דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

פרשת השבוע

רה"י הרב יעקב שפירא
תולדות

תפילת צדיק בן צדיק
'וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק... וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ', כתב רש'י: 'לו ולא לה, שאין דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע לפיכך לו ולא לה'. דהיינו, מבחינת המעלה האישית של יצחק ורבקה הם היו באותב מדרגה, אלא שנתקבלה תפילתו של יצחק שהיה בן צדיק ולא של רבקה שהיתה בת רשע. גם בהלכה כתבו הפוסקים שכשיש שליח ציבור צדיק בן צדיק עדיף על שליח ציבור צדיק בן רשע (עיין שו'ע או'ח סימן נג ובנו'כ).
לכאורה, מסברא היה ניתן לחשוב להיפך - תפילת צדיק בן רשע תתקבל יותר, כיון שהוא הגיע מעצמו למעלה שאליה הגיע, בלי שהיה לו ממי ללמוד. הגמרא במסכת תענית (כה ב) מספרת: 'מעשה ברבי אליעזר שגזר שלש עשרה תעניות על הצבור ולא ירדו גשמים. באחרונה התחילו הצבור לצאת. אמר להם: תקנתם קברים לעצמכם? געו כל העם בבכיה, וירדו גשמים. שוב מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה. ירד רבי עקיבא אחריו, ואמר: אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה. אבינו מלכנו למענך רחם עלינו, וירדו גשמים. הוו מרנני רבנן. יצתה בת קול ואמרה: לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מידותיו, וזה אינו מעביר על מדותיו'.
המפרשים שואלים, הרי לכאורה רבי עקיבא היה גדול מר'א, מפני שהיה מעביר על מידותיו, ומה כוונת חז'ל שלא מפני שזה גדול מזה? אלא רבי עקיבא היה בן גרים, ואת כל העבודת השם היה צריך לעשות בעצמו בלי שהיה לו ממי ללמוד, ולכן תפילתו התקבלה. לכאורה זה סותר את מה שלמדנו שתפילת צדיק בן צדיק מתקבלת יותר.
בשמונה קבצים (קובץ א תרסז) הרב זצ'ל מבאר שתפילת צדיק בן צדיק גדולה יותר כיון שהוא יכול לכוון יותר ולהתחבר יותר לתפילה הרצויה: 'התפילה פועלת לפי הערך של מהות הרצון של המתפלל. וצדיקים גיבורי כח הם, וחפצם טוב, ולפי מדרגתו של כל אחד מהם בטובו תפילתו פועלת. וצדיק בן צדיק, טוב רצונו יותר עמוק הוא מצדיק בן רשע, על כן תפילתו יותר נשמעת'. ולפי זה באמת המעלה של צדיק בן צדיק היא שצדיק בן צדיק מכוון עצמו יותר לרצות את הטוב באמת.
כח התפילה בישראל
הקב'ה הבטיח לאברהם: 'וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל', וברכה זו התקיימה בפרשת ואתחנן: 'כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹקינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו' (דברים ד ז). הרמב'ם כותב בהקדמה למשנה תורה שהמטרה של כל הניסים של חנוכה ופורים הייתה לאמת את דברי הפסוק הללו, שתפילה פועלת, אע'פ ששלמה המלך התפלל שהקב'ה יקבל גם את תפילתם של הגויים בבית המקדש, כמובן שההפרש בין תפילת יהודי לגוי, גדול לאין ערוך מההפרש שבין תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע. הקב'ה יצר אומה גדולה לא רק בכמות אלא גם באיכות, שיש לה כוח להתפלל תפילה שנשמעת.
כשעם ישראל עמד לפני המפגש עם מלך אדום כתוב: 'וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ' (במדבר כ יח), וכתב רש'י: 'אתם מתגאים בקול שהורישכם אביכם, אמרתם (דברים כו ז) ונצעק אל ה' וישמע קולנו, ואני אצא עליכם במה שהורישני אבי (בראשית כז מ) ועל חרבך תחיה'. כל אחד מתגאה במעשה אבותיו.
