דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

פרשת השבוע

רה"י הרב יעקב שפירא
שופטים

פשיטות
הגמרא אומרת בר'ה כמה דפשיט איניש טפי עדיף. כמה שאדם מתנהל יותר בפשטות, עדיף יותר. הגמרא אומרת את זה בקשר לצורת השופר של ר'ה, שיהיה שופר פשוט. אנשים לפעמים מחפשים כשהם אומרים ד'ת לומר משהו שלא שמעתם אוזן מעולם, לחפש את מה שעד היום לא נאמר. אבל כמו שה'מסילת ישרים' אומר, לפעמים, ואולי יותר מלפעמים, צריך לדבר על הדברים הפשוטים. לכל שנתון ולכל אחד את הרגישויות שלו – 'דור דור ודורשיו'. אפילו למשה רבינו הקב'ה הראה בכל דור מה מתאים לאותו דור, מה הסגנון, איך מתמודדים. שאף אחד לא ירמה את עצמו ואני כולל את עצמי, אין אחד שאין לו התמודדויות, חבל שבן אדם ירמה את עצמו ויחשוב שהכל חלק. הגמרא בברכות אומרת שרק שיכור כל העולם דומה עליו כמישור, אין לו עליות וירידות, אבל אדם שהוא חי והוא לא שיכור, תמיד יש לו עליות ומורדות. יש ספר שנקרא 'ספר הישר', שהוא מיוחס לר'ת מבעלי התוספות, שכותב שרק בשר מת לא מרגיש כשדוקרים אותו. אבל מישהו חי, הוא דינמי, תמיד הוא ירגיש שמשהו מציק לו, וזה סימן מצויין לְחָיוּת. ולכן כשיש מישהו שיש לו הרגשה ודאי שהוא חי.
התחדשות
התורה כותבת על יהושע בן נון בגיל ארבעים 'יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל' הוא היה בגיל ארבעים והתורה קוראת לו נער. הנביא (הושע יא,א) מכנה את עמ'י, 'כי נער ישראל ואהבהו'. יש איזה משהו שמח בגיל הצעיר הזה, שאם אדם יכול לנווט את זה לדברים החיוביים אין דבר יותר גדול מזה. כתוב בשם הגר'א, שגם בלימוד, מה שאדם עושה מתוך שמחה, בשעה אחת הוא יכול להשיג הרבה יותר ממה שהוא יכול להשיג בכבדות בשעתיים, שלוש או ארבע. באים בחורים צעירים ללמוד בישיבה, והרי אלול זה התחלה חדשה לכולם. יש כאלה שיש להם הרגשה שעכשיו הגיע חודש אלול, אז באלול צריך באמת לחיות את הזמן, אין צל צלו של ספק. אבל יש כאלה שלוקחים את זה לפינות חשוכות, צריך לא לחייך. [אחד בא פעם לאבי ואמר לו, מהתמונה של החזו'א רואים שהוא היה יר'ש, אבי שאל אותו איך אתה רואה את זה? הוא ענה, רואים שהוא ככה רציני, בכובד ראש. אבי אמר לו אל תדבר שטויות, אני הייתי הרבה אצל החזו'א הוא היה תמיד היה עם חיוך, הצילום הזה במקרה תפסו אותו כשהוא לא מחייך. אבל אין שום קשר בין מה שהוא לא מחייך לבין שהוא תמיד הבעת פנים רצינית, כדי להגדיר אותו שלכן הוא יותר יר'ש.] צריך לעבוד את הקב'ה בשמחה, גם באלול. אמנם לא בשמחה של הרחוב שזה שטויות וכל מיני דברים כאלה שאנחנו לצערנו לפעמים מוקפים יותר מידי בדברים האלה, אלא בשמחת אמת. בספר 'אגלי טל' כותב שיש טעות נפוצה בלומדי התורה. שהם חושבים שהיות וצריך ללמוד תורה לשמה, אז לא צריך להנות מהלימוד. הוא אומר שזו טעות וזה בדיוק הפוך, הקב'ה רוצה שנשמח בלימוד. אבל השאלה שאלת השאלות היא, איך מגיעים לזה. פעם פותחים גמרא או משניות או מהר'ל או מוסר אביך או מסילת ישרים ועל המקום שורה עליך איזו רוח ממקום? הרי זה לא הולך ככה. זה שאלת השאלות! כדי לענות על הדברים האלה דבר ראשון צריך קצת סבלנות, וגם צריך ללמוד את זה בדרך שחז'ל מלמדים אותנו.
