דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

שיחת פרשת השבוע

רה"י הרב יעקב שפירא
וירא

 
ביקור חולים
בתחילת הפרשה מסופר על החסד של אברהם אבינו, שאחרי מילתו, על אף שהוא היה חולה - יום שלישי למילתו – הוא הכניס אורחים. הקב'ה שולח לו אורחים - בשביל מה? אומר רש'י: 'כדי לבקר את החולה'. בשביל מה צריך לשלוח לאברהם אבינו מלאכים שיבואו לבקר אותו כשהוא חולה? הרי הוא יצטרך לטרוח! מוסיף רש'י שהם 'באו לרפא את אברהם'. אבל הרי הוא היה צריך לטרוח: 'פתח האוהל' וכד', וכל דבר הוא עשה שמה בריצה. ה'מסילת ישרים' כותב בביאור מידת הזריזות שאדם שאוהב את הקב'ה עושה את הכל בתשוקה הנשמה. יש איזה מנוע מבפנים שדוחף אותו לעשות כמה שיותר מהר, כמה שיותר בהתלהבות. אז אם הם באו לבקר את החולה, ויודעים שהחולה יקום מהמיטה וירוץ לבשל להם ו'יתן אל הנער למהר לעשות אותו', איזה מן ביקור חולים זה? בשביל מה צריך את זה?
הגמרא אומרת שמי שמבקר את החולה לא יוצא ידי חובת ביקור חולים אם הוא לא דואג לצרכיו של החולה. הקב'ה בא לבקר את החולה, ואין ביקור חולים בלי לדאוג לצרכיו של החולה. על זה מספרת לנו התורה, חולה כמו אברהם אבינו שהוא אוהב חסד, אם אתה רוצה לרפא אותו תיתן לו את מה שהוא צריך. אם הוא אוהב שוקולד תיתן לו שוקולד, אם הוא אוהב להכניס אורחים - לתת לו אורחים זה נקרא לדאוג לצרכיו של החולה ששמו אברהם אבינו. זו הבריאות שלו. בלי הכנסת אורחים הוא ממשיך להיות חולה. זה מה שאומרת לנו התורה - תראו מי זה אברהם אבינו. דווקא כשהוא חולה שצריך לדאוג לצרכים שלו, הצרכים שלו זה לא כמו שאר הבריות, הצרכים שלו זה לעשות חסד. לכן הקב'ה שלח לו מלאכים בדמות ערבים שיעשה איתם חסד כמה שיותר גדול מפני שכך הקב'ה יותר דואג לבריאותו של אברהם אבינו, מפני שאברהם אבינו לא יכול לחיות בלי חסד. לכן התורה אומרת שזה הבריאות של אברהם אבינו. [להבדיל אלפי הבדלות יש אנשים שכשהם היו חולים הם היו אומרים (באידיש זה נשמע יותר טוב...) עכשיו אני צריך איזה מחלוקת בריאה כדי להבריא. הם חושבים שהמחלוקת מבריאה רח'ל.] אומרת התורה מה שמבריא את אברהם אבינו זה החסד. התכונה של אברהם אבינו.
