דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

פרשת השבוע

רה"י הרב יעקב שפירא
תרומה

העיקר - הנתינה
'וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי'. ובהמשך - 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'. לכאורה כשאדם רוצה שמישהו יתרום לו בניין, צריך קודם כל להודיע לציבור שבונים אותו, ואחר כך אפשר להודיע לו שצריך 'נדיבי לב, זהב וכסף ונחושת'. פה התורה הופכת את הסדר: קודם כל 'ויקחו לי תרומה', ולא מודיעים להם למה או עבור מה. ורק אחר כך בפסוק ח' כתוב 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', לכאורה זה נגד השכל. בפרט שפה הרמב'ם לומד גם מצוה לבנות את בית המקדש, דבר כזה לא צריך להודיע לנו מראש?
המפרשים מסבירים ש'ויקחו לי תרומה' זה 'ויתנו לי תרומה'. הנתינה פה היא העיקר, לא המקבלים. בפרשת ויקהל, כשהתורה חוזרת על מה שכתוב בפרשת תרומה, כתוב קצת אחרת - 'ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות, ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל זה הדבר אשר צוה ה' לאמר קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' זהב וכסף ונחשת' והתורה גם ממשיכה אחר כך לפרט מי יבוא לעשות את העבודה וכו'. בפרשת ויקהל התורה כבר מפרטת יותר, שחיפשו אנשים אשר נדבו ליבו ועוד ועוד. נראה ששם משה דיבר אל כל עדת בני ישראל אל כולם, ואילו פה לכאורה הוא דיבר רק אל הגבאים, ולכן פה כתוב 'ויקחו לי תרומה'. ובאמת בתרגום יונתן בן עוזיאל אומר שהכוונה 'ויקחו לי תרומה' היא כמו שרש'י אומר ויקחו לי - לשמי, שלא תוציאו את זה מהם בכפייה. אף על פי שכופין על הצדקה, בתרומה יש עניין שזה יבוא דווקא מתוך הלב.
אבל מה נעשה עם השאלה הראשונה: למה התורה מהפכת, לכאורה, את הסדר. משמע מכאן שיש דברים בחיים שהעיקר בהם הוא הלב, ואחר כך זה צריך להתבטא גם בלמעשה, אבל קודם כל תבדוק מה נקודת המוצא שלך. האם אתה נותן בגלל שאתה רואה שכל השכנים נותנים או שאתה נותן בגלל שאתה באמת מאמין בעניין הזה, איפה אתה עומד, מה נקודת המוצא, הלב של האדם הרבה יותר חשוב. אז ייתכן שזה מה שהפרשה אומרת: קודם כל הקב'ה רוצה להרגיל אותנו לתת, לא לחיות לבד. להעניק למישהו אחר, ולכן עיקר הדגש של המצווה הוא שיהיו אנשים שיתנו תרומה גם אם כרגע הם שומעים את הצווי ולא יודעים עבור מה, כי אבל הם לא נותנים רק בשביל התכלית בפועל, הם נותנים בגלל עצם הנתינה. לכן התורה מדגישה קודם כל את העניין של 'ויקחו לי תרומה', ורק אחר כך, בפסוק ח', כתוב לשם מה.