ארבעים ימי רצון
חודש אלול הוא חטיבת זמן אחת מר'ח עד יו'כ, ארבעים יום. מהיום שמשה רבינו עלה להר ארבעים יום, ועד יו'כ שבו הוא הוריד את הלוחות בפעם השנייה. מכאן חז'ל למדו אותנו שמאלול עד יו'כ זה ארבעים יום של ימי רצון. וכבר הזכרנו השבוע שזה ימי רצון לא רק מצד מה שהקב'ה מתרצה אלינו, אלא זה גם שהאדם יכול להעלות את הרצונות שלו. לחשוב מחשבות קצת יותר נעלות מהמחשבות שהוא היה רגיל עד עכשיו בפרט בתקופת בין הזמנים. אבל מה עשה משה רבינו בתוך הארבעים יום האלה? הגמרא (נדרים לח.) אומרת שמשה רבינו למד את התורה לפני שהוא הוריד אותה בפעם השנייה. אבל הוא למד תורה וכל הזמן שכח, עד שבסוף הארבעים יום הקב'ה נתן את התורה במתנה, ועל זה אומרים 'ישמח משה במתנת חלקו'. אז איך אפשר להגיד שכל הארבעים יום זה היה עת רצון כמו שהיה בהנהגה של משה רבינו ארבעים יום בהר? הוא שלושים ותשע יום שכח, למד ושכח, למד ושכח, רק ביום הארבעים הקב'ה נתן לו את התורה במתנה. אז היינו צריכים לומר שימי רצון זה רק היום האחרון, יום הארבעים, שבו הוא קיבל את התורה במתנה והוריד אותה לארץ. למה אנחנו אומרים שכל הארבעים יום הם ימי רצון? מה ימי רצון בתקופה שאדם לומד ושוכח? הקב'ה לא יכל לתת לו את התורה מיד במתנה? היה צריך גם להתענות וגם ללמוד וגם לשכוח, ורק בסוף הוא קיבל אותה במתנה. יש שפ'א ששואל: כתוב 'יגעת ומצאת תאמין' (מגילה ו:). יגיעה ומציאה זה לא הולך ביחד. מציאה זה דבר שבא לבן אדם בדרך כלל בהיסח הדעת, פה כתוב 'יגעת ומצאת', מה שאני מוצא אחרי ידיעה זה לא מציאה, זה דבר שחפשתי! עונה השפ'א שגם אחרי מה שאדם יָגֵע, בזכות מה שהוא יָגָע הקב'ה נותן לו מעבר למה שהוא חיפש, וזו המציאה. יכול להיות מציאות, ואתם בעז'ה עוד תרגישו את זה, שאדם שובר את הראש על משהו, ופתאום בהיסח הדעת באה לו איזו הברקה. למה? לא כתוצאה מהעמל שהוא יגע וחשב על הדבר הזה, פתאום בא לו איזה הברקה שזה לא קשור למה שהוא חשב, אבל בגלל שהוא כ'כ התייגע אז הקב'ה נותן לו מתנה, מציאה. זה מה שחז'ל אומרים. משה רבינו היה ארבעים יום בהר, ושלושים ותשע יום הוא למד וכל הזמן שכח, בסוף הקב'ה נתן לו את זה במתנה. למה? כי לפני זה הייתה לו יגיעה, גם אם אחרי שבוע הוא שכח את מה שהוא למד, מפני שהיו לו כוחות כאלה להמשיך להתאמץ, הוא זכה. ולא רק במה שהוא רצה אלא ביותר מזה. אבל מה שהוא קבל את הדברים בסוף במתנה זה היה בגלל המאמץ שהוא השקיע קודם. לכן נחשבים כל הארבעים יום כיחידה אחת של עת רצון. מפני שבלי שהיה המצב הקודם שמשה לומד ושוכח אז הוא לא היה מקבל בסוף את המתנה. בגלל ה'יגעת' היה בסוף את ה'מצאת'. זה מתבטא בהרבה דברים. לכן על סמך זה אומרים חז'ל כל הארבעים יום מר'ח אלול עד יו'כ נחשבים לימי רצון. לא בגלל שכל הארבעים יום הוא קבל מתנות, בסוף הוא קבל. אבל הוא לא היה זוכה לזה לולא מה שהוא יגע בהתחלה. לכן זה הופך את המהות של כל הימים האלה לימי רצון.
'אין לך אדם שאין לו שעה'
בתניא יש הגדרה לבינוני. גם הגדרה של בינוני או של צדיק שכתוב בתניא זה לא במושגים שלנו, אלא במושגים של בעל התניא. וכך כותב הרב זצ'ל בסידור 'עולת ראי'ה' בשבת על מה שאומרים שם בפסוק 'בקשו פני תמיד' שהבקשה, הרצון, השאיפה, הם העיקר. 'אין לך אדם שאין לו שעה', אין הכוונה שאין לו שעה מאחת עד שתיים, שזה השעה שלו. אלא אין לך אדם שאין לו שעה זה כמו שכתוב אצל קין והבל, ואל מנחתו לא שעה, שעה זה גם לשון של רצון. אין לך אדם שאין לו שעה אין לך אדם שאין לו איזה רצון טוב, אבל להוציא את זה מהכוח אל הפועל לוקח זמן.
