דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

פרשת השבוע

רה"י הרב יעקב שפירא
שמות

'ואלה' מוסיף על הראשונים
'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו'. הגמרא אומרת שיש הבדל בין מקום שכתוב 'אלה', לבין מקום שכתוב 'ואלה'. 'אלה' – פוסל את הראשונים, 'ואלה' – מוסיף על הראשונים. מה מוסיף ספר שמות מוסיף על מה שכתוב בספר בראשית?
ספר בראשית נקרא ספר הישר. מסביר הנצי'ב בהקדמה לבראשית, שספר הישר זה על שם מי שהוא ישר גם בדברים שבין אדם למקום, וגם בדברים שבין אדם לחברו, כמו שהיו אבות העולם. הם היו ישרים, לא היה להם סיבוכים בעבודת ה', היה להם כל מיני צרות מסביב. הרמב'ם בהקדמה למשניות כותב שיש הבדל בין דרגת הישר, שזה אנשים שרגילים לדברים הטובים, כאילו בטבעיות. ויש כאלה שחסר להם את המידה הזו של הישרות, עוד לא הגיע לכך. 'אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה' - אומרים חז'ל לא הכל לאורה, לא הכל לשמחה. האור זה לצדיק, השמחה זה לאלו שישרים. כותב הרב זצ'ל: 'צדיקים לאורה וישרים לשמחה' (תענית טו.). האורה מרבה שמחה בטבע הנפש, כמש'כ 'אורה ושמחה'. וא'כ נעם השמחה הוא התכלית, והאורה היא האמצעי לה. והנה ההבדל בין צדיק לישר מתבאר ע'פ דברי הרמב'ם בשמנה פרקים (פ'ו) בענין ההבדל בין הרוצה מרצונו הטוב ללכת בדרכי ד' ובין הכובש אה יצרו. כי מי שטהר את לבבו ועשה רצונו כרצונו של הקב'ה הרי הוא דבק ממש בהשי'ת, בחיים האמתיים, בלא שום אמצעי כלל, אבל הכובש את יצרו הרי רצונו נפרד הוא מצד עצמו, אלא שהתורה, שאינה עדיין עצמית בו, מאירה את חשכו ומנחה אותו ללכת באורח ישר, ועי'ז הוא משיג שמחת עולם בעת הגמול. נמצא, שלצדיק, הכובש ומצדיק את מעשיו, אע'פ שאין לבו בעצמו ישר, האור הוא זרוע, כזריעה הניכרת רק לאחר זמן, שאע'פ שהוא צריך לכבוש אפלת יצרו ואינו מרגיש את עצם האורה של האהבה, שיזכה בה עצמה לשמחה, מ'מ ע'י שעושה רצון השי'ת בתורה ומצות זרוע לו האור, שיקצרהו ברנה עת יבא על שכרו, וע'י אור התורה יבא לשמחת עולם בהנאה מזיו השכינה. אבל לישרי לב, שישרו רצונם כרצונו של השי'ת, שהוא נמשך לו מרוממות כבוד גדלו, הם משיגים בנפשם עצם השמחה, ולא רק באמצעות האור, והם רואים עולמם בחייהם. ספר בראשית לכאורה מדבר על האבות שהיו מושלמים, היו ישרים. מוסיפה התורה ואומרת בספר שמות, שגם מי שהוא לא בדרגת הישר, יכול להתעלות גם כן בדרגות בעבודת ה'. על זה אומרת התורה 'ואלה שמות', וא'ו מוסיף על עניין ראשון. שעבודת ה' לא מורכבת רק ממי שהם ישרים כמו האבות, אלא גם מאלו שיש להם כל מני סיבוכים: היו במצרים, היו משועבדים והיו עובדי ע'ז, גם הם יכולים לעלות. זה הסבר שהרב זצ'ל כותב בשיחות שלו על ספר שמות (בשמועות הראי'ה פירוש הראשון).
אבל מה הדגש פה על השמות? אומר רש'י: שנמשלו לכוכבים ומכניסם במספר בשמותם שנאמר 'המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא', מה זה השם?
