דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

פרשת השבוע

רה"י הרב יעקב שפירא
שלח

לראות את הנסתר
'למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה על עסקי דיבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר' (רש'י במדבר יג,ב בשם מדרש רבה). ממה יקחו מוסר? שאם אסור לדבר על משה רבינו אז אסור לדבר על עצים ואבנים?! לכאורה איך אפשר לדמות את זה לזה. הרמב'ם כותב בהלכות צרעת, שהצרעת באה כעונש על חטא לשון הרע, שבדרך כלל לשון הרע נובע מזלזול, שאחד לא יודע להעריך מה שנסתר אצל השני. לעתיד לבוא כתוב ש'כל אחד נכווה מחופתו של חבירו', מה הפשט? רואים איזה חופה יפה עשו לו, איזה כבוד נותנים לו, והאדם האחר יאמר: לא הכרתי אותו, לא ידעתי שהוא כזה גדול. אבל יש עוד פירוש. כל אחד נכווה מלשון מה שהיה מחופה, מכוסה אצל חבירו. אדם חושב שמה שהוא רואה בעיניים זה המציאות האמתית. הוא לא יודע שיש גם דברים שהם לעומק יותר, מוחבאים באישיות של האדם. נכווה ממה שחפוי, שמכוסה אצל חבירו. אומרים חז'ל שהרי זו הייתה הטעות של מרים הנביאה, היא לא הכירה בערכו של משה רבינו. היא העריכה אותו, הוא היה מנהיג וכו', אבל ש'פה אל פה אדבר בו', 'בכל ביתי נאמן הוא', זה היא לא ידעה. מה זה אדם נאמן? זה אדם שיודע לשמור על סוד. משה רבינו ידע לשמור על סודות התורה, הוא לא גילה את זה לכל אחד. [הרב'ה מגור ה'בית ישראל' שאל פעם את הגבאי של אחיו, שהיה לו גבאי עוד לפני שהוא היה רב'ה, איך אחי נוהג בדברים כאלה וכו', והוא לא ענה לו. אמר לו הרב'ה, אתה גבאי מצוין. על אף שאני שואל אותך, אתה יודע לא לספר.] משה היה נאמן, מה שצריך הכל במידה, אבל מרים לא העריכה אותו, דווקא בגלל שהוא היה נאמן, כי היא חשבה שבעיני בשר ודם רואים הכל. זה עוד כוונה ב'כל אחד נכווה מחופתו של חבירו'. אומרים חז'ל תלמד מהלשון הרע של מרים שדברה באחיה, היא דברה על משה אע'פ שהוא היה גדול, אבל היא לא חשבה שהייתה לו מדרגה כ'כ גדולה עד שהקב'ה ציווה אותו לפרוש מהאשה, והוא לא סיפר להם מה שהקב'ה ציווה. אז הם התייחסו אליו כמו ל'רֶבּ', כמו לת'ח בבחינה של מאי אהני לן רבנן... אומרים חז'ל שזה אותו עניין בא'י, צריך לדעת איך להסתכל עליה. לא לראות אותה רק כפי שזה נראה בעיניים. א'י היא לא כמו כלה, שהגמרא בכתובות אומרת 'כלה כמות שהיא', היא הרבה יותר מאשר כמות שהיא. משה רבינו אמר למרגלים, ועליתם את ההר וראיתם. מה זה 'ועליתם את ההר וראיתם'? בפשט הכוונה לטפס. אבל יש פה עומק. כדי לראות את ההר צריך להתעלות. בראיה חושית לא תראו כלום בא'י. 'היש בה עץ אם אין', אם יש שם צדיק שמגן עליהם. איך הם יראו את זה? לפי הגידולים של א'י. הגמרא (תענית כג) שבזמן שהיו אנשים גדולים במקום מסוים, אז הפירות היו בגודל עצום, מפני שהקדושה משפיעה. וראה בנצי'ב (שמות לד,א), ובהקדמה לשאילתות א-ט, שאוירא דא'י מחכים נובע מקדושתה, וכ'כ המבי'ט בספר בית אלוקים (שער התפילה פרק ה). וכתב החת'ס (חו'מ ריש סימן יב) שזה נוהג גם בזמנינו. וברמב'ם הלכות סנהדרין (ד,יא) כתוב אם הסכימו כל החכמים שבא'י למנות דיינים הרי אלו סמוכים. וצ'ב שכתב דווקא חכמי א'י, עיין קונטרס דברי סופרים סימן ב, סק'ח, וי'ל היות ואוירא דא'י מחכים. וע'ע מש'כ בשטמ'ק כתובות עה מדוע חד מא'י עדיף כשני ת'ח בבל, ותלמיד העולה מבבל לא'י עדיף כשני ת'ח בא'י, כי לבני א'י הטבע מסייע, דאוירא דא'י מחכים. ובני בבל רגילים בחריפות הלימוד. וטבע הארץ עדיף מההרגל עיי'ש.