כשמשה שולח מלאכים למלך אדום הוא אומר להם לומר: 'וַנִּצְעַק אֶל ה' וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ' (במדבר פרק כ טז), ולשון דומה כתובה בפרשת מקרא ביכורים: 'וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹקי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ' (דברים כו ז), וכתב רש'י בבמדבר: 'וישמע קלנו- בברכה שברכנו אבינו הקול קול יעקב, שאנו צועקים ונענים'!. כשיצחק אמר ליעקב 'הקול קול יעקב, קיבלנו הבטחה שהתפילה שלנו נענית.
[אפילו הגויים יודעים את זה. בזמן ה'אור שמח', ר' מאיר שמחה מדווינסק, הייתה סכנת הצפה בעיר דווינסק. גושי קרח התקרבו לעיר. וגם הגויים הנוצרים ביקשו מה'אור שמח' להתפלל עליהם כיון שלא ידעו מה לעשות. הוא יצא עטוף בטלית עם תלמידים והתפלל, וגושי הקרח התחילו לזוז אחורה.]
מזון הנפש ומזון הגוף
הפסוק אומר: 'מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה' (משלי כח ט), כשם שאדם אוכל שלש פעמים ביום ולא נמאס לו, כך הוא צריך להתפלל שלש תפילות ביום בלי שימאס לו, וכך צריך להמשיך לשמוע דברי תורה, גם כשנראה לו שלמד מספיק פעמים את אותו הדף. אדם לא יגיד- למה להיכנס לשיעור? כבר למדתי את דף ב בכתובות 11 פעמים, כשם שאדם לא ישאל למה להתפלל שלש פעמים, כשם שלא ישאל למה לאכול שלש פעמים.
הכוזרי אומר במאמר שלישי, שהתפילה היא מזון לנפש כמו שהאוכל הוא מזון לגוף: 'ותהיה העת ההיא לב זמנו ופריו, ויהיו שאר עתותיו כדרכים המגיעים אל העת ההיא, יתאוה קרבתו שבו מתדמה ברוחניים ויתרחק מהבהמיים, ויהיה פרי יומו ולילו השלש עתות ההם של תפלה... מפני שהוא מעומד להדבק בענין האלהי, ועבודתו בשמחה לא בכניעה כאשר התבאר. והסדר הזה מהנפש כסדר המזון מהגוף, מתפלל לנפשו ונזון לגופו, ומתמדת עליו ברכת התפלה עד עת תפלה אחרת, כהתמדת כח סעודת היום עד שיסעוד בלילה, וכל אשר תרחק עת התפלה מהנפש היא הולכת וקודרת במה שפוגע אותה מעסקי העולם'. כמו שכתוב בחובת הלבבות (שער ח פרק ג): 'וראוי לך, אחי, שתדע, כי כוונתנו בתפלה אינה כי אם כלות הנפש אל האלהים וכניעתה לפניו עם רוממותה לבוראה ושבחה והודאתה לשמו והשלכת כל יהביה עליו'.
בכל אדם יש כח רוחני וכח גשמי, וכשם שאדם צריך להיזהר לא לפגוע בכח הגשמי, לא להסתגף, לא לצום, בוודאי שלא בגיל הזה, ולא כשלומדים תורה, כך אדם צריך להיזהר לא לסגף את הנשמה, לא למנוע מהנשמה את המזון הרוחני שלה. הנפש יכולה למצוא מנוח רק כאשר אנחנו ניתן לה את המזון שלה- הדבקות באלוקות., כמו שהרב זצ'ל כותב באורות שאין מנוחתנו אלא באלוקות. לפי זה אפשר להבין את הסיבה לכך שמי שתורתו אומנותו פטור מתפילה (שבת יא א), שאותם גדולים כרשב'י וחבריו מוצאים את המזון הרוחני של הנשמה ואת החיבור לקב'ה בתורה, אבל האחרים צריכים למצוא את אותם כיסופי אלוקות בתפילה.
 
תפילה – כח קבוע בטבע
הקב'ה אומר למשה רבנו: 'רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה' (דברים ג כו), משה רבינו התפלל 515 תפילות, והקב'ה מבקש ממנו להפסיק להתפלל מפני שאח'כ הוא לא יוכל לסרב. וצריך להבין מה הכוונה שהקב'ה לא יכול לסרב? למה הקב'ה לא יכול להגיד לא?