'לכולם בשמות יקרא'
אומר ה'שפת אמת'  (שמות תרל'ז) כתוב 'לכולם בשמות יקרא' מה שאומר רש'י. קריאה זה לשון מינוי, הקב'ה נותן שם לבן אדם לפי השליחות שלו, והשם של הבן אדם מבטא את הכח שְנִתַן לאדם. משה רבנו גם כן נתנו לו שם. מתי נתנו לו שם? לא מיד שהוא נולד, הרי כל הפרשה בהתחלה מדברת על נער ועל ילד, על מידי העברים, על איש לוי ועל בת לוי, לא כתוב שמות. הפעם הראשונה שכתוב שמות זה על משה רבנו, ומנמקים את זה 'כי מן המים משיתיהו'. אומר המהר'ל בגבורות ה' מה הפירוש 'כי מן המים משיתיהו'? זה לא רק שהוא היה במים והוצאתי אותו, (וודאי שזה פירוש המילים) המים זה הדבר החומרי, משה רבנו היה משוי מן החומר, כל העולם בנוי על חומר וצורה, זה הלשון של המהר'ל. יש דבר גולמי ואחרי זה יוצקים תוכן, עושים ממנו משהו. [אמר לי פעם רב אחד מארה'ב שהוא הוציא ספר של חידושים של הרב סולוביצ'יק מאמריקה. שאלתי אותו, הרי יש גם תלמידים אחרים שכתבו, מה אתה חידשת? אז הוא אמר לי ככה בחצי חיוך, לא בחיוך שלם: מה שאחרים כתבו זה גולמי כלי עץ, אני עשיית מזה צורה.] בכל החיים יש חומר וצורה, יש גשמיות מול חומריות. הצורה – התוכן צריך לשלוט על החומר. אומר המהר'ל משה רבנו – 'כי מן המים משיתיהו', היה משוי מן החומר, כולו היה רוחני. 'וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים', כל כולו היה אלוקות, עד כדי כך ש'המשך חכמה' בהקדמה לספר שמות כותב שמשה רבנו היה כמעט נטול בחירה, מפני שכל עצמותו הייתה דבוקה כל הזמן בקב'ה. גם למשה רבנו ניתן לו שם לפי המהות שלו. אומר השפ'א שזה מה שאומר רש'י 'לכולם בשמות יקרא'. יקרא זה לשון מינוי, כמו שכתוב בתרה במקום אחר 'ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי...', שכל קריאה זה לשון של מינוי. אז כשכתוב על הקב'ה 'לכולם בשמות יקרא', הכוונה היא שהוא קורא ונותן לכל אחד 'מעשה איש ופקודתו'. לכל אחד את התפקיד שלו, והשם אמור לבטא את התפקיד של הבן אדם.
מפני שהדרך ממעטת את השם
לכן הגמרא אומרת שנתנה ברכה מיוחדת לאברהם אבינו, מפני שהדרך ממעטת את השם. רש'י בספר בראשית כותב שהקב'ה אמר לאברהם אבינו ללכת, אז הוא הוסיף לו כל מיני ברכות מפני שהדרך ממעטת את הממון, והדרך גם ממעטת את השם. מה הפירוש? לא רק שממעטת את השם היינו שמי שהיה מפורסם והוא מגיע למקום אחר אז הוא פחות מפורסם, זו לא הכוונה. מי שחשוב במקום אחד לכאורה הוא גם חשוב במקום אחר. [שמעתי פעם מהרב אונטרמן שהיה הרב הראשי לישראל, בשם ר' שמעון שקאפ, שהוא היה תלמיד שלו. כתוב בגמרא בקידושין שאם אדם מקדש אישה בדבר שהוא לא שווה פרוטה, חיישינן שמא שווה פרוטה במקום אחר. אז היא מקודשת לחומרא, הולכים לפי השווי לא המקומי אלא גם לפי מקום אחר. אז ר' שמעון שאל שאלה כזאת: אם אדם מקדש את האישה על מנת שאני אדם חשוב, ופה הוא לא אדם חשוב, נחשוב שמא הוא חשוב במדי? כמו בפרוטה, אולי זה שווה פרוטה במדי. אז אויל פה הוא לא חשוב, אבל אולי הוא חשוב במדי? אמר ר' שמעון אין דבר כזה, מי שלא חשוב לא חשוב, איפה שתתקע אותו.] הדרך ממעטת את השם הכוונה היא שהיא ממעטת את המיוחדות של התפקיד של האדם, מפני שאדם יכול להוציא אל הפועל תמיד את מה שיש בו, כשהוא נמצא