דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

שיחה

רה"י הרב יעקב שפירא
יום הכיפורים

 
תפילה בעת צרה
'עם ה' חזקו ונתחזקה, ונקרא אל אלוקים בחזקה', הכוונה שאנו צריכים להאמין ולהתחזק, ומאידך לקרוא בחזקה, בקול גדול, וביאור העניין הוא על פי מה שכתב הרמב'ן בספר המצוות בשם הבה'ג, שחובת התפילה בשעת צרה לא נלמדת מהפסוק 'ולעבדו בכל לבבכם', כמו תפילה רגילה. החובה להתפלל בשעת צרה נלמדת מהתפילה של משה רבינו, 'ויחל משה את פני ה' אלוקיו'. כל המחלוקת של הראשונים האם חובת התפילה היא מדאורייתא או מדרבנן לא שייכת בתפילה בשעת צרה, באותם רגעים 'ויחל משה', חיוב כזה הוא חיוב מדאורייתא.
הרמב'ן בסוף פרשת בא מביא בשם הירושלמי שהתפילה שמסופר עליה בספר יונה, כשהאוניה חישבה להישבר, 'ויקראו אל אלוקים בחזקה', היא תפילה בשעת צרה. ואפשר ללמוד משם שבשעת צרה מותר להתפלל בהרמת הקול. וכך נפסק להלכה, שבתפילות הימים הנוראים מותר להגביה את קולו, מפני שבתפילה של שעת צרה, כולם 'נצבים לפני ה''. בשעת צרה התפילה צריכה קול (עיין ספר מורשה).
 
'בזאת יבוא אהרון'
מראש חודש אלול עד הושענא רבה נהגו ישראל לומר את המזמור 'ה' אורי וישעי'. בתוך הפרק הזה בא הפסוק 'אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח', מה הכוונה בזאת? יש כמה וכמה פירושים. המדרש בתהילים אומר, 'בזאת אני בוטח', אני בוטח ב'בזאת יבוא אהרן אל הקודש', ביום כיפור. 'בזאת יבוא אהרן אל הקודש', כתוב במדרש שה'זאת' שנאמרה לגבי אהרן היא בזכות 'זאת' אחרת, שכתוב 'זאת קומתך דמתה לתמר'. מה הפשט? אנחנו סומכים על אהרן הכהן, ואהרן הכהן סומך על 'זאת קומתך דמתה לתמר'. אומרת הגמרא במסכת סוכה, 'מה תמר זה אין לו אלא לב אחד, אף ישראל אין להם אלא לב אחד לישראל שבשמיים'. ובזכות ה'לב אחד לאביהם שבשמיים'- 'בזאת יבוא אהרן'. אהרן נכנס בלב אחד. הוא לא אדם יחידי, כל עם ישראל נכנס אתו. הגמרא ביומא אומרת, 'יחיד ששב- מוחלים לו ולכל העולם כולו'. אומר השפת אמת ביומא, 'יחיד ששב', אין הכוונה לכל יחיד ויחיד. הכוונה היא שבשביל יחיד מיוחד, כמו מלך או כהן, בשבילו 'מוחלים לו ולכל העולם כולו', כיוון שהוא יחיד הכולל את כולם.
בתפילת מוסף ביום כיפור אנחנו אומרים, 'אשרי עין ראתה קהל קדושים, רוגשים בבית קודש הקודשים'. והרי בבית קודש הקודשים רק אהרן הכהן נכנס? מה הכוונה 'רוגשים בבית קודש הקודשים'? אלא, כשאהרן הכהן נכנס הוא נכנס בזכות 'זאת קומתך דמתה לתמר', לב אחד לאביהם שבשמיים. כל עם ישראל נכנס ביחד אתו, לכן 'אשרי עין ראתה קהל קדושים', דרך אהרן הכהן כולם 'רוגשים בבית קודש הקודשים'. וזה מה שאומרת המשנה, שקודם שהכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים אומרים לו אתה שלוחנו. לא אומרים את זה לכל כהן, רק לכהן גדול. יש מחלוקת האם הכהנים הם שלוחי רחמנא או שלוחי דידן, אבל פה יש דגש שצריך להגיד לו שהכניסה שלו לקודש הקודשים היא לא עניין אישי, אלא הוא שליח של כל כלל ישראל.
 
