דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

פרשת השבוע

רה"י הרב יעקב שפירא
חיי-שרה

'ויקם השדה'
'ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה'. והתורה ממשיכה בסיפור כל המשא והמתן המסחרי שהיה בין אברהם לבין עפרון ובני חת. זה הסוגיה הראשונה בפרשת חיי שרה. אברהם קנה את השדה. מדוע חוזרת התורה וכותבת פעמיים שהשדה עבר לרשותו של אברהם? פעם ראשונה בפסוק י'ז 'ויקם שדה עפרון אשר במכפלה לאברהם למקנה' וכו', ואח'כ בפסוק כ' 'ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחזות קבר מאת בני חת'. ה'אור החיים' על המקום שואל למה התורה אומרת לנו פעמיים 'ויקם השדה'? אם זה כבר עבר לרשותו של אברהם אז זה עבר? נקודה שנייה: כתוב 'גר ותשוב אנוכי עימכם' אומר רש'י בשם מדרש אגדה: אם תרצו הריני גר ואז תמכרו לי כי זה לא שלי, ואם לא, אהיה תושב ואטלנה מן הדין שאמר לי הקב'ה לזרעך אתן את הארץ הזאת. וחז'ל אומרים שא'י הייתה מוחזקת לאבותינו לפחות קניין הגוף. אז מה המשמעות שאברהם היה צריך לקנות? ומדוע התורה אומרת פעמיים 'ויקם' 'ויקם'?
רש'י אומר (בפסוק י'ז) 'ויקם שדה עפרון' אין הכוונה ללשון קניין אלא 'תקומה הייתה לו' דהיינו השדה שעד היום היה בידי עפרון והגיע לידי אברהם אבינו נתעלתה במדרגה שלו. זה מזכיר לנו את מה שכותב ה'מסילת ישרים' בביאור מידת החסידות - שהדרגה של חסידים היא כזו גבוהה שהקדושה שלהם גם מרוממת את כל הדומם ששייך להם. יעקב אבינו חיזר על 'פחים קטנים' מפני שרכושו של צדיק, של חסיד, ושל אדם גדול, מקבל דרגה יותר גדולה. זה מה שאומר רש'י 'ויקם שדה עפרון' 'תקומה הייתה לו' שיצא מיד הדיוט ליד מלך. וכך כותב המהר'ל חתן דומה למלך. חתן מוחלין לו כל עוונותיו מפני שברגע שהוא נושא אישה אז זה כמו שאדם עולה לגדולה אז האישיות שלו עצמה משתנית. מלך ונשיא, מוחלים להם כל עוונותיהם מפני שנשתנו במעמדם. לא סתם במעמד החיצוני, אלא במהות. לכן מוחלין לו כל עוונותיהם. אומר ה'מסילת ישרים' שזו דרגת החסיד, שמשפיע אפילו על הדומם, אפילו על השדה, אפילו על העץ.
מדריגה של חסידות
וכך אומרים חז'ל על ר' פנחס בן יאיר - שכל ה'מסילת ישרים' בנוי על המימרה הזאת של ר' פנחס בן יאיר. הוא זה שאמר תורה מביאה לידי זהירות ולידי זריזות עד שמגיעים לביאור מידת החסידות. עליו מסופר שבהמותיו לא היו רועות בשדות זרים, הן לא היו אוכלות מהגזל. למה? כתוב בירושלמי מפני שקדושתו של ר' פנחס בן יאיר השפיעה אפילו על הבהמות איך להתנהג. אז ר' פנחס בן יאיר לשיטתו שיש מושג של מידת החסידות שהיא מקרינה על כל מה שיש לו. הרמב'ן שואל למה רש'י כותב שאברהם אבינו זמם את גמליו שלא ירעו בשדות זרים? וכי קדושתו של אברהם אבינו הייתה פחותה מקדושתו של ר' פנחס בן יאיר? היה יכול לא לקשור להם את הפה ולסמוך על קדושתו!
