דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

פרשת השבוע

רה"י הרב יעקב שפירא
בשלח

'ויאמינו בה' ובמשה עבדו'
'ובני ישראל יוצאים ביד רמה'. ידוע שאונקלוס מתרגם 'ביד רמה' - ב'ריש גלי'. [גם היום יש כל מיני תופעות כאלה של אנשים שיוצאים ב'יד רמה' והכוונה היא בגילוי ראש...] ואחרי שיוצאים ביד רמה, 'ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים'. ואז משה רבינו אומר להם 'התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום'. איך יכולים להגיד ליהודי כמו משה רבינו שעשה להם כ'כ הרבה, למה הוצאת אותנו ממצרים, 'כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותינו במדבר'? אומר הרמב'ן, שהעם היו מאמינים בה' ומתפללים אליו להצילם, אבל במשה נכנס ספק בלבם פן יוציאם למשול עליהם. ואף על פי שראו האותות והמופתים חשבו שעשה אותם בדרך חכמה, או שהשם הביא את המכות ברשעת הגויים, כי אילו חפץ השם ביציאתם לא היה פרעה רודף אחריהם. יוצא מהרמב'ן כאן דבר נורא ואיום. בני ישראל היו כפויי טובה, הם חשבו שהדברים שמשה רבינו עושה הם רק כדי למשול עליהם. אמנם, הדברים מדויקים מאוד בפסוקים: אחרי שהייתה קריעת ים סוף כתוב 'וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ויאמינו בה' ובמשה עבדו'. מה הפירוש? שצריכים פה אמונה על זה שמשה עבדו, שהדברים שמשה רבינו עשה לא היו כדי למשול עליהם, אלא הוא באמת עשה את הדברים כעבדו של הקב'ה. 'עבדו' הכוונה לאדם גדול באמת שבטל לקב'ה. ז'א שהיה פה איזה דו שיח בין ישראל למשה רבינו - המנהיג הגדול, הנביא הגדול - האם הוא באמת מתכוון לטובתם או לא, עד שבסוף בקריעת ים סוף בנ'י ראו שמשה פועל לטובתם ואז 'ויאמינו בה' וגם במשה עבדו'.
 
להאמין בעצמך
אומר ר' צדוק הכהן מלובלין בספר 'צדקת הצדיק' (קנד): 'כשם שצריך אדם להאמין בהשם יתברך כך צריך אחר כך להאמין בעצמו. רצה לומר שיש להשם יתברך עסק עמו ושאיננו פועל בטל שבין לילה וגו' (יונה ד,י) וכחיתו שדה שלאחר מיתתם נאבדו ואינם. רק צריך להאמין כי נפשו ממקור החיים יתברך שמו והשם יתברך מתענג ומשתעשע בה כשעושה רצונו. וזה פירוש (שמות יד,לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו פירוש משה רצה לומר כלל ששים ריבוא נפשות ישראל בדור ההוא האמינו שהשם יתברך חפץ בהם וממילא גם כן במשה אשר הוא ממש הם וכמו שאמרו ז'ל (בבא בתרא קכא:) שכל זמן שהיו ישראל נזופים לא נתיחד הדיבור למשה.'
ר' צדוק אומר, וזה מדויק מאוד בפס', שהחוסר אמונה במשה רבינו היה בעצם חוסר אמונה שהם עצמם יכולים או רשאים או יש להם זכות להינצל, עד שהם ראו 'סוף מעשה במחשבה תחילה' - את קריעת ים סוף. אז הם האמינו בה', והאמינו שיש לקב'ה אנשים שעובדים אותו והוא חפץ בהם. כלומר, הם האמינו בעצמם והאמינו שיש לקב'ה נחת רוח במה שהם עושים. וזה יסוד שאנחנו הרבה פעמים מדברים עליו, דיברנו עליו, ובעז'ה גם נדבר עליו, והלוואי שאחרי כל הדברים האלה הדברים ייכנסו בלבבות.