כוחה של התורה
מה תמיד הופך את הזמן לעת רצון? התורה. בתפילת מנחה בשבת אנחנו אומרים 'ואני תפלתי לך ד' עת רצון'. למה לא להגיד את זה ביום שישי, למה לא להגיד בשבת לפני מוסף? כותב הב'ח בהלכות שבת, שבגלל שבמנחה בשבת קוראים פעם שנייה בתורה, לכן זה הופך את הזמן לעת רצון. מה שהופך את הדבר לעת רצון זה לא רק שבפעם בהיסטוריה היה אירוע, אלא שכל פעם שיש איזה ריבוי אפילו בקנה מידה הכי קטן, שלושה קרואים לא שבעה קרואים, בכל זאת זה הופך את הזמן למהות אחרת שנקראת עת רצון. משה רבינו התכונן ארבעים יום להורדת התורה, ולמד ושכח ובסוף קבל מתנה, לכן כל הימים האלה נחשבים לעת רצון אחד ארוך מר'ח עד יו'כ, אע'פ שהיו באמצע עליות ומורדות, כי הכל זה תוספת של תורה בעולם.
הסוף נמצא בהתחלה
בגמרא (כתובות סג.) מסופר שכלבא שבוע הדיר את ר' עקיבא מנכסיו ואח'כ התחרט, והוא בא להתיר את הנדר לפני ר' עקיבא שהוא לא הכיר אותו. למה הוא לא הכיר אותו? מפני שכשרחל התחתנה עם ר' עקיבא הוא היה רועה צאן והוא פתאום הפך לת'ח, הוא השתנה,  לכן כלבא שבוע לא הכיר אותו. (יש הרבה נשים שרוצות להתחתן עם ר' עקיבא אבל בסתר ליבן הן מחכות שהוא יהיה כלבא שבוע... אנחנו רוצים ר' עקיבא.) אז כתוב שהוא ספר לו את כל הסיפור והוא רצה להתיר את הנדר. שאל אותו ר' עקיבא, אם היית יודע שהוא יהיה 'גברא רבה' היית מדיר אותו מנכסיך? ענה לו כלבא שבוע אפילו אם היה יודע משנה אחת לא הייתי מדיר אותו. אז הוא התיר לו את הנדר. שואל התוספות על המקום,  הרי נדר מתירים רק על סמך מה שבזמן שהוא נדר את הנדר היה נתון מוטעה, אבל בזמן שהוא הדיר אותו הוא באמת לא ידע אפילו משנה אחת, אז איך הוא יכול להתיר את הנדר? לא מתירים נדר על 'נולד', כלומר בגלל דבר שלא היה קיים בשעת הנדר, ואצלנו בשעה שהוא נדר באמת היה נתונים כאלה, ר'ע לא ידע אפילו משנה אחת, אז איך הוא התיר נדר על סמך מה שיהיה בעתיד? עונים התוספות שמי שהולך ללמוד זה בכלל לא בגדר של נולד שהוא יהיה גדול. עצם העובדה שהוא הולך ללמוד כל מה שיקרה אח'כ הכל נעוץ בהתחלה.
בהרבה דברים בחיים רואים את התוצאה רק בהמשך, אבל הכל מתחיל בנקודת ההתחלה. ר' עקיבא אמר 'שלי ושלכם שלה הוא'. בפשטות למה הזכויות של רחל? בגלל שהיא ותרה עליו עשרים וארבע שנה, זה הפשט. אבל הר'ן בנדרים אומר עוד פשט, שזה בגלל שהיא נתנה לו את העצה ללכת ללמוד. לא בגלל עשרים וארבע השנים שהוא לא היה בבית, זה גם זכות. אבל 'שלי ושלכם שלה הוא' זה בגלל שהיא דרבנה אותו לעשות את הפסיעה הראשונה ללכת. זה מה שאומרים התוספות, אם הלכת ללמוד, מה שיקרה אח'כ זה כבר טמון ברגע הראשון. לכן, כשר' עקיבא התיר את הנדר לכלבא שבוע זה לא על שם העתיד. זה על שם מה שהיה באותו רגע שהוא הלך ללמוד. 'דרך הוא במי שהולך ללמוד שנעשה גדול' (לשון התוספות). ולהיות גדול זה אפילו במושגים האמתיים, הכבוד הכי גדול.