אברהם אבינו - המחנך
[בקינות של תשעה באב אומרים בסוף חלק מהשירים של ר' יהודה הלוי, ושם בסוף כתוב שהמדרגה של ר' פנחס בן יאיר בהשפעה על כל הבהמות שלו זה היה בגלל שהוא היה בא'י. זה היה גם צירוף של קדושת המקום.] אז למה אצל אברהם אבינו לא? אז מאבי מורי זצ'ל שמעתי תירוץ שמסתמא אומרים אותו גם. [אחרי שהתירוץ ירד משמיים אפשר להגיע אליו מהר.] אברהם אבינו היה המחנך של הדור, והוא היה יכול באמת לא לקשור את הפה והם לא ירעו בשדות אחרים. אבל הוא רצה לחנך את הדור איך להתנהג! לכן הוא היה צריך בתור דוגמא אישית לקשור את הגמלים על מנת שלא ירעו בשדות אחרים, כדי שהאחרים ילמדו לעשות כך, לא בשביל עצמו. כל המהות של החינוך של אברהם אבינו המידות - היה בתור דוגמא אישית. ולכן כשאברהם נתן לאורחים כתוב 'ויתן אל הנער, וימהר לעשות אותו', אומר רש'י זה היה ישמעאל כדי לחנך אותו במצוות. חז'ל אומרים שאת אותם הדברים שאברהם נתן לאורחים באמצעות ישמעאל, הקב'ה לא נתן לנו את זה באופן ישיר במדבר אלא באמצעות שליח. יש בזה כאילו גריעותא. מה הגריעותא? הרי אברהם עשה את זה כדי לחנך את ישמעאל! הפירוש הוא שאם אתה רוצה לחנך, אל תאמר לילד תכניס ממתקים לאורחים, אלא עדיף שהילד יראה איך שהאבא עושה את זה - זה חינוך יותר גדול.
על כל פנים זה מה שאומרת לנו התורה 'ויקם'. לא רק לשון קניין. אומר רש'י 'תקומה הייתה לו', כמו כל העולה לגדולה. השדה שהיה אצל עפרון יצא מיד הדיוט ליד מלך, אז 'תקומה הייתה לו'. כפי שה'מסילת ישרים' אומר שמידת החסידות אצל החסיד, קדושתו משפיעה על כל מה שיש לו, כמו שהירושלמי אומר על ר' פנחס בן יאיר. ולכן אע'פ שהיה מוחזק לאבותינו הקניין של א'י, אברהם אבינו קנה. אבל לא סתם קניין, זה גם קודם היה שלו! אלא אברהם אבינו עשה פעולה קניינית, כמו שרש'י אומר 'תקומה הייתה לו'. הוא לא רכש דבר שלא היה שלו, הוא הוציא לפועל את ה'תקומה הייתה לו' לרומם גם את הגשמיות, לרומם גם את הדומם, גם את השדה.
'קיחה קיחה משדה עפרון'
חז'ל אומרים שחתן קונה את כלתו בכסף, מאיפה לומדים שהוא קונה את כלתו בכסף? אומרת הגמרא (קידושין ב.) גמר קיחה קיחה משדה עפרון. והיות ולומדים את זה משדה עפרון, אז לא לומדים רק את צורך הקניין, אלא לומדים את המהות של הקניין. כמו ש'ויקם שדה עפרון' אצל אברהם הכוונה 'תקומה הייתה לו', כך זה גם בקידושין הוא נהפך לאישיות אחרת. את ברכת 'יוצר האדם' לא מברכים כשהילד נימול בן שמונת ימים. 'יוצר האדם' מברכים כשאדם מתחתן. הזוהר אומר על הפסוק 'אדם כי יקריב מכם', מתי הוא באמת אדם? (לא שקודם הוא לא נקרא..), כשהוא נושא אישה. על זה נאמר 'אדם כי יקריב מכם'. [זה לא בא ברגע אחד. אמרתי לכם פעם אחת למה 'בן שמונה עשרה לחופה'? אומר רש'י שלומדים את זה ממה שכתוב שמונה עשרה פעמים את השם של אדם הראשון לפני שהקב'ה זיווג לו את חווה. אז מה הראיה מכאן לשמונה עשרה? כיוון שכתוב שמונה עשרה פעמים אדם? הפירוש הוא שאדם צריך להיות שמונה עשרה פעמים בן אדם לפני שהוא מתחתן, אחרת זה לא ילך. 'אדם כי יקריב מכם'.] לומדים קיחה קיחה משדה עפרון גם את המהות, ש'תקומה הייתה לו'. לכן התורה מתארת קניית מערת המכפלה ע'י אברהם בפרשת חיי שרה, ומיד אח'כ כתוב הנושא של השידוך של יצחק להסמיך את הפרשיות. לא מדובר פה סתם על איזה עסקה טובה, מדובר פה על משהו שהוא הרבה יותר מהותי, על היסוד של עמ'י.