 
'אז ישיר'
אומר רש'י 'אז ישיר משה' - אז כשראה את הנס עלה בליבו שיאמר שירה. ומוסיף רש'י, למדנו שהיו'ד על שם המחשבה נאמרה, דהיינו, בגלל שכתוב ישיר עם יו'ד ולא כתוב שר, סימן שהפס' מדבר על מה שעלה בליבו. לא מדברים על השירה בפועל, אלא מתוך מה הוא שר. התורה מציינת שהשירה של משה רבינו לא הייתה רק משהו שכלי, אלא הייתה משהו שנבע מתוך הלב, מעצם עצמותו של משה ובני ישראל. יו'ד תמיד נאמר על שם המחשבה. איפה עוד מוצאים דבר כזה? 'ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה'. לא כתוב שהוא לא כרע להמן. גם כאן, יו'ד ע'ש המחשבה, זה לא רק שבפועל הוא לא השתחווה לו, אלא גם לא עלה בליבו בכלל הרצון הזה להשתחוות, ולא שבמקרה יצא לו כך. זו הייתה המחשבה הראשונית שלו, ומה שיש במחשבה הראשונית זה לכאורה הדבר הכי נקי. [היו כמה רבה'ס גדולים שכשהיו באים לשאול אותם איזו עצה אז הם היו אומרים לעשות ככה וככה, ואח'כ היו מתחילים להתווכח אולי ככה אולי ככה, והחסידים היו מתבלבלים ושאלו אותם בסוף - מה לעשות למעשה? אמר להם הרב'ה, תעשו למעשה מה שאמרתי לכם בפעם הראשונה. כל מה שמתווכחים אח'כ זה להעלות צדדים למה כן למה לא, אבל מה שהקב'ה שם לי בפה ברגע הראשון - זה הדבר הכי נכון, למה? מפני שזה בא מתוך הלב. זה לא בא מפני שעשיתי חשבון כזה וכזה, זה דבר שאני מאמין בו.] משה רבינו שר מתוך הלב, לכן כתוב 'אז ישיר', ע'ש היו'ד, ע'ש המחשבה שלו, זה פירוש הפשט של רש'י. כאן מוסיף רש'י שמשום ש'ישיר' הוא לשון עתיד - מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה. למה כשאדם שר שירה לקב'ה מתוך הלב, מה שצריך להיות לו מול העינים זו תחיית המתים? זה המחשבה שלו? מה לשירת הים ולתחיית המתים? [היה בירושלים לפני כמה שנים רעידת אדמה בבוקר, אז אחד הצדיקים שבעיר העתיקה שהרגיש שהבתים זזים, עלה מיד לגג של הבית בעיר העתיקה לצפות על הר הזיתים. המחשבה הראשונית שעלתה לו בראש זה הנה הר הזיתים נבקע לשתים, אחרת מה פתאום יש פה רעידת אדמה בירושלים? כנראה שזה הקיום של הנבואה שביום ההוא יבקע הר הזיתים לשנים. כתוב במדרש 'ויצאו מים חיים', וישקו את כל השדות שבא'י. וע'ז אנחנו אומרים בברכה והעלינו לתוכה ונאכל מפריה, מה הפשט? כולם יבואו לירושלים ויאכלו? יהיו כאן כ'כ הרבה פירות? הכוונה שכל הגידולים של הארץ הם יהיו בעצם הגידולים של ירושלים מפני שמירושלים יצאו מים חיים וישקו את כל השדות של א'י.] ולא עוד אלא כתוב אח'כ בפסוק - 'זה א-לי ואנוהו', ואומר שם רש'י כמה פירושים: 'זה א-לי ואנוהו' - אני יבנה לו בית מקדש. 'זה א-לי ואנוהו' - לשון נוי, להדר במצוות. 'זה א-לי ואנוהו' - הוי דומה לו, מה הוא רחום אף אתה רחום. מדוע הדברים האלה נכנסים לשירת הים בנוסף לתחיית המתים? כאן זה המקום לדבר על בית מקדש? פה זה המקום לדבר על נוי של מצווה, על 'ואנוהו'? אבל איך שלא יהיה מה זה קשור לפה הדברים האלה? כשהרב'ה הקודם מבעלז הגיע לארץ, הטיש הראשון שלו כמדומני היה בפסח. הוא עשה טיש ושרו, והחסידים שאלו אותו אחרי השואה, איך אפשר לעשות טיש ולשיר? [הרב'ה עצמו הגיע לארץ בגפו בניסי ניסים, הגיע דרך סוריה למעבר לא'י, ולא היה לו כח לצאת מהמונית לרכב אחר. ומי שהיה אז רב צבאי מטעם ממשלת אנגליה, זה היה הבן של הרב הרצוג, יעקב הרצוג. הוא לקח אותו על הידים מרכב לרכב, זה היה המצב.] אמר להם הרב'ה גם משה רבינו שאל את השאלה הזאת: 'וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים' - א' מחמישה יצאו מארץ מצרים. אז נכון שיש נס בקריעת ים סוף, איך אפשר לשיר? ע'ז אומר רש'י רמז לתחיית המתים מן התורה. מי שיודע שהעולם עוד לא הגיע לשיא השלימות שלו, וגם אם יצאו אחד מחמישה אבל יהיה גם מושג של תחיית המתים, הוא יכול גם לשיר. מפני שהוא לא חי רק את ההווה. זה מה שאומר רש'י. השירה לא הייתה רק על מה שקורה עכשיו, אלא גם על מה שיקרה בעתיד - כולל תחיית המתים. לכן כאן יש רמז לתחיית המתים. דרגת נבואת משה היא עניין נצחי, ולכן גם שירת משה טומנת בתוכה את הנצח, את ה'לעתיד לבוא'.