להרגיש בבית בישיבה
יש כאלה שמתייחסים לרבנים ות'ח, לפי פשט חדש בפסוק שכתוב בפרשת עגלה ערופה בסוף הפרשה: 'ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע'. הם אומרים שהרבנים הם אלו שעושים את כל המחלוקות. כמובן שזה מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, זה ברור. אבל כלבא שבוע על אפו וחמתו בסוף בא לפני חתנו והתיר את הנדר וכו'. אומר הגר'א באגרת המפורסמת, שהלימוד נקבע באדם כשהוא לומד בישוב הדעת ובנחת. אבל אם הוא כל הזמן עצבני, זה לא יקבע בליבו, כי צריך נחת רוח. לא להיכנס כמו שאמרתי מקודם לכל מיני חשבונות שרק אם אני אראה ככה מסכן וכפוף וכד', לא. יראת שמיים, עבודת ד', זה משהו פנימי באדם. בדברים האלה לאדם בדר'כ קשה לו לרמות את עצמו. כלומר זה קל, אבל זה קשה. כשיעקב אבינו נצטווה ע'י הקב'ה 'קום עלה בית אל ושב שם' (בראשית לה,א), אז הרמב'ן על התורה שם שואל מה זה 'ושב שם'? הוא כבר אמר לו לעלות למקום מסוים, אז ודאי שהוא יהיה שם. מה זה ושב שם? אותו ביטוי כתוב על משה רבינו שהקב'ה אמר לו שיעלה להר 'והיה שם' (שמות כד,יב). אז גם שם הראשונים שואלים, אמרת לו לעלות להר אז הוא יעלה להר, מה זה 'והיה שם'? אומר הקב'ה ליעקב אבינו ולמשה רבינו, שלא מספיק שתגיעו למעלה. אומר הרמב'ן שהקב'ה אמר להם תפנו מחשבותיכם לדבקה בא-ל. לא הכוונה שרק תגיע, אלא תרגיש שזה הבית שלך, במחשבה. תפנה את המחשבות מכל מיני דברים אחרים ותתרכז במה שעושים בהר. על זה אומרת התורה 'ושב שם'. ישיבה זה מלשון  משובה ונחת. נכון שזה גם מקום תוסס, ואדם זר שמגיע מבחוץ ורואה את הקלחת והרעש שיש בבית מדרש הוא לא יכול להבין איך אפשר ללמוד ברעש כזה. אבל יש כאלה ששואלים בדיוק הפוך, איך ללמוד בשקט? התורה נתנה באש. (כמובן שריתחא דאורייתא זה לא עצבנות.) על זה אמר הקב'ה למשה רבינו 'ושב שם'. לפעמים הדבר שנראה לנו כאילו הפוך על הפוך, הוא  זה שגורם לבן אדם להיות במנוחה. אבל זה בתנאי שאדם באמת יודע שמזה צריך איזו שהיא רמה מסוימת של סבלנות.
בלי הירידות אין עליות
הגמרא (ברכות מג) אומרת שת'ח לא יפסיע פסיעה גסה 'דאמר מר פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם'. אומר הרב שם ב'עין אי'ה' (פרק שישי פסקה נט): 'האדם הבלתי שלם בשכלו ומדותיו ולא קנה דעת את ד' על מדה נכונה בנפשו, יהיה בנפשו רב המרחק בין התכלית להאמצעיים, עד שאם ישא נפשו לאיזה תכלית תהיה כל מערכת האמצעיים עליו למשא כבד, ותקצר נפשו מסבלם, וימהר בהם בחפזון נמרץ ונפשו לא תדע שלו...' דהיינו, יש אנשים שכשהם רוצים משהו, כל מה שמעניין אותם זה המשהו שהם רוצים. אבל איך להגיע לאותו משהו זה לא מעניין אותם, הם לא יודעים להעריך את הדרך לפני שמגיעים למטרה. אומר הרב 'אמנם האיש השלם שיודע את אמיתת מציאותו באשר הוא אדם, מכיר בכל הפעולות, יכיר בכולם תכלית נשגבה, והוא העסק בההבאה את עצמו אל שלימות נפשית... על כן הוא מוצא תמיד מנוחה בכל פעולותיו, ועל זה נאמר בכל דרכיך דעהו... ע'כ הפסיעה הגסה היא גנאי לת'ח...' דהיינו ת'ח צריך לדעת להעריך לא רק את המטרה, אלא לדעת שהדרכים עד שמגיעים הן לא סתם אמצעי, אלא א'א לתכלית בלי האמצעי. בלי שמשה היה לומד תורה ושוכח הוא לא היה מגיע למצב שהקב'ה יתן לו את התורה במתנה. לכן חז'ל אומרים שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון. לא רק כזכר למשהו שהיה בעבר. אלא זה הדרך, לא לחיות באשליות. לשבור לוחות זה לא טוב, אבל חז'ל אומרים שאחרי שקרה מה שקרה, אז כבר לוחות השניות נתנו לנו מה שלא היה בלוחות הראשונים. במסכת ע'ז (כ:): 'תורה מביאה לידי זהירות וזהירות לידי זריזות וכו''. ובמהרש'א שם: 'מעלות המידות לא יבואו כי אם בהדרגה ממעלה למעלה'. הגר'א במשלי (ד', י'ב) כותב: 'ההולך בדרכי ד' צריך ב' דברים... והשני - שלא לקפוץ למעלה מן הדרגה אשר ראוי לו', עיי'ש.
'אהבה רבה או 'אהבת עולם', 'אהבתנו ד' אלוקינו, חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו'. כתוב בפירוש הגר'א ש'חמלה גדולה ויתרה' הכוונה היא שאחרי שהתרחקנו ממך, אז לא רק שהחזרת לנו את מה שהיה לנו בהתחלה אלא נתת לנו עוד יותר. למה? מפני שלצערנו כשאדם מתרחק והוא רוצה להתקרב, אז הקב'ה נותן לו יותר כלים ממה שהוא היה צריך קודם, בגלל שהוא צריך יותר כלים. זה לא מתנה שנותנים לו, עשית משהו רע, בסדר, תקבל מתנה. אלא בגלל שהוא צריך יותר כלים אז הקב'ה נותן לו.