 
הטבה לאחרים
אבל איך בשר ודם יכול בשלישי למילתו וכשהוא בן מאה שנה? 'בן תשעים ותשע שנה בהימולו בשר ערלתו'. איך אפשר? בתחילת ההגדה של פסח אנחנו אומרים 'כל דכפין ייתי וייכול, כל דכפין ייתי ויפסח'. אחרי שסוגרים את הדלת אחרי שכולם המשפחה יושבת אז אנחנו מכריזים שכל מי שרוצה יבא ויאכל, ככה מכניסים אורחים?! אומר הרב זצ'ל ב'עולת ראיה' זו לא הכרזה כלפי חוץ, זו הכרזה כלפי פנים. על מה אנחנו עושים את ליל הסדר? שכל זמן שהיינו במצרים, מידת החסד הייתה בהקפאה, וזו התכונה הישראלית הבסיסית ביותר, מידת החסד להיטיב עם הבריות. וזה היה חסר לנו במצרים. כשיצאנו ממצרים אנחנו חוזרים להיות האומה הזאת שגומלת חסדים. חזרנו להיות אומה שעליה מעידים שהם רחמנים ביישנים וגומלי חסדים. מאיפה לומדים שעמ'י הוא גומל חסדים? אומרת הגמרא ממה שכתוב אצל אברהם אבינו. כשיצאנו ממצרים חזרנו לתכונות הישראליות שלנו, גומלי חסדים. זה מה שאנחנו אומרים בתחילת ליל הסדר - אנחנו עכשיו עושים את ליל הסדר על כך שחזרנו להיות אומה נורמלית יהודית, שהמהות שלה זה להיטיב עם אחרים. להיטיב עם אחרים זה גם בגשמיות וגם ברוחניות. הגמרא בסוכה אומרת מה זה 'ותורת חסד על לשונה'? וכי יש תורה שאינה תורת חסד? אומרת הגמרא: תורה שהוא מלמד אותה לאחרים היא תורת חסד. בהקדמה לנפש החיים כותב הבן שלו - ר' איצל'ה מוואלאז'ין - הרבה פעמים אבי מורי היה נוזף בי, על זה שאני לא מספיק עוזר לאחרים. עיקר האדם נברא כדי להיטיב גם עם הבריות. הגר'א כותב באגרת לבני המשפחה שיחיו בשלום אחד עם השני, כי עיקר התורה זה לשמח. אדם שרוצה להיות שמח עם התורה צריך שהתורה גם תשמח איתו כידוע. כמים הפנים לפנים. אבל אל תחזיק טובה לעצמך, צריך תורת חסד. על זה אומרת התורה, שהחסד שהתורה מדברת בעמ'י זה לא ההוא חסר לו משהו אז אני צריך לעזור לו. זה וודאי, זה צדקה וחסד בממונו ובגופו. אבל העיקר במה שהתורה אומרת זה כמו שכתוב ב'דעת תבונות' (אות י'ח) 'דרכו של הטוב להיטיב' ואנו דבקים במידותיו – להיות טובים ולהיטיב מפאת הרצון להיטיב, שהטוב שהקב'ה רוצה שנטיב לאחרים זה לא רק שהשלים למי שחסר לו שיהיה לו - זה ברור! אלא להיות אחד כזה שהמהות שלו זה להיטיב, לכן צריך לחפש למי אפשר להיטיב. אבל לא רק בגלל שחסר לאחר.
הרמב'ם כותב (בפירוש המשניות בפרקי אבות) אם יש אפשרות לבן אדם לתת עשר שקל למשהו או לתת עשרה שקלים לכמה אנשים – עדיף שייתן לכמה אנשים, למה? כדי שירגיל את עצמו במידת ההטבה, אז כמה שאתה חוזר ועושה את הפעולה הזו יותר פעמים, אתה קונה אותה יותר בנפש.
 
מילת הגשמיות
זו הפתיחה של הפרשה, אברהם אבינו דווקא אחרי המילה נתעלה יותר ויותר במידת החסד, למה? מפני שכתוב בפסוק 'לתאווה יבקש נפרד' (משלי יח,א), אומרים הראשונים בעל תאווה אוהב לחיות לבד. הוא אגואיסט בטבעו. כמה שאדם יותר מתרחק מתאוות הוא פחות ופחות מבקש פירודים. ברגע שאברהם אבינו נימול, והבאנו בשבוע שעבר את הרמב'ם במורה נבוכים שהתכלית של המילה זה לעדן את הדברים הגשמיים שיש אצל אדם, אז כמה שהאדם יותר מתרחק מהדברים האלו הוא נהיה יהודי יותר כללי. הוא ההפך מ'לתאווה יבקש נפרד'. זה מה שכתוב אצל אברהם אבינו דווקא אחרי המילה. הוא נתעלה יותר, הוא שומר את הברית שבינו לבין הקב'ה, חז'ל (נדרים לב:) אומרים שהקב'ה אמר לאברהם אבינו עכשיו שאתה נימול אז אני אמליך אותך על כל האיברים שלך כולל העיניים והאוזניים, וכתב שם התוס' – 'שתי עינים וב' אזנים וראש הגויה - ראש האבר שנימול ושמע וראה ושלט בעיניו ואזניו שהמצות מפקחות את העינים והאזנים כדכתיב ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה אבל הכא לא קחשיב לב דהא כתיב ומצאת את לבבו נאמן לפניך וכרות עמו הברית ונדר על המילה אלמלא קודם המילה היה כבר לבו שלם לשמים'.
