דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

פרשת השבוע

רה"י הרב יעקב שפירא
נח

 
'ותתן לנו חיים ארוכים'
חודש מרחשוון הוא עונת המעבר מקיץ לחורף. יש וורט ידוע בשם ר' ישראל מרוז'ין, שמרחשוון זה מלשון מרחשין שפתיה, שהשפתיים עדיין ממשיכות את הניגונים שהיו בחודש תשרי. לכן הוא נקרא חודש מרחשוון, עדיין השפתיים ממשיכות להתנועע, עדיין שרים את מה ששרנו בחודש תשרי. חודש חשוון לא צריך להיות כזה חודש כאילו אפרורי, עונת מעבר כזו, שלא יודעים מה לעשות בה.
היום ג' במרחשוון, יש אגרת של הרב (ח'א אגרת ל'ט) שנושאת את התאריך ג' במרחשוון, שהוא מבאר בה למה כאשר יעקב אבינו הגיע לשכם הוא תיקן מטבע, תיקן מרחצאות, תיקן שווקים? מבאר הרב, כתוב שבשכם נחלקה מלכות בית דוד. למה נחלקה מלכות בית דוד בשכם? מפני שאותו הדור לא האמינו שחכמי התורה, גדולי הדור, יכולים גם להשפיע ולהתעסק גם בדברים חומריים, בדברים מדיניים, בעניינים לאומיים. יעקב אבינו רצה למנוע את המחשבה הזו, לכן כשהוא הגיע לשכם, המקום שבו נחלקה מלכות בית דוד- שם הוא תיקן הרבה עניינם גשמיים. מרחצאות, מטבע, שווקים. 'אתהלך לפני ה' בארצות החיים', אומרים חז'ל, 'ארצות החיים' הכוונה למקום שווקים, גם שם צריך להתהלך 'לפני ה''. צריך להכיר בכוח של גדולי התורה שיכולים להכריע גם בעניינים גשמיים.
המעניין כי דווקא בתאריך ג' במרחשוון כתב הרב זצ'ל אגרת בגנות המחלוקת, ואם איהו לא חזי- מזליה חזי. ועיין בספר רזי לי להגרי'מ חרל'פ (עמוד של'א) בכותרת 'רב ותלמיד', דברים נפלאים מאוד.
הרב עצמו היה איש רוחני מאוד, ולכאורה היינו מצפים מאדם רוחני שהוא יתעסק רק בדברים רוחניים. אולם לא כך היה, הרב ראה בעיני רוחו גם את הדברים הארציים והמעשיים שאיתם צריך להתעסק בדור הזה, אולי דווקא בגלל שהוא היה גבוה מעל גבוה. לכן הוא ייסד את הרבנות הראשית, לכן הוא ייסד את הישיבה, דווקא בגלל שהוא ראה את הדברים ממקום גבוה. [כמדומני שסיפרתי לכם שפעם הייתי בניחום אבלים אצל איזה יהודי, אוהב תורה גדול מברזיל, הוא ישב שבעה פה בארץ. ישבו שם כמה ראשי ישבות מעולם אחר, והאיש הזה חסיד גדול של תורת הרב קוק, ותוך כדי הוא שאל אותי למה חלק (חלק, רק חלק מפני שבזמן הרב כל גדולי התורה היו אתו) מהציבור החרדי לא קלט או לא הזדהה עם התורות של הרב? ידעתי שכל מה שאגיד פה יהיה לא טוב. אמרתי לו, הרב קוק היה מאוד גבוה, כדי להתחבר לתורות שלו צריך להיות גבוה. אמנם לא צריך להיות גבוה כמוהו, אבל צריך להיות גבוה. כל מי שהיה גבוה יותר מד' אמות מעל פני הקרקע ידע לקלוט ולהזדהות עם הרעיונות של הרב. בישיבות בעלי המוסר היתה ישיבה שקראו לה ישיבת נובהרדוק, והיו ישיבות אחרות. פעם שאלו את המשגיח של ישיבת נובהרדוק, למה אצלך בישיבה יש נפילות לכל מיני בחורים? אז הוא אמר, נפילות יש למי שמצליח להתרומם, אז יש לו אפשרות ליפול. בישיבות אחרות אין נפילות בגלל שהם לא מתרוממים...].