 
'ראתה שפחה על הים'
'ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי'. השפחה ראתה מה שיחזקאל היה צריך לראות? איזה משהו מקביל היה ששפחה ראתה שיחזקאל היה צריך לראות? הוא נביא, אע'פ שהיה בחו'ל, ובכ'ז הוא לא ראה. על מה מדברים חז'ל? על תחיית המתים. ביחזקאל כתוב שהקב'ה הוריד אותו לבקעה מלאה עצמות, והקב'ה שאל אותו 'התחיינה העצמות האלה'? והוא אמר הוא לא יודע. השפחה כן ראתה, השפחה הכי נמוכה בעמ'י, היא ראתה בזמן יציאת מצרים, היה לה כח ראיה 'זה א-לי ואנוהו'. חז'ל הרי אומרים ורש'י מביא את זה על התורה שכל הנביאים נתנבאו בלשון 'כה אמר ה'' ורק משה רבינו התנבא בלשון 'זה', 'זה הדבר אשר ציווה ה''. אומרים חז'ל מפני שהראיה של משה רבינו הייתה ראיה כ'כ מאירה, אספקלריא המאירה שלא הייתה לא שום חציצה והוא ראה את הכל במאה אחוז. שאר הנביאים ראו אבל לא במאה אחוז. לכן אצל שאר הנביאים כתוב את הביטוי 'כה אמר ה', ואילו אצל משה רבינו כתוב 'זה הדבר אשר ציווה ה''. כאן ראתה שפחה על הים 'זה א-לי ואנוהו' שכל אחד מצביע באצבע, ז'א פה היא התעלתה למדרגה כזאת של ראיה כמו של משה רבינו, שזו הראיה הכי בהירה שיכולה להיות. והיא ראתה את תחיית המתים ויחזקאל לא ראה את תחיית המתים, את 'ותחיינה העצמות'. איזו תחיית המתים היה פה? כשמוציאים עם את בני ישראל ממצרים, ועם שנטמא במ'ט שערי טומאה. 'ולא יכלו להתמהמה' מדוע? אז רוב המפרשים אומרים בגלל שאם היו נשארים עוד  רגע כבר היו נבלעים בתוך שער הטומאה. בעל ה'לשם' הקדוש אומר לא כך, אלא שהקב'ה רצה שישראל יצאו מתוך בחירה, ואם היו נשארים במצרים עוד רגע, וזה היה זמן של התגלות השכינה - 'במורא גדול זה גילוי שכינה' - אז גילוי השכינה העוצמתי והכ'כ גדול היה גורם להם שתינטל מהם הבחירה. הם היו נמשכים כ'כ אחרי השכינה לא מתוך בחירה אלא כמו איזה ברזל למגנט. לכן הקב'ה  כשהיה 'מורא גדול זה גילוי שכינה' הוא רצה שעכשיו יצאו ממצרים כשזה עוד יהיה מתוך בחירה, אבל אם הם יישארו במצרים עוד כמה דקות זה כבר יהיה המשך של גילוי השכינה, אז זה כבר לא יהיה מתוך בחירה.