 זה היה באמת חסר לאברהם אבינו? 'הנה נא ידעתי כי אישה יפת מראה את', אומר רש'י שעד שאברהם ירד למצרים הוא לא הביט ביופיה. הוא ודאי הכיר אותה, אחרת הוא לא היה יכול לקדש אותה, אבל הוא לא הביט ביופיה, ככה מדייק רש'י. אבל כאשר הוא באה לארץ טמאה כמו ארץ מצרים, ערוות הארץ, אז האטמוספרה משפיעה. אבל עד אז הוא שמר את העיניים, פתאום באים חז'ל ואומרים שלאחר שהוא עשה ברית מילה אז הקב'ה ממליך אותו על העיניים, וקודם מה היה? אלא המליך אותו על העיניים הכוונה שנתן לו כוח ראינה חיובית יותר גדולה. וזה ממש מדויק בפסוק. פעמיים כתוב 'וירא', 'וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל, וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים... וירא וירץ לקראתם...'. רש'י כבר אומר מה זה 'וירא' שני פעמים? הראשון כמשמעו והשני לשון הבנה. רש'י כבר אומר לנו שפה לא מדברים על ראיה חושית רגילה. על זה אמר לו הקב'ה אני נותן לך כח בעיניים כמו שכותב בחובת הלבבות שיש צדיקים כאלה שרואים בלי עין ושומעים בלי אוזן. הקב'ה נותן להם כח. אברהם אבינו היה לו שתי ראיות, 'וירא' 'וירא' - מתי? אחרי המילה. אחרי שהוא התרחק מה'לתאווה יבקש נפרד' אז הוא נתעלה יותר בכל התחומים שלו גם במידת החסד. אברהם נתעלה למידת החסד של לא רק לספק לאנשים את מה שהם צריכים, אלא מדרכו של הטוב להיטיב, שזה נהפך לחלק מעצמותו של אברהם ולא סתם לתת למשהו - שזה גם כן דרגה גדולה - את מה שחסר לו.
 
'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בני וביתו אחריו'
הקב'ה משבח את אברהם אבינו שמה שהוא עושה הוא גם מוריש את זה לבניו. ו'השפת אמת' אומר ש'כי יצווה' מלשון 'צוותא', לשון חיבור. אברהם אבינו ידע לחבר את כל מה שהוא עושה לדורות שבאים אחריו. ומי זוכה לזה? מי זוכה שכל הפעולות יעברו ב'גנים' מדור לדור? מסביר ר' חיים מוולאז'ין שזו הסיבה שאברהם אבינו נקרא 'אבינו' - מלשון אב ותולדה. שכל מה שהוא עשה: החביבות של א'י ומסירות נפש וכיוצא בזה - זה נמצא בגנים של כל יהודי ויהודי. זה רק אצל אחד כזה שהמידות המתוקנות נהפכו לחלק מעצמותו.