התשובה מכפרת על הכל
ולכן אומרים חז'ל, 'ה' אורי וישעי'- אורי בראש השנה וישעי ביום כיפור. 'ישעי' ביום כיפור, מלשון של שוועה, יום כיפור הוא זמן של תפילה, 'שוועתי אליך תבוא'. בהושענות בסוכות אומרים 'הושע נא אדון המושיע', בשאר ימות השנה אומרים 'ענני באמת ישעך', יום כיפור הוא הזמן שמתייחס במיוחד לישועה, הישועה שבאה על ידי עבודת הכהן גדול בעבור כלל ישראל. היות והכהן גדול בא בזכות 'זאת קומתך דמתה לתמר', אין אחד מכלל ישראל שהוא יוצא דופן, אין אחד מישראל שהכהן גדול לא מכפר עליו.
הגמרא מביאה את דעתו של רבי, שיום הכיפורים מכפר גם בלי תשובה. אולי הכוונה היא גם לאלה שכבר התייאשו, גם מי שמרגיש שהוא עבר על דברים שיש עליהם ביטויים בחז'ל שאין עליהם תשובה ח'ו, גם מי שכביכול מרגיש שאין לו דרך חזרה, לפי רבי יום הכיפורים מכפר גם לאלו שעליהם נאמר שאין להם תשובה, גם לאלו שחושבים שאין להם תשובה. הגמרא אומרת על ר' אלעזר בן דורדיא שאמר: 'הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, שמיים וארץ בקשו עלי רחמים', אז הם אמרו לו, עד שנבקש עליך אנחנו צריכים לבקש על עצמנו. מה הפירוש? למה הם צריכים לבקש על עצמם? אומרים ההרים והגבעות לר' אלעזר בן דורדיא, כל קיום העולם תלוי בעם ישראל, 'אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי'. אם אתה, ר' אלעזר בן דורדיא, הגעת למצב כזה, עד שנבקש עליך רחמים- נבקש עלינו רחמים. במציאות הזו אנחנו צריכים לבקש רחמים על עצמנו. מוסיפה הגמרא ואומרת, אחרי שר' אלעזר בן דורדיא ביקש מההרים והגבעות, מהשמיים והארץ, ולא נענה- הוא אמר: 'חמה ולבנה בקשו עלי רחמים'. מה הוא הוסיף בזה? מה ההבדל בין התחינה של השמיים, של ההרים והגבעות, לבין התחינה של החמה והלבנה?
ר' אלעזר בן דורדיא הוסיף לבקש מהחמה ומהלבנה, לפי שידוע שהלבנה קטרגה, 'אין שני מלכים משמשים בכתר אחד'. אמר לה הקב'ה, 'לכי ומעטי עצמך', ופייס אותה כשהוא נתן לה כוכבים שיהיו צבאה. הגמרא אומרת שדעתה של הלבנה לא נחה מיד, הלבנה לא התפייסה. אמר הקב'ה, הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הלבנה. ולכן אומרים כל ר'ח 'זמן כפרה לכל תולדתנו'. והרי'ף בתחילת מסכת שבועות, שלא כדרכו, שהרי הרי'ף לא מביא אגדתות, מביא את העניין הזה. 'הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הלבנה'. מה הכוונה שאמר הקב'ה 'הביאו עלי כפרה', איך אפשר לתפוס את זה, הקב'ה צריך כפרה?! אלא שיסוד גדול יש כאן, שהכפרה שייכת גם למי שלא עבר עברות. ר' אלעזר בן דורדיא הרגיש שהוא בנחיתות גדולה, הברוא היחיד שהיה בדעתו לפנות אליו הוא הלבנה, מפני שהקב'ה מיעט את הלבנה, וכתוצאה מכך הוא ביקש כפרה. אמר ר' אלעזר בן דורדיא, אני צריך כפרה מהסוג הזה, שהקב'ה אמר שיש דברים שמכפרים, 'הביאו עלי כפרה', גם אם אי אפשר להבין איך הכפרה הזו פועלת.
 