מעלתה העצמית של א'י
הקדושה של א'י לא התחילה רק מאז שיהושע נכנס לארץ. מאז שיהושע נכנס קרה רק דבר אחד, אז התחיל הכיבוש והחלוקה של א'י, ומאז א'י חייבת בתרומות ומעשרות, אבל לא שלפני כן א'י לא הייתה קדושה. א'י מוחזקת מאבותינו אומרת הגמרא (ב'ב קיז:). אומר רש'י (ע'ז נג: לעומת הרשב'ם ב'ב קיט. שס'ל שמוחזקת ליוצאי מצרים) לאבותינו הכוונה מאז אברהם יצחק ויעקב. מאז יש קדושה בא'י, לא לגבי המצוות התלויות בארץ, אבל יש בה קדושה. הנבואה שורה רק שם. הרמב'ן על התורה (ויקרא יח,כה) כותב, שארץ ישראל מקיאה את מי שעושה בה עוונות, זה לפני שיהושע כבש את א'י. הקדושה שלה לא לגבי המצוות התלויות בארץ היא מקדמא דנא, זה מאבותיכם. וכבר אז אומר הרמב'ן היא הקיאה את יושבי כנען, עוד לפני שיהושע כבש את הארץ, לעניין קדושתה. ובשביל לראות קדושה צריך 'ועליתם את ההר'. ויסוד זה כתוב ב'כפתור ופרח', וכתב על זה מרן הרב זצ'ל בהקדמה לשבת הארץ.
איך אברהם אבינו בחן את אותם הנערים שהלכו אתו להר המוריה אם הם יכולים להמשיך אתו בדרך או לא? הוא ראה ענן קשור על ההר. וכתוב בחז'ל שכשהוא שאל אותם אם הם רואים אז הם אמרו שהם לא רואים. מי שלא רואה קדושה, מי שלא רואה ענני כבוד במקומות מקודשים, לו אפשר לומר 'שבו לכם פה עם החמור'. מה זה שבו לכם פה עם החמור? אומרים חז'ל 'עם הדומה לחמור'. כולו גשמיות, חומריות. כתוב שהמשיח יבוא 'עני ורוכב על חמור', אומר המהר'ל בתקופה הכי גשמית שיכול להיות, משם יצמח משיח. ומובא בספרים בשם הזוהר, שזו מידתו של משיח, להצמיח את האור מתוך החושך.
וכך כותב הים של שלמה בתחילת פרק רביעי בקידושין. מי שנשבע לעלות לחו'ל. הוא נשבע לעלות לשוויץ, לוקה משום שבועת שווא. למה? כי לעלות זה רק לא'י! 'ששם עלו שבטים' מלשון התעלות, כך כותב ה'אבן עזרא'. כמה שהאדם יותר אוחז בדבר שבקדושה, אז הוא מתעלה יותר. זה לא רק בעליה הפיזית שהיא מאוד חשובה. לעלות לחו'ל?! זה תרתי דסתרי. [שאלו אותי כמה בחורים, ההורים נוסעים לחופש בחו'ל, פה כבר נגמר האוויר. לנסוע איתם או לא? שאלה לא פשוטה. אפשר לצאת מא'י לטיול? איפה זה כתוב? שאלה מאוד קשה. אבל כשיש פה צירוף של כיבוד אב או שיש סבא זקן שצריך לבקר אותו זה כבר שאלה אחרת, זה מאוד מורכב. אבל תשאלו אנחנו יודעים על הרבה אנשים גדולים שיוצאים לחו'ל, באים מפה והולכים לשם לנוח. הם אפילו עושים עיגול כמו חוני המעגל, שאנחנו לא זזים מפה עד שיגיע ר'ח אלול או הסליחות… כנראה שהם יודעים מה הם עושים.].