 
תחיית המתים הרוחנית
להוציא עם ממצרים שזה לא רק יציאה פיזית, אלא התעלות רוחנית הכי גדולה שיכולה להיות, לפחות באותו דור קודם שהגיעו להר סיני למתן תורה, גם זה נחשב לתחיית המתים. תחיית המתים זה לא רק הגוף, זה גם תחיית הרוח. ומה  היסוד של תחיית המתים, מאיפה מתחילה תחיית המתים? הגמ' אומרת שלר' יוחנן היו עשרה בנים שמתו, והוא  היה לוקח את עצם הלוז שנשאר לכל אחד מהם אחרי שהוא נפטר, שממנו הגוף עתיד לצמוח בתחיית המתים מחדש, ובזה היה מנחם את כל המשפחות האחרות. אומר הרמח'ל בספר 'אוצרות הרמח'ל', כמו שיש עצם הלוז לכל אדם פרטי, יש גם עצם לוז לכלל ישראל, זה הגאולה שלהם, ועצם הלוז של כלל ישראל כותב הרמח'ל זה הכותל המערבי. שמשם יתחיל תהליך מחודש. אבל איך שלא יהיה, ראתה שפחה על הים, את תחיית המתים. וכך כותב כמעט במפורש הריטב'א (תענית ב). למה בתוך ברכת גבורות בתחילת שמונה עשרה, הכניסו רופא חולים ומתיר אסורים? למה אנשי כנסת הגדולה הכניסו את הבקשות האלה באותו נוסח שמדבר על 'ברוך אתה ד' מחייה המתים'. מה זה קשור למחייה המתים? למה לא בברכת רפואה וגאולה? נכון שמתיר אסורים זה כמו תחיית המתים, כמו שהגמ' אומרת ששבי זה יותר גדול מהכל.
אומר הריטב'א, גם רפואה אפי' של אצבע קטנה, גם מתיר אסורים, הכל שייך במידת מה למחייה מתים. לכן זה נכנס בברכה של תחיית המתים. זה חיות מחודשת, ולזה הגיעה השפחה. היא ראתה על עצמה את היציאה ממצרים, מעבדות לחרות, שזה לא היה רק יציאה פיזית, אלא הייתה פה גם התרוממות רוח הכי גדולה שבעולם. על כן אמרו חז'ל (סוטה ל ע'ב) 'גם עוברין שמעי אימן אמרו שירה'.
וצריך ביאור, הרי גם דוד המלך דר בחמישה עולמות שאחד מהן הוא מעי אמו ואמר שירה. ובתוס' בסוטה הביאו מהתוספתא (פ'ו) שבזמן שישראל אמרו שירה היה בזה מענה לקטרוג המלאכים 'מה אנוש כי תזכרנו', ופתחו ואמרו 'מה אדיר שמך בכל הארץ'. כאן בשירת הים המלאכים הודו על בריאת האדם.
אדם מיסודו הוא מצומצם ואינו רואה את מלוא רוחב הבריאה, שהרי חלקה נסתרת, כמו המים שהם לים מכסים, בניגוד ליבשה שהיא הצד הנגלה של המציאות. בקריעת הים באו בתוך הים ביבשה, וגם הנסתר נגלה בפניהם. לכן הודו המלאכים בראותם את האנוש בגדולתו, שזוכה ורואה את מלוא היקף הנהגת ד' בעולם, גם בחלקים הנסתרים.
משום כך הדגישו 'אפילו עוברים' שיש חציצה בינם לעולם, וכאן נתרחב מעמדו ויכולותיו ואמר שירה המבטאת את ראיית על מעשה גודלו של ה'. (כתב בנועם אלימלך שפעם כתוב 'בתוך הים ביבשה, ופעם כתוב 'ביבשה בתוך הים'. והסביר שבני ישראל הבינו שבין כך ובין כך היא אותה דרגה של הנהגת ה', בין בתוך הים ובין בתוך היבשה הכל מעשה של הנהגה אלוקית.)
 
'פסח הוא לה''
אנחנו רואים בפרשת השבוע הקודמת בפרשת בא, שכתוב פעמיים לפחות 'פסח הוא לה''. אומר רש'י פסח הוא לה', על שם הדילוג. הקב'ה פסח, דילג. על מה הוא פסח? על הפתח. על איזה פתח? כתוב בספרי החסידות - על 'פתחו לי פתח כפתחו של מחט'. הקב'ה  רומם אותנו לא מצידנו, הכל היה בחסד. הוא פסח על הפתח, על ה'פתחו לי פתח כחודו של מחט'. אבל זה היה רק ביציאת מצרים, בקריעת ים סוף זה כבר לא היה חסד, זה היה ע'פ דין. בקריאת ים סוף כתוב שהמלאכים קטרגו לפני הקב'ה - הללו והללו עובדי ע'ז. למה הקטרוג הזה בא דווקא בקריעת ים סוף, למה הקטרוג הזה לא בא ביציאת מצרים? מפני שביציאת מצרים זה לא היה מצדנו, זה היה הכל חסד של הקב'ה שהוא הבטיח לאבות. אבל לא כתוב אצל האבות שהוא הבטיח להם קריעת ים סוף. לכן פה המלאכים קטרגו, מפני שזה כבר לא מידת החסד. כתוב שבאותה שעה היו ישראל שרויים בדין, וזה מפני שקריעת ים סוף לא הייתה ע'פ החסד, הקב'ה היה יכול לעשות דברים אחרים. הרמב'ם בהלכות יסודי התורה כותב שהנס של קריעת ים סוף היה כדי להטביע את מצרים, אבל להציל את עמ'י אפשר גם בדרכים אחרות. זה היה עונש למצרים. לכן פה זה היה ע'פ דין, ולכן לפני קריעת ים סוף כתוב בתורה 'דבר אל בני ישראל ויסעו', פה זה כבר לא ע'פ החסד. פה צריך שיהיה גם 'התערותא דלתתא', פה היו שרויים בדין, לכן המלאכים קטרגו.