הגמרא במסכת בבא מציעא (פה ב) מספרת: 'אליהו הוה שכיח במתיבתא דרבי, יומא חד ריש ירחא הוה, נגה ליה ולא אתא. אמר ליה: מאי טעמא נגה ליה למר? אמר ליה: אדאוקימנא לאברהם ומשינא ידיה ומצלי, ומגנינא ליה. וכן ליצחק, וכן ליעקב. ולוקמינהו בהדי הדדי! סברי: תקפי ברחמי, ומייתי ליה למשיח בלא זמניה. אמר ליה: ויש דוגמתן בעולם הזה? אמר ליה: איכא, רבי חייא ובניו. גזר רבי תעניתא, אחתינהו לרבי חייא ובניו. אמר משיב הרוח - ונשבה זיקא, אמר מוריד הגשם - ואתא מיטרא, כי מטא למימר מחיה המתים - רגש עלמא. אמרי ברקיעא: מאן גלי רזיא בעלמא? - אמרי: אליהו. אתיוהו לאליהו, מחיוהו שתין פולסי דנורא. אתא אידמי להו כדובא דנורא, על בינייהו וטרדינהו'. לכאורה השאלה עולה מאליה: אם אין רצונו של הקב'ה להביא את המשיח עכשיו, מדוע היה צריך לבלבל את המתפללים עם ר' חייא? היה אפשר לא לקבל את התפילה שלו?
אלא הפשט הוא שכמו שיש דברים שנראים לנו טבעיים, גם ברוחניות יש מציאות טבעית שלא משתנה. כך קבע הקב'ה חוק בבריאה - יש כח בתפילה. התפילה היא מציאות רוחנית שמשפיעה על המציאות מצד עצמה. הקב'ה לא רצה לשנות את ה'טבע' של התפילה שבמהותה תמיד פועלת, ולכן היה צריך לעשות להם בלבול בתפילה.
 
תפילה פרטית וכללית
נחזור לקושיא שבה פתחנו- מדוע חז'ל אומרים שהקב'ה שמע לתפילת יצחק שהיה צדיק בן צדיק ולא לתפילת רבקה שהייתה צדקת בת רשע, והרי צדיק בן רשע לכאורה במעלה גדולה יותר שהרי הוא הצליח להגיע לאותה מעלה בכוחות עצמו, ולא בגלל ירושה או דברים אחרים?
ה'ים של שלמה'' במסכת חולין (פרק ב) אומר שהחילוק הוא בין תפילה של אדם על עצמו לבין תפילה על אחרים. בתפילה על אחרים, כמו שהתפלל ר'ע על הגשמים תפילת צדיק בן רשע יותר מתקבלת, ואילו בתפילה פרטית כמו של יצחק על עקרות רבקה, תפילת צדיק בן צדיק יותר מתקבלת. אע'פ שיצחק היה הבניין של כלל ישראל, אבל התפילה הזו היתה על הצורך האישי.
הגמרא בברכות (ל ב) אומרת: 'כמה ישהה בין תפלה לתפלה? רב הונא ורב חסדא, חד אמר: כדי שתתחונן דעתו עליו; וחד אמר: כדי שתתחולל דעתו עליו. מאן דאמר כדי שתתחונן דעתו עליו- דכתיב: ואתחנן אל ה'; ומאן דאמר כדי שתתחולל דעתו עליו- ויחל משה'.