קדושה ראשונה – קדושת אבות
יש הרבה פעמים בחז'ל ובגמרא 'קדושה ראשונה' ו'קדושה שנייה'. מה זה קדושה ראשונה? הרוב מפרשים שקדושה ראשונה זה כיבוש יהושע, וקדושה שנייה זה הפעם השנייה שבאו לארץ בזמן עזרא. אבל התוספות (יבמות פד:) מפרשים בשם רבינו חננאל, ש'קדושה ראשונה הכוונה היא האבות שהקב'ה הבטיח להם את הארץ (ובמנ'ח מצוה שב כותב כשמתו האבות קודם כיבוש יהושע לא היה קדוש בקדושת א'י, אבל לולי דבריו יל'פ שלעולם לא בטלה קדושת האבות וכמ'ש בכפתור ופרח, וקדושה שניה היא ע'י כיבוש כתוספת לעניין חיוב תרו'מ ועוד). למה זה נקרא קדושה ראשונה? מפני שקדושת הארץ העצמית, לא למצוות התלויות בארץ, לגבי יישוב א'י וכד', לפי ר'ח התחיל כבר מהאבות. רוב הראשונים לא אומרים ככה, אבל ר'ח אומר את זה. הש'ך בחושן משפט אומר שכל דברי ר'ח הם דברי קבלה. והמנ'ח כותב שהאיסור של 'לא תחנם' לא תלוי בקדושה שקדשה לשעתה ולעתיד לבוא. מפני שהאיסור 'לא תחנם' לא קשור לזמן שבו א'י חייבת מדאורייתא בתרו'מ, אלא זה תלוי בעצם המציאות של א'י, שכל מקום שיש שם קדושת א'י למצוות ישוב א'י ולנבואה וכד', יש שם איסור של 'לא תחנם'. למה אני אומר את זה? מפני שכשהיה דיונים לצערנו על 'לא תחנם' בארץ, היו כאלה שאמרו מה פתאום, זה תלוי רק במקומות שהיה כיבוש. אבל לפי ר'ח זה לא ככה. [סיפרתי לכם פעם, שכשלמדו מסכת גיטין בישיבה, אז הגיעו גם לדף ח', ואבי נתן שיעור על כיבוש יחיד, סוריה. הוא היה אז ברבנות, היה רב ראשי. שעתיים אחרי השיעור, התקשר אליי עיתונאי ושואל אותי האם זה נכון שהרב הראשי אמר לכבוש את סוריה? הייתי צריך להסביר לו בכלל על מה מדובר פה, עולם המושגים הלא-נורמלי זה. האמת היא שאח'כ התחרטתי, לא הייתי צריך להסביר לו, והייתה כותרת ראשית למחרת בעיתון, ואז לא רק הוא ידע את האמת, כולם ידעו...]
יש ראיה ויש ראיה
אותו דבר כשהקב'ה אמר למרגלים, 'אם יראו את הארץ', הרי הם ראו את הארץ, מה זה אם יראו? הם ראו, אבל הם לא ראו את מה שצריכים לראות בארץ. אדם יכול לבקר בא'י, אבל אם הוא יהיה במדבר יהודה, או בכל החופים היפים, אבל אם הוא לא יהיה במקומות האמתיים של א'י אז הוא לא ראה את א'י. [יש סיפור על ה'ברכת שמואל' שהוא שמע שבאיזה מקום יש אופה, יהודי שיש לו בית מאפה, יהודי זקן שזכה לראות את רע'א! אומר ה'ברכת שמואל' אני צריך ללכת אליו, שיספר לי קצת מה הוא ראה אצל רע'א. הוא בא לאופה ואמר לו, ראית את רע'א? אמר לו האופה, אתה מתכוון לזקן הזה שהיה צולע והיה קצת כפוף? ה'ברכת שמואל' עזב מיד את בית המאפה. הוא אמר, שאת הרע'א שאני רוצה לראות הוא לא ראה, הוא ראה זקן כפוף צולע, אני מחפש רע'א אחר.] אנחנו רוצים לראות להתעלות, לראות א'י אמתית. אומרת הגמרא בכתובות כל הדר בא'י דומה כמי שיש לו א-לוה. מה זה דומה?  