ישראל התעלו למדרגה כזאת גדולה, ממ'ט שערי טומאה, ולכן כתוב פסח הוא לה' על שם הדילוג. על הפסוק בפרק יד 'ופסחתי עליכם' כותב שם רש'י שני פירושים מה זה ופסחתי עליכם. פירוש ראשון כמו שהוא אמר מקודם, זה לשון דילוג. ועוד אומר רש'י ש'ופסחתי עליכם' הכוונה היא לשון חמלה. חמלה זה רק רחמים אתם חושבים? כתוב אצל נביא שקר 'לא תחמול עליו'. בפשטות, אל תרחם עליו. אומר שם רש'י שהכוונה ב'לא תחמול' היא אל תלמד עליו זכות. לא מדברים רק על רחמנות, אלא על לימוד זכות. הקב'ה אומר על יציאת מצרים ופסחתי עלכם, אומר שם רש'י 'וחמלתי', הכוונה היא שאני ילמד זכות. אבל רש'י אומר שעיקר הפירוש שם הוא דילוג ולא לשון של חמלה.
כך יש לפרש גם את מה שאומרים בבוקר - 'מודה  אני לפניך... שהחזרת בי נשמתי בחמלה'. דהיינו, מתוך לימוד זכות עלינו. ובאבודרהם מבאר מה שכתוב מחיה מתים אתה רב להושיע, שהוא על קימת האדם משנתו (עיין אליה רבה סי' ר'ס ס'ק קי'ד).
 
 הקדושה שבחיפזון
אומר המלבי'ם, למה באמת יציאת מצרים הייתה צריכה להיות בדרך של דילוג? מפני שהיה מורא שכינה ולא יכלו להתמהמה, אחרת היו נכנסים למ'ט שערי טומאה. והיות ויציאת מצרים היה גם התעלות רוחנית, אנחנו צריכים לאכול את הפסח בחיפזון. מפני שהרבה מהמפרשים באמת שואלים את זה - נכון שהקב'ה הוציא אותנו מהר ממצרים, אבל למה זה צריך להתבטא גם באכילה? לקחת סטופר בליל הסדר ולאכול את המצה או את המרור או את שיניהם ביחד, ויש כאלה שקשה להם עם החירות הזאת, זה לא פשוט. אז למה צריך לאכול בחיפזון? לא מפני שהחיפזון היה בעצם היציאה ממצרים, אלא מפני שהחיפזון מראה את עצם המהות של יציאת מצרים - יציאה שהיא מעל הזמן. כל דבר רוחני הוא מעל הזמן, מעל מסגרת הזמן. 'כהנים זריזים הם', וכבר הסברנו פעם שהמהר'ל אומר למה כהן הוא זריז, מפני שהיות והוא עוסק בעבודות של המקדש, אז כל דבר שבקדושה הוא מעל המסגרת של הזמן. עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש באופן טבעי, למה? דבר שהוא קדוש הוא לא אמור להיות מתחת מגבלות הזמן. לא הסריח בשר הקודש, לא כיבו הרוחות את האש, כל העשרה ניסים שנעשו במקדש. על 'ויבקע עצי עולה' שכתוב אצל אברהם אבינו, אומרים חז'ל בזכות זה נבקע הים. מדרש פליאה. אומר שם הרמב'ן שזה בא להורות לנו את הזריזות של אברהם אבינו. הוא ידע שהוא מתעסק פה בקדשים, זה לא דבר שיכול ללכת ע'פ השעון. [היה רב'ה אחד מוויזניץ', הסבא של הרב'ה הנוכחי, שאמר שהוא שונא את השעון. למה? מפני שהשעון מקצר לו את החיים, אלמלא השעון הזה הייתה לו אריכות ימים יותר גדולה, לא היינו יודעים באיזה עולם אנחנו חיים.]