במקום הטבעי. אומר המהר'ל (דרך החיים ג,ד) שלכל אחד יש מקום מיוחד ששם הוא יכול להוציא את היכולות שלו, את הכוחות שלו. וזה הפשט שהדרך ממעטת את השם. הגמרא אומרת (יומא לח): בשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך, ומשלך יתנו לך. אדם לא צריך לחפש את הכבוד, זה יבוא אחריו אם זה מגיע לו, ואז גם יגידו את השם שלו, וגם יושיבו אותו במקום שלו, וגם יתנו לו משלו. אומר רש'י זה הפתיחה של ספר שמות. גם כשבנ'י באו למצרים - 'לכולם בשמות יקרא' – לכל אחד היה תפקיד מה לעשות במצרים, אע'פ שלכאורה מצרים לא הייתה המקום הטבעי שלהם, זה היה רק בגלל 'גר יהיה זרעך בארץ לא להם'. אבל כל עוד שהם היו במקום הזה, אז 'לכולם בשמות יקרא', לכל אחד היה את התפקיד שלו במקום שכרגע זה המקום שלו.
שלח נא ביד אליהו הנביא
היחיד שהתורה מפרטת את השם שלו זה משה רבנו, 'כי מן המים משיתיהו'. ודווקא מי שהתורה מדגישה במיוחדת מה התפקיד שלו, והתפקיד של בן אדם לכאורה זה לפי השם שלו, לפי הייעוד שלו, בכל זאת כתוב שמשה רבנו לכאורה התכחש לשליחות שלו. חמש פעמים הוא מתחמק כביכול מהקב'ה ומבקש שמישהו אחר ילך. 'שלח נא ביד תשלח', כתוב בפרקי דר'א שמשה רבנו אמר תשלח ביד אליהו הנביא, שעליו נאמר 'הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא'. מה רצה משה רבנו באליהו? מה יש באליהו שהוא חשב שהוא מתאים יותר מאשר הוא עצמו? איך יהודי כזה, שהוא כזה רוחני והוא רואה שבנ'י נמצאים במצרים, אז הוא לא רוצה ללכת. וגם כשהוא אומר לקב'ה 'מה אומר אליהם' ואומר לו הקב'ה 'אהיה עימך', אחרי זה הוא אומר אני לא רוצה ללכת ותשלח משהו אחר. ועוד הוא בא בטענות לקב'ה באיזו זכות הם יצאו ממצרים, כשהוא רואה שבנ'י משועבדים הוא מחפש באיזו הזכות? הוא לא ידע שהם נאנקים תחת מצרים? אליהו הוא המבשר האחרון 'לפני בא יום ה' הגדול והנורא', והוא יביא את העולם למציאות חדשה של 'והשיב לב אבות על בנים'. אומר רש'י 'על בנים' היינו ע'י הבנים, שיגיע דור כזה שהצעירים יהיו יותר מהמבוגרים, 'ובניכם אשר יבואו מאחריכם אשר אמרתם לבז יהיו המה ירשו את אדמתכם'. הם יהיו יותר טובים מאיתנו. אומר משה רבנו מה אני צריך פה גאולה למחצה לשליש ולרביע? גלות ראשונה, גלות שנייה? אתה רוצה להוציא אותם ממצרים, תוציא עד סוף. ידוע שמצרים זה השורש של כל הגלויות, והשורש של כל הגאולות. אדם לעתיד לבוא שואלים אותו אם ציפית לישועה, לאיזה ישועה? אומר רש'י לקיום דברי הנביאים, חזון הנביאים. והר'ן מוסיף מילה אחת, 'בימיך'. לא אם אתה מאמין, אלא אם אתה מאמין שזה יהיה בימיך. מאיפה לומדים שלעתיד לבוא צריכים לשאול את הבן אדם אם ציפית לישועה? אומר הסמ'ק (ספר מצוות קטן), שלומדים את זה מ'אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'. מפני שכמו שצריכים להאמין שהקב'ה הוציא אותנו ממצרים, ומצרים זה שורש לכל הגאולות, אז בזה טמון המצווה לצפות גאולה העתידית. לכן לעתיד לבוא לומדים מ'אנוכי... אשר הוצאתיך מארץ מצרים', את החובה של האם ציפית לישועה. משה רבנו אמר אם זה המעלה של יציאת מצרים אז עדיף שזה לא ילך לחלקים, למחצה לשליש ולרביע, תשתלח מיד את אליהו הנביא שתבוא מיד הגאולה העתידית. כך לכאורה.