הרי יש לו א-לוה. אומר הרב בפנקסי ראיה, א'י משפיעה גם על הדמיון שלך. אל תחשוב שהדבר בריאלי זה רק מה שאתה רואה בעיניים, זה משהו עוד יותר רחב, עוד יותר גדול. דומה למי שיש לו א-לוה. פעמיים יעקב אבינו חלם חלום, בארץ ובחו'ל. כשהוא היה בא'י על מה הוא חלם, 'והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו'. אבל כשהוא היה בבית לבן על מה הוא חלם, על כבשים חומים ולבנים, זה השפיע גם על המדמה. יש ביטוי שהראיתי לכמה בחורים בשמונה קבצים, משפט מאוד חריף. הרב כותב (קובץ א,ריח): 'כמה אומללה היא הריאליות, בשעה שהיא מתגדרת בעצמה ורוצה להנתק לגמרי מההארה הרוחנית הנפשית. כשם שהיא מאירה את ההכרה בדברים הסובבים והממלאים את חוג הרגשותינו, כך היא מחשיכה את העולם כשהיא חפצה להיות השלטת בכל. המתאדק בריאליות, מוכרח הוא להיות טובע והולך בה. היא תמשיכהו אחריה קמעא קמעא, ואם לא יעיר בעצמו את הנימא הרוחנית שבלבבו ואת זיק האורה שבנשמתו, תלך הלך ועמם, עד שלא יוכל עוד האדוק הריאלי להכיר כל תוכן נשמתי אמיתי ותשאר נשמתו חרבה - למרות מה שיוכל להיות עם זה, איש מדעי, מוסרי ובעל עליליה. העסקנים הריאליים, כשהם נתונים לאיזה אידיאל המעסיק אותם, הם נתונים במצב של ניגוד עצמי עצום מאד. מתוך ההשקפה הריאלית אין מקום למסירה לשום אידיאל, כי כל אידיאל ענינו המענין והמושך את הלב, הוא מצד כחו המוסרי, שהוא בעצמו ערך רוחני נשמתי, שאין הריאליות כוללתו. ומתוך כך, אם בלב שלם תהיה ההתמכרות, אז יתגבר הטבע הרוחני של האדם, ויצא האדם מתוך ממעמקי השיקוע הריאלי ע'י ההתמכרות להריאליות עצמה, שהאידיאליות שבהתמכרות הזאת עצמה תזכך את תוכן החיים הפנימיים, וההכרה הרוחנית תתבלט בקרבו. ואם באמת אין ההתמכרות זכה, אז לא תעמוד, ותלך הלך והתקרר, ולכל היותר לא תוכל לעשות פרי להשפיע על אחרים, וביותר - על דורות הבאים, ממהותה. המגמה הנצחית החיה בקרבנו, תכריחנו בשביל כך להיות חושקים אל התוכן האידיאלי, ולא תתן לנו מנוחה בריאליות מוגבלת ויבשה.' 'אומללה היא הריאליות', להיות ריאלי זה להיות אומלל. מה הפשט? כל הזמן מאשימים את אלה שלומדים תורה אתם לא ראלים, אתם לא חיים במציאות, אתם חיים לכם באיזה קוסמוס א-פוליטי, משהו עליון כזה, עולם החלומות יש כאלה אומרים. כמו שיש מקום כזה שנקרא עולם החלומות לילדים קטנים. אומללה היא הריאליות, הרב מסביר שם. אדם ריאלי, אדם שכולו מדע, ועוד שהעולם מאוד מתפתח, בפרט באלף השישי שכתוב בזוהר הקדוש שכל החוכמות יתרבו עד בלי סוף. לכאורה להיות ריאלי זה מצויין, לא? אבל מצד שני הוא אומלל כמו שאומר הרב, מפני שהוא חושב שמה שהוא רואה זה המציאות האמתית ומעבר לזה אין שום דבר. והוא לא יודע שצריך גם לראות במרחבים מעבר לריאליות, יש כל מיני כוחות, יש רוחניות בעולם, שזה הכוח המניע האמיתי שקיים בעולם. את זה רואים יותר בפרט בא'י, ולא כל אחד יכול לראות. ועוד כותב הרב במאמרי הראיה (עמוד 1): 'ההויה הרוחנית כמו שהיא אי אפשר להכיר ע'י כל חפוש ומחקר. הדעה, החקר השכלי, הפלוסופיה מציינים רק את הסימנים החיצוניים של החיים. ואפילו בשעה שהם עוסקים בפנימיות של החיים רואים הם רק את הצללים של החיים ולא את תוכיותם, וכל גבורתם של המופתים השכליים היא רק לסול דרך לרוח להתקרב בה אל הפרוזדור של הרגשת המציאות הרוחנית. אבל כל זמן שהאדם טבוע בחושיו ובגבוליהם הצרים לא יכיר ולא ידע את ההויה הרוחנית ורק צללים קלושים ייראו על ידם. ואם יתיחש אל הצללים, כמו אל המציאות האמתית, אז יהיו עליו הצללים ההם למשא כבד וימעיטו את כחו החומרי והרוחני יחד, עד שיבקש לברוח מפניהם כמפני דבר מזיק. אבל כמה שלא יברח האדם מן הצל, הצל רודף אחריו, ורק תרופה אחת יש להפטר ממנו והיא - הוספת אורה'