וסוף השמחה לבוא
היסוד שבלי ירידות אין עליות מופיע גם בגמרא אומרת (שבת ל:) שכל תלמיד שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר, תכוינה. אם יושב והוא חושב שהכל יהיה מתוק מלכתחילה הוא טועה. ולמה זה לא ככה? כותב הרב שם ב'עין אי'ה' (פרק שני אות ק'א) 'באמת האלוקים עשה את האדם ישר והתכונה האמיתית שבטבע הנפש האנושית היא מתאמת מאד לדרישת החכמה והדעת. א'כ השמחה וטוב-הלב בדרישת התורה היא נאותה מאד למצב הנפש, וראוי הוא לפי זה שתמיד יהיה העסק בתורה שעשוע לנפש ושמחה ללב. אמנם עלינו שלא לשכח כי כבר אין אנו מוצאים את האדם ע'פ טבעו הטהור האמיתי, עונותינו ועונות אבותינו קלקלו כבר את טעמנו הטבעי הטהור, עד שהחשק הטוב להשכיל ולהיטיב בטבע סר מעלינו, ותחתיו נקשרה בלבבנו אולת וחשך של הוללות וכל חמדת עין חיצונה... עד אשר בראשית לימודינו נמצא ע'פ רוב את הלימודים היותר יקרים ועיקריים הפוכים הרבה לטבענו הגס והנמוך, אשר לא די שלא נשבע שמחה ועונג מהם כ'א עוד ימררו את רוחינו ויהיו עלינו למשא'. מוכר לצערנו, נכון? 'אלא שעלינו לדעת שאדם לעמל יולד, וכי רק בהתחלה, בטרם נבא אל עומק ים החכמה והדעת, תהיה לנו המלחמה וההכבדה הזאת, אבל אחרי התקדשנו כראוי בקדושת התורה אז תבא חכמה בלבנו ודעת לנפשנו ינעם, כי תשוב הנפש לטבעה הטהור להתענג על ד' ותורתו. ע'כ נואלו מאד אותם שרוצים לעשות את כל מדרגות הלימודים ג'כ לתלמידים הצעירים והמתחילים בערך של שעשועים. לא באופן כזה תבא חכמה בלב עיר פרא האדם בהולדו, רק חכמה שלמדתי באף היא שעמדה לי. אע'פ שיפה נעים ונאות מאד מצב השמחה, מילוי הרצון והשעשוע, בדברי תורה וחכמה, אמנם חלילה להיות בהולים על העונג הזה, שהוא הצד החיצון אל החכמה ואל דעת האמת בשעתו, לקנותו בלא עתו... כי לא יוכל כלל להתאים העמל הגדול הנדרש לד'ת עם חפץ השמחה והעונג בתחילתו, מתנת אלוקים זאת אינה נתונה כ'א לאותם שכבר יגעו הרבה והרגילו את נפשם בנועם אור האמת, עד שכל עמל נפש בדרישת התורה והדעת הוא מרבה להם ששון ועונג רב... ת'ח היושב לפני רבו, והוא עדנה במצב המתחילים, שהוא עדיין זקוק לרב להעמידו על האמת והיושר בדרכי תורה, ואין שפתותיו נוטפות מר, הוא חפץ כבר שלא יהיו לו ד'ת לעמל, כ'א לבקש בהם את הנעים והשעשוע, תכוינה. הוא מתקרב אל אישה (מלשון אש) של תורה שלא כפי המדה המוכשרת לו, ויאבד בזה את כשרונו ואת התפתחות שכלו ויושר הגיונו...'