בת פלוני לפלוני
לכן הגמרא אומרת (סוטה ב.) שארבעים יום קודם יצירת הוולד כבר מכריזים בת פלוני לפלוני. למה צריך להכריז רק על זה ארבעים יום קודם? הכל משמיים! אומר בעל 'ספר העיקרים' מפני שכתוב ששלושה שותפים יש באדם: אביו ואימו והקב'ה, אומר לנו הקב'ה אני שותף, אתם שותפים, אבל בנושא של השידוך של האדם אל תתערבו לי. לכן ארבעים יום קודם מכריזים. אחרי שאדם מתחתן וודאי שיש פה שותפים, אבל המקור זה הארבעים יום קודם, אנחנו רק מגלים את מה שבת הקול הכריזה לפני זה. אותו סוג של 'תקומה הייתה לו' במה שכתוב אצל אברהם אבינו. ולכן יש גמרא שאומרת שמותר לאדם לארס אישה אפילו בתשעת ימים, אע'פ שממעטין בשמחה, למה? שמא יקדמנו אחר ברחמים. אז למה לא אומרים שגם יהיה מותר לעשות עסקים בתשעת ימים שמא יקדמנו אחר ברחמים? אם זה עילה להתיר גם את הדברים שהכי משמחים את האדם אז למה רק קידושי אישה? למה לא מסחר? וכל הדברים שכתוב בשו'ע שלא יעשה אדם בתשעת הימים, למה לא? שמא יקדמנו אחר ברחמים! מפני שבשידוך אומרת לנו התורה שבלי תפילה זה לא הולך. 'על זאת יתפלל אליך כל חסיד לעת מצוא' אומרת הגמרא (ברכות ח.) הפסוק הזה מדבר על השידוך של האדם. יש שמה עניין מיוחד בתפילה יותר מאשר בשאר המקומות. לכן פה בתורה התורה מספרת בפרוטרוט את מה שאברהם ציווה לאליעזר. הכל בהשגחה מיוחדת.
'יפה שיחתן של עבדי אבות'
כתוב שאליעזר התפלל לפני הקב'ה 'הקרה לפני היום' וחז'ל אומרים שמכל האריכות של הסיפור על אליעזר ויצחק ורבקה לומדים ש'יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים'. מאיזה פסוק דורשים את זה? שאליעזר סיפר (בפסוק מב) 'ואבוא היום אל העין', אומר רש'י אמר רב אחא 'יפה שיחתן של עבדי אבות' שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה ואילו הרבה גופי תורה לא ניתנו אלא ברמיזה. איפה רש'י אומר את זה? על מה שאליעזר אמר שבאתי היום אל העין, אל הבאר, ושמה התפללתי ל'ה' אלוהי אדוני אברהם אם ישך מצליח...' אומרים המפרשים 'יפה שיחתן של עבדי אבות' זה לא רק הדיבור. 'ויצא יצחק לשוח בשדה' - אין 'שיחה' אלא תפילה. יפה שיחתן - תפילן של עבדי אבות, זה מה שאליעזר לימד אותנו פה בפרשה, שיש דברים שצריך להרבות בהם עוד יותר בתפילה, 'יפה שיחתן של עבדי אבות'. אין שיחה אלא תפילה מבאר הרב זצל בעין אי'ה (ברכות פרק ד אות ב): שיחה - בשם משותף עם צמחים ואילנות, שגם הם נקראים שיח. ללמדנו שיש לשניהם תכונה משותפת, על שם הפרחת הנפש בכוחות חדשים המסתעפים באופן טבעי על ידי רגשות הנפש בעבודה שבלב. ז'א העמידה לפני ה' מרעננת את הכוחות הטמונים באדם וכ'כ בעולת ראיה (ח'א עמ' קסב): שיהא שיח שפתותינו חשוב ומקובל לפניך דהיינו ע'י התפילה חושפים את הכוחות הנפשיים הטמונים והם צצים ועולים ופורחים. (ע'ע פנקסי ראיה פנקס ד נו). 'שיח' ע'פ המלבים [עמוס ד] מציין את הדיבור הפנימי הנפלט מאדם ע'י רגשות הנפש גם מבלי כוונה ודעת. ויש לבאר, שלדרגה זו התעלה יצחק בתפילתו ועל זה אמרו כלפי אליעזר, 'יפה שיחתן של עבדי אבות' גם לגבי תפילתן, שאליעזר נתעלה לדרגת שיחה בתפילה על זיווגו של יצחק.
 'דמשק אליעזר'
מדוע נקרא אליעזר 'דמשק אליעזר'? אומרים חז'ל (יומא כח:) שהוא 'דולה מתורת רבו ומשקה לאחרים'. אומר ה'שפת אמת' (תרמ'א) הכוונה היא שכשיש רב'ה כמו אברהם אבינו, החסידים לא תמיד יכולים ללמוד ממנו את מה שהם רוצים ללמוד, מכיוון שלא את הכל הם רואים. אבל העבד של אברהם – אליעזר, הוא רואה את הרב'ה – את הצדיק בכל המצבים, והוא זה שיכול לפעמים לספר לחסידים את ההנהגות של הרב'ה. הוא היה 'דולה מתורת רבו ומשקה לאחרים', את מה שאחרים לא יכולים לראות. אומר ה'שפת אמת' על זה אמרו 'יפה שיחתן של עבדי אבות', שאילולי שהיה לאברהם אבינו כזה גבאי מוצלח, אז יש דברים שלא היינו יודעים. הוא הראה לכולם איך צריך להתפלל כפי איך שהוא ראה אצל אברהם. [מסופר על ה'בית ישראל' מגור שהיה לו אח, שכשהוא היה רב'ה האח לא היה רב'ה, אבל גבאי היה לו. ה'בית ישראל' פעם שאל את הגבאי של האח שלו איך אחי נוהג פה ואיך אחי נוהג פה? והגבאי התחמק ולא ענה לו שום דבר. אמר לו ה'בית ישראל' אתה גבאי מצוין. גבאי שיודע לא להדליף החוצה שום דבר אפילו אם אני שואל אותך, ורצית לראות אם אתה כזה או לא.]
