מתאבלים על חורבן בית ראשון ובית שני. כתוב ברמב'ן על התורה, שמה שאירע בבית ראשון מרומז בתוכחה של פרשת בחוקותי, ובתוכחה של פרשת כי תבוא מדובר על תקופת בית שני, שנחרב כידוע בשנאת חינם, ולכאורה התוכחה של פרשת כי תבוא מדברת על 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה', ולא בגלל שנאת חינם.
הפירוש לזה הוא שאין כאן סתירה, כיוון ששנאת חינם יכולה לצמוח רק במקום שאין עבודה בשמחה. שמחה היא ביטוי לשלמות. יש אנשים שצריכים סיבות מיוחדות לחייך, כגון הייתי בברית, סיום, שיעור טוב, נולד לי אח, אבל אם ח'ו אין סיבה מיוחדת, למה להיות שמח?
זו טעות כיוון שכשהאדם שלם זה מתבטא בשמחה שלו. השמחה היא ביטוי לשלמות, 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה', זו התשתית לשנאת חינם של בית שני.
[סיפרתי לכם על רבי חכם ופיקח, שבא אליו יהודי ואמר לו שאין לי פרנסה, אמר לו הרבי שזה בגלל שאתה עצוב. אמר לו היהודי איך אפשר להיות שמח כשאין פרנסה? אמר לו הרבי מה לא עושים בשביל פרנסה, אם זו הסגולה לפרנסה צריך להיות שמח.]
 
'א-ל דעות ה''
כתוב בגמרא בברכות (לג א), שכל מי שיש בו דעה, כאילו נבנה בית המקדש בימיו. באותה גמרא כתוב 'גדולה דעה שניתנה בין ב' אותיות, שנאמר א-ל דעות ה''. א-ל הוא שם הקב'ה שמנהיג את העולם במדת הדין. הוי'ה היא מדת הרחמים.
'א-ל דעות ה'', מי שיש בו דעה, הכוונה היא מלשון חיבור - 'האדם ידע את חווה אשתו'. דעה היא מי שיודע לחבר בין דין לרחמים, בין שמים לארץ ובין גשמיות לרוחניות. לדעת שהם לא דברים המנותקים אלא ליצוק בדברים הגשמיים תוכן רוחני אלוקי. כפי שאמרנו שאין לך דבר בארץ שאין לו מלאך שאומר לו גדל, העולמות תמיד מחוברים. ע'ז אמרו חז'ל שגדולה דעה שניתנה בין ב' אותיות שנא' א-ל דעות ה', וכך מסביר המהרש'א את הגמ'.
אם אין דעה גם אין הבדלה. כדי להבדיל בין קודש לחול צריך דעה. אומר הנביא 'ותופשי התורה לא ידעוני'. יש אנשים שיודעים ללמוד, אבל הם במדרגה של לא ידעוני, אין בהם את הדעה והחיבור להתחבר לתורה, לדעת שמי שכל מחשבתו והגיגיו בתורה, לא יכול להיות שווה נפש לכל מה שנעשה מסביב.
ר' צדוק בליקוטי מאמרים נה ובדובר צדק עמ' לא. כותב שקטנים אינם בני דעה, דהיינו שאין להם יכולת לתפוס ולהשיג את אשר השכילו בחכמתם ובינתם בצורה של מציאות חיים מחייבת. אין להם עומק ההכרה של לימוד תורה שמחייה למעשה ועל כן פטורים ממצוות. וז'ל: 'מדת הדעת להשפיע ידיעה זו ללב...והדעת מנהיג לאדם מצד החכמה, להתנהג על פיה שיבוא למעשה, שכל שלא בא לידי מעשה אינו דעת גמור'.
כן הגמרא בחולין (ד:) אומרת שיש דעת נוטה ויש דעת תורה שהיא הכרעת אמת וברירות מוחלטת.