'אנוכי'
אבל המדרש אומר לא כך. המדרש אומר שהקב'ה הבטיח ליעקב ש'אנוכי ארד עימך ואנוכי אעלך גם עלה', אומר המדרש פה, שזה מה שטען משה רבנו. אתה הרי אמרת שלא בשר ודם יוציא אותם ממצרים אלא 'אנוכי', אז איפה האנוכי? מה אתה שולח אותי? זה לא קיום ההבטחה שהבטחת ליעקב אבינו! חסר ה'אנוכי'. ובאמת בהגדה של פסח אנחנו לא מזכירים את משה רבנו בכלל, אולי פעם אחת. אומר הגר'א שזה כדי להבליט את הנקודה שהכל היה ע'י הקב'ה בכבודו ובעצמו. לא ע'י מלאך, לא ע'י שליח ולא ע'י אף אחד. אז זה מה שמשה רבנו אמר, אתה רוצה להוציא אותם ממצרים? 'אנוכי אעלך גם עלה', שזה יהיה המעשה של הקב'ה לבד בלי שיתוף של בשר ודם. אמר לו הקב'ה 'אנוכי אהיה עימך', דווקא אתה, משה רבנו, שהוא היה גדול הנביאים, שהשכינה מדברת מתוך גרונו. וממתי הוא נהיה גדול הנביאים? ממתי שהוא היה במעמד הר סיני. כשהוא קיבל דיבור מהקב'ה כשהוא הגיע לסנה, לסנה הבוער. כותב שמה הרמב'ן אז הוא עוד לא היה משה רבנו האמיתי, אז הוא עוד לא הגיע לדרגת הנבואה של אספקלריא המאירה. רק אח'כ בגלל שהקב'ה חיבר אותו לתורה אז הוא הגיע לדרגת אספקלריא המאירה. זה מה שאמר לו הקב'ה, זה שאני שולח אותך זה לא כמו אילו אני שולח שליח אחר, אם אני שולח אותך - 'אנוכי אהיה עימך', זה מפני שהשכינה מדברת מתוך גרונך. ו'תעבדון את האלוהים על ההר הזה', שאתה תזכה להוריד להם תורה, ושמה משה רבנו מגיע לשיא דרגת הנבואה שלו אז זה הקיום של ה'אנוכי'. שאנוכי מוציא אותם מארץ מצרים. {ועיין לשון הרמב'ם בהלכות ע'ז: ומאהבת ה'' אותנו ומשמרו את השבועה לא'א עשה משה רבינו רבן של הנביאים ושלחו. ז'א היה צריך שמשה יגיע לדרגה זו ורק אז הוא נשלח להוציא את ישראל, לקיים 'ואנוכי אעלך גם עלה'. וברש'י על הפסוק 'וזה לך האות' - ותצליח בשליחותי וכדאי אני להציל כאשר ראית את הסנה עושה שליחותי, כך אתה תצליח ואינך ניזוק. 'אהיה עמך' – ולא משלך אלא משלי עכ'ל. ז'א שזה סוג אחר של שליחות.
איזהו גיבור?