אליעזר היה 'דולה מתורת רבו ומשקה לאחרים'. ובכל זאת אברהם אבינו אמר לקב'ה אותו אני לא רוצה, למה הוא לא רוצה? כמה אנשים זוכים שיהיה להם גבאי כזה כמו 'דולה מתורת רבו ומשקה לאחרים'? הפירוש כך: כותב הרב ב'שמועות ראי'ה', שמה שאליעזר שמע ומה שהוא ראה הוא העביר הלאה, אבל מעצמו הוא לא ידע להוסיף שום דבר. הוא שמע סברה טובה הוא ניתח את הסוגיה, הוא ידע רק לחזור מה שהוא שמע. לקחת את זה צעד אחד קדימה הוא לא יכל, והרי כתוב שאחת מארבעים ושמונה הדרכים שהתורה נקנית זה להיות שומע ומוסיף! שתדע מה לעשות עם זה הלאה, על סמך היסודות שקדמו לך. [היה רב'ה אחד שהיו לו עשרה גבאים, שאלו אותו למה אתה צריך עשרה גברים? על תשע הוא אמר תירוץ, אבל מה עם העשירי? הוא אמר שהגבאי העשירי הוא הגבאי הכי חשוב שיש, כל דבר שאני אומר, הוא עומד מאחורי ואומר 'אהה, פלאי פלאים'. הגבאי הזה חסר בישיבה.] זה מה שאברהם אבינו התלונן על דולה מתורת רבו ומשקה לאחרים.
תורה ומידות – 'בני' ו'יצחק'
למה אברהם אבינו מצווה את אליעזר כאלו ציוויים? אם לא תאבה וכן תאבה? ועוד, כתוב 'שלא תיקח אישה לבני מבנות כנען', ואחרי זה כתוב 'כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך ושמה ולקחת אישה לבני ליצחק'. המפרשים שואלים פעם הוא קורא ליצחק 'בני', פעם הוא מדגיש ל'בני ליצחק', ובתורה בספר בראשית כשכתוב 'בני' או כשכתוב 'בני יצחק' זה לא אותו דבר. ראיה לכך מפרשת 'וירא' ששרה אומרת 'כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק', אומר שמה רש'י עם בני אע'פ שהוא לא יצחק ועם יצחק אע'פ שהוא לא בני. אז כשהתורה בשידוך של יצחק, אברהם אבינו אומר פעם תיקח אישה לבני פעם תיקח אישה לבני ליצחק סימן שיש פה משמעות. מפני שאברהם דאג לשני דברים: אברהם דאג קודם כל להמשכיות של התורה של אברהם, בזה הוא לא רצה להסתמך על אליעזר, כמו שאמרנו. אבל היה עוד עניין, המידות. אע'פ שאליעזר היה הכי קרוב אליו, ממש משמש אותו, והכל הוא ידע יותר מאחרים. הוא לא רצה אותו, למה? 'אין ארור מדבק בברוך'. ארור כנען, למה ארור כנען? בגלל המידות, ומידות תכונות בנפש אם אדם לא נזהר אז התכונות השליליות עוברות הלאה לדורות הבאים. כתוב  בדרשות הר'ן, אברהם אבינו יותר היה אכפת לו מקלקול במידות מאשר קלקול בחטא ע'ז, מפני ששמה זה קלקול בשכל, וקלקול במידות זה הרבה יותר גרוע! כך כתוב בדרשות הר'ן וכך כותב הכלי יקר פה בפרשה. ומי שיכול להמשיך את אברהם אבינו זה רק מי שלא מושחת במידות. אברהם אבינו כתוב שהוא כן לקח עוד אישה, איזו? אברהם אבינו לקח כנענית, 'ויוסף אברהם'. אז מה שהוא אוסר על הבן שלו, לו עצמו מותר? אומר 'רבנו בחיי' (בראשית, כה, ו) 'ואל יקשה בעיניך איך היה לוקח לעצמו אישה כנענית והוא הזהיר והשביע את עבדו שלא יקח אישה לבנו מבנות כנען... והטעם כי אין ההקפדה רק על יצחק שהיה עיקר הזרע, 'כי ביצחק יקרא לך זרע', וכיוון שנשלמה הכוונה ביצחק אין להקפיד באברהם אם ישא כנענית'. עיקר הדאגה של אברהם היה המשכיות, שדעתו הישרה של אברהם אבינו כמו שאמרנו שבוע שעבר, ולכן התורה מקפידה בלשון מה שאברהם אמר לאליעזר אתה צריך קודם כל לבני. הקב'ה אמר לאברהם אבינו 'כי לא יירשך זה כי אם זרעך אשר ייצא ממעיך'. יצא ממעיך לא הכוונה שזה נובע מגופו של האדם בסתמיות. מה זה 'ותורתך בתוך מעי'? ותורתך בתוך מעי הכוונה לביטוי שאדם חי את התורה שהוא לומד, זה לא משפה ולחוץ. 