עבודת ד' בכל הכוח
יעקב אבינו אמר לנשותיו 'אתם ידעתם כי בכל כוחי עבדתי את אביכן'. כתוב בתוספתא בב'מ וזה מופיע בשו'ע חו'מ, שאם יעקב מעיד על עצמו שעבודתו הייתה 'כי בכל כוחי עבדתי את אביכן', סימן שככה צריך פועל לעבוד כששכרו אותו לעבודה. אבל מה זה 'בכל כוחי'? אם היו שואלים אותנו מה זה בכל כוחי היינו אומרים עד שתצא הנשמה. אומרת התוספתא שלא, אם יעקב אמר שהוא עבד את לבן בכל כוחו, סימן שפועל צריך לאכול בזמן שהוא צריך לאכול, ולישון בזמן שהוא צריך לישון, כדי שיהיו לו כוחות, ואז הוא יוכל לקיים 'כי בכל כוחי עבדתי את אביכן'. אבל אם הוא יעבוד כל הזמן עד כלות הכוחות זה לא נקרא 'כי בכל כוחי עבדתי את אביכן', וזה כתוב בהלכות פועלים בחו'מ. והרי הגמרא אומרת שגם השעבוד  שלנו כלפי הקב'ה הוא כמו פועלים – 'אגירי דיומא אנן' (עירובין סה:). ומי שחושב שאם הוא יעשה את הדברים הכי לא שגרתיים וככה הוא יעבוד את הקב'ה טועה טעות חמורה. 'בכל כוחי' הכוונה היא בכוחות הנורמלים של הבן אדם, הוא אוכל כשצריך לאכול, ישן כשצריך לישון ובזה הוא עובד בכל כוחו. זה הלכה מפורשת בהלכות פועלים, וזה שייך גם לת'ת. ויש ראיה שזה שייך גם לת'ת. כתוב בהלכה שאם אדם שכר מלמד לבן שלו, ופתאום הבן הזה לא יכול לבוא ללמוד עם אותו מלמד שהאבא של אותו בן צריך לשלם למלמד, אע'פ שהוא לא לימד אותו כלום. למה? כתוב בתשובות מהרש'ל, שהוא חייב לשלם לו מפני שהגמרא אומרת שאם אם שכר פועל במחוזא, ששם הפועלים היו כאלה שביום שהם לא יעבדו הם ירגישו חולשה, אז אם מישהו שכר אותם ובסוף אמר להם אל תבואו הוא צריך לשלם להם, כי הוא גרם להם חולשה. אומר המהרש'ל שגם מלמד זה אותו דבר. דאי לא עבדי חלשי. יש איזה היקש בין עבודה של פועל לת'ח שרוצה לשבת ללמוד. לכן אם בהלכות פועלים כתוב ש'בכל כוחי' הכוונה היא שהוא ישן כשצריך ואכל כשצריך ואת שאר הכוחות הוא השקיע בעבודה, אז גם בתורה זו הדרך. 'אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה' וכו', אבל אין הכוונה ח'ו לא לישון ולא הכוונה ח'ו לא לאכול וכו'. נכון שכל אחד צריך לפעול לפי היכולות שלו והכוחות שלו, אבל בלי לעשות רושם על עצמו, וודאי לא על אחרים. זו הלכה מפורשת. להיות נורמלי כפי שהזכרנו, זה הכי קשה.
המוסר האלוקי
השפ'א כותב על מה שנאמר 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ד' אלוקיך נותן לך', ש'אשר ד' אלוקיך נותן לך' מתייחס אל השערים. שער זה מעבר מדרגה לדרגה, ממקום למקום. הקב'ה הוא זה שמטביע בתוך האדם בפנים, את הרצונות לעבור משער לשער, זה לא דבר שבא לבן אדם מאליו. יש שאלה ידועה ששאלו פעם את הרב זצ'ל, מי אמר שכל דבר מוסרי בעולם הוא נקבע רק ע'פ התורה? אנחנו רואים לפעמים אנשים שהם לא לומדים תורה ויש בהם מינימום של מוסר אנושי. רואים שאדם יכול להיות מוסרי גם בלי שהוא לומד תורה, שאלה נכונה לכאורה. כותב הרב במוסר הקודש (אורות הקודש חלק ג), שאין דבר כזה. מה שיש לבן אדם יושר מוסרי בסיסי זה בגלל ש'האלוקים עשה את האדם ישר', ולא שהאדם ברא את עצמו מבחינה מוסרית בלי הקב'ה. כי היות והאדם הוא יציר כפיו של הקב'ה, אז הקב'ה הטביע בכל אדם ואדם יושר מוסרי בסיסי שהוא צריך לפתח אותו יותר ויותר ע'פ מפת הדרכים שלנו שזו התורה. לכן זה שאנחנו מוצאים בריות שיש להם יושרה מוסרית זה בגלל שהם יצירי כפיו של הקב'ה, לא דבר שכאילו נולד מהאוויר.