'נר דלוק על ראשו'
זו המעלה האמתית של תשובה. התשובה היא לא רק ניקיון מחטאים, ממעשים לא טובים, אלא התשובה היא גורמת לאדם להתנשא. להתנשא לא מלשון גאווה, אלא להתנשא ולהתרומם הרבה הרבה מעל מה שנדמה לנו שאנחנו יכולים. ודוגמא לדבר מהגמרא בשבת שמספרת על רב נתן צוציתא. התוספות מסבירים שאחרי התהליך שהוא עבר היה דלוק נר על ראשו. מה הכוונה נר דלוק על ראשו? אומר המהר'ל בנתיב התשובה, שלכל תינוק ברחם אמו נר דלוק על ראשו, והוא רואה מסוף העולם ועד סופו, ומלמדים אותו את כל התורה כולה- הנר הזה הוא סימן של קדושה, סימן של טהרה, של נקיות עצומה. וזו היתה הזכות של ר' נתן צוציתא, שהיה לו נר דוק על ראשו. התשובה מחזירה את האדם וגורמת לו להיוולד מחדש, 'ה' אורי'. הגמרא שם מספרת על ר' אלעזר שהוא ישב מקופל וראשו בן ברכיו, באותה תנוחה, אותה צורה שבה נמצא העובר לפני שהוא נולד.
 
'נר ישראל'
הנביא בספר שמואל כותב על דוד מלך ישראל שהוא 'נר ישראל'. כתוב שדוד לא היה ראוי לאותו מעשה, עם בת שבע, אלא שהוא נעשה אצלו כדי שהוא יקים עולה של תשובה. מי שמקים עולה של תשובה, זוכה שיפתחו השערים בחנוכת בית המקדש בעבורו, 'עשה למען דוד עבדך'. מי שמקים עולה של תשובה אז נר ישראל הוא, כך אומר הקב'ה.
וכך אנחנו אומרים בתפילה, 'כי בשם קדשך נשבעת לו, שלא יכבה נרו לעולם ועד'. על דוד מלך ישראל שהקים עולה של תשובה, הוא גרם למציאות שלא נפסקת בעולם שלנו, שלא יכבה נרו לעולם ועד. כשרצו להכניס את הארון לקודש הקדשים, זה היה בזכותו, בזכות שהוא הקים עולה של תשובה. אהרן הכהן בא בזכות 'זאת קומתך דמתה לתמר', כמו תמר שאין לו אלא לב אחד. ויתכן, שלכן בפתיחת התפילה ביום כיפור, אומרים את תפילת כל נדרי. ורבים שואלים, למה תפילת כל נדרי שייכת דווקא ליום כיפור, ולמה דווקא לתחילת קדושת היום? הריב'ש כותב בתשובות, שאנחנו אומרים בכל נדרי 'בכלהון איחרטנא בהון', והכוונה היא לחרטה של תשובה, ולא לחרטה דווקא על הנדרים. עוד קודם לכן מקדימים ש'אנו מתירים להתפלל עם העבריינים'.
 
'ויחל משה'
חז'ל אומרים שכל סדר הסליחות נהוג ממשה רבינו, 'ויחל משה את פני ה' אלוקיו', כפי שהבאתי מהרמב'ן בשם הבה'ג, משם לומדים תפילה בשעת צרה שהיא דאורייתא לכו'ע. ושם נאמר 'ויאמר ה' סלחתי כדברך', זה הפסוק שאנחנו אומרים אחרי י'ג מידות. 'ויחל משה', לא היה שם רק תפילה. הגמרא בברכות אומרת, שמשה רבינו הפר את נדרו של הקב'ה. כתיב הכא 'ויחל משה, וכתיב התם 'לא יחל דברו', הוא אינו מחל אבל אחרים מוחלים לו. אומרת שם הגמרא, שזו הטענה שמשה אמר לקב'ה, גם אם נשבעת ח'ו לעשות כך וכך לעמ'י אחרי חטא העגל, 'ויחל משה', אני מתיר לך את הנדר, מפר לך את השבועה. 'וישב בהר ארבעים יום', אומרים חז'ל שהוא ישב להתיר נדרו של יוצרו. אומר המדרש, לכן משה רבינו בסוף ימיו נקרא 'איש האלוקים', הוא זה שהתיר את הנדר לטובת עמ'י, נדרו של הקב'ה. איך הוא התיר? מפני שיש היתר שהוא לצרכי רבים.
משה רבינו התחנן לקב'ה, שהקב'ה יתיר את השבועה שהוא נשבע לו שלא יכנס לא'י, והוא לא הצליח, כי זה היה צורך יחיד. אבל כשהוא בא בשביל כלל ישראל, על זה אומרים חז'ל היה בכוחו של משה רבינו לבוא בשם הציבור להתיר את השבועה של הקב'ה. וזו הבקשה שאנחנו מבקשים בתפילת כל נדרי, בפתיחת יום כיפור.
המהות של התפילה בעת צרה היא לא רק לקרוא לקב'ה בחזקה אלא ללכת בעקבותיו של משה רבינו. כשאדם עומד ביום כיפור שום דבר הוא לא ביחיד, הכל רק בציבור. 'בזאת יבוא אהרן', בזכות 'זאת קומתך דמתה לתמר', שאין להם אלא לב אחד. לכן אנחנו מתירים להתפלל עם כולם בפתיחת יום כיפור, מפני שאנחנו אומרים את הסדר של התרת נדרים, שכל הכעסים יהיו לא שרירים ולא קיימים, כמו שעשה משה רבינו בשעתו.
 