'הכתב והקבלה' על החומש שואל שאלה לא מה שאנחנו שאלנו אלא איך זה שצריך דווקא בחיפזון? אנחנו אמרנו כמו מה שהמלבי'ם אומר שזה להראות את המהות של יציאת מצרים, שזה היה משהו רוחני. אבל הוא מביא שהרמב'ם כותב ב'מורה נבוכים' שאסור בכלל להגשים את מה שהקב'ה עושה בעולם. אז אנחנו אומרים שאנחנו צריכים לעשות את האכילה בחיפזון מפני שהקב'ה עשה משהו במהירות, זה בעיה כי אז אנחנו כאילו מציירים את הקב'ה כעושה פעולות לפי איך שזה נראה לבשר ודם. ולא עושים הגשמה למה שהקב'ה אומר, למה שהקב'ה עושה. ככה שואל פה הכתב והקבלה. אבל זה הפירוש, החיפזון פה לא דומה לחיפזון פיזי, מדברים פה על עיסוק בדברים שהם מעל הזמן, על דברים שהם קדושה, על דברים ששייכים לחיי הרוח. ובזה התעלתה השפחה וראתה את תחיית המתים, את תחיית הרוח של עם שלם מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי.
האם התחדש משהו בדרגת אמונת ישראל ב-ד', הרי לכאורה הם מאמינים בני מאמינים, ומה נוסף כאן גם עניין אמונה בה' ובמשה עבדו? יש ביטוי בספר יהושע - 'א-ל חי בקרבכם'. לא כך אמונה במשהו שהוא חיצוני לנו אלא אמונה וחיים עם המגמה האלוקית בעולם. לא רק הכרה באלוקות אלא המפגש עמו, שהוא בתוכינו. כי כשיש מגמה - יש נושאי דגלה שהם בני ישראל, ומשה רבינו מנהיג ומנווט אותה. משה אומר לא מפי עצמו אלא כעבדו. הם אינם רק מאמינים מתוך היותם בני מאמינים, ועל כן התרוממו עד לדרגת 'ראתה שפחה על הים' ואמירת שירת 'זה א-לי ואנוהו' - א-לוה שלנו ושאנחנו שלו.
 
קניין מדרגה בקריעת ים סוף
מוסיף על כך הרמב'ן בפרשתנו: 'ויהיה קיומם בדבר המתגשם מן הזיו ההוא כמעלת דור במדבר שהשיגו לזיו השכינה בים, כמו שכתוב ראתה שפחה על הים, ומאותה שעה נתעלית נפשם להתקיים בתולדותיו שהוא המן'. בגלל שישראל נתעלו לראות דברים כמו משה רבינו באותו מעמד, לכן הקב'ה אח'כ נתן להם לאכול את המן. כלומר, מן זה לחם אבירים, לחם שנבלע באיברים, זה מאכל רק של מלאכי אלקים. אז למה הוא נתן את זה לבני ישראל? כותב הרמב'ן שזה בגלל שגם בני ישראל התעלו בקריעת ים סוף לדרגה כזאת. אבל עיקר החידוש ברמב'ן הוא שזו לא הייתה התעלות רגעית בזמן קריעת ים סוף, הרי הסיפור עם הורדת המן היה יותר מאוחר. ז'א שהם שמרו על הדרגה שלהם שאליה הם התעלו בקריעת ים סוף כל הארבעים שנה במדבר. כל עוד שהיה להם מן. המן נפסק כשנכנסו לארץ נושבת, לא'י. שם הם ירדו מהדרגה שלהם? אפשר להגיד דבר כזה? פה במרכז הרב אפשר להוציא מילים כאלה?! הפירוש הוא להיפך - האכילה בא'י היא אכילה של קדושה, היא כזו קדושה שגם אם אתה לא מלאך אתה מקבל אוכל שצומח בא'י. 'והעלנו לתוכה ונאכל מפריה ונשבע מטובה', שואל הב'ח בהלכות ברכת הפירות: על זה אנחנו מודים שנבוא לא'י כדי לאכול פירות? הרי הגמ' אומרת שאי אפשר לומר את זה על משה רבינו, 'וכי לאכול מפריה הוא צריך'? והב'ח כותב גידולים של א'י, שגדלו במקום קדוש אז הקדושה מתפשטת גם לגידולים, וכשאדם אוכל דבר שגדל במקום קדוש, אז הקדושה שנמשכת גם על הצומח היא גם מקרינה על האדם שאוכל.