חודש חשוון נראה כאילו קטע אפרורי כזה בחיים, לא כל כך יודעים איך לאכול אותו. אבל אנחנו יודעים מה היה לכן, בתשרי, אנחנו יודעים לקראת מה אנחנו הולכים, בפרט שב'ה השנה היא שנה מעוברת. בברכת החודש אנחנו אומרים 'ותתן לנו חיים ארוכים', (עם דגש בכף), מהם 'חיים ארוכים'? חיים ארוכים הכוונה היא חיים עם תוכן. לכל יום יש משמעות, לכל שבוע יש משמעות ולכל החודש יש משמעות. כמו שאומרים בברכת המזון ביו'ט, 'הרחמן הוא יזכנו לימות המשיח, הרחמן הוא יזכנו ליום שכולו ארוך, יום שהצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה', זה מה שנקרא חיים ארוכים. ימים שיש בהם תוכן, לא רק שהם ארוכים מבחינת הזמן. בעז'ה שיהיה לנו חורף ארוך, שיהיה ארוך לא רק מבחינת הזמן, אלא שיהיה ימים וחודשים ארוכים מבחינת התוכן האמתי שלהם.
 
'נח איש צדיק תמים היה בדורותיו'
'אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו'. גם פרשת תולדות מתחילה כך, 'ואלה תולדות יצחק בן אברהם'. אולם שם קוראים לפרשה תולדות, למה יש הבדל בין פרשת נח לפרשת תולדות? רש'י אומר, 'בדורותיו, יש מרבותינו דורשים אותו לשבח... ויש שדורשים אותו לגנאי. צריך לשים לב לרש'י, בשביל לדרוש לגנאי לא צריך להיות מרבותינו, אבל מי שהוא מרבותינו- דורש לשבח. מה המחלוקת פה? הדורשים לשבח מה הם אומרים- אילו הוא היה בדורות של צדיקים הוא היה צדיק עוד יותר גדול. הדורשים לגנאי מה הם אומרים- אילו הוא היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. אלו שדורשים אותו לשבח משווים לדור של צדיקים, ואלו שדורשים אותו לגנאי הם לא משווים אותו לדור של צדיקים באופן כללי, אלא דווקא לדורו של אברהם, וצריך להבין מדוע. ובכלל מה המחלוקת, אם אפשר לדרוש לשבח והתורה אומרת שהוא היה 'איש צדיק', והקב'ה בעצמו אומר 'כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה', למה לדרוש אותו לגנאי?
הרמב'ם כותב (בתחילת הלכות ע'ז) שבימי אנוש תעו העולם אחרי עבודה זרה, והיו רק כמה יחידים כמו נח, מתושלח, חנוך, שם ועבר שהם היו בעלי אמונה בקב'ה. כל היה עד שבא 'עמודו של עולם'- אברהם אבינו, והוא העמיד את האמונה בקב'ה וקיבץ אלפים ורבבות אחריו, והחדיר בהם את האמונה. הרמב'ם מבדיל בין אמונה של יחידים, קודם שבא אברהם, לבין מה שהיה אחרי בואו של אברהם אבינו שהוא קיבץ אלפים ורבבות להאמין בקב'ה.