כתוב ברמב'ם (מורה נבוכים חלק ב') הנבואה לא שורה אלא רק על חכם גיבור ועשיר. הרמב'ם כותב חכם זה לא הכוונה כפשוטו, אלא חכם זה איזהו חכם הרואה את הנולד. גיבור איזהו גיבור הכובש את יצרו, איזשהו עשיר השמח בחלקו. ככה מפרש הרמב'ם. אבל הרמב'ם במורה נבוכים מוסיף עוד פירוש על גיבור, הרמב'ם כותב שגיבור שהוא אדם אמיץ. למה הוא צריך להיות אמיץ? מפני שנביא שמשתלח הוא לא יודע מאיזה צד מהציבור יצעקו עליו, פחדן  הוא וודאי לא יכול להיות. הקב'ה אומר לירמיהו 'אל תחת מפניהם' זה אזהרה מיוחדת לנביא, מפני שהוא לא יכול לפחד. עובדיה אומר 'אנוכי נותרתי לה' לבדי', אבל הרי החביאו ארבע מאות נביאים במערה? העולם אומר שנביא שמתחבא הוא לא נביא. נביא זה מלשון ניב שפתים, אם אין לך אומץ לדבר כשאתה שליח של הקב'ה, אז אל תגיד שאתה נביא, אתה לא נביא. הנביא האמיתי – 'נותרתי נביא לה' לבדי', בלי מורא בשר ודם. אומר הרמב'ם במורה נבוכים גיבור שכתוב על נביא זה גיבור המושל ביצרו, אבל הגיבור זה גם שהוא אמיץ לב. וכך כותב הר'ן (דרשות הר'ן דרוש חמישי), וכך כותב רש'י במילה אחת (ד,כא), 'ויאמר ה' אל משה בלכתך לשוב מצריה ראה את כל המופתים אשר שמתי בידך ועשית אותם לפני פרעה' - 'דע שעל מנת כן תלך שתהיה גיבור בשליחותי לעשות כל מופתי בפני פרעה ולא תירא ממנו'. אז גם רש'י נוקט ככה. אסתר המלכה פחדה ללכת למלך, ובאמצע בא שם פסוק 'ותלבש אסתר מלכות'. אומר רש'י שלבשה רוח הקודש. מה אומר רש'י פה? ואיפה יש לזה בכלל רמז? שמעתי מאבי מורי זצ'ל פעם פירוש נפלא מאד: הרמב'ם כותב שבדרך כלל נבואה שורה רק על מי שמכין את עצמו לנבואה. אבל אם אדם שלא מוכשר לנבואה פתאום מרגיש בעצמותו איזה משהו, איזה אש להבה כזאת שהוא הולך למסור את הנפש להציל ציבור שלם מישראל, כמו שכתוב אצל גדעון 'לך בכוחך זה והושעת את ישראל', אז בגלל הגבורה שלו הקב'ה משרה עליו רוח הקודש או נבואה. זה מה שאומר רש'י במגילת אסתר. היא ידעה שאין לה סיכוי, 'ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום', אז היא הלכה במסירות נפש. מי שהולך במסירות נפש אומר רש'י 'ותלבש אסתר מלכות' היא קבלה השראה, רוח הקודש. זה פשט נפלא ביותר. ויש לזה עוד כמה דוגמאות מכל מיני מקומות.
 
קיום ה'ואנוכי'
זה מה שהקב'ה אמר למשה רבנו. אתה שואל 'מי אנוכי'? איפה ה'אנוכי אעלך גם עלה'? מה פתאום אני שולח שליח ואני לא מקיים את ההבטחות שלי? אני כן מקיים את ההבטחה שלי. 'אנוכי אהיה עם פיך', משה רבנו הוא גדול הנביאים. ואע'פ שעכשיו אתה עדיין לא גדול הנביאים, ואע'פ ששכינה מדברת מתוך גרונו זה רק אח'כ, אמר לו הקב'ה אבל בגלל שאתה עתיד לתת את התורה לעמ'י – 'תעבדון את האלוהים על ההר הזה', לכן אתה היחידי שיכול להוציא אותם. מפני שרק משה רבנו זה קיום של 'ואנוכי'.