'כי לא יירשך זה כי אם זרעך אשר ייצא ממעיך' הכוונה היא שהוא ממש המשך שלך. אז אע'פ שאליעזר היה דולה מתורת רבו והוא שימש את רבו, וכל המלמד את בן חברו תורה כאילו ילדו. אבל בגלל שהוא היה ארור ואין ארור מדבק בברוך אז זה לא יכול להיות המשך של אברהם אבינו. ואליעזר ביקש לדעת את מידת גמילות החסד של רבקה ובאבות דרבי נתן פרק ז' מבדילים בין חסד שעשה איוב למי שבא אליו ואמרו שם עדיין לא הגעת לחצי מדת חסדו של אברהם אבינו שהיה רודף צדקה וחסד וחיפש למלא חסרונם של אחרים. ובזה דמתה רבקה למידת החסד של אברהם אבינו, ולא כשל איוב.
תלמידים – המשכיות הרב
כשאליהו הנביא התפלל שתרד אש מן השמיים כתוב בפסוק שהוא אמר 'ענני ה' ענני', על מה פעמיים ענני? אומרת הגמרא (ברכות ט:) ענני פעם שנייה שלא יאמרו שזה מעשה כשפים. הירושלמי במסכת תענית אומר דבר נוסף. ענני בזכותי ענני בזכות תלמידי. וזה לא סתירה, מה יגרום שלא יגידו שזה מעשה כשפים? שיראו שהתורות, שכל מה שאליהו עושה זה דבר שגם מועבר לדורות הבאים שגם הם הולכים בדרכו של אליהו. שאין סתירה בינו לבין התלמידים, אין חציצה. על זה אומר הירושלמי 'ענני ה' ענני' שני הדברים ביחד. שלא יאמרו שזה מעשה כשפים. מה יגרום לכך שלא יאמרו זה מעשה כשפים? כשיראו את ההמשכיות – ענני בזכותי ענני תלמידי.
שליחות
מישהו מהבחורים שאל אותי שאלה בפשט הפסוקים: 'ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל' ואז מתחיל פרשת השידוכין של יצחק, אומרת הגמרא (יומא כח:) ממה שכתוב ''אברהם זקן בא בימים' משם אני לומד שאברהם אבינו היה 'זקן ויושב בישיבה'. מה זה קשור לשידוך של יצחק? למה התורה לא כותבת את זה קודם? מלבד 'ואת הנפש אשר עשו בחרן' נלמד שם מאיזה פסוק 'שאברהם זקן בא בימים' אין זקן אלא זה שקנה חכמה, אז הוא היה זקן יושב בישיבה, איך זה קשור לשליחות של אליעזר? אומר רעק'א כתוב בפסוק 'אל תבטחו בנדיבים' באיזה נדיבים? 'בבן אדם שאין לו תשועה'. זאת אומרת אל תשלח שליח לעשות פעולה מסוימת כשהשליח לא מזוהה עם המטרה שאליה הוא נשלח, מפני שזה לא ילך. אל תבטחו בנדיבים כאלה. מי זה הנדיבים ה'כאלה' שלא לבטוח בהם? בנדיבים שאין להם תשועה, שהם לא מאמינים שהם יכולים להצליח במה שהם עושים. מי שמאמין במה שהוא עושה אז גם אם הנתונים להצלחה כרגע לא נמצאים בידו, הוא בסופו של דבר יצליח. [כשהרב כהנמן הגיע לארץ עם ילד אחד, אחרי שהוא איבד את כל מה שיה לו בשואה, הוא היה שבור ורצוץ. כשהוא סיפר לחכמי דורו שהוא הולך לבנות ישיבה שלושה אנשים לפחות אמרו לך חלמא טבא חזיתא - אתה מדבר על חלומות! אבל איך כתוב בנביא? 'המאמין לא יחיש' (ישעיהו כח, טז).] אדם שמלא אמונה הוא לא צריך ללחוץ כל הזמן לנסוע יותר מהר, הוא יודע שהוא יגיע, למה? מפני שהוא מאמין. 'אל תבטחו בנדיבים' כאלו 'בבן אדם שאין לו תשועה' - שהוא לא מאמין שהוא יכול להגיע לטופ. זה מה שאברהם רצה להחדיר באליעזר. אני אומר לך בדיוק להתביית על המטרה לא פחות ולא יותר, במקסימום שבמקסימום, שזה נראה לנו כאילו לא לקוח מעולם המציאות.