ההבדל בין נח לאברהם הוא לא רק מי יותר צדיק, אלא שאברהם אבינו השפיע על הדור, ואילו נח חי לעצמו. הוא היה מהיחידים שהאמינו בקב'ה, אבל הוא לא השפיע על אחרים. אפילו שם ועבר היו יחידים, למרות שהיו להם ישיבות, כמו שכתוב אצל רבקה 'ותלך לדרוש את ה'' ואומר שם רש'י שהיא הלכה לבית מדרשם של שם ועבר, זאת אומרת שלשם ועבר היתה ישיבה, ובכל זאת הם לא במעמדו של אברהם אבינו. הם לא הפיצו את האמונה. הכסף משנה (בהלכות ע'ז) מסביר שהם ישבו בבית המדרש שלהם ולא הקרינו את התורה החוצה, ואילו אברהם אבינו הלך ממקום למקום וקיבץ אלפים ורבבות. לכן שם ועבר ובית המדרש שלהם- נחשבים כיחידים, ואילו אברהם אבינו לימד את הרבים.
 
'דורו של אברהם'
אלו שדורשים לגנאי אומרים, אילו נח היה בדורו של אברהם הוא לא היה נחשב לכלום, בדורו של אברהם דווקא, מפני שזהו גופא ההבדל בין נח לאברהם. לאברהם היה דור של מאמינים. נח היה יחיד, ואילו אברהם זכה להעמיד דור שלם של מאמינים. אין הכוונה שנח ביחס לאברהם היה לא כלום, הרי התורה אומרת עליו שהוא צדיק. אבל בהשוואה למה שאברהם אבינו פעל בציבור, עד כדי כך שכל הדור נקרא על שם אברהם אבינו- 'דורו של אברהם', בהשוואה למעלה הזו נח היה לא כלום.
לכן לפרשת נח אנחנו קוראים פרשת נח, ואילו ל'תולדות יצחק בן אברהם' אנחנו קוראים פרשת 'תולדות'. נח לא דאג להעמיד דור כמו דורו של אברהם. הוא חי לעצמו, לכן גם הפרשה שעוסקת בנח, היא מתרכזת בנח עצמו, פרשת נח. תולדות יצחק, יצחק בן אברהם, הוא המשיך להשפיע כמו אברהם אבינו, 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'. זהו החינוך של אברהם, וכך המשיכו יצחק ויעקב. לכן שם הפרשת לא נקראת פרשת יצחק, מפני ששם עיקר הנקודה היא התולדות.
 
'את האלוקים התהלך נח'
ולמה באמת נח לא ניסה להשפיע על דורו? למה הוא לא זכה שיהיה 'דורו של נח'? חז'ל אומרים שנח היה מקטני אמנה. איך אפשר להגיד את זה? מאה ועשרים שנה הוא בנה את התיבה, אדם שלא מאמין שיבוא מבול יכול לבנות תיבה במשך זמן רב כל כך? דווקא נראה שנח מאוד האמין בקב'ה. כשאברהם אבינו התפלל על סדום, כאשר הוא ראה שאין שם עשרה צדיקים הוא הפסיק להתפלל. אומר שם רש'י שהוא הפסיק מפני שהוא למד מנח- נח ובניו ונשיהם היו שמונה ולא הצליחו להציל את דורם, אז הוא למד מכאן שפחות מעשרה לא יכולים להציל את הדור. אז רואים גם נח ניסה לעשות משהו, גם נח ניסה להוכיח את בני דורו, אם כן איך אומרים שהוא היה מקטני אמנה?
אלא, נח לא היה קטן אמונה ביחס לאמונה בקב'ה, חלילה. הוא היה קטן אמונה בעצמו, הוא לא האמין שהוא יכול להשפיע. מי שאין לו תודעה של שליחות לא יכול להשפיע על אחרים. היה חסר לו האמון העצמי. כמדומני שכך אומר ה'קדושת לוי', וכך אומר ה'תפארת שלמה' על התורה (של ר' שלמה מרדומסק). אין הכוונה שנח לא האמין בקב'ה, הוא היה צדיק. אלא הכוונה היא שהוא לא האמין ביעוד שלו, הוא לא האמין בשליחות שלו. על זה אומרים חז'ל שהוא היה קטן אמונה, משום שאדם צריך להאמין בכוחות שניתנו לו. אם הוא מתחמק, מי אני ומה אני וכדו'- הוא נחשב מקטני אמנה. ולכן יש שדורשים לגנאי, ביחס לאברהם אבינו שזכה להקים דור- נח נדרש לגנאי, הוא לא זכה להקים דור.