'אני ולא השליח'
הגמרא אומרת שלושה מפחות לא נמסרו לידי שליח: מפתח של גשמים, מפתח של יולדת, ומפתח של תחיית המתים. כלומר, יש דברים שנמסרו לשליח שיפתח ויסגור, אבל בהני תלת כשהקב'ה פותח אז הוא נותן רשות מיוחדת לשליח הממונה עליהם. וביאר שם השפ'א כמו שהמלאך בשם ברי ממונה על המטר, ובפסוק כתוב 'שולח מים על פני חוצות'. וגם רש'י נתכוון לזה, וכן כתבו התוספות בנידה שאף המלאך שנקרא ברי שהוא ממונה על הגשמים אינו עושה אלא רק ברשות הקב'ה. דהיינו מה אומר פה? אנחנו לא נמצאים כ'כ בסוגיה, אנחנו נמצאים ב'ה בהתחלה של הגשם, אבל ה'שפת אמת' אומר הגדרה, שיש שני סוגי הגדרה בשליחויות: יש הגדרה בשליחות שראובן נותן סמכות לשמעון לפעול, אז זה מזדקף לראובן, בגלל שהוא בא מכוחו. אבל יש סוג של שליחות אחרת, שזה כמו ידא אריכתא. [דוגמא אני אביא משהו בהלכה. כתוב שאין שליחות לגוי. שאלו את בעל ה'מחנה אפרים' האם מותר לעשות מעקה ע'י פועל גוי, הרי אין שליחות לגוי. וזו הייתה השאלה הראשונה הראשונה הראשונה ששאלו את אבי כשהוא הגיע לרבנות הראשית, זו התשובה ההלכתית הראשונה שנתן. הוא נשאל על בניית מעקה ע'י גוי ביישובים. אז אבי הביא לו את ה'מחנה אפרים', שאומר ששליח ע'י גוי לא מועיל, אבל פועל מועיל גם ע'י גוי. מה ההבדל? מסביר ה'מחנה אפרים' שפועל זה שעבוד למי שלקח אותו, לכן זה לא סתם גדר של שליח שאתה פועל בשביל מישהו אחר. משה רבנו לא היה שליח רגיל. הרי איך מלאך מוריד את הגשמים? והרי שלושה דברים לא נמסרו בידי שליח! אומר השפ'א זה לא הגדר הרגיל של שליחות.]
יסוד המחשבה שבפעולה
כותב הרב חרל'פ (מכתבי מרום כה): העולם טועה וחושב כי המגמה של החסד הוא הפעולה להיטיב עם אחרים, דהיינו לפעול של החסד. תן לו צדקה, תן לו מטבע, תעזור לו לעבור את הכביש. הוא אומר נכון, אבל העיקר הוא המחשבה והציור, שההצטיירות שלמחשבה של האדם יהיה ציורים של חסד, ציורים של הטבה, והפעולות ימשכו מציורים כאלה. והמה פעולות האלה עולות במעלה עליונה מאד, והם משלימות את האדם. זאת אומרת, אדם קודם כל צריך שיהיה ברור לו המהות של העניין, ומתוך זה לעשות את החסד. לפעמים בן אדם עושה חסד שזה מצווה מאד גדולה, אבל זה בא לו רק בגלל שאיזה נאבעך בא אליו, אחד כזה שהוא כ'כ מלא רחמים עליו, שהוא לא יכול לא לתת לו. אומר הרב חרל'פ, שהעיקר זה הרעיון מאיפה זה בא. אני חושב שזה מה שאומר הקב'ה למשה רבנו כנגד הטענות 'שלח נא ביד תשלח'. קודם כל אתה צריך להכניס לראש - סליחה על הביטוי - שכשאני שולח אותך זה 'אנוכי', זה כביכול הקב'ה בעצמו. מפני שאני הבטחתי להוציא אותם, והקב'ה פועל בעולם באמצעות רק אדם אחד ביציאת מצרים, שזה משה רבנו, ואפילו הכי לא מזכירים את משה רבנו בהגדה, כדי שלא יהיה מי שיטעה ויגיד שלא הקב'ה הוא זה שהוציא אותנו ממצרים אלא ע'י שליח. כמה שהדבר הוא יותר גדול הוא פחות נמסר לשליחים, והוא יותר צריך שהאדם עצמו במקום שהקב'ה הבטיח הוא יעשה את הפעולה הזאת.