הגמרא בכתובות (ה.) אומרת כך: 'דרש בר קפרא גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ...ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדני כוננו ידיך' וכתב הנפה'ח שער א' פ'ד בהגהה שהגמרא פתחה במעשה צדיקים והביאה פסוק שמדבר על מקדש משום שצדיקים מעשה ידיהם הרצויים לפניו הן הם מקדש ה' ממש ואם כן השוואה זו בין מקדש לצדיקים המחברים שמיים וארץ והורדת שפע גם לתחתונים. והם אלו שיש בהם דעת וכאילו נבנה בית המקדש בימיהם.
יש אגרת של רעק'א שביקר בגרמניה וראה שיש כבוד גדול לתורה, אומרים את כל היוצרות בחגים, אבל הוא כתב שיש חוסר באש של תורה, קרים בדברים רוחניים. לא מדובר חלילה נגד יהדות גרמניה שהיתה יראה ושלמה.
כתוב בחדושי הרי'מ (על פרשת שקלים), שהפשט שמשה התקשה במטבע מחצית השקל, והראה לו הקב'ה מטבע של אש ואמר זה יתנו, וכתב ששמע בשם רב אחד בגרמניה שאמר שהכוונה היא שצריך לתת מחצית השקל בהתלהבות, וכתב החדושי הרי'ם שהוא לא מבין איך רב מגרמניה הקרה זכה לוורט חסידי כזה. כנראה צ'ל שזה בזכות מידת הכנסת אורחים שלהם.
 
חיבור פנימי לעבודת ה'
הרב כותב (אגרות הראי'ה א אגרת עט), שיש אנשים עם סבלנות קרה שבאה מחמת שהמקום הרוחני לא תופס מקום בנפש. לא תמיד הסובלנות מעידה שהאדם באמת רודף ואוהב שלום, אלא שחוסר התגובה נובע – בלי לקטרג כמובן – מסבלנות קרה כאילו העולם הרוחני לא תופס מקום בנפש. אם היה תופס, הזעקה היתה עולה.
[היה בישיבה בחור בשם עמיחי הי'ד שבזמן ההתנתקות עוד ישב בבית המדרש בספסל הראשון משמאל, והתפתח דיון על ארץ ישראל ועל הגירוש. הוא דפק על השולחן, ואמר האם אני צריך להביא לך מראה מקומות, כדי להסביר לך מדוע אני צריך לנשום? כך ארץ ישראל, חונכנו שזה חלק מהחיים שלנו, כך אנו מרגישים, וכך אנו חיים, אני צריך להביא לך מראה מקומות? דוגמא לאדם שחייו לא מסבלנות קרה, אלא שהדברים תופסים אצלו מקום]
כמובן שלא צריך להיות לב רגז כבבבל. כתוב בגמרא (תענית ד א) שת'ח קשים כברזל. אם אתה אומר סברה, ומתווכח עם החברותא שנראה לך שאומר סברא עקומה אתה צריך להרגיש כאילו הוא גוזל משהו.
[אני זוכר שכשלמדנו בתלמוד תורה מסכת בבא מציעא, בהתחלה הגמרא אומרת לימא מתניתין דלא כסומכוס, וקם אחד הילדים ושאל, מה הבעיה שהמשנה לא תהיה כסומכוס? הגמרא אומרת שאין מציאות כזאת שהמשנה לא תהיה כסומכוס ומתאמצת ליישב את דעתו עם המשנה, אבל מי שמתייחס לדברים כרואה חשבון מבחוץ, שאינם נוגעים אליו, שואל מה הבעיה. זו הסבלנות הקרה.]
'גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות'. כפי שיש לחבר בין מדת הדין לרחמים, ובין כל הדברים שנראים לנו סותרים, בין הרגש והשכל שלכאורה נראים שני דברים שלא הולכים ביחד, אבל זו טעות איומה. את הקב'ה צריך לעבוד בכל הכוחות – גם בשכל, ואין ספק שגם ברגש של האדם. יש השפעה ביניהם, השכל גם הוא משפיע על הרגש והם אינם שני דברים מנותקים.