'את האלוקים התהלך נח', אומר השפ'א, אלקים בגימטרייה הטבע. נח התנהג לפי מה שהוא ראה שיש, הוא לא ניסה אף פעם להתאמץ מעבר לכך. הוא התהלך בהנהגה טבעית, הוא לא חשב שצריך להתאמץ. רש'י אומר ש'נח היה צריך סעד לתמכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאיליו', נח היה צריך שהקב'ה יעזור לו. ולא ברור, יש מישהו בעולם שאפשר להגיד עליו שהוא לא צריך סעד ועזרה מהקב'ה? יש מישהו שאילמלא הקב'ה עוזר לו הוא יכול להתמודד לבד? איך יכול להיות שאברהם אבינו התמודד בלי סעד. אומר השפ'א (נח תרל'ז בד'ה 'ברש'י נח היה צריך סעד'), 'בודאי כל אדם צריך עזר הבורא, גם אברהם אבינו. רק אברהם בא לו העזר מצד מעשיו הטובים, וזהו שאמר 'התהלכתי לפניו', שזכה לסיוע זו ע'י התעוררות שלו'. ודאי שכל אדם צריך סעד, גם אברהם אבינו. אולם יש הבדל גדול בין הסעד של אברהם לסעד של נח, אצל אברהם הוא בא כתוצאה מהבקשה שלו, באתערותא דלתתא. אבל אצל נח היתה התעוררות משמים קודם להתעוררות שלו. וידוע שרק מה שבא מהתעוררות של האדם עצמו הוא קניין תמידי, ואילו מה שמגיע מהשמיים במתנה, סייעתא דשמיא שבאה בלי שהאדם התעורר לבקש אותה- היא לא תמידית, היא חולפת. את הרעיון הזה כותב השפ'א גם בפרשת וירא (שנת תרל'ו), שגם סייעתא דשמיא תלויה במאמץ של האדם. ולכן אומר רש'י, זהו אחד מההבדלים שבין נח לבין אברהם. נח, 'את האלוקים התהלך נח', בטבעיות. הוא לא מסר את נפשו, הוא לא עשה שום דבר מעל הטבע, מעל הנורמה, 'את האלוקים התהלך נח'. לעומתו אברהם אבינו תמיד יזם, תמיד הלך, תמיד ביקש, תמיד חקר. גם הוא היה צריך סייעתא דשמיא, אבל כשיש לאדם סייעתא דשמיא כתוצאה ממה שהוא מבקש- זהו דבר שיש לו קיום, שלא כמו דבר שאדם מקבל בתור מתנה.
ודבר נפלא כתב בשפת אמת (נח תרנ'א), על מה שכתוב כי נח היה צריך סעד לתמכו. כי קודם לקבלת התורה העולם ניזון בחסד. ואמרו חז'ל שעל זה יש כ'ו פעמים 'כי לעולם חסדו' כנגד עשרים ושישה דורות שהיו בעולם עד מתן תורה, ומאז ואילך ניזון העולם בדין בזכות התורה. ואברהם אבינו קיים את כל התורה עוד קודם שניתנה, וזה מה שכתוב 'אשר התהלכתי לפניו', שהיתה לו מסירות נפש על כך. ועל פי הטבע התורה התגלתה רק במתן תורה, רק אחרי יציאת מצרים הקב'ה שינה את הטבע, ואז היה גילוי של התורה (שקדמה לעולם). וזו היתה מדרגת אברהם אבינו עוד קודם שניתנה התורה, שהיה למעלה מן הטבע, ביחס לנח שלא היה למעלה מן הטבע. וזו היתה גם דרגת אדם הראשון קודם החטא, 'לעבדה ולשמרה', במצוות עשה ובמצוות לא תעשה, שהיה בו את אור התורה. ובני ישראל כשקיבלו את התורה זכו למדרגת אדם הראשון קודם החטא.