סופו מעיד על תחילתו
בסוף הפרשה, אם חלילה 'כי ימצא חלל לא נודע מי הכהו, ויצאו זקניך ושופטיך'. יוצאים הזקנים מהסנהדרין ואומרים 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'. שואלת הגמרא וכי יש סלקא דעתך שזקני בי'ד שופכי דמים? למה הם צריכים להתוודות? אומרת הגמרא לא היה הו'א שהם שופכי דמים ח'ו, אבל אולי היה פה מישהו שהגיע לעיר ולא ליוו אותו, ולכן מישהו הרג אותו. מה הקשר? אז לא ליוו אותו! הרמב'ם בהלכות אבילות מביא דיני ביקור חולים, וגם דיני יחסים שבין אדם לחבירו. הוא כותב שם שיש מצוות עשה ללוות את האורח, והוא כותב את זה לפני המצוות עשה להכניס אורחים. מפני שבהכנסת אורחים אנחנו מחייכים מאוזן לאוזן, נכון? אבל אם הוא נשאר אצלנו יותר מידי זמן אנחנו חושבים בלב מתי הנודניק הזה כבר ילך מפה. אומרת ההלכה שלפי הצורה שבה ליווית אותו אנחנו יודעים איך אירחת אותו, אם הכל היה אצלך אמריקאי מזויף כזה, או שזה היה אמיתי. על זה זקני בי'ד מתוודים היה פה בעיר יהודי, ואם נתנו לו ללכת לבד בלי ליווי, סימן שלא התיחסו אליו, לכן היה יותר קל לפגוע בו. הרב אריה לוין שהיה הולך לבתי חולים לבקר חולים דבר ראשון הוא היה שואל האם יש פה חולה שלא באים לבקר אותו, אליו הוא היה ניגש ראשון. מפני שכשרואים שהרב אריה לוין מבקר חולה, שיש מי שמתייחס אליו, אז גם הסביבה מתייחסת אליו הרבה יותר טוב, זו המציאות של החיים. אם אדם עושה לעצמו כוס קפה או תה, ויש לו חבר לידו והוא לא יודע להציע לו אני אעשה כוס גם בשבילך, זה נקרא פטרנוהו בלא לוויה. על זה אומרת הגמרא שזקני בי'ד מתוודים, פטרנוהו בלא לוויה. זה לא הסבר שלי, כך מסביר בעל תפארת ישראל על המשניות בסוף מסכת סוטה שהיא מדברת על הדין הזה של לא פטרנוהו בלא לוויה. הליווי מראה את היחס שהתייחסו אליו, וזה תפקיד של הסנהדרין. 'ויצאו זקניך ושופטיך', הם אחראים על כל מה שקורה. (הגמרא מו'ק ו.) אומרת שכל מה שקורה בעיר ת'ח צריך לדעת, אפילו אם מישהו נוטע עץ, הוא צריך לדעת. למה? מפני שיש לזה נ'מ אם העץ הזה יגדל והוא יאהיל על משהו שיש שם טומאה אז להזהיר את הכהנים שלא יעברו שם. 'כל מילי דמתא עליה'.
אחריות על הכלל
יעקב אבינו אמר ליוסף 'לך נא ראה את שלום אחיך והשיבני דבר'. יוסף הלך לראות את שלום אחיו וקרה מה שקרה. אז הוא לא ענה תשובה ליעקב אבינו מה שלום אחיו, נכון? לא. כשהאחים באו ליוסף אז הוא שאל על שלומו של האבא, והוא שלח אליו עגלות לשאת אותו ממצרים. אומר שם רש'י, שהוא שלח לו עגלות להזכיר לו את פרשת עגלה ערופה שזה הייתה הסוגיא אחרונה שהוא למד עם יעקב אבינו, זה נראה מילתא דתמיהא. אחרי עשרים ושתים שנה זה יפה מאוד שיוסף לומד, וזוכר את הסוגיא. אחרי עשרים ושתים שנה, לא כל אחד זוכר. [והעולם אומר שלכן כשיעקב בא למצרים הוא שלח את יהודה לפתוח ישיבה. למה הוא לא אמר ליוסף שהוא יפתח את הישיבה? הרי הוא עשרים ושתים שנה זוכר את מה שהוא למד! למה שהוא לא יהיה הראש ישיבה במצרים? מפני שמי שלומד סוגיא אחת 22 שנה זה מצוין מאוד, ראש ישיבה הוא לא יכול להיות...] יוסף אמר ליעקב: אני שולח לך את הסוגיא, אני לא השתנתי, אני זוכר את סוגיית עגלה ערופה, זה הפשט של המילים אבל זה לא העומק. העומק הוא שיעקב אבינו אמר לו לראות את שלום אחיך, ואמר גם והשיבני דבר ויוסף לא החזיר תשובה. לכן הוא שלח עגלה ערופה. יוסף אמר שכל הירידה שלו למצרים הייתה 'כי למחייה שלחני אלוקים', פה יוסף השיב תשובה ליעקב אבינו. הנקודה האמתית של פרשת עגלה ערופה זה שהזקני בי'ד אחראים על כל מה שקורה לישראל. זה מה שיוסף אמר ליעקב אבינו, הקב'ה סיבב שגם אצלנו במשפחה יהיה את העניין הזה של עגלה ערופה. שיוסף דואג לכל משפחתו של יעקב, לכל אחיו. על זה הוא שלח לו את העגלה ערופה. לא רק שהוא זוכר את הסוגיא, אלא הוא זוכר מה הסוגיא הזו מלמדת אותנו, שאדם לא יכול ואסור לו להשתחרר מאחריות שיש לו גם כלפי הכלל. יש אנשים שמרוב אחריות כלפי הכלל שוכחים את עצמם. כותב הרב ב'מוסר אביך' ובעוד מקומות, שכמה שאדם יפתח יותר את הצד הרוחני האמתי שלו, הוא יהיה יותר קשור באמתיות