'ונשמח בדברי תורתך'
כתוב בחז'ל שבזמן שמשה רבנו היה בהר סיני, איך הוא ידע מתי זה יום ומתי זה לילה? כשהוא למד תורה שבכתב הוא ידע שזה יום, כשהוא למד תורה שבע'פ ידע שזה לילה. (המדרש הזה מובא בשער הציון רל'ח ס'ק א'). ולכן, אע'פ שאנחנו מתפללים על התורה בשחרית ובמעריב, רק בלילה אנחנו אומרים 'ונשמח בדברי תורתך'. בבוקר זה לא מוזכר. (לא בדקתי בכל הנוסחאות אבל עד כמה שבדקתי לא ראיתי) 'ונשמח בדברי תורתך' זה כתוב כשמברכים על התורה בלילה, מפני שהלילה לא נקבע אלא לגירסא. עיקר הלימוד של תורה שבע'פ הוא בלילה. נכון שגם ביום, אבל בעיקר בלילה. ומה שמביא שמחה לבן אדם זה החיבור לתורה שבע'פ, לכן 'ונשמח בדברי תורתך' שזה כשאדם זוכה להבין יותר בתורה שבע'פ, מבקשים בערבית, כי עיקר הזמן לזה הוא בלילה. הגמרא בקידושין הרי אומרת 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן', אין זה אלא זה קנה חכמה, אע'פ שבפסוק לא כתוב חכמה או תורה. מאיפה הגמרא לומדת את זה? 'והדרת' זה לשון של נוי, ו'חכמת אדם תאיר פניו'. מתי הצורה של האדם היא מקבלת איזה אור, איזה תמונה עילאית יותר? כשהאדם מדובק בתורה. 'חכמת אדם תאיר פניו' אז זה נקרא 'והדרת', והדרת את פני הזקן הזה שאתה רואה עליו את ההדר, את ההדר של התורה. כתוב בירושלמי בסוף פסחים, שראו פעם את ר' יהודה שהוא היה מקרין שהוא מאד מאד מאושר, וגוי אחד אמר לו או שאתה שתוי, או שאתה אוכל חזיר, או שאתה מלווה בריבית, זה נותן לבן אדם איזה הארת פנים. ענה לו ר' יהודה אני גיליתי תוספתא שלא ידעתי אותה, ולא הבנתי אותה עד היום, וזה מה ששימח אותי, ולכן פני צהובים. גוי לא יכול הבין מה שאנחנו מבינים. כתוב בגמרא (הוריות יב), שלרב פפא הייתה שמחה עצומה בתורה. כשפעם מישהו הסביר לו דבר שעד היום הוא לא הבין, כתוב בגמרא שהוא נישק את אותו בן אדם, ולא רק שהוא נישק אותו, אלא הוא גם נתן לו את ביתו להתחתן איתה. הוא כ'כ היה שמח עם התורה, לא רק שהוא היה שמח עם התורה, אלא התורה כנראה גם הייתה שמחה איתו. מפני שיש הרבה אנשים שרוקדים עם התורה, אבל לא תמיד התורה גם רוקדת איתם. לכן תשימו לב שבסיום של ש'ס מזכירים את רב פפא, וכל ילדיו. היו לו כ'כ הרבה בנים ת'ח, למה? מפני שהגמרא אומרת שמי שמכבד את התורה, מי שמשמח את התורה, הוא זוכה לזה שיהיו לו בנים ת'ח, שיהיו לו חתנים ת'ח. לכן בסיום של ש'ס שזה שמחה גדולה מאד, אז שם מזכירים את מי שהיו מיוחדים בדברים האלה.
 
 
שבת שלום