ולכן אברהם אבינו הצליח להשפיע על בני דורו, כי הוא בא מכוח התורה, הוא זכה להפכם ל'דורו של אברהם'. לעומת זאת נח שהיה במדרגת הטבע, רק ענייני הנימוסיות בלבד, לא היה לו את כוח היצירה וההשפעה על אחרים.
ובאגרות הרמב'ם (בתשובה לר' עובדיה הגר) הוא כותב על אברהם אבינו 'שהיה אבי המאמינים', שהוא אב לזרעו, אב לתלמידיו ולכל מי שמתגייר. מהו מקור כוחו של אברהם אבינו? הרי ידועים דברי הרמב'ם ששפע נבואי הוא שפע אלוקי ששורה על האדם, ויש שפע שלא מביא רק שלמות לנביא, אלא שפע שקורא לו לבוא אל בני האדם וללמדם, ולהשפיעם. וכוח כזה לא נותן לנביא לשקוט ולנוח בשום אופן, הוא כאש בעצמותיו (עיין במו'נ ב' ל'ז).
אבל חשוב להדגיש, שעיקר האמונה באה יחד עם שמירת ודקדוק המצוות המעשיות, כמו שאומר הרב זצ'ל בעולת ראיה (א' קל'א) כי בזמן אברהם אבינו היתה זו קדושה לשעתה, אבל משהו תמידי, עולת תמיד- היא רק 'העשויה בהר סיני'. 'כוחם של האבות הוא כריח', 'לריח שמניך טובים', ואילו בסיני הכל נקבע לדבר של קיימא. (עיין שם היטב).
 
'זכר צדיק לברכה'
גם על רש'י הראשון בפרשה יש כמה שאלות. בתחילת הפרשה, 'אלה תולדות נח', אומר רש'י: 'הואיל והזכירו סיפר בשבחו, שנאמר זכר צדיק לברכה', התורה פותחת ב'אלה תולדות נח', עיקר הכוונה של התורה היא לספר את תולדות של נח, אבל נאמר 'זכר צדיק לברכה' ולכן כשמזכירים אותו צריך לספר בשבחו. עיקר המטרה היתה לספר על התולדות שלו, אבל כיוון שאני מספר על התולדות של נח אומרים גם שהוא היה צדיק. לכאורה היה צריך להיות בדיוק הפוך, קודם כל התורה היתה צריכה לספר מיהו נח, שהוא היה איש צדיק, ואח'כ אגב כך נכתוב מי היו התולדות שלו. אבל מרש'י משמע שעיקר הכוונה היתה לספר על התולדות שלו, ואגב זה אמרו שנח הוא אדם שהקב'ה מעיד עליו 'איש צדיק'.