אני רוצה קצת לדייק את זה ברמב'ם, הרמב'ם כותב את זה לפחות בשלושה או ארבעה מקומות. כשהרמב'ם בתחילת הלכות דעות מביא את מה שאדם צריך לנהוג בדרך ישרה, שהרמב'ם קורא לה הדרך הבינונית, כותב כך: והיא שלימד אברהם אבינו לבניו שנאמר 'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו וביתו', וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו שנאמר 'למען אביא' - על אברהם – 'את אשר דיבר עליו'. מי שהולך בדרכו של מקום – 'והלכת בדרכיו', 'מה הוא רחום אף אתה רחום' כותב הרמב'ם שזו הדרך הישרה הבינונית שהקב'ה מצווה אותנו. זה מופיע בהלכות דעות שזה הלכות ההנהגות והמידות. כותב הרמב'ם שזה אברהם אבינו, זה ההסבר של המושג 'דרך ה'' שכתוב בפסוק. והוא שלימד אברהם אבינו – 'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות משפט וצדקה'. דרך ה' זה המידות. וכך כותב הרמב'ם גם בהלכות מלכים – 'המילה נצטוה בה אברהם וזרעו בלבד, שנאמר אתה וזרעך אחריך, יצא זרעו של ישמעאל שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע, ויצא עשו שהרי יצחק אמר ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך, מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם המחזיק בדתו ובדרכו הישרה, והם המחוייבין במילה' ההבדל בינינו לבין הגויים הוא גם במידות. גם יותר מחסיד אומות העולם. הוא יחיד אולי. במקום שני כותב הרמב'ם (אבל יד,ב)­ – 'שכר הלויה מרובה מן הכל, והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה, מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן'.  ובמקום שלישי כותב הרמב'ם בהלכות קריאת שמע. שכשיעקב ציווה לבנים שלו לפני מותו באיזה דרך ללכת, כותב הרמב'ם בהלכות קריאת שמע:
'ולמה קורין כן (בשכמל'ו) מסורת היא בידינו שבשעה שקבץ יעקב אבינו את בניו במצרים בשעת מיתתו ציום וזרזם על יחוד השם ועל דרך ה' שהלך בה אברהם ויצחק אביו'. מדוע? כי מסורת היא בידנו שבשעה שקיבץ יעקב את בניו במצרים בשעת מיתתו ציום וזירזן על ייחוד ה' ועל דרך ה' שהלך בה אברהם. הרמב'ם כותב עוד פעם, מה יעקב אבינו אמר לבניו? ייחוד ה', ודרך ה' שהלך בה אברהם.
מי שמתבונן ברמב'ם יודע שבגלל שאצל אברהם אבינו זה היה המהות שלו, לכן הוא יכול היה להעביר את זה לבנים שלו. אחרת זה לא היה עובר. ר' צדוק הכהן מלובלין כותב שיש הרבה רצונות טובים אצל האבא, שהוא לא מספיק לקיים אותם, ומי שיוציא את זה מן הכוח אל הפועל זה יהיו הבנים. וייתכן שזה מה שכתוב שיהיה לעתיד לבוא, 'והשיב לב אבות על בנים' אומר רש'י שם הכוונה ע'י הבנים. מה הפירוש על ידי הבנים? לא רק שהבן יעורר את האבא, אבל מאיפה זה קיים אצל הבן? 'יפה כח הבן' מאיפה? מכוח האב. אע'פ שאצל האב זה לא היה בגילוי, הבן מביא את זה לידי גילוי. שכל דבר שהוא בכוח, בסופו של דבר הוא יצא אל הפועל. זה מה שאברהם אבינו הוריד לנו ובפרט בפרט את מידת החסד.
 
אברהם אוהבי
יותר מכך - כתוב בחיד'א, בהערות שלו לספר חסידים באות קט'ז: אברהם נקרא אברהם אוהבי, אומר שם החיד'א משהו הפלא ופלא - הקב'ה משתבח בזה שאברהם אבינו אוהב אותו. לא כתוב שאברהם אבינו אוהב את הקב'ה, אלא הפסוק אומר שהקב'ה מגדיר את אברהם והוא משתבח איזה טוב יש לי, אברהם אוהב אותי. זה כביכול כמו שאדם יגיד 'אני מרגיש שהר'מ שלי ממש אוהב אותי, וגם החברותא. אומר החיד'א - הקב'ה כביכול משתבח שהוא צריך את האהבה של אברהם אבינו!
בגלל הדרגה הזו פותחת התורה 'וירא אליו ד''. האור החיים הקדוש שואל - בכל מקום כתבו בתורה אל מי הוא נראה, וירא אל אברהם, אל יצחק, אל יעקב וכו'. פה כתוב 'אליו', בלי השם שלו. הוא מסביר שהשם של הבן אדם זה הכינוי שלו, וכאן הקב'ה נתגלה לאברהם אבינו בגלל המהות שלו, בגלל שהתעלה לדרגות כ'כ גבוהות, עד כדי כך שאפילו שהקב'ה נתגלה אליו. וכתוב שכאשר הקב'ה מתגלה לנביא הוא נופל וגלוי עיניים, הוא לא יכול להחזיק מאמץ להיות במצב רגיל בזמן שיש גילוי שכינה - 'ובמורא גדול זה גילוי שכינה'. פה אברהם נתעלה לדרגה כזו גדולה ש'הוא יושב פתח האוהל כחום היום'. הוא לא נופל ולא גלוי עיניים, בלי מורא ובלי פחד. פה בפרשה, אברהם הגיע לשיא 'אברהם אבינו' עלי אדמות.