עבודת הקטורת
אומר בעל המשך חכמה, לא סתם כך השיא של העבודה של הכהן גדול ביום כיפור נמצא בקודש הקדשים. קודש הקדשים נבנה בחלקו של בנימין שהיה היחיד שלא השתתף במכירת יוסף. במקום אחר אומר המדרש שבנימין הוא היחיד שלא השתחווה לעשיו.
שיא העבודה של כהן גדול הוא דווקא ע'י הקטורת. בקטורת מצרפים גם חלבנה, למרות שריחה רע, ומשם הגמרא לומדת שכל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית. תמיד צריך את הצירוף הזה. הגמרא ביומא אומרת שהקטורת מכפרת על עוון לשון הרע. התורה מעידה על אהרן הכהן בפרשת קרח, שהוא לקח את הקטורת כדי לעצור את המגיפה. אהרן הכהן שהתעלה לדרגה כזו גדולה של 'ראך ושמח בלבו', שלא היה לו שום רגש של קנאה על מי שקטן ממנו, 'וראך ושמח בלבו', הוא שייך למהות עבודת הקטורת שמכפרת על עוון לשון הרע, אפילו בחטאו של עדת קרח.
המהר'ל כותב בדרשה לשבת שובה, שזו הסיבה שחז'ל אומרים שבערב יום כיפור היו כותשים את הקטורת דקה מן הדקה. ביום כיפור הקטורת לא מכפרת רק על עוון לשון הרע, אלא גם על אבק לשון הרע. ואת זה ניתן לעשות רק ע'י אהרן, רק בקודש הקדשים, שהוא בחלקו של בנימין, שלא היה לו שום זוהמה בדברים של בין אדם לחברו.
ויותר מכך, גם על הכהונה העתידית לעתיד לבוא, אומר יחזקאל (ל'ג) 'ריח הניחוח ארצה אתכם', על איזה ריח ניחוח מדבר יחזקאל? בפסוקים שם כתוב, שהקב'ה יביא אותנו חזרה לא'י. אומרים המפרשים, הכוונה היא על ריח הקטורת. ריח הקטורת הוא המפתח לכל הדברים שהקב'ה מבטיח לכלל ישראל. הן במישור החברתי של כפרה על לשון הרע, הן במישור הכללי של הכניסה לא'י. המשנה בתמיד אומרת שריח הקטורת בבית המקדש היה מגיע עד פאתי יריחו. אומר הראב'ד בפרושו למסכת תמיד, למה דווקא ליריחו? מפני ששם נכנסו לארץ בזמן יהושע לא'י. בעבודת הקטורת הכל נעשה בניקיון, הכל נעשה בנקיות ובזריזות. וזהו שיא העבודה גם שלנו, גם כשאין בית מקדש, וגם כשאין את אהרן הכהן, וגם כשאין קטורת, עדיין המהות נשארת. 'בזאת יבוא אהרן', בזכות 'זאת קומתך דמתה לתמר'. כל כלל ישראל בלילה אחת, כפי שמתגלה יותר ויותר, ביחס ליום כיפור כל עם ישראל מתאחד.
 