בתפילות ר'ה, בברכת זכרונות אנחנו אומרים: 'וגם את נח באהבה זכרת, ותפקדהו בדבר ישועה ורחמים בהביאך את מי המבול... להרבות זרעו כעפרות תבל וצאצאיו כחול הים'. המטרה בברכת זכרונות היא להזכיר את הזכרונות הטובים שהקב'ה זוכר אותנו, ואם כן מספיק לומר 'על כן זכרונו בא לפניך', אולם אנחנו לא מסתפקים בזה, אנחנו מוסיפים שהקב'ה זכר את נח לטובה לא רק להציל אותו אלא גם 'להרבות זרעו כעפרות תבל וצאצאיו כחול הים'. נראה כאילו כל היעוד של נח הוא להעמיד תולדות, ולכן הוא לא נספה במבול. הרמב'ן על התורה כותב (בפרק י'א) שבכל מקום שהתורה מדברת על המבול מוזכר שם אלוקים שהוא מידת הדין. ואפשר לומר שזה מה שרש'י מרמז. נח היה צריך סעד, אבל הוא עצמו לא תרם לכך, הוא עצמו לא פעל, הוא 'את האלוקים התהלך נח', הכל בהנהגה שבטבע. לכן אומרת התורה, העיקר אצל נח הוא להזכיר את הזכויות שלו, 'זרעו כעפרות תבל', שהוא גרם ליישובו של עולם. אבל את הצדקות שלו מצד עצמו- 'את האלוקים התהלך נח', את זה לא מזכירים, זהו לא דבר שעומד לעד כמו שאומר השפ'א. אומר רש'י, עיקר הדגש הוא להוציא את הזכויות שנח הביא לעולם לפחות דרך זרעו, את תולדותיו.
השפ'א במקום נוסף בפרשת נח (שנת תרמ'ד), אומר שנח התנהג לפי כללי הטבע, ואילו אברהם אבינו היה מעל הטבע, לא רק לפי הדברים השכליים בלבד. וכותב רבינו ניסים גאון (בהקדמה שלו למסכת ברכות), שכל שבע מצוות בני נח הם עניינים שכליים בלבד, דברים שבלעדיהם אי אפשר לדאוג ליישובו של עולם, ועל העניינים הללו גם בני נח מצווים, אבל מעבר לזה הם לא מצווים. כך כותב רבינו ניסים גאון בהקדמה לברכות, זהו ההבדל בין תרי'ג המצוות לבין שבע מצוות בני נח. בשבע מצוות הכל מושתת רק על הדרך ארץ שקדמה לתורה, על היושר המוסרי שצריך להיות בין הבריות, אחרת שום אומה ולשון לא יכולה להסתדר עם עצמה. לעומת זאת בתרי'ג מצוות יש דברים גם מעל השכל, דברים גם מעל הטבע.
 
שבע מצוות בני נח
הגמרא במסכת עבודה זרה אומרת שלעתיד לבוא יבואו הגויים ויגידו לקב'ה, למה לא כפית עלינו הר כגיגית כשם שכפית על ישראל? גם אנחנו לא רצינו את התורה וגם הם לא רצו את התורה, עליהם כפית, תכוף גם עלינו. כתוב שהקב'ה יאמר להם, איך אני אכוף עליכם, הרי אתם לא רציתם לקיים שבע מצוות בני נח. ולא מובן, מה מביא להם הקב'ה ראיה משבע מצוות בני נח? אם הוא היה כופה אותם הם היו מקיימים את כל התורה כולה. איזו תשובה יש כאן? לפי מה שהבאנו בשם רבינו ניסים גאון הכל ברור הפלא ופלא. הכפייה מצד עצמה לא מועילה לשום דבר, מי שלא רוצה לקיים לא יועיל שיכופו אותו. אומר הרמב'ם, למה כפייה מועילה, 'עשה האלוקים את האדם ישר', לפעמים האדם יוצא מהישרות שלו, אבל במהותו הוא ישר. הכפייה מועילה להחזיר את האדם אל השורש היסודי שלו, אל 'עשה האלוקים את האדם ישר'. כל זה שייך רק במי שאלוקים עשה אותו ישר, רק במי שיש לו את הישרות הטבעית, זה רק בעם ישראל. לעתיד לבוא יאמר הקב'ה לאומות העולם, אם אתם לא שומרים שבע מצוות בני נח, שכל היסוד של שבע מצוות בני נח הוא הצד של המוסר האנושי, מי שהוא עקום, שאפילו מוסר אנושי בסיסי הוא לא יודע לשמור- לא שייך לכפות אותו, אצלו לא תועיל כפייה. כפייה מועילה רק למי שהוא ישר באמת, וקרה לו שהוא הלך החוצה, הכפייה יכולה לעזור לו לחזור למסלול. מי שאפילו בשבע מצוות בני נח לא נזהר- לא שייך לכוף אותו.