 
'ויטע אשל בבאר שבע'
לכן כשהרמב'ם מביא דוגמא למידת הכנסת אורחים, ומביא שהקב'ה שלח את אברהם להפיץ את האמונה לקרוא בשם ה' -  הוא לא מביא את הפסוק הראשון שכתוב בו 'ויקרא בשם ה''. הרמב'ם (ע'ז א,ג) מביא את הפעם האחרונה שזה כתוב אצל אברהם אבינו, בפרשה שלנו – 'היה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם'. הרמב'ם משום מה מביא דווקא את הפסוק האחרון הזה שמדברים על קריאת שמו של אברהם אבינו בשמו של ה', למה הוא לא מביא את הקריאה הקודמת שלו? התשובה היא כמו שאמרנו. שיא השיאים של החסד של אברהם אבינו הוא דווקא כשזה בא ביחד עם 'ויטע אשל בבאר שבע', דווקא כשהוא סיפק להם גם את הצרכים הגשמיים. [היה פעם בישיבה מישהו שהסתובב פה בישיבה והיה חולה בטיפוס, ולכן הוא היה קצת לא מאה אחוז, אבל למרות זאת הוא ידע את כל התורה כולה. אביו גם היה רב גדול בחו'ל. מישהו פעם ניגש אליו אחרי התפילה ואמר לו אני ראיתי היום שאתה לא עמדת כשאומרים ויברך דוד! אמר לו היהודי הזה - ושאתמול לא היה לי מה לאכול בערב זה גם כן ראית? רק מה שלא עמדתי ב-ויברך דוד אכפת לך?! אולי לא היה לי כח לעמוד בגלל שלא דאגת לי שאתמול בערב ישאירו לי סנדוויץ' כשאני אבוא בלילה?] זה החסד הכי גדול של אברהם אבינו. ביחד עם 'ויטע אשל בבאר שבע' הוא לימד את האנשים לברך שם הוא קרא בשם ד', דווקא במקום שהוא נטע אשל. לכן הרמב'ם מביא את ה'מכה בפטיש' הזה - מה שאברהם אבינו עשה דווקא בבאר שבע.
בסוף ברכת אבות אומרים 'מלך עוזר ומושיע ומגן ברוך אתה ה' מגן אברהם'. אומרת הגמרא - אע'פ שמזכירים שלושה אבות, יכול יהיו חותמים בכולם? ת'ל והיה ברכה, בך - באברהם - חותמים ולא בשאר האבות. אומר ב'קדושת לוי' - הדור האחרון שלפני ביאת המשיח, יהיה לו כוחות מיוחדים להדבק במידותיו של אברהם אבינו, בעשיית החסד, שזה לא יתבטא רק בגשמיות, אלא גם יתבטא ברוחניות. ב'ויקרא שם אברהם בשם ה'', ביחד עם 'ויטע אשל בבאר שבע'.
כותב הרמב'ן על התורה בפסוק 'והודעתם לבניך ולבני בניך' (דברים ד,ט), שהתועלת במה שהאבא מעביר לבן את החוויות שלו ואת המצוות של הקב'ה, אנחנו יודעים את האמת גם כנגד נביאי שקר, מפני שוודאי שאנחנו לא ננחל שקר מאבותינו.
 
אברהם אבינו
כתוב שאברהם יהיה לגוי גדול 'כי ידעתיו למען אשר יצוה'. זו הסיבה היחידה?! זה שהוא עמד בניסיון באור כשדים, מסר נפשו על קידוש ה' ונעשה לו נס ויצא משם - זה לא מספיק ל'היו יהיה לגוי גדול'?! ובנוסף, כשרוצים לנסות את אברהם אבינו על מסירות נפש, למה צריך את עקדת יצחק? למה לא מספיק אור כשדים?