באגרת פ'ט כותב הרב, שכל אדם שעוסק במשהו רוחני ומוסרי, צריך להיות קרוב אל הדבר שעוסק בו עד שירגיש את הדבר שעוסק בו מעצמו, מנפשו, מעומק רגשותיו. זו השאיפה של כל אדם גם בלימוד וגם בכל דבר אחר. כך ככל שהאדם לומד על העניין יותר, הוא מזכך את הדברים המוסריים שבו. הרב במוסר אביך שואל, איך אדם מתפלל על ולירושלים עירך ברחמים תשוב בלי לדעת מה זה ירושלים באמת, וכך בכל מקום ומקום בתפילה.
זה מה שאמר הנביא – 'ותופשי התורה לא ידעוני', ועל זה חרב הבית. הרצי'ה היה מפרש את דברי הגמרא שהבית חרב על שלא בירכו בתורה תחילה, שהכוונה למה שאומרים בברכה הראשונה של ברכות התורה, 'אשר בחר בנו מכל העמים', ומתוך כך 'נתן לנו את תורתו'. חוסר הברכה הזאת היא ביטוי וסימפטום לחוסר החיות וההבנה של עבודת השם פנימית וקשר לסגולת ובחירת עם ישראל. [השפ'א כותב שהכוונה היא שכל התחלות קשות, אז אדם לפעמים לא חושב לברך על דבר שעולה לו במאמץ וקושי, ויש לברך גם על הקושי של ההתחלות.]
 
'כל רודפיה השיגוה'
כתוב בשם הרבי המגיד ממזריטש, רבו של בעל ההפלאה על כתובות והמקנה על קדושין, ש'כל רודפיה השיגוה' היינו שכל רודפי י-ה, כל ומבקשי ה', יש להם הזדמנות להשיג זאת בבין המצרים, כי המלך בשדה. כשהרבי יוצא לטייל, לא צריך לעבור דרך כל הגבאים החצרות מסביב. אמנם זה לא כמו פגישה עם המלך כששוליו מלאים את ההיכל, אבל אתה פוגש אותו. דווקא בימים של ריחוק יכולים להשיג קרבה גדולה כי אז הגעגועים יותר גדולים.
[אלה שהוציאו את הספר של בעל ההפלאה על התורה, 'פנים יפות', השמיטו בכל מקום בספר את מה שהביא מרבו המגיד ממזריטש. חוץ ממקום אחד – ששם כתוב שהרב המגיד כותב, והם חשבו שכוונתו למגיד משנה, אבל זה לא כתוב במגיד משנה אלא בספר של המגיד ממזריטש]
הריטב'א שואל בשם הר'י מיגאש (בבא בתרא צט א ויומא נד ב) למה כשהגוים נכנסו להיכל בעת החורבן ראו שהכרובים מעורים זה בזה, הרי לא עשו רצונו של מקום כדברי הגמרא ביומא. ניתן לתרץ זאת, שמיד אחרי שכבר יצאה הגזרה לפועל, מתחילים הגעגועים והחרטה על מה שהיה, וזה הסוד הגדול של מה שחז'ל אומרים שבתשעה באב נולד המשיח.
הגמרא במגילה (כט) אומרת שכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם ואף כשהם עתידים להיגאל שכינה עמהם. הרשב'א שם שואל שבוודאי כשיגאלו תבוא עמהם שכינה. המהר'ל בנצח ישראל פרק י' ביאר שמה שאומרים ששכינה למעלה מראשותיו של חולה, שהוא צריך שמירה יתירה. 'ואת דכא ושפל רוח ישכון' (ישעיה נז) ועל כן דווקא בגלות ראוי יותר שתבוא השכינה, ועל כן שיצאו מהגלות קס'ד שישתנה המצב כיוון שאינם במצב ירוד, ועל כך קמ'ל שאין פירוד ח'ו של ישראל מן השכינה, וזה מראה על הדביקות של ישראל בהקב'ה ובשכינתו. עיין שם.
דווקא בבין המצרים שאנחנו נזכרים בחורבן ומה שהיה בעוונות ראשונים, דווקא אז יש 'השיגוה בין המצרים'. דווקא אז אפשר להתקרב לכל התכנים שאיבדנו בבין המצרים, ולהפוך את החושך לאור גדול.
יהי רצון שהקב'ה יתן לנו את הכוחות.
שבת שלום וחודש טוב..