הגמרא בר'ה אומרת שבתרומה שנתנו עבור השקלים, יש חשש שמא לא ייתן יפה יפה. שואל המל'מ בהלכות שקלים, הרי דברים שבלב אינם דברים, אז למה לחשוש שמא האדם אולי לא נתן בהסכמה מלאה? כותבים הפוסקים שבמקום שצריך פעולה של נתינה אומרים דברים שבלב אינם דברים, מה שעשית עשית. אבל יש דברים שעיקר מה שהתורה רוצה זה את הלב, שם אתה לא יכול להגיד דברים שבלב אינם דברים. 'והיו הדברים האלה על לבבך' מה תגיד, דברים שבלב אינם דברים? זה לא שייך. יש דברים שהמהות של העניין היא הנתינה. 'ככל היוצא מפיו יעשה', אומר השפ'א בפרשת מטות (תרל'ט) למה לא כתוב בפסוק 'כל היוצא מפיו יעשה', למה ככל עם ה-כ', הרי כשיש תוספת כ' זה רק כאילו - כ' הדמיון! [יש שאלה דומה בשם ר' שמואל סלנט, כך שמעתי מאבי זצ'ל פעם, כתוב במשניות בבמה מדליקין, 'כחס על הנר, כחס על השמן, כחס על הפתילה'. הוא שאל גם כן מה זה 'כחס', צריך לומר חס על השמן, חס על הפתילה, למה 'כחס'? הוא ענה שזה מפני שחז'ל אומרים שכל הוצאותיו של אדם קצובות לו חוץ מהוצאות שבת ויו'ט, אז כשאדם מתקמצן כשמגיע שבת, רק נדמה לו שהוא חוסך, ולכן כתוב כ' - 'כחס'] אומר השפת אמת 'כי באמת המעשה רחוק מהרצון והקבלה. רק על ידי שמקבל על עצמו יכול לדמות את המעשה והקבלה.' לאדם יש הרבה פעמים חשק לא נורמלי למשהו מסוים, אבל כשמגיע למעשה הוא יעשה את זה, אבל לא כמו הרגע הראשון שבאה לו ההתעוררות הזאת לעשות משהו חיובי. לכן אומרת התורה 'ככל היוצא מפיו יעשה', את העשייה שלך תעשה בדיוק כמו ההרגשה שהייתה לך, הרגשות שהיו לך כשקיבלת על עצמך לעשות, ושלא יהיה פער ולא תהיה חציצה בין הרגע של הנתינה לרגע של הרעיון עצמו. ואותו הדבר זה מה שמדגישה לנו פה התורה. העיקר היא הנתינה, לכן התורה הקדימה שזו המהות, אחר כך נותנים גם בשביל בניין בית המקדש, אבל כל העיקר תלוי ברצון, האם אתה מוכן גם להשקיע במשהו שהוא מחוץ ממך או לא.
כתוב בפרשת ויקהל שהנשיאים הביאו את אבני השוהם. כתוב שם 'נשיאם' חסר יו'ד. אומרים חז'ל, למה נחסר יו'ד משמותם? כי הם אמרו שכולם יתנו ואחרי זה אנחנו נשלים את החסר. מה הבעיה בזה? כמה מוסדות בעולם היו מוכנים שיבוא אדם ויגיד מה שחסר אני ייתן? למה זה באמת מתבטא בחסר י'? י' היא תמיד על שם המחשה. 'אז ישיר משה' אומר רש'י, עלה בליבו לומר שירה. משה רבינו מה שהוא עשה, זה היה בדיוק לפי איך שעלה בליבו, הכל היה מושלם, הרעיון, המחשבה והעשייה בפועל. הנשיאים חשבו שהם עושים טובה למישהו, העיקר זה שיהיה ביהמ'ק. אבל פה התורה רצתה קודם כל את הזריזות, בוא נראה שאתה באמת מוכן לעשות את זה, לא מספיק הצהרות. זו הייתה הטעות של הנשיאים. לא חסר להקב'ה כלום, 'מלוא כל העולם כבודו'. צריך את הנתינה של האדם.