התשובה היא שפה היה ניסיון הכי גדול של אברהם אבינו. המהות של אברהם אבינו היא לתקן עולם במלכות ש-די - ע'י יצחק, ע'י יעקב וע'י כל הדורות. לכן אומרת לנו התורה - נכון שיש לאברהם מסירות נפש, אבל מתי המסירות נפש של אדם היא גם עוברת לדורות הבאים? מתי אברהם הוא 'אבינו' מלשון אב ותולדה? רק אם ידוע שכל המגמה שלו זה 'לצוות' - לשון צוותא - 'את בניו ואת ביתו אחריו'. דהיינו, שכל מה שהוא עושה, הוא לא עושה רק לעצמו, אלא גם כדי שיבוא לאחרים. והעיקרון הזה מתבטא במיוחד בעקדת יצחק, שיצחק היה הבן היחיד שלו, שהרי מניין לו ליצחק הכוח של מסירות נפש? מאברהם אבינו. ועל כן התכונה של מסירות נפש על קידוש השם מיוחסת בראשונה לאברהם אבינו שהוא הנחילה לאחרים, כי זה היה עצם מעצמות אישיותו, כמו שאמרנו לעיל לגבי מידת החסד.
רבים עסקו בשאלה במה מיוחד נסיון העקידה מהנסיון באור כשדים, מדוע עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה דוקא לאחר מסירות נפש עם יצחק. וההסבר לכך, כי אברהם אבינו כאן ביטל רצונו העצמי לגמרי מתוך דאגה לכבוד שמים, כי כל מעשה נמדד לפי המניעים של האדם.
והמהר'ל בגבורות ד' פרק מ' כותב, ויבקע עצי עולה, שהיה במדרגה אלקית וביטול החומר, ושולט על החומר, וכשמעשים באים מתוך דרגה כזו של האדם יש להם משמעות גדולה יותר, ועל כן ירא אלקים נאמר כשביטל אישיותו וגם מחשבותיו אל הבורא, ועל כן באור כשדים הכיר אברהם אבינו את בוראו ולכן מוכן למסירות נפש עבורו, מה שאין כן בעקידת יצחק, ביטול גם בלי שום הבנה שכלית.
ובספרו של בן הרמב'ם מבאר, שזה אמר אברהם 'הנני' מיד ועכשיו בלי שאלו והבנות, וראה בשו'ת תרומת הדשן סימן צ'ט (פסקים וכתבים) שהדעת נוטה שמה שנאמר בלשון בקשה הוא זירוז לקיום הדבר, וזכר לדבר מאברהם אבינו, קח 'נא' את בנך ודשרו חז'ל שהוא לשון בקשה, אע'פ שהיתה מצוה גמורה, וילפינן מכאן זריזין מקדימין למצוות. ועיין בדרשות הר'ן דרוש ששי שכותב אחרת, וס'ל לר'ן שלא היה כאן צווי אלא בקשה וכ'כ השל'ה הק'. וכנ'ל ואכמ'ל.  