גדולת המרגלים
מי היו המרגלים ששלח משה רבינו? 'שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען' אומר הרמב'ן ש'אנשים' הכוונה אנשים חשובים. והחשיבות שלהם הייתה שהם היו נשיאים. בנוסף, הפסוק מונה אותם לפי גדולתם. זאת אומרת, שמוע זכור הראשון, שפט בן חורי השני, וכלב בן יפנה השלישי, והשמיני שהיה למטה אפרים הושע בן נון. הם היו הכי גדולים. ומוסיף הרמב'ן, 'מנה הכתוב השבטים לא לדגליהם ולא לצבאותם ולא כתולדותם! ונראה שראה למנותם הנה לפי מעלת השלוחים כי היו ראשים ונשיאים בעם כאשר ספר ואין מעלתם שוה, אבל יש בהם גדול מחברו בחכמה ובכבוד, והקדים הנכבד הקודם במעלה. כי ממעלת עצמם מנאם לא למעלת השבט, וכן בנשיאים החולקים להם את ארץ כנען הזכירם כפי המעלה לא לתולדותם'. דהיינו מה אומר פה הרמב'ן? זה לא סתם מילים. אלה שמחלקים את א'י זה הנשיאים. מפני שהנשיאים מייצגים את כל הכלל. אז היו צריכים לבחור כאלה שיציגו את כל הכלל, והם אלה שאמורים לעשות את החלוקה של א'י, הנשיאים עשו את זה ע'פ אורים ותומים. ודווקא אלה שהיו צריכים לתת גושפנקא לקדושת א'י במצוותיה, (מפני שלא למצוותיה, לקדושתה העצמית זה כבר התחיל בזמן האבות,) הם אלה שקלקלו. לא סתם קלקלו והוציאו דיבת הארץ, הם אלה שכמעט מנעו את חלוקת הארץ לשבטים, מנעו את הכיבוש והחילוק לגבי המצוות התלויות בארץ.
מחנה ישראל – בחינת ארץ ישראל
יש ספר שנקרא 'ערבי נחל' על התורה. חיבר אותו בעל ה'לבושי שרד' על השו'ע או'ח. הוא כותב על הפסוק 'על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו', שמכאן שהייתה קדושת א'י בכל המחנות של ישראל במדבר. והוא מביא לזה הכרח נפלא, שלבד היינו צריכים לחשוב על זה. איך הקריבו קורבנות במשכן מחוץ לא'י?! אז נכון שכל עוד אין בית מקדש, מותר להקריב בבמות, אבל בחוץ לארץ? אומר ה'ערבי נחל' (דרוש א לפרשת שלח), על הגמרא (שבת לא:) 'דרבי שמעון סבירא ליה סותר על מנת לבנות במקומו חייב, דהוה ליה מקלקל על מנת לתקן מאחר שעושה לצורך בנין. משא'כ סותר על מנת לבנות שלא במקומו פטור, משום דהוא מקלקל, ואע'ג שכוונתו לבנות מ'מ כאן לא יבנה, ממילא השתא מיהת מקלקל הוא, וכל המקלקלין פטורים. ופריך הש'ס, מכדי כל מלאכת שבת ממשכן גמרינן, ובמשכן סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוי, דהא פרקו במקום זה ונסעו למקום אחר ושם הקימוהו. ומשני, שאני התם כיון דכתיב על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, כסותר על מנת לבנות במקומו דמי, ע'כ.' הקב'ה קובע איפה המקום שלו, אז אם הקב'ה אומר לסתור פה ע'מ לבנות שם, אז זה מקומו, זה הפשט לכאורה בגמרא. (לכאורה זה רק במקום שהשכינה אומרת תעמדו פה, נכון? לפי זה היה לי ספק מה הדין באותם שבעה ימים שהעם לא נסע עד האסף מרים, לא כתוב שזה היה ע'פ ה', אלא שהעם לא רצה לזוז עד האסף מרים. הקב'ה לא הכריח אותם ללכת, זה גם נקרא מקומו, או שאז הם לא עשו את זה ע'פ ה', זה היה ע'פ מה שהם רצו לחלוק כבוד למרים?) ממשיך בעל ה'ערבי נחל', 'והנה בעת למדי גמרא זו אשתומם כרגע חדא... שמחמת שכל מסעם על פי ה' היה לכן הוא כסותר על מנת לבנות במקומו, והדבר מתמיה מאד, והרי כל דברי רז'ל אין בהם דבר ריק, ואם ריק הוא מכם, מחמת מיעוט התבוננות. ואחר שנשתוממתי כרגע חדא נפל לי בדעתי ביאור דבריהם באמתה של תורה בעזרת ה', והוא, דגם בפסוק זה עצמו יש לדקדק, הלא ביאר שם תחלת הפרשה איך שבנסוע הענן יסעו ובנוחו ינוחו, וא'כ... הנסיעה והמנוחה של הענן היה בדבר ה'...' וא'כ למה התורה אומרת שוב 'ע'פ ה' יחנו וע'פ ה' יסעו'? הרי כבר כתוב בתורה שהכל הולך ע'פ הענן. צריך להסביר פה, זה לא סתם חזרה. '...