אומר הספורנו בתחילת פרשת פקודי דבר הפלא ופלא: לא כתוב בשום מקום שהמשכן נפל בידי אויבים, רק בית ראשון ובית שני נחרבו על ידי שונאי ישראל. מה היה במשכן שלא היה בבית הראשון והשני, למה הוא זכה לאריכות כזו שלא ייפול בידי אויבים? אומר הספורנו כך: הרי המשכן לא היה סתם משכן, הרמב'ן כותב בפתיחה לספר שמות שהמשכן היה המשך מעמד הר סיני. לא רצו שמעמד הר סיני יהיה מאורע רגעי עכשווי וזהו, שיהיה לזה המשכיות. השכינה שהייתה בהר סיני ליוותה את ישראל גם ארבעים שנה במדבר, ולכן כתוב 'צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו', יום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת ליבו זה בניין בית המקדש, וכתוב הכל בהקשר אחד עם ו' החיבור. היסוד של המשכן זו התורה. לכן התורה כותבת את הסיפור של בניית המשכן מיד אחרי הסיפור של מתן תורה אע'פ שיש אומרים שבבניית המשכן נצטוונו רק אחרי חטא העגל ובכל זאת התורה מקדימה את הציווי כדי ללמד אותנו פה מה זה המשכן. המשכן זה לא מוזיאון ישראל, שמים שם איזה מגילות גנוזות וזהו. המשכן זה ההמשך של מתן תורה ולכן הכל נכתב ברצף, 'ביום חתונתו וביום שמחת ליבו', זה הכל המשך של מעמד הר סיני. אומר הספורנו, המשכן היה כל כולו במאה אחוז לשם שמיים. דבר כזה לעולם לא נפגם. אבל בית ראשון בנה אותו שלמה המלך אמנם, אבל הוא שיתף שם פועלים מצור. גם בבית שני היוזמה באה על ידי כורש. ברגע שיד נוכרי באמצע, זה כבר לא כל כולו במאה אחוז לשם שמיים. המשכן כולו היה 'ויקחו לי לשמי', לא התערב שם כורש ולא התערבו שם פועלים מצור, הכל עשו רק יהודים, ולא סתם יהודים אלא כמו שכתוב בפרשת ויקהל כל מי שנשאו ליבו וכל מי שנדבה רוחו אותו. ואומר הרמב'ן והאור החיים שנשאו ליבו הכוונה היא אנשים שנרתמו לעניין מבלי שהיה להם את ההכשרה, הם באו מתוך התרוממות רוח שעל זה אנו לא יכולים לוותר. אותו ביטוי כתוב ברמב'ם - 'מי שנשאו ליבו לזכות בכתר תורה לא יאבד אף אחד מלילותיו', יש מושג של נשאו ליבו, שאדם לומד מהמקום הזה, והרמב'ן הביא על זה את הפסוק, 'ויגבה ליבו בדרכי ה''. בדברים האלה אל תהיה נמוך, תסתכל גבוה.
זה עיקר מה שהתורה אומרת לנו בפרשת המשכן - הנתינה. לכן כתוב לנו הנדבה הזאת לפני שהיא כותבת את המטרה ועשו לי מקדש. עצם הנדבה, עצם ההתקשרות עצם הרעיון עצם העניין שאתה מוכן לתת לשם שמים זה מה שגורם, כמו שאומר הספורנו, שזה לא ייפול בידי אויבים, זה עצמו התכלית מלבד עצם הקמת הבניין.
השמחה - להחיות לב נדכאים
'משנכנס אדר מרבים בשמחה'. באיזה שמחה? אומר בספר המכתם, אחד מהראשונים, בסוף מסכת תענית כך: הרמב'ם כותב בהלכות מגילה 'מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעיו, שאין שמחה גדולה ומפוארת אלא לשמח לב עניים ויתומים ולב אלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים'. לא שעכשיו לא נעשה סעודה בפורים, אבל צריך לדעת מה העיקר. וזה השמחה המפוארת שהוא דבק בשכינה, אומר ספר המכתם, על זה אומרים משנכנס אדר מרבים בשמחה, אל תחכה לשמח אנשים אחרים משנכנס אדר תתרגל כבר להסתכל בעין טובה על אחרים, תשמח אותם, תדבק בשכינה כבר מר'ח אדר. משנכנס אדר תתחיל את מה שאומר הרמב'ם, תידבק בשכינה במעשים האלו.
זו הסיבה שכתוב בחז'ל שפורים לא יתבטל, אפילו אם יתבטלו כל החגים פורים לא בטל. למה? כי אם יש מצווה כזו שכל מי שעושה אותה דבק בשכינה, אז כמו שהרמב'ם פסק ששכינה לא בטלה, כך גם כל פעולה של הידבקות בשכינה. שכינה לא בטלה אז פורים לא יבטל.