 
'את בנך אשר אהבת'
השב שמעתתא בהקדמה שלו שואל למה הקב'ה אמר לאברהם אבינו 'יען אשר עשית את בנך את יחידך', ולא אמר לו כמו שאמר לו בתחילת פרשיית העקדה - 'את בנך את יחידך אשר אהבת' [היה סיפור על אחד הגדולים  שחיפש חתן, והלך לישיבת וולאז'ין ולמקומות אחרים. הוא שאל קושיה בבית המדרש אף אחד לא ידע לתרץ אותה, הוא רצה לקחת רק את מי שיתרץ את הקושיה. הוא לא מצא, עלה על העגלה ונסע, לפני שהוא נוסע הוא רואה את אחד הבחורים רץ אחריו. הוא עצר את העגלה ושאל אותו למה אתה רץ אחרי? ' שהרב יגיד לי מה התירוץ. אנחנו לא תירצנו, אז תגיד אתה'. אותו הוא לקח לחתן. ושמעתי מאחד תלמידי החכמים בירושלים שסיפר לי בשם ר' אל'ה לופיאן שר' אל'ה לופיאן חיפש חתן אז הוא נסע לר' ירוחם ממיר - מי שהיה המשגיח של ישיבת מיר כשעוד הייתה בפולין - לבקש חתן, הוא היה פטרון כזה של הישיבות. שאל אותו מה אתה מחפש, והוא אמר לו. אמר לו יש לי משהו שהוא בשבילך, אבל הוא כבר לא לומד אצלנו הוא נסע ללמוד בבריסק, תיסע לבריסק ותגיד לר' ולוול'ה מבריסק שאני שלחתי אותך עבור פלוני אלמוני. הוא נסע והרב מבריסק אמר לו שר' ירוחם קלע בדיוק במטרה, אבל יש לי שאלה לשאול אותך - אתה הרי מבעלי המוסר. בעלי המוסר הרי באמת מאמינים שבכוח המוסר אפשר להפוך גם את האבן למים. אז מה אתה מחפש בחור צעיר שכבר עכשיו הוא כזה? אם הוא ייכנס אליך הביתה המוסר יהפוך את האבן למים. אמר לו ר' אליהו לרב מבריסק - נפק'מ לילדים. אני רוצה משהו שזה כ'כ טבוע בו.]
אברהם הוא אבינו. פירושו של דבר שזה עובר גם הלאה, וזה מה שרצה הקב'ה אצל אברהם אבינו. הייתה מסירות נפש של אברהם גם באור כשדים, אבל מה שהיה בעקדת יצחק העביר את הכל הלאה, לדורות הבאים.
אולי זה התירוץ לקושיה של השב שמעתתא. מה הקב'ה אמר לו? אומר רש'י: 'את בנך - אמר לו שני בנים יש לי, אמר לו את יחידך, אמר לו זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר לו אשר אהבת, אמר לו שניהם אני אוהב, אמר לו יצחק, ולמה לא גילה לו מתחלה... וכדי לחבב עליו את המצוה'. מה בעצם הקב'ה אמר לו? יש לך רק בן אחד, וכשיש לבן אדם רק בן אחד ואותו הוא מקריב - את כל העתיד שלו הוא מקריב. באור כשדים– אברהם הקריב את כל העבר שלו, מפני שעדיין לא היה לו את יצחק, בניסיון העקדה הוא מקריב גם את כל העתיד שלו. על זה אמר לו הקב'ה 'יען אשר עשית את הדבר הזה'. זה ניסיון יותר גדול מפני שזו המהות של אברהם אבינו, שהיא 'למען יצווה את בני ואת ביתו'. אז כשהתורה אומרת 'כי ידעתיו' ומסביר רש'י שזה לשון חיבה - אין הכוונה רק בגלל שהוא מלמד אותם דרך ארץ ואיך להתנהג, אלא מפני שכל המגמה שלו זה להשפיע על דורות אחרים, כי זה חלק ממהותו, והביטוי לכך שאצלו נעשה בדרך של 'יצווה' - לשון צוותא.
שהקב'ה יזכה אותנו ללכת בדרכיו של אברהם אבינו, שלא נזדקק לניסיונות, שנוציא מן הכוח אל הפועל את כל התכונות הטובות שהקב'ה הטביע בנו בתוכנו, ולא נצטרך ליצור דברים חדשים של יש מאין. כך כותב השפת אמת בפרשת עקב, שהקב'ה לא תובע מיהודי ליצור כוחות מחודשים של יש מאין שלא קיימים בו. הקב'ה תובע ומדריך אותנו שנגלה את מה שקיים בתוכנו, 'א-לוהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים', ובכך נחילנה לדורות הבאים. וכפי שכתב רבינו בחיי: 'ותתי אותה לכם מורשה אני ד'', שהתורה ניתנה על מנת להעבירה לדורות הבאים. ולדברינו הרי זה רק כשאנו והתורה מחוברים בצוותא. והוסיף שם ר' בחיי שגם א'י נקראת מורשה, שניתנה על מנת להעבירה לדורות הבאים.
 
 
 
שבת שלום ומבורך!