ר' עקיבא – קודם כל צנוע ומעלי
כך אומרת הגמרא (כתובות סג) למה רחל לקחה את ר' עקיבא? הרי הוא היה עם הארץ! אין פורענות באה לעולם אלא רק בגלל עמי הארצות (ב'ב ח.). אומרת הגמרא שהיא ראתה שהוא היה צנוע ומעלי, הוא היה צנוע ובעל מידות. וזה המידה הכי גבוהה שבן אדם בשר ודם יכול להגיע. ודברים כאלו זה לא נשאר אצל האדם עצמו זה גם עובר הלאה, זה עובר הלאה לבנים זה עובר הלאה לתלמידים, הקפידא הזו היא יותר מהכל.
יש גמרא בשבת (קכז:) 'תנו רבנן הדן את חברו לכף זכות דנים אותו לכף זכות, ומעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעל בית אחד בדרום שלוש שנים ערב יוה'כ אמר לו השוכר תן לי שכרי ואלך ואזון את אשתי ובני. אמר לו, אין לי מעות, ביקש ממנו פירות אמר לו אין לי, תן לי קרקע, אין לי, תן לי בהמה, אין לי, תן לי כרים וכסתות אין לי. הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש. לאחר הרגל נתן בעה'ב את שכרו של אותו שכיר בידו ועימו משאוי ג' חמורים אחד של מאכל אחד של משתה ואחד של מיני מגדים והלך לביתו של השוכר. אחרי שאכלו ושתו המעביד נתן לו את שכרו. אמר לו המעביד לפועל, בשעה שאמרת לי תן לי את שכרי ואמרתי לך אין לי מעות, במה חשדתני? אמר לו השוכר הזה המלצתי עליך טוב שמא פרקמטיא נזמדנה לך ולא היה לך מזומנים. ובשעה שאמרת לי תן לי המה ואמרתי לך אין לי בהמה במה חשדת? אמרתי שמא היא מושכרת ביד אחרים. וכשביקשת קרקע ואמרתי לך אין ליף במה חשדתני? אמרתי שמא הקרקע מוחכרת ביד אחרים. וכו' וכו'. אמר לו המשכיר הזה העבודה (דהיינו לשון שבועה) כך באמת היה. וכשם שדנתני לכף זכות המקום ידין אותך לכף זכות. עם מי היה הסיפור בגמרא הזו? לא ידוע כתוב סתם מעשה באדם אחד. אומר ה'יפה עיניים' (כך מביא החת'ס בשם הרמ'א מפאנו), שהסיפור הזה היה עם ר'ע. זה סיפור שמתאים לר'ע, שהוא היה צנוע ומעלי, אז מי שיש לו את המידות של צנוע ומעלי הוא יגיע רחוק רחוק בדברים לטובה. הוא יכול גם לדון כל אחד לכף זכות. הראשונים אומרים - הקב'ה חפץ יותר על דברים שבין אדם לחברו יותר מדברים שבין אדם למקום, לא על חשבון כמובן.
אריכות תיאור המשכן
יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים. זה התמצית של מה שאומרת לנו הפרשה.