 
המקום משפיע על המאכל
הסברתי פעם למה בן סורר ומורה לא נעשה בן סורר ומורה אלא עד שישתה יין האיטלקי? אם הוא ישתה יין מהגולן או משילה או כ'מ מקומות כאלה, הוא לא יעשה בן סורר ומורה, למה דווקא יין מאיטליה? מפני שאיטליה, כתוב בחז'ל, לא הייתה בזמן בריאת העולם, הכל היה מים. כששלמה המלך חטא ונשא את בת פרעה, ירד המלאך גבריאל ונעץ קנה וייבש מקום מסוים, ועליו נולדה איטליה של יוון. ככה אומרת הגמ' בשבת. ז'א שאיטליה של יוון זו מדינה שהורתה ולידתה בטומאה, וזה לא פלא שהוותיקן נמצא שם. [אני זוכר גם שסיפרתי שהרב הרצוג זצ'ל סיפר לאבי זצ'ל שאחרי השואה הוא נסע לוותיקן כדי להציל את הילדים, שיתנו הוראה שישחררו את הילדים ששמרו במנזרים החוצה, והוא לא הצליח בשליחות שלו. כשהוא יצא מהוותיקן הוא אמר לראשי הקהילה ברומא אני מרגיש כזה טומאה שאני לא יכול ללמוד ואני לא יכול להתפלל אני חייב ללכת למקווה. ואז ראשי הקהילה ברומא לקחו אותו למקווה ואמרו לו שהיה פה איזה אדמו'ר אחד לפניך שהוא שיפץ את המקווה, למה? האדמו'ר מראדזין היה אז בוותיקן כדי לחקור את התכלת, והוא הרגיש את אותו הרגשה כמו שאתה מרגיש. 'והריחו ביראת ה'', היה צריך מקווה כדי שכל יום אחרי היציאה משם לצורך המחקר שלו, להיטהר מהטומאה הזאת. מה עיקר הנקודה של המקווה? בפשטות זו גזירת הכתוב. אבל מקווה בד'כ צריך לרדת קצת, נכון? בשביל להיטהר צריך קצת להתבטל.. זה לא מספיק לרדת, גם אחרי שכבר הגעת למדרגה התחתונה של המים, גם אז צריך להתכופף. שזה יהיה 'מאוד מאוד שפל רוח']
א אז המן שהופסק מיד בכניסה לארץ, שזה ניתן לפי הרמב'ן בגלל המדרגה הרוחנית שהתעלינו אליה ביציאת מצרים, אח'כ שנכנסנו לא'י אנחנו יכולים להיות לא מלאכים קדושים אלא בני אדם קדושים, ע'י זה שאוכלים בקדושת א'י.
 
'וראו גבורתו'
אומר מאור עינינו השפ'א (פסח תרמד) דרגת האמונה של האדם אמורה להיות לפי הדרגה הרוחנית של האדם, ולא להיפך. ולכן אחרי שבני ישראל נתעלו ביציאת מצרים אז הייתה נדרשת מהם אמונה גדולה יותר. [כמו שמסופר על הרס'ג, שבכל יום הוא עשה תשובה - למה? הוא אמר: היום אני כבר מכיר את הקב'ה יותר ממה שהכרתי אותו אתמול, אז יוצא שהמחויבות שלי כלפיו היא יותר גדולה, לכן אני עושה תשובה על מה שאתמול לא הייתי בדרגה של היום. אז לא כל אחד הוא הרס'ג,] אומר השפ'א שעם ישראל אחרי יציאת מצרים התעלה כ'כ, אז האמונה צריכה להיות יותר גדולה. לכן התורה הייתה צריכה להדגיש אחרי יציאת מצרים שהגיעו לים סוף - ויאמינו בה' ובמשה עבדו. שזה היה באמת תואם. שדרגת האמונה שלהם בה' ובמשה עבדו, הייתה תואמת לדרגה הרוחנית שאליה הם התעלו מאז יציאת מצרים עד שהגיעו אחרי שבעת ימים לקריעת ים סוף. ולא בכדי אנחנו מזכירים בתפילה 'וראו בניו גבורתו שבחו והודו לשמו... המעביר בניו בין גזרי ים סוף', ויש עוד כמה מקומות כאלה, שפתאום עמ'י נקרא בנים, וזה כתוב בפעם הראשונה לא ביציאת מצרים, אלא בקריעת ים סוף. לא אני אומר את זה, זה כתוב ברש'י בדברים (א,לא) : 'ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה' אלקיך כאשר ישא איש את בנו בכל הדרך אשר הלכתם עד באכם עד המקום הזה' איפה הקב'ה נשא אותנו כאשר ישא איש את בנו? כמו שפירש רש'י אצל 'ויסע מלאך האלקים ההולך לפני מחנה ישראל' וגו' משל למהלך בדרך ובנו לפניו ובאו לסטים לשבותו וכו'. ואיפה זה נאמר? כשהתורה מספרת על קריעת ים סוף, יצאו כבר ממצרים, מצרים רודף אחריהם, שם הקב'ה אומר להם 'ויסע מלאך האלקים'.  אומר  רש'י - על זה כתוב הפס' כאשר ישא איש את בנו. לכן בקריעת ים סוף שהתעלו לשיא הדרגה של האמונה, ולכן זכו להגיד 'זה א-לי ואנוהו', ולכן ראתה שפחה דווקא על הים באותו מעמד את תחיית המתים, ולא בזמן יציאת מצרים.