הרב זצ'ל מסביר שההבדל הוא בין תפילה פרטית לתפילה כללית: 'המדה האמתית היא שיתרומם כ'כ ברוחו עד שירגיש שעיקר התפילה אינה ראויה להיוח כ'א לצרכי הכלל, וע'י התרוממות הכלל ממילא תמשך הצלחת הפרט. אלא שלכונה זו צריך התרוממות נפש ביותר, כי בהיות האדם במצב קוצר רוח א'א לו להתרומם לשאיפה של ישועת הכלל. ע'כ חד אמר כדי שתתחונן, היינו תחנונים של יחיד, כדכתיב במשה 'ואתחנן אל ד'', בשעה שעסק בעסק העברתו את הירדן לעצמו. וח'א כדי שתתחולל דעתו, להשכיל את דאגת הכלל, כדכתיב 'ויחל משה', בשעה שהתפלל על ישראל. וההרגשה הכללית היא, כשהיא באה, עמוקה מאד, וצרת הרבים מסעירים מאד את הלב, עד שהוא במצב חולי מרוב כאב ועקת נפש. כי לא תוכל נפש היחיד לשאת רגש צרת הכלל הנוגע עד לבבה כ'א ברגש חזק מאד . ע'כ תקרא חילוי, תפילה שבאה לצרכי הכלל מגזרת חלי, והמתפלל באהבת כלל עם ד', מצפה ליום 'חבוש ד' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא'.
רבקה אמנו
חז'ל אומרים (ויקרא רבה כג א): 'כשושנה בין החוחים רבי יצחק פתר קרא ברבקה שנאמר ויהי יצחק בן ארבעים שנה אם ללמד שהיא מפדן ארם מה ת'ל אחות לבן הארמי אלא אביה רמאי ואנשי מקומה רמאין וצדקת הזו יוצאת מבנתים למה היא דומה לשושנה בין החוחים'. לא רק שרבקה לא היתה דומה למשפחתה, אלא היא פעלה בכוונה הפוך מדעתם. כשמשפחתה אומרת נקרא לנערה ונשאלה את פיה היא עונה 'אלך', ופירש רש'י: 'ותאמר אלך - מעצמי, ואף אם אינכם רוצים'. היא רצתה להבליט שהיא הפוכה מהם. [כמובן, זו לא דוגמא לכל מי שהולך להתחתן שיאמר להורים שהוא מתחתן גם אם לא ירצו].
אחד האברכים אמר שאפשר לבאר את דברי חז'ל שרבקה היא כשושנה ע'פ דברי הרד'ק על הפסוק בהושע: 'אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה' (יד ו), ששושנה אין לה שורשים, כך רבקה לא ינקה את צדיקותה מהבית, אלא אדרבה בנתה אותה בכוחות עצמה כנגד הבית.
שרבקה אמרה 'למה זה אנוכי', כפירוש רש'י שחשבה שיש לה עובר שפוסח על שתי הסעיפים ולמה לא חשבה בעצמה שיש לה תאומים, הרי היה כן לפניה, וכי בשביל כך צריך נבואה? הביאור הוא, שהיות וכל ההגיון היה שלא כדרך הטבע אלא מפאת התפילה שלה ושל יצחק, ואם כן לא העלתה בדעתה שדבר ניסי שכזה, דבר טוב שכזה, יוליד ילודים שכאלה, על זה אמר לה הקב'ה: שני גויים, שזה גם זה נופל, דהיינו, עשו משמש כתמרור אזהרה לעלייתו של יעקב לדרגתו האמיתית. וכמוש מצינו בחז'ל: אעשה לו עזר כנגדו – זכה עזר לא זכה כנגדו, ולכאורה הרי הפסוק אומר עזר? אלא שפעמים שעל ידי הכוח המנוגד לו, על ידי הכנגדו, זה העזר שלו למצות את עצמו ואת יכולותיו. וזו ההיתה ההבטחה לרבקה.
בגדי עשיו החמודות
כשיעקב בא לקבל מיצחק את הברכה על פי ציווי רבקה ברוח הקודש כתוב: 'וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן'. חז'ל מפרשים שבגדי עשיו החמודות הם הבגדים שעשיו חמד מנמרוד, ובתרגום יהונתן בן עוזיאל חז'ל אומרים יותר מכך, שאלו הם הבגדים שהיו של אדם הראשון. לכאורה לא מובן למה יעקב נכנס לקבל ברכה עם הבגדים של עשיו ונמרוד הרשעים? מדוע לא קנו בגדי פרווה חדשים? כתוב במדרש על משלי שכשאדם נכנס לבית של צדיק הוא צריך ללבוש בגדי שבת, ומדוע יעקב נכנס בבגדי עשיו ונמרוד? [בטיש של הבית ישראל היו לחסידים בגדים מיוחדים לדחיפות, כדי לשמור על הבגדי שבת].