אלא האמת הברור הוא, ע'פ הזוהר וכתבי האר'י ז'ל שהקשו, הלא נודע שאיסור קודשים בחוץ שחייבין עליו כרת (רמב'ם בהלכות מעשה הקורבנות פרק י'ח) עבור כי אין מקום להקריב קורבן אם לא בבית המקדש שעומד בא'י, ושם עשר קדושות (המבוארות בכלים א,ו-ט), אבל חו'ל אינו סובל קדושת הקרבת הקורבן. וא'כ איך בכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר בחו'ל הקריבו קורבנות אצל המשכן? ותירצו, שכמו שמצינו ביעקב (חולין צא:) שקיפל הקב'ה את כל א'י והניחו תחתיו, גם היה בעניין הזה, שמעת יציאתם מארץ מצרים אזי בכל מקום שהייתה חנייתם שם היה שם כל עשר קדושות של א'י והיו שורים במחנה לויה ומקום המשכן היה ממש מקום המקדש, וכל הקדושה שדרכה לשרות בבית המקדש, היה באותו מקום שהוקם המשכן, ולכן הקריבו שם קרבנות, ולא זו בלבד שבמקום חנייתם היה שם כל קדושת ארץ ישראל, אלא גם בעת נסעם נסע ארץ ישראל עמהם וכל הקדושה של ארץ ישראל.' את זה אומר הערבי נחל על המשכן במדבר, לצערנו יש כאלה שרוצים לומר את זה גם על חו'ל היום. איפה שאנחנו נמצאים, שם א'י. יש ביטוי כזה בר' נחמן, שאיפה שאני הולך, א'י הולכת איתי. אבל הוא לא אומר שהיא חייבת שם בתרו'מ... וממשיך ה'ערבי נחל': 'והשתא שפיר קאמר הש'ס הואיל דכתיב ע'פ ה' יחנו וע'פ ה' יסעו, ועל זה אומרים חז'ל, הוה ליה סותר על מנת לבנות במקומו, דהא באותו המקום שסתרו באותו מקום עצמו בנו, שסתרו בארץ ישראל ובנו בארץ ישראל, וזה ברור ואמת בעזרת ה''.
תוספת לריצוי
'והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה', זה בא אחרי פרשת המרגלים, למה? גם פרשת נסכים כתובה בפרשה, למה? ה'ספורנו' אומר שכשהציבור יורד מהמדרגה שלו, אז הקב'ה צריך לתת לו עוד כמה דברים כדי שהוא יוכל להתעלות על החיסרון שלו, לכן נתנו פה גם נסכים. הנסכים זה התוספת על הקורבן. משמע מדברי ה'ספורנו', שתוספת זה מה שעושה את הריצוי. שכשרואים שאתה מביא תוספת, רואים שאתה עושה את זה עם כל הלב. כשמשה התפלל על קורח, כתוב 'אל תפן אל מנחתו', מנחה זה נסכים, זה תוספת. הוא לא התפלל שאת עצם הקורבן לא תקבל, אלא מה שאמור לרצות, מה שהופך את הקורבן למרצה, את זה אל תקח ממנו. מפני שקורח ונסכים, וקורח ומנחות זה לא שייך. ע'פ ההלכה גוי מקריב קורבן, מקבלים ממנו, מקריבים את זה, אבל נסכים לא מקבלים מגוי. למה? הוא לא שייך לזה. לא שייך אצלו הריצוי לפני הקב'ה. כשהיה את חטא המרגלים עם ישראל הלך אחורה, לכן צריכים תוספת חיבור. לכן יש נסכים, יש תרומות. אומר השפ'א (תרמ'ה ד'ה בפסוק), אל תחשבו שבא'י שהיא הנהגה טבעית ביחס לדור המדבר, אז כאילו אנחנו יוצאים במדרגה נחותה יותר, בדיוק הפוך. שם תרימו תרומות. שם יכולים לקחת דבר שגדל באדמה, ולהרים אותו. 'תרימו תרומה' מלשון הרמה, לקדש אותו, את זה לא תוכלו לעשות במדבר.