לכל כלל ישראל. אם העיסוקים שלו יבואו סתם מראייה חיצונית זו דאגה לא אמתית. כשאדם לומד את הדברים מבפנים, כשאדם חי אותם, זה המסר של עגלה ערופה. זה מה שהפרשה מסיימת, בזה היא מתחילה ובזה היא מסיימת. שיש שופטים ויש שוטרים ויש מלך ויש נביא ויש פרשת עגלה ערופה ולא פטרנוהו בלא לוויה ושכל אחד אחראי גם על השני אבל כדי לקבל אחריות על השני צריך להיות גם בעל מדרגה. לא רק משהו במבט חיצוני. יש ביטוי אצל ר' יונתן אייבשיץ, כשיש יהודי שמתגלח בתער, אז גם מי שיש לו זקן יש לו חצי זקן. למה, יש לו זקן יפה? מפני שכל ישראל ערבים זה בזה. כמה שאדם מגדל את עצמו יותר מבחינה רוחנית שהוא לומד להכיר את עצמו יותר, אין ספק שההשפעה שלו על המציאות הרבה יותר גדולה. ההשפעה על המציאות היא לא מתחילה רק בדברים מעשיים שהם מאוד מאוד מאוד חשובים, אלא ההשפעות מתחילות מרמה רוחנית גבוהה יותר. המציאות הוכיחה שאיפה שיש מקום תורה, כל האטמוספירה משתנת, ולהפך. כשכתוב בתורה שבאים ואומרים 'ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי', מה זה מלך ככל הגויים? אומר הנצי'ב לכתחילה לא צריך אותו. אבל אם אתה מרגיש שזה חסר לך, אז צריך שיהיה מלך. על זה מוסיפה התורה ככל הגויים, אתה מושפע ממה שיש מסביב. אבל מידה טובה מרובה ממידת פורענות. התורה הרוחניות היא המציאות האמתית של החיים. יש ביטוי בשמונה קבצים, הרב כותב שם על החולשה של האנשים הראליים. יש אנשים שכל החיים שלהם הם רק ראלים, רק מה שאני רואה בעיניים, הם לא יודעים שכמו שבכל מאכל יש לו דבר המעמיד אחרת זה היה מתפרק, גם בעולם יש דבר כזה, והכוח המעמיד של העולם זה הרוחניות, זה התורה. כמה שאנחנו מפתחים יותר את הצד הרוחני של העולם,  את הצד הרוחני האישי של האדם, לא שהאדם יחשוב שאני אגואיסט ואני דואג רק לעצמי, זה בדיוק להפך. צריך לחיות באמונה תמימה ונכונה שזה הכוח המעמיד של העולם גם אם זה לא תמיד נראה לעיני בשר ודם אבל במציאות זה תמיד הוכיח.
בעז'ה שהקב'ה יתן לכולנו כוחות, ושאדם יאמין בכוחות שלו, וח'ו לא יזלזל בהם, אחד המרבה ואחד הממעיט, זה לא משנה. מפני שבאמת מכסת הימים האלה, ארבעים יום שהם ימי רצון נוכל ביחד באמת להעלות את הרצונות, להגביר את השאיפות, 'אנכי ה' אלוקיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו'. אומרת הגמרא ההוא בדברי תורה כתיב. שם אסור להסתפק במועט. נכון ש'איזהו עשיר, השמח בחלקו', אבל כתוב בספר מנוחה וקדושה של תלמיד הגר'א ששמח בחלקו זה גם ברוחניות, אבל לא הכוונה שישב בלי לעשות כלום וישמח בחלקו. מה שתטרח ומה שתייגע את עצמך, ובשמחה כמו שאמרנו, ובעונג, גם על זה צריך לדעת בסופו של דבר 'איזהו עשיר השמח בחלקו'. כל הלומד תורה מעוני, סופו לקיימה מעושר. כותב החיד'א שזה לא הולך רק על כסף, ממון. גם מי שלומד מתוך מאמץ ומרגיש כאילו הוא לא כ'כ בעל כשרון, הקב'ה יגמול לו, סופו לקיימה מעושר של דעת. לא הרמה האינטלקטואלית של האדם, שאנחנו לא מזלזלים בה, היא הגורם הבלעדי שגורם לאדם להתעלות בתורה. אלא הרצון. אין לך אדם שאין לו שעה – רצון. את היש קונה עולמו בשעה אחת הכוונה ברצון אחד. זה יכול להפוך את האדם מדבר מסוים שזה דבר הרבה יותר חיובי. בעז'ה שהקב'ה יזכה אותנו בחודש אלול הזה שאנחנו נמצאים בתוכו לחיות את הזמן, כל אחד לפי כוחו ולפי יכולתו שתהיה לכולנו בעז'ה סייעתא דשמיא אמן.
'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך', ובאו אח'כ ציוויים על ענייני המשפט. אולם, באמצע גם נכנסו פסוקים שלא קשורים לענייני משפט - 'לא תטע לך אשרה', 'לא תקים לך מצבה', 'לא תזבח לד' אלוקיך שור ושה כל אשר יהיה בו מום'. כבר עמד על על כך המהרי'ק (שורש קי'ז) שפסוקים אלו נדרשים על מהות ואופי הדיין, על אף שהוא ת'ח. הוא מביא מהרמב'ם (סנהדרין ד,טו) שכמו שהקדש של בעל מום לא חל אפילו בדיעבד, כך גם מינוי של מי שלא הגון.
וב'ה אנחנו משתדלים בכך, לחנך על כך, וע'פ השיקול הזה להוסיף כוחות בבית המדרש                                                                                 שבת שלום ומבורך!