 
 
 
'אלפיים שנות תורה'
חז'ל אומרים שמבריאת העולם ועד אברהם אבינו היו אלפיים שנות תוהו. מבריאת העולם ועד נח יש אלף ושש מאות שנה, בפרשה אחת עוברים במהירות הבזק אלף ושש מאות שנה, ועד אברהם אבינו עוד ארבע מאות שנה. מאברהם אבינו והלאה התחילו אלפיים שנות תורה. למה רק מאברהם אבינו, הרי רש'י כותב במפורש שגם נח למד תורה. כשהקב'ה אמר לו לקחת מכל הבהמה הטהורה, אומר רש'י, 'למדנו שלמד נח תורה'. הוא ידע מהי בהמה טהורה ומהי בהמה לא טהורה. למה נח הוא חלק מאלפיים שנות תוהו? שיתחילו שנות התורה כבר מנח, למה מקפחים אותו? אלא כמו שהזכרנו בהתחלה, הוא לא זכה להקים את התורה, הוא לא עורר את דורו ללמוד תורה. לא היה לו 'דורו של נח'. הרמב'ם כותב בספר המצוות שמצוות ת'ת היא ללמוד וללמד, מצווה אחת, לא שתי מצוות. את זה עשה אברהם אבינו, ולכן רק אצלו התחילו אלפיים שנות תורה. מי שמלמד את התורה שהוא לומד הוא לא מחזיק טיבותא לנפשיה. אבל נח, נכון שהוא למד תורה, ידע את כל הסימנים של הכשרות, אבל הוא לא לימד תורה לאחרים, ולכן אי אפשר שאלפיים שנות תורה יתחילו ממנו.
אין מחלוקת עקרונית בין הדורשים לגנאי לדורשים לשבח, שניהם צודקים. אם נח היה בדור של צדיקים אחרים, הוא היה צדיק לא פחות מהם. אבל הוא לא היה במדרגת 'דורו של אברהם' כמו שהזכרנו, אצל נח היה חסר 'דורו של נח'. הוא לא השפיע על הסובבים אותו. שתי המימרות בעצם מודות לדבר אחד, כל אחד מדגיש נקודה אחרת.
 
'עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבוא'
יש אנשים שבוחנים את עצמם ביחס  אל האחרים. הסימן שלהם שהם טובים הוא אם הם יותר טובים מהאנשים שלידם. למה אני טוב, כי אני יותר טוב ממישהו אחר. לא בודקים את האמת מצד האמת, בודקים את המצב בהשוואה למישהו אחר. הדורשים לגנאי, גם מהם אפשר ללמוד. בעצם המשמעות של הדרשה לגנאי היא לא להסתפק בצדיקות שיש, אל תסתפק בהשוואה שלך לצדיקים אחרים. נח היה צריך למדוד את עצמו מול עצמו, והוא לא עשה זאת. אם הוא היה עושה זאת הוא היה מגיע לדרגה גבוהה יותר, כמו שאברהם זכה להגיע למדרגה הגבוהה יותר, שכל הדור כולו עולה ומתעלה בזכותו. וזו הכוונה בדרשה לגנאי, צריך לבדוק את האמת לפי האמת, ולא ביחס לאחרים. 'כל הרודף אחרי הכבוד, הכבוד בורח ממנו', מה אכפת לנו לתת לו כבוד, למה הכבוד בורח ממנו? אמר הרצי'ה זצ'ל, אדם שרודף אחרי הכבוד, סימן  שחסר לו משהו באישיות. סימן שהוא מודד את עצמו לפי מה שהאחרים יתייחסו אליו. אם הוא היה אדם עצמאי לא היה אכפת לו מהכבוד.