זכות אבות
הרמב'ן אומר שמשה התפלל על המרגלים, אבל תשובתם לא התקבלה. איפה זה כתוב? השו'ע והב'י מביאים את זה להלכה, שיש צדיקים שצמים ביום שהיה שילוח מרגלים, בגלל שתשובתם לא התקבלה. שואל ר' משה פינשטיין באגרות משה (ח'ג, או'ח יד), מילא אם היה יארצייט של צדיקים, אני מבין למה מתענים. אבל כאן על מה צמים? ועונה, שאנו צמים על הצער שצריך להיות לנו, על שלא נתקבלה תשובתם. למה תשובתם לא התקבלה? מאי שנא מחטאים אחרים? משה רבינו לא רצה להתפלל עליהם לזכות אבות. אחרי העגל הוא אמר 'זכור לעבדיך לאברהם ליצחק ויעקב', אבל כשהוא התפלל על המרגלים הוא לא אמר את זה, למה?  התוספות (שבת נה) שואלים הרי הגמרא אומרת שתמה זכות אבות, אז למה אנחנו אומרים בתפילה וזוכר חסדי אבות? אומר התוספות בשם רבינו תם, זכות אבות תמה, אבל ברית אבות לא תמה. מה ההבדל בין זכות אבות לברית אבות? אומר הרב זצ'ל באגרת תקנ'ה, זכות אבות זה ע'פ המעשים, ברית אבות זה הסגולה שלעולם לא תמחק. ועל זה אנחנו מתפללים בשמו'ע, זוכר חסדי אבות, למען שמו באהבה, לא מצד המעשים. (יש ראשונים שאומרים אחרת, תמה זכות אבות זה בסתמא, אבל כשאדם מוציא מהפה ואומר אני רוצה שזה כן יעמוד לי, אז נותנים לו. ככה מתרץ ה'אור זרוע'.) אומר הרמב'ן שמשה רבינו לא יכול לבקש זכור לאברהם למי שכופר בחיוניות מתנת א'י שניתנה לאבות. מה הוא יגיד, זכור לאברהם שהמרגלים האלה בעטו ביסוד שלכם? לא מעריכים את מה שקבלתם? לא רוצים להמשיך אתכם? אז א'א להזכיר להם זכות אבות. ככה כותב הרמב'ן פה בפרשה. לכן בסליחות מביאים את הפסוק 'וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר', ומיד אח'כ אומרים 'והארץ אזכר'. למה? כמו שאומר הרמב'ן, אחד בלי השני לא הולך. אתה רוצה שיהיה לך זכות אבות, אז תחזיק בזה, 'והארץ אזכור'. מפני שאם אתה כופר במה שהקב'ה נותן במתנה לאבות, זה לא שייך. 'וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה, והבאתי אותם וידעו את הארץ'. וידעו הכוונה לשון חיבה וקירוב כמ'ש רש'י בפרשת וירא (יח,יט), כי ביחס לא'י טבע הבנים לא יהיה חיקוי של מעשה האבות אלא להיפך. בחיבה לא'י יהיו הבנים ההיפך לטובה.
אומר על כך 'בעל התניא' בספר 'ליקוטי תורה'. ממה המרגלים פחדו? ועונה, שבמדבר הם היו נשיאים, כשיגעו לא'י שזה הנהגה טבעית, אז לא יצטרכו אותם, היו להם נגיעות אישיות שהם יאבדו את המעמד שלהם. ועוד, א'י זה כבר הנהגה ע'פ הטבע, אז לא יהיו לנו מספיק זכויות כמו שיש לנו במדבר. אומר בעל התניא, הצירוף של שני הדברים האלה גרם להם לחולשה. ועיין בגבורות ה' למהר'ל פרק כב, ובחידושי אגדות למסכת סוטה לד: בהבדל בין הנהגה ניסית במדבר להנהגה טבעית בא'י. ועוד כתב במשך חכמה ריש פרשת בחוקותי, שההנהגה הניסית אינה תכליתית וכל חששם נבע היות וידעו שמשה לא נכנס לא'י אלא יהושע שהנהגתו היא טבעית לעומת הנהגה ניסית של משה, וכן שבא'י ההנהגה היא טבעית כמו שכתבנו לעיל. וע'ע רמב'ן בספר דברים (יא,כב) ובהיותם במדבר וענן ה' עליהם ומעשיהם בידי שמים, ויזהירם יהושע שגם עתה בארץ בהסתלק מהם המופתים עיי'ש. ובבראשית רבה (ג,ה): 'ויבדל בין האור ובין החושך', על ספר במדבר שמבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ, כי במדבר הייתה הנהגת אור, ובא'י הנהגה בטבע, הנהגה נסתרת עיי'ש.