 
כשיצחק מברך את יעקב כתוב: 'וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה': וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ'. לכאורה לא מובן מה הברכה ב'ראה ריח בני כריח השדה? יש כאן רק תיאור של המציאות?
יש מחלוקת בחז'ל האם יצחק הריח ריח של שדה תפוחים או ריח של אתרוג. והגאון בהלכות ראש השנה כתב שכיון שיש דעות שהסיפור הזה היה בערב ראש השנה זה המקור למנהג לאכול תפוח בדבש בראש השנה. וצריך להבין מה מיוחד בריח תפוחים?
[נפגשתי עם יהודי מאד מעניין מבלגיה שבקיא בכל התורה כולה: בבלי, ירושלמי, מהרש'א, תוס', הוא מתמיד עצום. לפני כמה שנים הוא בא לארץ, נכנס לגר'ח קנייבסקי, ביקש ממנו ברכה והגר'ח קנייבסקי אמר לו כמו לכולם 'ברכה והצלחה'. אז הוא אמר לר' חיים באתי לדבר איתך גם בלימוד. ר' חיים שאל אותו איפה רואים שיש מושג כזה של 'לדבר בלימוד'? הוא ענה לו שיש גמרא שכל הפטפוטים לא טובים חוץ מפטפוטי דאורייתא. ר' חיים אמר לו שלגמרא הזו הוא התכוין.
כך התגלגלה השיחה שעה וחצי - איפה כל דבר כתוב, זה מביא רש'י וזה מביא גמרא, זה מביא תוס' וזה מביא מדרש. הוא כל כך מצא חן בעיני ר' חיים שמאז כל פעם שיהודי הזה הגיע לארץ ונכנס לר' חיים היו עוצרים את הקבלת קהל. ידעו שכשהוא מגיע יש לשניהם הרבה קורת רוח אחד מהשני. ל'ע כאישתו של ר' חיים נפטרה והיהודי הזה בא לנחם אותו, הוא שאל את ר' חיים מה אני יכול לעזור לך? הוא אמר לו תעשה לי טובה, תישאר איתי עוד קצת.
בנסיבות מסוימות נפגשתי איתו ונתתי לו לשתות מיץ תפוחים. מיד הוא אמר לי תביא גמרא מסכת ברכות, והראה בתוספות בדף לז שכתבו: 'בורא נפשות רבות וחסרונם - כמו לחם ומים שאי אפשר בלא הם ועל כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי כלומר על כל מה שבעולם שגם אם לא בראם יכולין העולם לחיות בלא הם שלא בראם כי אם לתענוג בעלמא כמו תפוחים וכיוצא בהן ומסיים ברוך חי העולמים ובירושלמי ברוך אתה ה' חי העולמים'. בתוס' כתוב שהתפוחים הם להנאה בעלמא.]
יצחק אומר ליעקב - נכנסת ונתת לי הנאה של ריח שדה תפוחים. אך צריך להבין  מה הברכה בזה? ומדוע יעקב נכנס עם בגדי עשיו החמודות? חז'ל במדרש אומרים: 'וירח את ריח בגדיו, אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו, וכן הוא אומר כפלח הרמון רקתך- אפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרימון'.
[פעם בא לרבי מלובביץ' חסיד אחד ואמר לו שיש לו שאלה קשה מאד - איך אפשר להגיד על פושעי ישראל שהם מלאים מצוות כרימון? ענה לו שגם לו יש קושיא - איך אפשר להגיד על מי שמלא מצוות כרימון שהוא פושע ישראל?]
יעקב נכנס בכוונה עם בגדי נמרוד מפני שרק כך היה אפשר להריח את ריח בוגדיו, שמלאים מצוות כרימון. אם היה נכנס במעיל חדש הברכה לא הייתה יכולה לחול גם על בוגדיו שמלאים מצוות כרימון.