'לא יהיה המוחל אכזרי'
הגמרא אומרת שאם אחד גזל את השני- לא ימחל לו עד שיבקש סליחה, או עד שיחזיר את הגזילה. אבל המשנה גם מוסיפה, שלא יהיה המוחל אכזרי. לא רק המבקש שיבקש סליחה, גם המוחל שלא יהיה אכזרי. שלא יהיו קפידות. הגמרא אומרת שלומדים מאברהם אבינו שהתפלל בעד אבימלך, ומכאן שהמוחל, לא מספיק רק שהוא ימחל, אלא הוא גם צריך להתפלל עבור הפוגע. אומר המאירי (שם בב'ק), התפילה הזאת היא הראיה האם המחילה היא אמתית או שהיא רק מהשפה ולחוץ.
לפעמים יש תופעות שאדם חוטא, ואין אדם חוטא אא'כ נכנסה בו רוח שטות, אבל אחרי שהרוח שטות עוברת, והוא מבקש להתנצל, זהו הדבר הכי אנושי בעולם שיכול ואמור להיות, אבל לפעמים לא מוצאים את אותו אדם שצריך להתנצל בפניו. אומר בעל חובת הלבבות בשער התשובה, במציאות כזו הקב'ה יעורר בליבו של האדם שצריך למחול לו, שיהיה לו הרגשת הלב ומאליו הוא ימחל למי שצריך למחול. והדברים הללו הם מים קרים על נפש עייפה. אמנם זה לא פוטר אותנו מהתהליך, אבל אם הוא באמת בא מתוך הלב- 'רחמנא ליבא בעי'. ובפרט אצל בני תורה, כאלה שלומדים בישיבה.
 
'הברו נושאי כלי ה''
הרצי'ה זצ'ל תמיד היה מדבר בימים נוראים על הפסוק 'הברו נושאי כלי ה''. אנשים שקשורים בכל מהותם לתורה, ליראת שמיים, הם צריכים להיות הרבה יותר נקיים. את כל הנגעים האדם רואה, חוץ מאת נגעי עצמו. האור החיים הקדוש כותב שהפה של 'יודעי תרועה' הוא כמו כלי שרת, אסור לחלל אותו. ולא בכדי שבמחלוקת הראשונה שר'ת חולק בתחילת מסכת נדרים, כותב הר'ן 'פה קדוש איך יאמר דבר זה'. 'לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה', אומר האור החיים הקדוש, כפי מידת הנקיות של הפה של האדם, 'לא יחל דברו'- כל הדיבור שלו, כל הברכות שלו מתקיימות, 'ככל היוצא מפיו יעשה'. וזו דרגת יום כיפור.
הרמב'ם (בהלכות תשובה ובהלכות חובל) מביא להלכה שצריך להתנצל, והאדם שחבלו בו צריך גם למחול ולא להיות אכזרי. את ההלכה שהמוחל צריך להתפלל על מי שמבקש הרמב'ם מביא במקום אחר, בהלכות דעות בפרק ו'. זהו המבחן האמתי של האדם, אם יש לו את הגבורה הזאת, לא רק לומר בפה: 'מחלתי', אלא להתפלל, כמו שאברהם התפלל על אבימלך. זה נמצא בהלכות דעות, מפני שיותר ממה שהתפילה משפיעה על מי שצריך להתפלל עליו, היא מעידה על האישיות של האדם שצריך להתפלל, האם באמת פיו ולבו שווים.
פעם בא לפני אבי מורי זצ'ל אחד המחנכים בארץ מישיבה מסוימת, ואמר לו שיש לו תלמיד שכל הזמן מבטיח, ומפריע שוב. אבי שאל אותו כמה זמן, הוא אמר לו שלמעלה משנתיים. האם להחזיק אותו או לא? אבי אמר לו, אני לא מכיר את התלמיד, אני לא יכול לענות לך, אבל אתה מכיר אותו, תעשה מה שנראה לך. אבל תדע לך, שאתה מאוד שובר אותי. ביום כיפור כמה שנים אנחנו כבר מבטיחים לקב'ה, עוד שנה ועוד שנה, ואתה אחרי שנתיים כבר אומר שאין לך יותר כוח. אין ספק שהדברים הללו פעלו, והתלמיד הזה בסופו של יום גדל וגדל, וכמדומני שבסוף הוא גם גדל פה בישיבה.
כהן גדול מתפלל 'אל יכנסו לפניך תפילת עוברי דרכים'. מה הדגש דווקא על תפילת עוברי דרכים? הכהן הגדול נכנס פעם בשנה לקודש הקדשים, על זה הוא צריך להתפלל? עוברי דרכים אלו אנשים שנמצאים באמצע הדרך. עדיין אין להם את היציבות האמתית, הם בתהליך של 'רצוא ושוב'. הגמרא אומרת בברכות שת'ח שלא יפסיע פסיעה גסה. היום כל אחד מרגיש שהוא צריך ללכת מהר, להגיע מהר לתכל'ס. מסביר הרב בעין איה, צריך לדעת להעריך גם את הפסיעה הקטנה, פסיעה ועוד פסיעה, דף ועוד דף, הם עניין בפני עצמו אפילו עוד קודם שהוא מגיע אל המטרה. הגמרא אומרת שמי שכן פוסע פסיעה גסה, מאי תקנתיה? זאת אומרת, שזהו לא סוף פסוק, יש לו תקנה. אומרת הגמרא, הוא יכול לתקן את זה בקידוש של ליל שבת.
עומד הכהן גדול ביום כיפור, ואומר 'אל תבוא לפניך תפילת עוברי דרכים', מפני שגם ביום כיפור כשעומדים לפני הבורא צריך לדעת על מה להתפלל. לא על העניינים הפרטיים, ולא על הדמיונות, אלא על החיבור שהאדם מחובר לדרך. כל העיסוק בנושא של שבירת המידות, בנושא של הוידוי בפרטי המעשים, הוא כדי להכשיר את האדם לעמוד לפני הקב'ה ולבקש על 'ותמלוך אתה ה' לבדך'. על זה אומר הרצי'ה זצ'ל, 'הברו נושא כלי ה''. להיות נקיים כמה שיותר, הכי הרבה שבשר ודם יכול להיות. נקיות היא אחת מהמדרגות של ר' פנחס בן יאיר, כדי להגיע למדרגה הזאת צריך את התורה שמביאה לידי זהירות, ולידי זריזות, ורק אח'כ האדם מגיע למידת הנקיות. מפני שאם לא כך, אז באיזה פה אנחנו עומדים לפני הקב'ה, כפי שהזכרתי מהאור החיים הקדוש, שאסור לחלל את הפה, והכל תלוי ביותר בלומדי תורה. הקב'ה ישמע את התפילות שלנו, 'ככל היוצא מפיו יעשה'.
 