אמרתי פעם לחתן מסוים, שכל חתן שמתחתן צריך להיזהר שלא לעבור על חטא המרגלים. עד עכשיו הוא חי ברוחניות. פתאום הוא צריך גם לשאת קצת בעול. הוא חושב כאילו הוא יורד מהמדרגה שלו. עכשיו הוא צריך להתעסק גם בדברים שהם פחות רוחניים. אבל הוא לא יודע את הסוד שאמרנו בהתחלה בשם השפ'א, 'ועליתם את ההר', 'והיה באוכלם מלחם הארץ תרימו'. דווקא כשאתה נפגש עם הדברים האלה, אם לפני כן התמלאת ולמדת והפנמת שהראיה האמתית של הבן אדם זה לא הראיה הראלית שהרב זצ'ל כותב עליה, 'אומללה היא הראליות'. אלא יש לו ראיה הרבה יותר רחבה, הרבה יותר אמתית ונכונה. אז כשזה המבט של האדם על כל מה שסובב אותו, אז הוא באמת יודע שהמושג של לעלות, זה רק לא'י ולא הפוך. ורמזו בדבריהם שא'א לראות באמת את א'י מבחוץ [איזה סוג של שבוש בא'י], וע'כ הם אמרו והביא אותנו אל הארץ הזאת 'ונתנה לנו' ארץ אשר היא זבת חלב ודבש. ולכאורה המילים 'ונתנה לנו' היו אמורים להיכתב בסוף הפסוק. וכוונת הדברים שרק לאחר שנתנה לנו אז א'י תתן פריה בעין יפה כדברי חז'ל עה'פ ושממו עליה אויבכם, וז'ש 'אשר היא' זבת חלב ודבש. ולא כדתן ואבירם שכינו את ארץ מצרים כזבת חלב ודבש ('המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש').
'ארץ החיים'
ארץ ישראל והר הבית גבוהים מכל מקום. אבל במציאות הרי זה לא כך? בית המקדש הוא באמת הכי גבוה? אולי ביחס לשכונות שליד. אם העיריה תצמיח פה מגדלים של מאה קומות, אז מה נגיד שבית המקדש גבוה יותר? נכון שכתוב שבית כנסת צריך להיות הבית הכי גבוה. אז כל פעם יצטרכו להגביה את הבתי כנסת לפי הבתים הסמוכים? לא פשוט. כל מה שעשו בישיבה על הגג של בית המדרש את הבליטה הזו באבן כלפי מעלה, זה כדי שזה יהיה גבוה יותר מכל הבניינים כשבנו את הבניין. בגלל הצד ההלכתי, לא בגלל האדריכל, זה הסיבה היחידה. אומר החת'ס בתשובות, שלא זה הפשט. בית המקדש הכי גבוה מפני שמשם הושתת העולם, זה הנקודה האמתית של העולם. לא משנה מה הגובה הפיזי של מה שלידך, הנקודה של ההתחלה היא זו שקובעת. ונקודת ההתחלה זה בית המקדש, נקודת ההתחלה זה א'י. זה הולך לפי הערך, לפי החשיבות, ולא רק לפי המקום. על זה אומרים חז'ל מה שאומרים. ולכן התורה אומרת ש'יהושע וכלב חיו מן האנשים' וכו'. מה הפירוש, שכולם מתו והם חיו, נכון זה הפשט? אבל הגמרא אומרת לא כך, הגמרא אומרת שהם נטלו את חלקם של המרגלים בא'י. מה אומר לנו ה'אחד פלוס אחד' פה? שזה החיים האמתיים. אם לזה שהם נטלו את חלקם של המרגלים התורה קוראת 'חיו מן האנשים ההם', סימן שזה החיות האמתית. החיות האמתית זה שהאדם מחובר לא'י. החיות האמתית זה שהאדם מחובר לזכות אבות. החיות האמתית זה מה שהתורה אומרת על כלב שהוא הלך להתפלל על קברי אבות, לא סתם. מפני שא'א בא'י בלי שאתה מחובר לאלה שהיו פה לפניך. וכמו בא'י כך בתורה, להיות מחובר לשורשים, להר סיני, לקודשא בריך הוא.
שבת שלום ומבורך.