'ריח בני'
בתרגום יהונתן כתוב שריח בני - כריח הקטורת במקדש, כדברי הגמרא בברכות שהריח הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ומברכים עליו.
כתוב בגמרא בשבת (קיט א): 'אמר לו קיסר לרבי יהושע בן חנניא: מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף? - אמר לו: תבלין אחד יש לנו, ושבת שמו, שאנו מטילין לתוכו - וריחו נודף. אמר לו: תן לנו הימנו! - אמר לו: כל המשמר את השבת - מועיל לו, ושאינו משמר את השבת - אינו מועיל לו'. הריח הוא ביטוי למה שקשור לנשמה, לא למשהו חיצוני. יצחק רצה לברך גם את בוגדיו, בגלל שצריך לבחון את פושעי ישראל לא רק לפי המעשים החיצוניים שלהם, אלא לדעת שבעומק יש להם צד רוחני גדול.
'וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה', וכתב רש'י: 'קטורה - זו הגר, ונקראת קטורה על שם שנאים מעשיה כקטרת'. הקטורת היא ביטוי למעשים הפנימיים, לתוכן הפנימי של המעשים. כתוב שעיזים שביריחו היו מתעטשים מריח הקטורת שהיה מגיע מהמקדש. לא מדובר על סתם ריח, אלא על קדושה שמתגלה בריח, דבר שהנשמה נהנית ממנו. וזה מה שיצחק בירך את יעקב 'ראה ריח בני כריח השדה אשר ברכו השם' - שבכל אחד ואחד מזרעו של יעקב יהיה תוכן רוחני עמוק, שזה המשמעות של הריח.
'וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו', היה מרמה את אביו 'ושואלו אבא היאך מעשרין את המלח ואת התבן, כסבור אביו שהוא מדקדק במצות'. אבי מורי זצ'ל ביאר שעשיו שאל את יצחק דווקא בהלכות האלו, מפני שהרמב'ם כותב בהלכות מלכים שיצחק אבינו תיקן מעשרות, ועשיו רצה להראות ליצחק שהוא שומר אפילו על התקנות שהוא תיקן, שלא כתובות בתורה.
כל עיסוקו של עשיו היה 'כי ציד בפיו', ולכן התורה קוראת לו 'איש יודע ציד איש שדה', ורש'י פירש: 'איש שדה- כמשמעו אדם בטל, וצודה בקשתו חיות ועופות'. עשיו היה בטלן, חיפש איך להעביר את הזמן, לא יצר שום דבר בעל ערך. כל המעשים שלו היו חיצוניים, ואצל יעקב הכל הפוך- 'ראה ריח בני כריח השדה'- הריח הוא הביטוי לצדדים הכי נשמתיים, עמוקים שקיימים אפילו בפושעי ישראל.
חז'ל אומרים (בבא מציעא פד א), ששופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון. המהר'ל בנצח ישראל (פרק טז) מבאר שאדם הראשון נברא בצלם אלוקים, את הדמות המלאכית הזאת קיבל יעקב אבינו. הוא היה אדם עם תוכן, עם הרבה כוחות רוחניים. ועשיו היה מתדמה ליעקב רק בלבוש החיצוני. לקח את הבגדים שנמרוד לקח מאדם הראשון, וניסה להידמות לנזר הבריאה, לאדם הראשון רק בצדדים החיצוניים של החיים, אבל הוא לא הצליח לרדת לצדדים הפנימיים העמוקים יותר של החיים.