אין שיחה אלא תפילה. ושיחתן של עבדי אבות הוא הסיפור של אליעזר שצריך לשים דגש על הבין אדם לחברו, בפרט כשזה מגיע לנושא של זיווגו של אדם. כותב הרמב'ן (שמות לז,ח): התורה האריכה בעשיית המשכן דרך חיבה, כי חפץ ה' במלאכת המשכן, וכעניין שאמרו 'יפה שיחתן של עבדי אבות לפני הקב'ה מתורתן של בנים'. איפה זה נקרא שהתורה מאריכה? בדבר שנראה לנו סיפור בעלמא. אצל אליעזר זה כתוב במדרש, והרמב'ן אומר שגם על האריכות בתיאור בניית המשכן גם על זה אומרים 'יפה שיחתן של עבדי אבות', מכיוון שזה אומר שזה דבר חביב לפני הקב'ה שככה הקב'ה רוצה שניראה. אבל אני חושב שזה לא רק דמיון, פה האריכו ופה האריכו אז על שניהם הרמב'ן אומר יפה שיחתן של עבדי אבות. זה כמו שאמרנו בהתחלה, זה משהו מהותי. יש דברים שכלפי חוץ זה נראה לנו משהו גשמי, אבל בעומק זה מהותי. הרב כותב ב'אורות הקודש' (הקודש הכללי טו, ח'ב עמ' שח) שיש איזה ריקבון מוסרי אצל אנשים שנדמה להם שכשאדם עוזב דבר של חול והולך לעסוק בדברים שבקדושה אז זה כאילו הוא הולך מהיש אל האין, עד עכשיו עסקת בדברים מעשיים אני רואה את זה בעיניים, ועכשיו אתה הולך לעסוק בדברים רוחניים מופשטים, אתה לא מציאותי! כותב הרב שזה ארס בבריות שיש להם את זה. שהם לא ידועים שהכח המעמיד המעצב של העולם זה הרוחניות של כל דבר. זה המציאות המוחלטת של העולם, הרוחניות. והיא זו שנותנת כח גם לדברים הגשמיים. אם אדם רואה שיש קרחון מעל המים הוא צריך להיות לא בסדר כדי לחשוב שמתחת למים הכל בסדר. כמה שהקרחון מבצבץ למעלה אז העומק שלו הוא פי כמה וכמה יותר למטה. (עיין נפש החיים דרשות מוהרח עמוד שצט ד'ה על כן: על כן מהראוי לכל איש הישראלי לשום עיקרי בקשותיו באלה הימים הנוראיים על נפשו העלובה שלא תאבד ח'ו, ובעוונותינו הרבים היצר מסמא את עיני המון העם בשומו מענה ומשל בפיו, לומר, שהעולם אומרים שגם עולם הזה הוא 'עולם' וגם בעדו יש לחשוב, ובאמת צדיקי עולם העובדים את ה' מאהבה בלא שום כוונה, זולתי שרצונם לעבוד ה', להם נאה לומר כן, כאשר כן שמעתי כמה פעמים מפי קודשו של רבינו הגאון החסיד מו'ה אליה מוילנא ז'ל נ'ע מה העולם הבא חשוב, ואין ערך ודוגמא כלל נגד שעה אחת בעולם הזה בעסק התורה והמצוה מאחר שבעולם הבא אי אפשר לעבוד את ה', אבל אנחנו שפלי הערך איך נדמה לעזוב חיי הנפש מפני חיי הגוף.) הרמב'ן לא מתכוון רק לדימוי פה התורה האריכה ופה התורה האריכה סימן שהקב'ה אוהב את הסיפורים.
סיפורי צדיקים
יש עניין בסיפורי חסידים אין ספק. כך כותב החת'ס, לא לזלזל בזה, זה מוסיף יראת שמים. כמובן סיפורים שהם נכונים. [מספרים על אחד המגידים בירושלים שכשהוא התחיל את השיחות שלו בירושלים בערבי שבתות, אז הוא סיפר סיפור כזה, שלפני שהוא החליט ללכת לדרוש כל ערב שבת הוא בא לרב מבריסק ושאל אותו, היות ואני צריך לדבר חצי שעה או שעה, ואני צריך לדאוג שלא יירדמו, האם מותר לי לספר להם סיפורים שלא היו ולא נבראו כדי שלא יירדמו? אז הוא סיפר אז שהרב מבריסק אמר שאם זה הצורך אז מותר. ואז הוא הוסיף ואמר וזה הסיפור הראשון שלא היה ולא נברא.]  יש עניין בסיפורי צדיקים וחסידים, זה לא משנה, חסיד זה דרגה יותר גדולה מכל אדם בעולם. ה'מסילת ישרים' (פרק יג) כותב שאין רוב העולם יכולים להיות חסידים, אבל די להם שיהיו צדיקים. והרשב'א (כתובות יט ד'ה קסבר:) אומר 'אין אדם משים עצמו שאינו חסיד'. הקב'ה לא מביא תקלה לצדיקים. אומר התוספות (גיטין ז) הני מילי במילי דאכילה. למה? הוא צדיק רק בענייני אכילה?, מה הפשט לכאורה? מפני שכאשר אדם אוכל דברים לא טובים לא כשרים, אז התורה אומרת 'וְנִטְמַתֶם בָּם', וְנִטַמְתֶם בָּם. אצל צדיקים זה הדבר הכי גרוע