סליחה בין אדם לעצמו
אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת לבקש שאחד לא יקפיד על השני, זה לא טוב לאדם ללכת לישון עם קפידות. זה לא טוב בכל ימות השנה, ודאי וודאי לפני יום כיפור שזה לא טוב. [סיפר לי הרב מגנס, באחד המקומות שהוא נתן שיחה, הוא דבר על הנוסח שאומרים בקריאת שמע על המיטה. למה לפני שאדם הולך לישון, הוא מבקש ואומר אני מוחל לכל מי שחטא נגדי, בין בגלגול זה ובין בגלגול אחר? מספיק שפעם בחייו הוא ימחול לכל אלה שפגעו בו בגלגולים קודמים, בשביל מה הוא צריך לחזור ולומר את זה בכל יום. הוא אמר בשם אבי מורי זצ'ל, טוב ורצוי לאדם, לחזור על הדבר הזה הרבה מאוד פעמים, כדי שפעם אחת לפחות זה יצא לו מהפה באמת, רחמנא ליבא בעי. שזה לא יהיה רק ביטוי כלפי חוץ].
שבעז'ה הקב'ה יתן לכולנו את הכוח, כתוב באבות דר' נתן, 'איזהו גיבור שבגיבורים, זה שהופך שונאו לאוהבו'. בשביל להפוך שונאו לאוהבו צריך להיות גיבור שבגיבורים, מפני שלהוציא מילים מהפה, זה באמת סתם. הקב'ה זיכה אותנו להגיע מחדש ליום כיפור. זהו זמן של תפילה, זהו זמן של תשובה, זהו זמן של התפייסות. כמו שהזכרנו בשנים עברו, והדברים נכונים לדעתי גם היום, בדר'כ מדברים על שני מישורים, על בין אדם למקום ועל בין אדם לחברו. אבל צריך להוסיף עוד מישור, בין אדם לעצמו. שאדם לא יהיה מעורער עם עצמו, שידע שהוא יכול בהחלטה נכונה להתחיל את הכל מחדש.
שבעז'ה הקב'ה יהפוך את כולנו לגיבורים שבגיבורים, שנבקש סליחה מהשני ולא נתבייש, ונמחל אחד לשני. ונוסיף על זה את המימד השלישי, כמו שכתוב על אברהם אבינו, צריך להתפלל על אנשים. והקב'ה יכתוב ויחתום את כולנו לגמר חתימה טובה, אמן כן יהי רצון.
וגם החלש יאמר גיבור אני, בבקשת מחילה מכל מי שאולי לא יצאתי יד'ח כלפיו, או מסיבה אחרת, והקב'ה יפתח לנו את אוצרו הטוב מן השמיים לגמר חתימה טובה,
יעקב שפירא.