אל תחשבו שצריך לזלזל בכבוד, חס וחלילה. כתוב במפורש ברמב'ם, (הלכות תשובה פ'י ה'ב) 'העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה, וכן היו גדולי החכמים מצוים לנבוני תלמידיהם ומשכיליהם ביחוד אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב...', הרמב'ם אומר 'וסוף הטובה לבוא', למה זה לא סותר את כל מה שאמרנו בהתחלה, הרי צריך לעבוד שלא על מנת, אז למה הרמב'ם צריך להוסיף שסוף הטובה לבוא? אומר ר' חיים מוולוז'ין על המשנה הזאת בפרקי אבות (פ'א מ'ג), הקב'ה ברא את העולם כדי להיטיב לברואים, אז הוא רוצה לתת להם טובה. אדם לא צריך לעשות את מה שהוא עושה לשם ההנאה האישית הפרטית שלו, אבל הוא צריך לדעת שהקב'ה רוצה שיהיה לו טוב. שהאדם לא יעשה על מנת לקבל את הטוב, אבל שידע מבחינת האמונה שהקב'ה רוצה לעשות טוב לברואים.
זהו המ'ד שדורש לגנאי. תעשה את האמת מפני האמת, אל תשתעבד לנורמה, אל תשתעבד למוסכמות החברתיות. מוסיף על זה הרמב'ם, וסוף הטוב לבוא כי הקב'ה רוצה להיטיב, כמו שאומר הרמח'ל שדרכו של הטוב להיטיב. ודאי שאין עניין לדרוש לגנאי, אלא שיש עניין חשוב שלומדים מכאן, שעשיית האמת מפני שהיא האמת היא זו שמשפיעה על האחרים, כמו אברהם אבינו. אדם שכל הזמן חושב על התגובות של מי שסביבו- לא יכול להשפיע עליהם כלום.
 
'שיהיה שם שמים מתאהב על ידך'
וכך כותב הרמב'ם בספר המצוות (עשה ד), מצווה לאהוב את הקב'ה, 'ואהבת את ה' אלוקיך', ומי שאוהב את הקב'ה באמת הוא גם מאהב אותו על הבריות. זו אמת המידה. בהקדמה לפני 'משובב נתיבות' של הקצות, הוא מביא בשם חכם יעקב מוסקאטו, שאדם שיוצא לטיול הוא רוצה להנות מהמסלול, אבל יש לו הנאה נוספת. כשהוא חוזר יש לו חוויות לספר, ואם אין למי לספר את מה שעבר עליו- הוא מרגיש שחסר לו חלק גדול מההנאה של הטיול. הוא ממשיל את זה גם לדברי תורה, אם אדם חידש משהו בסוגיה, משהו מעבר לפשט- הוא גם ירצה לספר ולומר לאחרים, תשמעו את הפשט הזה. הקצות כותב את זה בתור התנצלות, למה הוא מפרסם את הקונטרס 'משובב נתיבות', הוא אהב את זה ורוצה להאהיב את זה על אחרים. אומר הרמב'ם בספר המצוות, 'ואהבת את ה' אלוקיך', אדם שאוהב אותו כמו אברהם אבינו, הוא הולך בדרכו של אברהם אבינו. הוא גם מלמד את הבריות, הוא מאהיב שם שמיים על הבריות. אבל אדם בדרגה של נח, שודאי התורה מעידה עליו שהיה איש וצדיק וישר, אבל לא הגיע למדרגתו של 'דורו של אברהם', באים חז'ל ודורשים אותו לגנאי. לא כדי לספר בגנותו של נח, אלא כדי ללמד את היחס הנכון אל הטוב.
בעז'ה שיהיה זמן טוב ובריא. בעז'ה שתהיה לכולנו סייעתא דשמיא, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות. שבעז'ה שנזכה להגדיל תורה ולהאדירה, שבת שלום!