זה מה שיצחק ראה ביעקב, ולכן ברך אותו בכח של התפילה 'הקול קול יעקב'. התפילה נלמדת מהפסוק 'ולעבדו בכל לבבכם', אע'פ שלהלכה התפילה צריכה להיות מבוטאת בדיבור, המהות של התפילה היא בלב, שאדם יתרכז בתכנים הרוחניים שיש בכל אחד ואחד. מי שאפשר לראות בו את 'ריח בני', ריח גן עדן שנכנס לתוכו ריח הקטורת, כל הדברים שמסמלים את הטהרה העמוקה שיש בכל אחד מישראל - באדם כזה שייכת הברכה על התפילה - הביטוי של כל החיים הפנימיים האלה. (עין בהעמק דבר שמות ל, א. ובהרחב דבר בראשית מח יט)
 
'משמני הארץ – זו איטליה של יוון'
כשעשיו בא ליצחק, יצחק אומר לו: 'בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ', אך בסופו של דבר יצחק מברך אותו: 'וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל'. רש'י מפרש: 'זו איטליה של יוון'. ולכאורה קשה, אם יצחק כבר נתן את כל הברכות ליעקב מהיכן הגיעה איטליה. אלא י'ל, וכך מצאתי בס'ד שהרב חרל'פ כותב במי מרום, ע'פ מה שכתוב בחז'ל שאיטליה לא הייתה קיימת בבריאת העולם, אלא כששלמה נשא את בת פרעה ירד מלאך גבריאל ונעץ קנה, וייבש חלק מהים וכך נוצרה איטליה. יצחק אומר לעשיו שאע'פ שאת הכל הוא כבר נתן ליעקב הוא יכול לקבל את איטליה שהורתה ולידתה בטומאה, כיון שעכשיו היא עוד לא קיימת. בן סורר ומורה אינו נעשה בן סורר ומורה עד שישתה יין האיטלקי. דווקא יין שבא מארץ כל כך טמאה יכול להפוך אדם להיות בן סורר ומורה, אבל לא יין של ארץ הקודש.
[אבי מורי זצ'ל שמע מהרב הרצוג זצ'ל שסיפר שאחרי השואה הוא נסע לאפיפיור לבקש ממנו להחזיר את הילדים שהוחבאו בכנסיה בזמן השואה, והאפיפיור סירב. כשיצא מהאפיפיור הוא אמר לראשי הקהילה ברומא שהוא מרגיש כזו טומאה שהוא לא יכול ללמוד ולהתפלל, הוא הרגיש שהוא חייב מקווה. אמרו לו שכבר לפני זה כשהאדמו'ר מרדזין הגיע לוותיקן על מנת לחקור את התכלת הוא הרגיש טומאה כזו, ואז שיפצו את המקווה של רומא, ושם הלך לטבול הרב הרצוג. זו הרגשה של אדם גדול, כמו שלעתיד לבוא כתוב על המשיח 'והריחו ביראת ה''. הבני יששכר אומר שכל חושי האדם נפגמו, חוץ מחוש הריח, החוש הפנימי של האדם, של הטהרה. כמו שראינו אצל יעקב ויצחק. וכך כתוב בערפילי טוהר שהרב זצ'ל היה עובר ליד בתי תיפלתם היה מרגיש ריח של בית הכיסא מרוב הטומאה.]
לא תמיד כדאי להאריך בדיבור, צריך לשמור על הפה. כמה שאדם מחובר יותר לתורה, הוא יודע יותר במה שצריכים להבחין – בין קלא אילן לתכלת, כדברי הגמרא בברכות. לעשות את הדברים לשם פועלם, לשם שמים אמיתי. שהשמים יהיו שמים. כמו שהרבי מקוצק אומר על הפסוק: 'צדק צדק תרדוף' - שגם את הצדק צריך לרדוף בצדק. להדבק יותר ויותר במידתו של יעקב אבינו - תתן אמת ליעקב. אמת זה הדבר היחיד בעולם שאי אפשר אף פעם לזייף אותו, כיון שכל זיוף קטן של האמת זה כבר לא האמת. חותמו של הקב'ה אמת.
[הב'י אומר בספר מגיד מישרים שמי שרוצה להבין את המהלכים של הקב'ה בעולם צריך לחכות עד מקום החותם, עד סוף התהליך, ואז יתברר לו למפרע שהכל אמת לאמיתה.]
שהקב'ה יזכה אותנו שכל אותם הברכות שיצחק ברך את יעקב, בוודאי שהם לא ברכות רק ליעקב עצמו, אלא לכל זרעו של יעקב, שיהיה הקול קול יעקב, שהתפילות שלנו יתקבלו ברצון, שנדע על מה להתפלל, על מה 'לנצל' את כוח התפילה, ושכל משאלות ליבנו ימלאו לטובה.
שבת שלום