בעולם שיכול להיות. אתה מאבד את שֶכֶל התורה שלך, זה הכי גרוע שיכול להיות אצל צדיקים. אבל כתוב בשו'ת שואל ומשיב (מהדורא ד' ח'א סימן נ'א): מי שהוא בדרגה למעלה מצדיק, שהוא גם חסיד, הקב'ה לא מביא תקלה על ידו לא רק במילי דאכילה אלא גם בדברים אחרים. ועל זה הוא מביא כדוגמא את מה שכתוב על בהמותיו של אברהם אבינו שהזכרנו אותם בתחילת השיחה שלא רק שהם לא אכלו דבר של גזל - שזה מילי דאכילה, אלא הם גם לא נכנסו לבית של לבן עד אחרי שרבקה אמרה פיניתי את הבית מעבודה זרה ואז יש מקום לגמלים. ככה כתוב באבות דרבי נתן. זה כבר לא מידי דאכילה, והתוספות אומר רק מידי דאכילה. אומר השואל ומשיב זו דרגה של חסיד שהוא מעל צדיק. צריך סיפורים חסידים כך כותב החת'ס, סיפורי צדיקים, אע'פ שדעתו של הנצי'ב לא הייתה כזו. בהקדמה לספר 'מרומי שדה' – חידושים של הנצי'ב על הש'ס, הבן שלו כותב שפעם באו לאביו הנצי'ב ובקשו ממנו שיספר סיפורים שהוא יודע על פי המסורת על רעק'א. רצו להוציא תולדות הרעק'א, (יצא כבר תולדות רעק'א יש שם דברים מצוינים מאד מאד), ובזמנו כשרצו להוציא את זה הנצי'ב לא היה כ'כ שותף לזה, והבן שלו שאל אותו למה. הוא אמר לו מה התכלית של הסיפורים? כדי ללמוד יראת שמים, לא כדי שאדם תהיה לו חולשת הדעת איפה הוא ואיפה אנחנו. לפעמים יש כאלו שאומרים אתה מספר לי סיפור כ'כ גדול על מישהו אז מה אתה מספר לי הרי אני לא יכול להגיע לזה זה רק מחליש אותי. זה לא נכון. זה כן משפיע, זה כן אמור להשפיע. אבל הנצי'ב אמר לבן שלו אם התכלית היא יראת שמים, כשאני לומד את רעק'א בעצמו, לא את הסיפורים, ואני רואה כשרעק'א מתקשה אז הוא כותב וה' יאיר עיני, אז מזה אפשר ללמוד יראת שמים יותר מכל הסיפורים. ככה כותב הבן של הנצי'ב בהקדמה ל'מרומי שדה' בשם אביו. כל תקופה כל דור לפי איך שהוא. אומר הרמב'ן 'מעשה אבות סימן לבנים' נאמר על אליעזר ונאמר גם על מעשה המשכן מכיוון שיש פה קשר מהותי בין שני הדברים.
מעשה אימהות סימן לבנים
הרמב'ן כותב (הקדמה לספר שמות) שעמ'י הגיע להר סיני והקב'ה השרה את שכינתו בהר סיני בישראל אז בנ'י שבו למעלת אבותם ואז נחשבו גאולים, בגלל שהשכינה שרתה בהם. מה זה היה השידוך הזה של יצחק? 'וינחם יצחק אחרי אימו', אומר שם רש'י שלושה דברים: הוא ראה ענן קשור על האוהל כמו בזמן שרה. הוא ראה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, והוא ראה ברכה שיש בעיסה בגלל רבקה, אז 'וינחם יצחק אחרי אימו'. ובדיוק אותו דבר אומרים חז'ל מה שהיה במקדש, היה שם נר כמו שהיה מנורה במקדש, היה ברכה בעיסה כמו שהיה לחם הפנים שהגמרא אומרת שהיה לחם חם כיום הלקחו, הוא לא הצטנן אפילו רגע אחד. אותו מגדף למה קראו לו מגדף? אומר רש'י על התורה מכיוון שהוא זלזל בקדושת לחם הפנים. מה אתם מספרים סיפורים שהלחם נשאר חם כיום הלקחו, מה הוא לא ראה בעיניים? מפני שבשביל לראות קדושה לא צריך להיות מגדף. אדם קר נדמה לו שכל העולם קר. והענן שהיה באוהל זה כמו הענן הקטורת שמעל מזבח הזהב. אז הפסוק האחרון זה התכלית של כל הסיפור, זה מה שאומר הרמב'ן. אותו מעשה אבות סימן לבנים שכתוב על אליעזר אומר הרמב'ן זה גם נאמר על המשכן מפני שבשניהם יש לך יסוד משותף. 'תקומה הייתה לו', להגיע לחיים יותר אמיתיים, להגיע להשגות יותר גדולות, להגיע לרוממות יותר גדולה, זו הייתה התכלית של השליחות של אליעזר. זו הייתה התכלית של קנייה בדווקא של מערת המכפלה. וזה המכנה המשותף שיש בין אריכות הסיפורים האלו בפרשת השבוע. ועיין ברש'י עה'פ 'בכסף מלא' – אשלם כל שוויה. וכן דוד אמר לארונה בכסף מלא. דהיינו רש'י מביא דמיון ממה ששילמו עבור השטח לבנות המקדש ודו'ק.
שבת שלום ומבורך