 
'זה א-לי ואנוהו'
נחזור לתחילת הדברים.  'זה א-לי ואנוהו' - בשעה כזאת ששפחה יכולה לראות מה שלא ראה יחזקאל, שם אפשר לדבר גם על בניין בית המקדש, למעלה מן הזמן, שם אפשר לדבר על להיות דומה לקב'ה - מפני ששם הם התעלו לדבר כזה, שם גם אפשר לדבר על הידור מצווה. מה זה הידור מצווה? זה רק מלשון הדר ויופי? בחנוכה כתוב ה'מהדרין', מי זה ה'מהדרין'? אומר רש'י במס' שבת, המהדרין זה אלה שמחבבין את המצוות. אלה שרצים אחרי כל דבר לעשות את זה בשיא השלמות שיכולה להיות. מתי אדם מגיע למצב כזה? כמו השפחה בקריעת ים סוף. שהוא יכול להרגיש שהוא והקב'ה נמצאים אחד מול השני, 'זה א-לי ואנוהו'.
'ה' רועי לא אחסר' - מדברים עליו בגוף שלישי, וכן 'בנאות דשא ירביצני'. רק בסוף אנחנו אומרים - 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע', למה? 'כי אתה' - בלשון נוכח - 'עמדי'. במצבים הכי קשים של הבן אדם, שם הוא מוצא פתאום את הקב'ה. אז זה השעה שהוא יכול הכי הרבה להתעלות, 'כי אתה עימדי' דווקא בזמן של 'כי אלך בגיא צלמוות'. כששבו את כל נשות דוד המלך בספר שמואל, דווקא שם כתוב 'ויתחזק דוד בה''. דווקא בזמן שהיה נראה הזמן הכי נחות של דוד המלך, ששאול רודף אחריו, אין לו מנוחה מימין ומשמאל - שם כתוב 'ויתחזק בה' אלקיו'. דווקא לפני מ'ט שערי טומאה, שהקב'ה פותח לנו פתח, ופסחתי על הפתח, שם גם שפחה יכולה להגיע לדרגה של רמז לתחיית המתים.
כותב על כך 'ערוך השולחן', על פסוקי דזמרה, בברכת 'ברוך שאמר' אנחנו אומרים 'ובשירי דוד עבדך נהללך ה' אלקינו'. שירי דוד עבדך זה כל התהילים שאומרים ב'פסוקי דזמרה'. 'בשירי דוד עבדך', אז למה בסוף יש את שירת הים? זה לא שירי דוד עבדך? זה פסוקים מהתורה! ומצד האמת אם זה פסוקים מהתורה היינו צריכים להקדים אותם קודם לתהילים שב'פסוקי דזמרה' ולא אח'כ? אומר 'ערוך השולחן' דבר הפלא ופלא, כמדומני שהוא מביא את זה בשם הזוהר. 'אז ישיר' זה לא באמת חלק מהותי מ'פסוקי דזמרה', זה פסוקים מהתורה, זה הקדמה לק'ש. ברמב'ם כתוב שאת 'אז ישיר' אומרים אחרי ישתבח, לא לפי המנהג שלנו. אומר 'ערוך השולחן' זה הכנה לקבל עול מלכות שמיים, זה מה שהיה בקריעת ים סוף. שמגיעים לשיאים כאלה, אתה יכול לשאוף עוד. לא רק לשבח את הקב'ה על זה שהוא הציל אותך, אלא תנצל את התנופה הגדולה הזאת כדי להתעלות כמה שיותר למעלה.
בעז'ה שנזכה ללמוד בעיון כמו שצריך את הסוגיה של יציאת מצרים, ושל קריעת ים סוף, שיהיה רמז לתחיית המתים הכללית והאישית של כל אחד, לא רק תחיית המתים העתידית אלא גם מה שמגיע לכל אחד.
שבת שלום ומבורך!