זה מחבר אותנו למה שדיברנו על פרשת תרומה. העיקר הוא הנתינה בגשמיות וברוחניות, ולכן התורה מקדימה קודם ויקחו לי ואחר כך עשו לי מקדש. משנכנס אדר מרבים בשמחה אומר ספר המכתם אל תחכה בלשמח את האחרים בנתינה עד יום הפורים בנץ, את זה תתחיל משנכנס אדר, מרבין בשמחה.
משנכנס אדר מרבים בשמחה
בגמרא בתענית כתוב 'כשם משנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה'. מה זה ה'כשם'? משנכנס אדר מרבים בשמחה זה דבר שעומד בפני עצמו, אני צריך ללמוד את זה מחודש אב? ואם לא היה חודש אב? בפשטות הכוונה היא שחודש אדר הוא התיקון לחורבן ולחוסר שמחה שהיה בחודש אב. ולמה היה מה שהיה בחודש אב? שנחרב הבית. לכן ממעטין בשמחה. חורבן הבית היה בגלל שנאת חינם, או אם נדייק יותר, התחיל מאז חטא המרגלים, על זה אומרת הגמרא, חודש אדר הוא התיקון האמתי. כתיקון לחודש אב, משנכנס אדר תרבה באהבת חינם. כל השנה, אבל בפרט בחודש אדר, זה התיקון לכל השנה.
חודש אדר בזמן המן ואחשוורוש היה תקופה שביטלו את הגזירה שלא לבנות את המקדש. המאבק שהיה בין אחשוורוש והמן למרדכי לא היה רק על מה שכתוב במגילה להשמיד 'להרוג ולאבד', בספר עזרא כתוב במפורש שהיו צרי יהודה שנתנו הוראה למלכות להפסיק את בניית ירושלים. זה היה באותה תקופה, ואותם צרי יהודה כתוב ברש'י שזה היה עשרת בני המן. לא רק להשמיד להרוג ולאבד, אלא גם הגשמיות וגם הרוחניות, שלא יהיה ירושלים ובית מקדש, לכן כשהייתה הצלה גדולה בחודש אדר, פירושו של דבר שחודש אדר קשור לבניין המקדש, לכן המשנה אומרת שכשם שממעטין בשמחה בחודש אב בגלל החורבן צריכים לשמוח בחודש אדר. לא רק על ההצלה אלא על כל מה שהחודש הזה אומר. שמחה על היכולת לבנות את המקדש. לא בכדי כותב הר'ן בתחילת מגילה בשם הירושלמי שחילקו בין י'ד לט'ו כדי כדי לזכור שיהיה זיכרון לארץ ישראל בישועה של פורים. למה לא נגיד את זה בכל מקום אחר? מפני שגם החורבן התחיל בחטא המרגלים, ולכן כל התיקונים שכנגד משנכנס אב צריכים לכסות את כל החסרונות שהיו באותו זמן, ולכן א'א בלי א'י.
ההשגחה פרטית הכי גדולה שיש בעולם זה על א'י, כך כותב הרמב'ן על התורה בכמה מקומות. אז א'א בזמן שחוגגים השגחה פרטית כזו גדולה גם אם היא נסתרת בפורים בלי להזדהות עם המקום ששם זה שיא ההשגחה הפרטית. אז זה מה שמחבר אותנו לפרשת תרומה, לפרשת משנכנס אדר מרבים בשמחה, העיקר זה הנתינה בגשמיות ברוחניות
'הפיל פור הוא הגורל' אומר השפ'א, גורל הוא דבר רציני, ביו'כ עושים שני גורלות, אולם הקב'ה רצה להראות לנו בפורים שאנחנו מעל המזלות, לא שמים לב, מתעלמים בכוונה תחילה מהמזלות של הגויים, מהגורלות.
'אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה - כך משנכנס אדר מרבין בשמחה' (תענית כ ע'א). מי היה רב שמואל בר שילת, אביו של בעל המימרא? הגמרא בבבא בתרא (ח ע'א) אומרת שהפסוק 'ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד' (דניאל יב, ג) נאמר על מלמדי תינוקות כגון רב שמואל בר שילת, שאפילו שלוש עשרה שנה אחרי שהוא לא היה בתלמוד-תורה - 'דעתן עלך', הוא לא הסיח את הדעת מתלמידיו אפילו רגע אחד. הוא היה מלמד, בעל כוח הנתינה. הוא לא החזיק טובה לעצמו. הגמרא בסנהדרין (צו ע'ב) אומרת: 'מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק', ובעין יעקב הגרסא אחרת: 'מבני בניו של המן לימדו תורה בבני ברק, ומנו? רב שמואל בר שילת'. יוצא פה דבר הפלא ופלא – מי שאמר ש'משנכנס אדר מרבין בשמחה' הוא בנו של המלמד הגדול הזה, שהיה מבני בניו של המן. הוא ידע על מה הוא מדבר, היה לו ממי לשמוע זאת, ולכן דווקא הוא אמר: אל תחגגו את שמחת פורים רק בפורים עצמו, מפני שמה שאבות-אבות-אבותי רצו לעשות לעם ישראל, מצדיק שנשמח כבר משנכנס אדר! לכן הגמרא מדגישה מי היה המ'ד הזה, שחידש ש'משנכנס אדר מרבין בשמחה'.
הפסוק האחרון שאמר משה רבינו בתורה הוא: 'ואתה על במותימו תדרוך' (דברים לג, כט). מיד אח'כ נאמר: 'ויעל משה...', ואת הפסוקים הללו כבר כתב יהושע (עי' ב'ב יד ע'ב). מסביר השפת אמת (פורים, תרס'ג, ד'ה חז'ל דרשו) ש'תדרוך' אין פירושו לנתוץ, לשבר ולהרוס, אלא מלשון דריכת ענבים - להוציא את התוכן החיובי. הגמרא (מגילה טז ע'א) מספרת שמרדכי עלה על גבו של המן כדי להגיע אל הסוס שהעמיד המלך לרשותו, ותוך כדי כך אמר שעכשיו התקיים הפסוק 'ואתה על במותימו תדרוך'. זאת אומרת, הגמרא מבינה שהפסוק הזה מדבר על המן, ועל כך אומר השפת אמת ש'תדרוך' פירושו מלשון דורך ענבים – להוציא את מה שאפשר להוציא, אפילו אם מדובר רק במשהו קטן. ולכן 'מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק' - מרדכי דרך על המן, אך היתה זו דריכה מלשון דורך ענבים, הוא הוציא משהו חיובי מכל מקום שאפשר למצות אותו.
גם זה קשור למה שאומר ספר המכתם, הכוח של הנתינה. לעשות באופן חיובי לא בכדי הגמרא אומרת שמרדכי לקח את הילדים ולמד איתם את הלכות קמיצת העומר. כתוב שאחד הדברים שזכינו להם בזכות מצוות העומר הוא לארץ ישראל.
בפורים אומרים חז'ל 'הדר קיבלוה בימי אחשוורוש'. אדם שצריך לבנות בית מקדש והוא לומד תורה, כתוב שגדול תלמוד תורה יותר מבניין בית המקדש. לא מבטלים תינוקות של בית רבן ואפילו לבניין בית המקדש. למה? מפני שזו השכינה האמתית. ה'קיימו וקבלו' שהיה בפורים היה עוד מעשה של הורדת השכינה שהיא יותר גדולה מהקמת בית המקדש. אם היו בונים היום את בית המקדש, היינו מייד מקבלים פתק, דיחוי שאנחנו פטורים מלבנות.
שבעז'ה שהחודש הזה ייהפך לכולנו לששון ולשמחה, ולזכור את עיקר העיקרים, ש'הדור קיבלוה בימי אחשוורוש'
שבת שלום!